אנשים רגילים | לרכישה באינדיבוק
אנשים רגילים

אנשים רגילים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 308
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 64

אודי ראם הוא צעיר בן 27, שחי בדירה קטנה ושכורה בגבעתיים עם זוגתו ענת. הוא עובד בעבודה ממוצעת ולא מספקת, ומתקשה לסגור את החודש. התואר האקדמי, עליו עמל ואותו סיים זה מכבר, טרם נשא את פירותיו בדמות עבודה בתחום עיסוקו.

על פניו, הוא אינו שונה מרבים אחרים כמותו. איש רגיל ונורמטיבי מן השורה.

יום אחד חל בו שינוי מהותי. החיים בצל חוסר הסיפוק, יחד עם אי-שקט כלכלי ועתיד מקצועי לוט בערפל, מובילים את אודי להחלטה אמיצה להפוך, בכל דרך, את חלום ההצלחה, הנישא בלבם של כולנו, למציאות הפרטית שלו.

בהיעדר יוזמה עסקית ראויה, או כישורים מיוחדים, שיכלו אולי לסייע לו להגיע אל ההצלחה הנכספת, פונה אודי לרעיון לא שגרתי, לא מקובל ובעיקר מסוכן – ביצועו של פשע מושלם.

הוא הוגה רעיון ותכנית פעולה מבריקה, ונעזר בחברו הטוב, רמי, בהתמודדות עם התלאות הרבות שצצות בדרך. המתח גובר ככל שאודי מתקרב אל חציית הקו האדום והאסור.

״אנשים רגילים״ הוא רומן מתח, המיוחד בהיותו לכולם ועל כולם. עלילתו מסופרת מנקודת מבטו של אודי, היא מושפעת בהומור ומשקפת מציאות המוכרת לכולנו. הרומן נוגע בסוגיות מוסריות, אנושיות וחברתיות, שרבות מהן מהוות אבני סלע בחברה הישראלית כיום.

בשפה קולחת, שנונה ומסקרנת נסחף הקורא המצוי, ומוצא עצמו בנעליו של אודי, מזדהה עם שלל הדילמות, ומתחבט עמו בשאלות הגורליות עד הסוף הלא צפוי.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    הספר ריתק אותי, לא יכלתי להתנתק ממנו עד שסיימתי, הזדהיתי עם הדמות.

  2. :

    אני לא קוראת הרבה ספרים אז קשה לי לומר אם הספר טוב. מה שכן אני יכולה לומר הוא זה:
    1. תוך שלושה ימים סיימתי את לקרוא את הספר. כשעשיתי דברים אחרים חוץ מלקרוא, חשבתי על מתי אוכל לחזור לספר.
    2. התחושה הכי חזקה שליוותה את הקריאה הייתה ש"הספר נכתב עליי".
    הזדהתי עם הדמות הראשית, ואם לומר את האמת, גם עם כל שאר הדמויות.
    3. במהלך הקריאה התעוררו הרבה רגשות, מהעצב עד השמחה.
    הוא הצליח להצחיק, לרגש ולהפתיע.

    פגשתי את יגאל אחרי קריאת הספר והוא שאל "איך היה?" התשובה הייתה "מדכא ומעורר השראה בו זמנית".
    -"מדכא למה?!"
    -"כי חשבתי שאני מיוחדת ואני בעצם אחת מאותם 'אנשים רגילים'.."
    -"ומעורר השראה למה?"
    -"כי גם אודי (הדמות הראשית) הוא אחד מאותם 'אנשים רגילים'.."
    🙂

    "ספר אין לו הצדקה אלא במידה שהוא מלמד אותנו משהו." ~ וולטיר
    "ספר טוב הוא זה הזורע סימני שאלה בשפע." ~ ז'אן קוקטו
    "כישרון אין בו די כדי להיות סופר. מאחרי הספר חייב להיות אדם." ~ ראלף ואלדו אמרסון

    מומלץ בחום:)

הוסף חוות דעת

פרולוג 

'אודי' – קוראת לי הקופאית בסניף הקטן של 'ארומה' בגבעתיים. אני הולך בעצלתיים לקחת את ההזמנה שלי. האמת היא שחריג למצוא אותי בשעת בוקר כה מוקדמת, 9:30, מחוץ לבית אלא אם אני עושה דרכי לעבודה, שלא לדבר על לשבת בנחת בבית קפה. מה גם שלרוב אני מעדיף את הקפה שאני מכין לעצמי ולא 'מקיאטו על בסיס חלב'. אם זה נחשב חריג יחסית, הרי שכל סרטי המתח, הפעולה והפשע ילמדו אותך שביום מיוחד כמו היום עדיף להתנהג באופן הרגיל ביותר, בלי שינוי כלשהו בשגרה. זהו אכן יום מיוחד אבל אני לא חי בסרט.

יצא שכך ולא הייתה ברירה, התעוררתי ממילא והרגשתי שאני חייב לצאת מהבית לסיבוב לפני העבודה. בלילה, סיבוב נחשב לישיבה עם חבר על כוס בירה, ביום הסיבוב הוא לרוב לכוס קפה. אני מתיישב ליד שולחן קטן ולועס מאפין, שהוא דווקא די טעים, בלי הרבה עניין. כלפי חוץ אני מפגין שעמום אך בפנים אני מתרגש כמו חתן, אבל לא סתם חתן, אלא כזה שיודע שהוא הולך לחתוך ל'קוויקי' עם השושבינה, בזמן שכולם מריעים לכלה המהממת. אנלוגיה מוזרה אמנם אבל כך זה מרגיש, ההתרגשות שלפני עשיית מעשה אסור, חצוף וחסר כל מוסר. העניין המוזר בכל הסיפור הוא שרוב המעשים שאנו עושים – השמחים, המצחיקים והמסעירים שבהם, נחווים בכל פעם מחדש כשאנחנו מספרים את הסיפור ומתגאים בו שוב ושוב, כמו צניחה חופשית בזמן טיול בדרום אמריקה, או כמו יום של שתייה פרועה ומוגזמת במיוחד. 

סיפור היום הזה, למעט הפעם הזו, לעולם לא יסופר, לא יוזכר או יתואר, לפחות לא על ידי. אחרי סיומו אצטרך לקבור אותו עמוק עמוק, שכן כל חשיפה שלו תעמיד אותי ואחרים בסכנה. לא סכנה קיומית, אבל בהחלט סכנה שיש בה נזק מידי לכל המטרות והסיבות שהובילו ליום הזה. חלקים מהסיפור יהפכו אולי לאגדה אורבנית, משהו שאנשים מספרים זה לזה כדי לעורר תעוזה. לאחר מכן הוא יהפוך לאיטו לפנטזיה נשכחת ולא ידובר בו עוד. את הגאווה על הצעד שנקטתי אצטרך לשמור חבויה בפנים. טפיחה על השכם וחיוך קטן לדמות המשתקפת מולי במראה מדי פעם – זה כל מה שאוכל להרשות לעצמי.

 

שלושה סטודנטים ערניים נכנסים פנימה, ניגשים לדלפק בשביל לבצע הזמנה. אחד מתעכב ליד תפריט הכריכים הגדול, מתלבט קשות במה לבחור. עד לפני שנה וחצי הייתי כמותם (אולי קצת פחות ערני), אבל סטודנט גם כן שעיקר התחבטויותיו נוגעות לתשלום שכר הדירה ושכר הלימוד, האוכל היומי, ואיך משיגים חומר לבוחן שיהיה בשבוע הבא. היום זה פתטי בעיניי, אבל אני שמח שיש אותם, את בעלי ההתלבטויות הקטנות. צריך המון כמותם כדי שיהיה אחד אני.

אולי אני נשמע מתנשא ושחצני אבל המהות האמתית של המצב היא הנכונות לעשות מעשה, להתקדם שני צעדים יותר ממה שכולם מדמיינים שאפשר. מתוך המקום הזה, וכמעט רק ממנו, ניתן להגיע אל הפסגה, או לפחות להגיע מספיק קרוב כדי לנשום אוויר פסגות.

כשחושבים על כך, טבעי שאאדיר את מה שהפכתי להיות לקראת מעשה, גם כדי להאמין וגם בשם התוצאה הסופית. אני עושה זאת בשבילי ולוקח לעצמי מה שאני יכול לקחת. אם תשנאו אותי – זוהי זכותכם. למרות שתדעו שזה לא בריא לשנוא – זה ממלא אותך ברגשות שליליים, מעלה את הלחץ דם, וכן הלאה. אם תאהבו – זה כנראה בגלל שהבנתם כמוני שמשהו חייב להשתנות. מה שלא תבחרו להרגיש, תתכוננו כמוני לקראת מה שהולך לקרות היום. אם הכול ילך כמתכונן, בסופו של היום הזה, אני אניח את ידיי על יותר ממיליון שקל.

.

 

יגאל א. כהן, יליד 1982, תושב תל אביב. יזם צעיר וכותב בפריצה.

X