אנשים שצריך לשכוח | לרכישה באינדיבוק
אנשים שצריך לשכוח

אנשים שצריך לשכוח

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 331
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 60
- 25

"שירה, תכירי את הרשימה שלי, רשימת 'האנשים שצריך לשכוח'. ככה קראתי לה
ביום שהתחלתי לכתוב אותה,״ מיכל הסתכלה עליי והתיישבה שוב בכיסא שמולי,
מוכנה להקריא את הרשימה הכתובה על דף צהוב ועייף, "היא ארוכה, אני מזהירה
אותך מראש,״ הוסיפה.
״אני בטוחה שהיא לא ארוכה מספיק,״ אמרתי.

מיכל ושירה הן חברות ילדות החולקות זיכרונות נעורים רגילים לצד חוויה
טראומטית ולא רגילה כלל. חיבור מחודש בין השתיים נותן לשתי החברות
הקרובות הזדמנות חוזרת להתמודד עם הפצע הצורב, שנותר פתוח, ולהתעמת עם
העבר הכואב.

 

 

גיוס המונים להוצאת ספרה השלישי של רותי לקס
"תמיד היית כזאת"

הספר מספר את את סיפורה של אסתי שלו שתמיד ידעה שהיא כזאת, שהחיים עוברים דרכה בכל עוצמתם. ידעה והתגברה.
עד למשבר הנוכחי, זה שבו מצאה את עצמה יום אחד בגיל ארבעים וחמש עייפה ובלי כוחות.
טלפון אחד, משני חברים טובים שעוזרים לה, משנה את התמונה, והיא מחליטה לא להיכנע לחרדה ולשיתוק, לשנות כיוון ולקחת אחריות מחודשת על החיים.

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=19416

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אנשים שצריך לשכוח”

חלק ראשון: במכתבים

אל: מיכל בנימין
נשלח: 20 ליולי 2013, 21:22 PM
מאת: שירה איילון

נושא: מה שלומך?

היי מיכל,

מוצאי שבת, הערב שאחרי סופשבוע של מחשבות.
כל השבת, וגם בימים שקדמו לה, חשבתי על הפגישה שלנו. היא לא יוצאת לי מהראש. אני מנצלת את כתובת המייל שהשארת אצלי ומשתפת אותך במחשבות שלי. הרגשתי שהכול עדיין שם, שהחיבור שהיה בינינו כשהיינו נערות עדיין חי, שהוא לא התפוגג ונעלם למרות השנים הרבות שחלפו. בגללו אני מעזה לשאול אם תרצי לחזור להיות חברה שלי. כן, אני מרגישה כמו אותה ילדה בכיתה ה', עם צמות וחצאית ג'ינס ארוכה, שהציעה חברות לילד שחשבה עליו במשך חודשים. אבל בניגוד לערן ההוא שאז אמר לי לא, אני מקווה שאת תסכימי לחדש אתי את הקשר ושהמבוכה תשתלם.

שירה

 

אל: שירה איילון
נשלח: 25 ליולי 2013, 16:04 PM
מאת: מיכל בנימין
נושא: מה שלומך? Re:

שלום שירה,

שלומי טוב. הייתי זקוקה לכמה ימים של חשיבה לפני שעניתי, אבל בסוף החלטתי שיהיה נכון לנסות. אני מודה, גם אותי הרעידה הפגישה שלנו באמצע שדה התעופה. אם הייתי נשארת דתייה, הייתי אומרת שזו לא יכולה להיות רק יד המקרה שהתערבה וגרמה לכך שהלכנו לאותם שירותים באותו זמן בתוך כל ה'קנדי' הזה, ולא רק היא הייתה זו שעזרה לי לזהות אותך, למרות השנים ולמרות המאמצים לשכוח.
אבל ב"ה, תודה לאל, בסייעתא דשמיא, טפו טפו טפו (מקווה שלא שכחתי אף אחד), אני כבר מזמן לא בקטע, אז אני מוותרת על קו המחשבה הזה ופשוט משלימה עם זה שזה קרה וזורמת עם היוזמה שלך לעשות ניסיון לדבר זו עם זו עוד קצת. לפחות וירטואלית.
בואי ננסה ככה, בכתיבה, ונראה לאן זה יוביל אותנו. 'בלי חוטים מחברים', כמו שאומרים באנגלית.

בתור התחלה, וכדי לשבור את הקרח שבטח הצטבר בינינו במשך עשרים וארבע שנים, תרשי לי לפתוח בשיחת בנות רגילה ולומר שאת נראית מצוין. אולי אמרתי את זה גם בעל פה, אבל בחיי שלא הייתי נותנת לך יותר משלושים וחמש. גם עם המטפחת הסמלית שמונחת לך על הראש והחצאיות שאני מבינה שאת ממשיכה להסתובב איתן ברחבי העולם, גם עם כל התחפושת הזו, את עדיין נראית מצוין.
איך את עושה את זה? כנראה שיש לכם מכוני כושר טובים בארץ. ואולי פשוט הפסקת לאכול אחרי שעזבתי? מה שזה לא יהיה, אני מודה שאני מקנאה. אצלי זה כבר לא מה שהיה פעם. אבל בעצם, אולי בעצם מאז מה שקרה, אני כולי לא מה שהייתי פעם.

מה שלום גיא? והילדים? שלושה אמרת, נכון?  מקווה שאני זוכרת. הם בטח התגעגעו אלייך.
איזה אומץ היה לך, לארוז ככה תיק ולנסוע לבד לשבועיים לניו-יורק. נראה לי שזה משהו שכל אישה בסביבות גיל ארבעים צריכה לעשות. לטובת האנושות ובני הזוג שלנו, הייתי ממליצה להכניס את זה כתרגיל חובה בקורס "נשים בנות ארבעים – דרכי התמודדות".  אגב אם היית מודיעה שאת פורצת לשבועיים לעיר שלי, הייתי חוסכת לך הוצאות ומלונות ומכריחה את אדם, המתבגר העצבני שגידלתי ושעכשיו אני חיה אתו בלית ברירה, לארח אותך יפה כשאני בביקור מולדת. בימים שהוא אצל אבא שלו יכולה הייתה להיות לך דירה פרטית בלב מנהטן. חבל.

בכל מקרה, אם וכשתהיה עוד הזדמנות, מבטיחה לארח אותך. אני לא מתכוונת להגיע ארצה בזמן הקרוב. הטיסה הזו הורגת אותי, ואני חוזרת תמיד עם 'ג'ט לג' מטורף, כאבי לב וזיכרונות מיותרים.

מיכל

 

אל: מיכל בנימין
נשלח: 26 ליולי 2013, 17:11 PM
מאת: שירה איילון

נושא: חזרה לשגרה

היי מיכל,

פתחתי נושא חדש בכותרת, כי אחרת זה יוצא מסורבל. שמחתי מאוד לשמוע ממך בחזרה. חששתי כמובן שלא תעני לי. 'יש לך סיבה מוצדקת', כמו שהיו אומרים בשיעורי ספורט באולפנה  ומתכוונים למחזור או לכאבים שקשורים בו.

גיא והילדים בסדר גמור. נכון, יש לנו שלושה: ארז, תמר ואורן, וכולם נולדו בסביבות ט"ו בשבט. תמר מתעקשת מגיל שלוש בערך שיקראו לה תמי, ואנחנו מכבדים את ההתעקשות, למרות שזה פוגע קצת ברעיון המקורי, לקרוא להם בשמות של עצים חסונים.
ארז בן עשר, ותמי ואורן בני שש וחצי, כמו שהם מקפידים לומר, וכמו שאת בטח מבינה על פי הגילאים שלהם והשנים הארוכות שעברו על גיא ועליי עד שהם נולדו, הם לא 'באו לנו בקלות', הילדים האלה. גיא ואני היינו נשואים כמעט עשר שנים עד שראינו את הפרצוף של ארז בפעם הראשונה. היה צורך בכמה טיפולים וחומרים מוזרקים כדי שנצליח להביא לעולם את שלושת הילדים.
בלי קשר לעובדה שחיכינו להם עשר שנים, גיא אוהב אותם מאוד, ואולי לכן הצליח להסתדר יפה בזמן שטיילתי בעולם. הוא השתלט על העניינים באופן מרשים יחסית לגבר שנשאר פתאום לבד כי אשתו עוברת את משבר גיל ארבעים בגיל ארבעים ושתיים ומחליטה לנסוע לניו-יורק כי 'היא כבר ממש זקנה ואף פעם לא הייתה שם'.
קצת להרגיע אותך בעניין האומץ שלי: הכוונה המקורית הייתה שניסע גיא ואני ביחד, אבל מסתבר שלא מייצרים יותר סבתות מהזן שמוכן לקחת על עצמו שלושה ילדים קטנים לתקופה ארוכה, ואני לא הייתי מוכנה לוותר, אז יצא שנסעתי לבד.
נהניתי מאוד מניו יורק שלך. אולי בגלל שזו הייתה הפעם הראשונה שלי, אולי בגלל שהייתי צריכה להתנתק מהכול, והעיר הזו היא המקום הכי מתאים להיעלם בו, ואולי הכול ביחד. היה  טיול מקסים למרות שהייתי לבד, ואת מכירה אותי, אני בכלל לא טיפוס של לבד.
הייתי בכל המוזיאונים, טיילתי בפארקים וברחובות, ואפילו הלכתי לראות מחזמר בברודווי. ישבתי לבד בתוך הקהל האמריקאי הגדול והתמוגגתי. מהתלבושות, הצלילים, התפאורה, העוצמה ובעיקר ומהעובדה שבפעם הראשונה בחיי יצאתי לבד למקום כזה, בלי גיא שיחזיק לי את היד או חברה שתשב לידי ותרכל איתי על השחקנים ועל הצופים בשורה שלפנינו.

חזרתי מהטיול הזה בן אדם חדש. אני חושבת שאפילו גיא, שדאג מאוד ופחד שלא אסתדר, מודה עכשיו שזה היה צעד חכם ושחזרתי אחרת. שוב יש לי כוח לחיים שלי, שכוללים שלושה ילדים, בעל ועבודה. לקחתי מרחק בשביל להכניס דברים לפרופורציות, וכנראה שזה עבד. כשהייתי שם, אצלכם, החלטתי שאם אני אתייחס לדברים אחרת, הם באמת יהיו אחרים, ואם אני לא אתרגז על גיא על כל שטות ולא אצפה מהילדים להיות מושלמים, כולם יהיו יותר מרוצים. אבל בו זמנית אני מודה שאולי שמעתי יותר מדי הרצאות על חשיבה חיובית בתקופה האחרונה, ומשהו בכל זאת חלחל בזמן שהיה לי קצת זמן לעצמי. מי יודע. בכל מקרה זה היה נכון וזה היה בזמן, ואני שמחה שעשיתי את זה.

ומה שלומך, מיכל?  אני סקרנית לשמוע יותר. הבנתי בפגישה שלנו שאת ויואל כבר לא יחד. עשר שנים. מותר לשאול למה, למרות שזה באיחור של עשור? ואדם המתבגר העצבני, בן כמה הוא?  איזה נחמד שיש לך ילד כל כך גדול. האמת שגם לגיא ולי יכול היה להיות אחד או אפילו שניים כאלה, אבל החיים רצו שנחכה כמה שנים עד שזה הסתדר לנו, העניין הזה של הילדים, ואני לא מתלוננת.  אגב, תודה על המחמאות  על איך שאני נראית. לא בטוחה שאת צודקת, אבל שמחתי לשמוע. חייבת להחזיר באותו מטבע ולומר שגם את נשארת אותה ג'ינג'ית שכולם סובבו אחריה את הראש, בהתחלה בגלל הגוון המיוחד של השיער ואחר כך בגלל שהיה בה כל כך הרבה מעבר לזה.

מותר לי לסיים בשאלה שמטרידה אותי מאז שנפגשנו? איך זה שעשר שנים אחרי יואל את עדיין לבד. זה בטח משהו שאת עושה? אני צודקת או צודקת מאוד?

שירה

רותי לקס היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני בייעוץ חינוכי. היא
עוסקת בעריכה, בכתיבה יוצרת ובהנגשת המידע הממשלתי לציבור הרחב.
"אנשים שצריך לשכוח" הוא ספרה השני. ספרה הראשון, "עד שתגיעי למקומה"
(2013), עוסק בחברות בין נשים ובאמפתיה בינאישית.
בשני ספריה נוגעת המחברת בעולמן של נשים ובדרך שלהן לחיים עצמאיים יותר, לצד עיסוק בתפישות טיפוליות ובכוחות הנפש שניתן לשאוב מהן.

X