אסטרי | לרכישה באינדיבוק
אסטרי

אסטרי

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 364
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

סכסוך ונקמה בסוכנות החלל האמריקאית נאס"א מביאים לאסון עולמי. סיפור על חיים בין חייזרים מפי ניצולה יחידה מחללית מאוישת, בפרויקט חלל בינלאומי, שמתרסקת על כוכב שהתגלה.

הניצולה משתלבת בין יצורים שעירים חסרי זנב וקוראי מחשבות, מיילדת את נשותיהם, כשהיא עצמה הרה לתאו, ויולדת את בנו – אסטרי, בשפת המקום – "כוכב".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אסטרי”

ביקורות נבחרות

על הספר והכותבת באתר סימנייה

ה ק ד מ ה

"חמש מאות ותשע, חמש מאות ושמונה, חמש מאות ו…"

שבע עשרה דקות לפני ההמראה ומדינה שלמה עצרה נשימתה.

בדיוק ברגע זה טיפס המדען הראשי, שון, על הסולם, לא מקשיב לצליל המתכתי שסופר לאחור, וחמק בשקט, מתעלם מהכול. רגלו נשמטה מהשלב האחרון וכמעט מעד אך נתפס בו והצליח להגיע לדלת המעבורת המעשנת, לפתוח אותה, לחדור בזריזות ולהיעלם בתא הסגור.

הוא הוציא את האקדח מכיסו, מתאמץ להספיק לבצע את תוכניתו ולחבל בה, לפני שחמשת האסטרונאוטים יעלו על החללית הזו שמתוכנתת לטוס לכוכב 'הירואי'.

*

לפני תשעים ושישה ימים המריא ג'ונה בחללית משא מבסיסו ביוסטון, להקים מחנה ראשון על הכוכב שהתגלה, והמדען, שון, ידע שהוא ממתין לחילוצו הביתה, אבל עשה הכול על מנת שג'ונה וולקר – האיש השנוא עליו, יישאר שם ולא יחזור לכדור הארץ. הוא עשה הכל כדי לעכב או לשבש היום את ההמראה, וממש לא עניין אותו גורלו של ג'ונה שנשאר שם על הכוכב, או של חמשת האסטרונאוטים שבעוד רבע שעה עומדים להיכנס לתא הזה.

שון ישב עם המדענים במגדל הפיקוח, ממתין אתם להמראה, והציץ בשעונו, ממתין לרגעים האחרונים ואז קם באדישות, יצא מהחדר וירד ממגדל הפיקוח. הוא התקדם בשקט ובהיחבא, לבוש בבגדים כהים, עבר לצידה השני של הרחבה שבה הייתה מוצבת המעבורת על בסיסה הענק והעיף מבט מקיף סביבו, בודק שאין עין רואה, יודע שעוקבים כעת ללא הרף על הנעשה במקום ולכן בחר להתקדם מצידו האחורי של הטיל ונצמד אליו.

כשפתח את דלת התא זחל על גחונו, כמו פנתר שחור וחרישי, נכנס לתוכה ובאותו רגע נעלם מאוזניו הרעם העצום של המנועים האדירים שפעלו עתה במלוא עוצמתם. הוא הכניס יד לכיסו והוציא אקדח, הצמיד אותו לדופן החללית, בדיוק במקום שסימן אתמול, וירה.

נשמע 'פוף' עמום והאקדח נסוג ברתיעה וטפח בצליל חד לדופן. הנקישה הזכירה לו חליצת פקק מבקבוק ושלחה את הנפץ שנורה לעובי הדופן שמולו.

אחר כך נסוג צעד קטן לאחור והציץ בעין אחת בנקב הקטן והעגול שנפער מולו וחש גאווה כי ידע שרק הוא, האחד שהיה בקיא בפרטים הכי קטנים של המערכת המורכבת הזו, מסוגל לבצע נזק כה מושלם.

האקדח ממנו ירה את הנפץ היה פרי המצאתו. הוא יצר אותו כדי להשחיל ברגים, כמו במברגה, מחדיר כמעט ללא סטייה ונועץ את המסמר בדיוק של אלפית המיקרון, רק שהפעם הוא החליף את הבורג הזה בנפץ – חמישה סנטימטרים אורכו.

שון היה משוכנע שאף אחד לא יבחין בנקב הזה שנוצר וגם אם יתגלה חור הירייה, מי יעלה בדעתו שהוא נגרם במזיד והיה משוכנע שלא יחשדו במדען מכובד כמוהו. הוא גיחך כשנזכר איך התעקש הבוקר לבדוק לבדו את המעבורת, וכמו שנהוג מילא את טופס הבדיקה ובסופו גם חתם עליו. 'אוי, כמה שאני אוהב שכולם סומכים עלי', חשב בהנאה.

שון תכנן שבעוד עשרים דקות, כשיתפוצץ הנפץ, ייפגע צינור הדלק בדיוק בנקודה שסימן והמדענים יאלצו להחזיר את החללית המעשנת לבסיסה ואותו ג'ונה, המדען שנוא נפשו, ימשיך ויישאר שם על כוכב "הירואי" – ימתין עד בוש ללא חילוץ.

עכשיו השתופף ויצא, ובדילוג אחד קפץ על שלבי הסולם והתגנב בלאט עד שהגיע לקיר מגדל הפיקוח. בזריזות עלה במדרגות הברזל הלולייניות ונכנס לחדר הצפייה, כיווץ שפתיו כאילו לשריקה, והתיישב על הכיסא שעזב לפני עשר דקות, מביט מבעד חלונות הזכוכית המעוגלות, כמו שאר המדענים הדרוכים. אף אחד מהם לא היסב אליו את מבטו, אפילו לא לשנייה.

נהמת חמשת המנועים האדירים גברה והרצפה רעדה מתחת רגליהם. ענני עשן לבן התרוממו וריחפו סביבם, מסתירים את הכול וקול מתכתי בקריזה הכריז "שתי דקות להמראה", ושון חשב שבעוד כארבע דקות יתפוצץ הנפץ המושהה שירה.

רק פרט אחד חשוב הוא שכח – את המצלמות המסקרות מכל הזוויות האפשריות, גם מהזוית האחורית ממנה הגיע כרגע.

כ ו כ ב מ ת ג ל ה

כמו תמיד ישב גרי בעליית הגג, נצמד לעדשת הטלסקופ וסקר באדישות את העולם השחור שמשובץ בנקודות צהובות, מציץ מבעד לעדשת הטלסקופ שלו ולפתע צעק: "אוי, מה זה?! אני לא מאמין!"

הוא צרח, נפנף באגרופו וקפץ, ואז חזר לעצום עין אחת והביט שוב מבעד לעדשת קליע הטלסקופ שלו שבצבץ גבוה מעל רעפי גגו וננעץ לתוך הלילה, רואה נצנוצים וגיצים שרשפו והתיזו כמו מתוך מדורה ומלמל לעצמו.

"זה לא אמיתי. רגע, אני מוכרח להירגע ולחשוב בהיגיון."

הוא התנשף בפה פעור, מנסה להתאפק ולשלוט בלהבות התרגשותו.

"רגע, חייבים להודיע למישהו, לספר מה גיליתי לפני שמישהו אחר יודיע על התגלית הזו," וחייג לסוכנות החלל.

השפופרת בצידו השני של הקו הורמה וגרי לא יכול היה להתאפק והתפרץ בקול צרוד וצורמני: "גיליתי! גיליתי כוכב חדש!!"

"כן, שמענו, וזה כבר ידוע לנו," שמע קול אישה.

"היי, תקשיבי, הוא מהמם! הוא נמצא בין כוכב צדק לשבתאי ו…"

"כן, אמרתי שידוע לנו עליו. מי אתה, אדוני, מה שמך בבקשה."

"רגע, זה משהו שלא מהעולם הזה, ו…מה, מה? מה אמרת?"

"אמרתי שכבר כמה ימים מודיעים לנו עליו."

"אה", אמר מאוכזב, אפרכסת הטלפון נשמטה מידו, הוא בהה בה לשניות ומייד זינק אל המחשב והקליד את הנתונים שבידיו, רואה על הצג את הפרטים שנולדו מהם וקורא אותם בקול רם.

"בימים אלו נגלה שוב כוכב וותיק בשמי העולם,

"כוכב שמשות".

גרי נאנח מעומק ליבו, מאוכזב עד עמקי נשמתו, והמשיך לעיין במסך.

"מדובר בכוכב לכת, שקיבל את כינויו בגלל מראהו הזוהר.

הוא התגלה במאה ה-16 ומופיע ברישומיו של גלילאו גליליי…"

גרי פלט קריאת אכזבה וחזר להציץ שוב בכוכב, מתנחם ומתמוגג ממראהו, סוקר את הרשפים והגיצים שניתזים סביבו וצוחק לעצמו כשנזכר בדמיונו לזיקוק שאימו הניחה בעוגת יום ההולדת שלו, כשהתיז רשפי אש קרה לקול צריחות ההנאה של חבריו הדרדקים.

עכשיו הסתובב, משך נייר משלל הניירות שעל שולחנו והחל לצייר את מה שהוא רואה, תוך שהוא מציץ בעינית הטלסקופ, מוסיף קו ומוחק אחר.

כמוהו, גם אסטרונומים אחרים התקשרו משולהבים, והתבקשו לתאר או לשרטט את מה שראו והתוצאה הייתה שובת-לב ומסעירה, כי בעת סיורו הקבוע של כוכב השמשות מסביב לשמש, שהייתה כנראה אימו והורתו, נשרך אחריו שובל הדור כזנבו של טווס ומאחוריו נסרח שביל מרהיב, מזכיר את שובל שמלתה של כלה שצועדת לחופתה. גרי מיקד את המשקפת בשובל והבחין שהוא מורכב ממיליארדי כוכבים זעירים וירחים מזהירים כאבנים מלוטשות שהתיזו את שלל צבעי הקשת לחלל השחור.

מאז, כמעט מידי יום, התפרסמה הכרזת אסטרונום נוסף, שמשוכנע שהוא יחיד שגילה את הכוכב, ממהר להצהיר על הממצא שלו, ואיזו אכזבה ציפתה לו כשהסתבר שישנם עוד נוספים כמוהו.

בחדשות סיפרו על הכוכב והקרינו את מראהו המרשים.

היום הופיע המדען, דוקטור בצלאל העליון, ולמרות דיבורו הענייני והיבש ידעו מכריו שהאיש מתרגש כל כך, מתאפק ועוצר את בכיו.

"תקשיבו," אמר המדען, "בכוכב הזה קיימים תנאים רגילים שמתאים לאורגניזם שלנו, ואני מתכוון לאנשים או לכול יצור נושם." והמראיין התלהב. "היי, אז אפשר לגור עליו ממש עוד היום?"

"ברור! אבל רגע, אם נבנה ספינת חלל היום, אז כן, כמובן."

המראיין הניף ידיו, מתאר בהתרגשות את מחשבותיו.

"יפה, אז בואו נתכנן שיכונים, נטוס לכוכב הזה, נרחף לנו עליו עם מדי חלל ובלוני חמצן וכדור פלסטיק שקוף על הראש…"

"לא, מה פתאום!", צחק המדען, "לא. לא צריך בכלל את ההגנה הזו, כי אפשר להסתובב ולנשום שם בדיוק כמו כאן, על כדור ארצנו."

"באמת? מה אתה אומר?!"

"אני אומר שתתחיל לתכנן מעכשיו איך ייראו החיים שלך שם," הציע בהלצה, רק שמבע פניו היה הפוך לדבריו והמראיין שח אליו ושאל בלחש, כשערגה ניבטת בעיניו.

"רגע, וכל מה שסיפרת לנו היום, אנחנו היחידים שיודעים עליו?"

"הלוואי!", השתתק ואז הוסיף, "אוכל לומר רק שאנחנו מתכננים דברים בשיתוף עם מעצמות חלל אחרות," ואז לחש: "ויותר מזה – אני מנוע מלדבר."

אמר ולא ידע איזה מחיר תיגבה ההודעה שלו היום בטרם תקרום עור וגידים ולפני שתצא לפועל התוכנית שהשתוללה במוחו המבריק.

ע ו נ ש

הכל התחיל מהויכוח והריב בין שני המדענים בסוכנות החלל האמריקאית, נאס"א.

השעה הייתה שמונה בבוקר וחמישה אנשים רכנו על תמונות.

זו הייתה קבוצת טייסים ואסטרונאוטים וזה היה יום הדיונים הראשון בנושא הכוכב שהתגלה.

תמונת הכוכב, מוגדלת פי אלף, הייתה מונחת על השולחן והם נעצו בה עיניים מתפעלות וסקרו בהשתאות את השובל שנשבר לרסיסי אור. המראה הזה הצית אצל כל אחד מהם את הדמיון והוליד בראשם תוכניות.

"אווי, אווי!", קרא ג'ורג' ולחלוחית הבריקה בעיניו, "כבר ראיתי הרבה מראות חלל בחיי, אבל כמו המראה הזה שכאן לא זכיתי לראות ולהתרגש כל כך."

"אהה," מלמל ביל קסידי ביובש והניף ידו לביטול.

קשה היה לרגש את ביל. הוא היה טיפוס ענייני וחסר הומור, שכמעט כלום לא הקפיץ לו את הדופק. כרגע הביט בצילום הכוכב כשפניו חתומות וחסרות הבעה, ושון הציץ בו וחשב: 'פני פוקר', אפשר להתפוצץ ממנו'.

טייסון, אפריקאי שחום-עור, גדל מימדים ורגשן מאין כמוהו, התלהב ודיבר. "שמע, זה פשוט לא נתפס! זה כמו ציור דמיוני," ושון הצטרף להתלהבותו והוסיף: "אני מדמיין להקים שם את ה'בית-הלבן' השני שלנו," והניף ידיים כאילו הוא רואה שלט וקורא ממנו. "כאן יוקם סניף של אמריקה החדשה!" וביל הביט בו וגיחך.

"נו, נו, אל תיסחף כל כך," לעג, "סניף של אמריקה! לא הגזמת?" ושון העיף בו מבט שוטם וחיקה אותו: "נו, נו, אל תיסחף כל כך…לא הגזמת?"

ג'ורג' פנה בחדות לביל ואמר לו ביובש, "תודֶה, דבר כזה לא מזדמן כל פעם בחיי אדם," והביט בהבעתו האדישה של ביל.

שון לא נרגע, והיה נרגז עדיין מתגובתו של ביל. הוא לא הבין איך האיש לא רואה את היופי ולא מזהה את הפוטנציאל שגלום בכוכב הזה, כשלפתע הרים ביל את הצילום וקרב אותו לראשו, ולרגע נראה כמו תוספת זנב-סוס לשיערו, אסוף מחוטי זהב ומקושט באבנים זוהרות, גיחך וצחק, כשאף אחד לא מצטרף לצחוקו. שון בהה בו והחליט להתל בביל המאופק ודיבר אליו בהתרסה.

"רגע אחד, במחשבה שנייה נראה לי שביל צודק ואנחנו באמת מגזימים בנושא. אני אישית מתחיל להיות סקפטי לגבי הכוכב הזה ומה שאני רוצה להגיד כרגע שהכול נראה יותר מידי טוב ועלול להסתבר בסופו של דבר כבלוף או כבולשיט אחד גדול."

"היי, אמרת בלוף? בולשיט?!" קרא ביל ונפנף בתמונה שרק לפני דקה השתעשע בה, וטון דיבורו כעוס, "למה אתה מתכוון?!"

"התכוונתי בדיוק למה שאמרתי," ענה שון, נרגז לא פחות מביל והעיף בו מבט מתגרה.

האמת הייתה ששון תעב את ביל. כבר שנים רבות הם עובדים בסוכנות החלל האמריקאית, אבל מאז ומעולם הוא ראה בו יריב מר, איש שנהג להתווכח איתו על כל דבר ושנא את הביטחון שתמיד הפגין. כרגע המשיך ביל לפטפט, מנסה להשיב ל-שון:

"לי זה נראה הרבה יותר מסתם בולשיט. אני חושב, לא, אני די בטוח שנגיע לשם ראשונים ונקדים את כולם," ומייד הוסיף: "בואו, רבותי, לא נשכח שיש תוכנית להעלות מישהו על המעבורת ולשלוח אותו לכוכב הזה, שם הוא יקים מחנה ראשון."

"את מי?"

"מישהו שמחכה לכך מהשיגור הקודם שלנו, ג'ונה, ג'ונה וולקר."

"לא נכון!! באמת?!" הזדעק שון, "אתה מדבר על המעבורת ההיא?! זו שבקושי נחתה? בואו לא נשכח את התפילות שלחשנו כשירדה סוף סוף בחזרה לאטמוספרה." ולפתע נקלט לו השם ושון התרומם מכיסאו.

"רק אל תגידו לי שאתם מתכוונים לאותו כלומניק, לאותו מפסידן, לג'ונה וולקר הנמושה, האיש שטיסתו בוטלה בפעם הקודמת! רק לא הוא!"

"תגיד, אתה בסדר? רבותי, אני מודיע לכם שהאיש הזה פשוט לא נורמאלי! "טוב, די, מספיק עם הפסימיזם הזה!" קרא ביל וסנט קלות בכף ידו על זרועו של שון ולהפתעת חברי הצוות התקדם אליו שון, פניו סמוקות ועיניו בולטות מחוריהן וצרח:

"יפה, בסדר, אין בעיות וגם יותר לא תשמע אותי!" והנחית אגרוף לסנטרו של ביל. מעוצמת המכה הועף ביל ונחת על גבו ושון הביט בביל ששכב על הרצפה, כשהוא נושם בכבדות. ניכר היה ששון מתקשה לשלוט ברוחו, הוא אגרף ופתח את כף ידו והתנפל שוב על ביל, ממשיך להכות אותו בפניו ובשאר חלקי גופו ולא הרפה עד שנמשך ממנו בידיהם האיתנות של ג'ורג' וטייסון.

ביל נשאר לשכב על הרצפה ללא תנועה, כשדם ניגר מפיו ומאפו השבור.

כיון שהפרויקט היה בעיצומו והתוכנית שעטה קדימה היווה נושא המשמעת והמריבה בין שני המדענים הפרעה להמשך ההתנהלות התקינה והנושא הועבר לוועדת האתיקה של נאס"א, כש-'וועדת שובל', כפי שכונתה בסוכנות החלל האמריקנית, המשיכה להתקדם בלי ביל כמובן, שהתאושש לאיטו בבית חולים מזעזוע מוח ומהשבר באפו ובלסתו הימנית.

רק שבעה ימים אחר כך הגיעה וועדת האתיקה לסיכום בעניין התקרית, סיכום ששינה ושיבש תוכניות חלל עולמיות והמיט אסון כבד על פרויקט 'הירואי' האדיר.

ורדה פוקס נולדה והתבגרה בצפון תל אביב, ברחוב נתן החכם, הניצב לרחוב דיזנגוף.

לאחר נישואיה עברה להתגורר עם משפחתה במושב.

סיימה סמינר ועבדה כמורה, תוך לימודיה לתואר ראשון במגמת ייעוץ חינוכי ועברה להיות יועצת חינוכית בחטיבות הביניים. השלימה את התואר השני בטיפול משפחתי וסיימה דוקטורט במדעי ההתנהגות.

לאחר פרישתה לגמלאות קיבצה את הסיפורים שהדהדו בראשה במשך שנים, ופרצה עם ספר הביכורים שלה "חטופים", שלימים הוסב שמו ל"חטופה", שקיבל את תגובת וברכת נשיא המדינה.

ורדה המשיכה לרשום את סיפוריה: "אסטרי" – ספר פנטזיה על ניצולת מעבורת בכוכב זר , "אוי בואי תראי" – יומן ליווי לחולה סרטן, וספרה האחרון – "חטופה בכור האיראני" – המשך בסדרת "חטופה" על סוכנת 'מוסד' בפעולה.

X