אנשים עלובים | לרכישה באינדיבוק
אנשים עלובים

אנשים עלובים

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 197
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58
- 35
- 35

'אנשים עלובים', הרומאן הראשון של דוסטוייבסקי (1846) – כניסתו המרהיבה של גאון פרוע אל הספרות – מוגש כאן לראשונה בעברית, בתרגום רענן וגמיש של רועי חן. (אין לטעות בין הרומאן הזה לבין השלישי של דוסטוייבסקי, 'חלכאים ונדכאים' משנת 1861.)

זהו סיפורה של אהבה חמקמקה, ספק אירוטית ספק אבהית, של "זקן" (בן פחות מ-47), מָקָאר דֶבוּשְׁקִין, לוָרֶנקה, נערה יתומה וענייה בת 17 ומשהו, קרובת משפחה רחוקה שלו, שנמלטה בעור שיניה מגורל של ניצול מיני. דֶבוּשְׁקִין הוא פקיד-מעתיק-מכתבים – ממש אקאקי אקאקיֶביץ' מן "האדרת" של גוגול – אך בעל נפש גדולה; וָרֶנקה גרה בבית השכן; הוא רואה את חלונה מחלון החדרון-מטבח שבו הוא מתגורר, אך רוב הזמן הוא מסתפק בשליחת מכתבים ואינו חוצה את החצר בין חדרו לחדרה.


רומאן-המכתבים 'אנשים עלובים' זכה להצלחה מיידית עצומה אצל המבקרים ובקרב קהל הקוראים. על הסופר בן ה-24 צנחה בבת-אחת תהילה פתאומית והוא הפך לידוען נערץ. המבקר רב-ההשפעה בֶּלינסקי, שמלה מפיו היה בה די כדי לחרוץ גורלו של ספר, הכריז שנולד גוגול חדש, ועוד טוב מגוגול.


דוסטוייבסקי הצעיר הוא סופר קומי לעילא; קומי, ויחד עם זאת ספרו זרוע שיאים קורעי-לב. וכבר כאן הוא מבצע את "המהפכה הקופרניקאית זוטא שלו" (כדברי בכטין) בתפיסת דמות האדם, בהפיכתה מדמות מוגמרת, שניתן לסגור עליה מבחוץ באמצעות התשובה לשאלה "מי היא?", לדמות כספיתית, פתוחה, שתודעתה-שלה מתפלמסת בלי-הרף סביב הגדרתה.

לספר מצורפת אחרית-דבר מאת מנחם פרי, ובה (בין היתר) מזמין פרי את הקוראים להשלים את החוויה בקריאת הסיפורים "האדרת" מאת גוגול ו"מנהל התחנה" מאת פושקין, המוזכרים במכתבי גיבורו של דוסטוייבסקי ומהדהדים בכתיבתו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אנשים עלובים”

אנשים עלובים
8 באפריל
וַרְוָרָה אָלֶכְּסֵייֶבְנָה היקרה מפז!
אתמול הייתי מאושר, מאושר לאין־ערוך, מאושר עד־אין־קץ! לפחות פעם אחת בחיים, עקשנית שכמותך, שמעת בקולי. התעוררתי לעת ערב, בשעה שמונה בערך (כידוע לך, חֶמדתי, אני אוהב לנמנם שעה קלה בשובי מן העבודה), הוצאתי נר, הכנתי דף נייר, השחזתי את הנוצה, ולפתע, מבלי משים, הרמתי את מבטי – לבי ממש זינק מתוך חזי! לבטח כבר הבנת לְמה קיוויתי ולְמה קיווה לבי הקטנטן! הבחנתי כי קצה הווילון בחדרך הופשל והוצמד אל עציץ הבַּלסָם בעדינות כזאת, בדיוק כפי שרמזתי לך פעם. ואז, לשבריר רגע, דימיתי לראות בחלון את פנייך המתוקות, ואף דימיתי כי גם את מציצה מבעד לחלון חדרך הקטן וחושבת עלי. ואיך נחמץ לבי, יקירה, שלא הספקתי להזין את עיני בפנייך החינניות! היו זמנים, חֶמדתי, שראִייתי היתה צלולה יותר. אכן, הזִקנה אינה מתנה, חביבתי! והנה כהו עיני. תעבוד קצת בערב, תכתוב שורות אלה או אחרות, ועם בוקר יאדימו עיניך, ודמעות יזלגו אצלך באופן כה מחפיר, עד שתתמלא בושה בחברת זרים. ואולם בדמיוני אכן זרח חיוכך, מלאכית, חיוכך הנדיב והמעוֹדֵד. ולבי נמלא בדיוק אותה תחושה שחשתי אז, בעת שנישקתי אותך, וָרֶנקָה – התזכרי, מלאכית שלי? דְעי לך, יקירה, שאפילו היה נדמה לי שהתרֵית בי באצבעך הקטנה. הנכון הדבר, שובבה שכמותך? כתבי לי על כך בפרוטרוט וללא דיחוי במכתבך הבא.
ומה תאמרי, וָרֶנקָה, על ההמצאה שלי בנוגע לווילון? כך נעים יותר, נכון? אם יושב אני לעבוד, שוכב לישון, או מתעורר, אני כבר יודע שגם את מהרהרת בי, זוכרת אותי, וגם את בריאה, ומצב־רוחך מרומם. כשאת מורידה את הווילון, פירוש הדבר: הֱיֵה שלום, מָקָאר אָלֶכּסֵייֶביץ', הגיע הזמן לישון! וכשאת מעלה אותו, פירושו: בוקר טוב, מָקָאר אָלֶכּסֵייֶביץ', האם ערבה לך שנתך? או: האם אתה בקו הבריאות, מָקָאר אָלֶכּסֵייֶביץ'? בכל הנוגע אלי, אני, השבח לאל, בריאה ושבעת־רצון! רואה אַת, נשמתי, כמה קל ויעיל הדבר? אף המכתבים אינם נחוצים עוד! מחוכם, לא כן? והמצאה זו, שלי היא! נו, מה תאמרי על כישרון כזה, וַרוָרָה אָלֶכּסֵייֶבנה?
אוסיף ואודיע לך, חֶמדתי, וַרוָרָה אָלֶכּסֵייֶבנה, ששנתי הלילה צָלחה גם צָלחה, בניגוד לחששותי, ועל כן אני מרוצה ביותר. אף כי בדירות חדשות, ואני הלוא דייר חדש כאן, תמיד קשה להירדם – כאילו הכל בסדר, אך בכל־זאת משהו לא בסדר! אבל הבוקר התעוררתי כמו בז צעיר – רענן וטוב־לב! איזה מין בוקר טוב היה הבוקר, חֶמדתי! החלון בחדרי היה פתוח לרווחה, השמש זרחה, צייצו הציפורים, האוויר הביא ניחוחות אביב, וכל הטבע התעורר לחיים – כן, וכמובן גם כל השאר התקיים בהתאמה מלאה, הכל היה כפי שצריך, אביבי. אפילו שקעתי במין חלום־בהקיץ מהנה, וכל־כולו עסק בך, וָרֶנקה. השוויתי אותך לציפור שמימית, שנבראה לעודד את בני־האדם ולקשט את הטבע. ואז חשבתי, וָרֶנקה, שאנחנו, בני־האדם, שחיֵינו רצופים חששות ורדופים טרדות, מן הראוי שנקנא באושרן התמים והחף מכל דאגה של הציפורים השמימיות – בקיצור, כל־מיני הרהורים בנוסח זה, אף כי כמובן ההשוואה שעשיתי אינה מדויקת. קראתי איזה ספר, וָרֶנקה, שהופיעו בו תיאורים דומים באופן מפורט יותר. אני כותב על כך בכוונה, כדי להבהיר שיש חלומות־בהקיץ מכל הסוגים, חֶמדתי. אבל, האביב הגיע ואתו מחשבות נעימות, שנונות וממריצות, וחלומות־בהקיץ רכים, הכל בצבע ורוד. לכן כתבתי לך את כל זה. בעצם, לקחתי הכל מהספר. המחבר מציג כמיהה דומה וכותב באחד משיריו:

 

מַדּוּעַ אֵינִי צִפּוֹר, אֵינִי צִפּוֹר טֶרֶף?[2]

וכולי, וכולי. מופיעות שם עוד מחשבות, מילא, שייקח אותן האל!
אבל היכן היית היום בבוקר, וַרוָרָה אָלֶכּסֵייֶבנה? אני־עצמי אפילו עוד לא התכוננתי לצאת למשרד, ואת, ממש כציפור אביבית קטנה, כבר התעופפת מחדרך וחצית את החצר, עליזה שכזאת. וכמה עליז הייתי אני בהביטי בך! הוי, וָרֶנקה, וָרֶנקה! אל תהיי עצובה, אין בַּדמעות נחמה, אני יודע זאת היטב, חמדתי, אני יודע זאת היטב מניסיוני האישי. הרי כעת סוף־סוף רווית נחת, וגם בריאותך השתפרה מעט. מה שלום פֶדוֹרָה שלך? אה, איזה לב טוב יש לאשה הזאת! אנא כתבי לי, וָרֶנקה, כיצד מתנהלים חייכן יחד, והאם אתן מרוצות? אם נוטה פֶדוֹרָה לרטון, אל תשימי לב לזה, וָרֶנקה. ישמור אותה האל! לב טוב יש לה.
על תֶּרֶזָה שלנו כבר כתבתי לך – גם לה לב טוב, אשה מסורה. כמה דאגתי למכתבים שלנו! כיצד יועברו? והנה, למרבה האושר, שלח לנו האל את תֶּרֶזָה. היא אשה טובה, צנועה, חסכנית במלים. אך בעלת־הבית שלנו פשוט חסרת־רחמים. שׁוחקת אותה בעבודה כאילו היתה איזו סחבה.
לאיזו מאורה נקלעתי, וַרוָרָה אָלֶכּסֵייֶבנה! איזו דירה! הרי בעבר חייתי במין חרישיות, את יודעת בעצמך, בענווה, בשקט. אצלי, אם זימזם זבוב, היה אפשר לשמוע אותו. וכאן רעש, צעקות, מהומה! אבל עדיין אינך יודעת כיצד הכל מסודר כאן. תארי לעצמך, למשל, מסדרון ארוך, חשוך לגמרי ולא־נקי. מצדו הימני קיר אטום, ומצדו השמאלי דלתות, בזו אחר זו – שורת דירות, ממש כמו באכסניה. והדירות האלה מושכרות, ובכל אחת מהן יש חדר אחד, ובכל חדר גר דייר, ולעתים גרים שניים, או אפילו שלושה. בנוגע לסדר ולניקיון, אל תשאלי – תיבת־נוח! בעצם, נדמה כי האנשים אינם רעים, רובם משכילים, מלומדים. יש פקיד־ממשלתי אחד (קשור איכשהו לתחום הספרות), אדם תרבותי: מדבר על הומרוס ועל בְּרַמבֶּאוּס,[3] וגם על כל־מיני מחברים אחרים הוא מדבר – מבין בכל התחומים – אדם חכם! יש גם שני קצינים, שתמיד משחקים קלפים. ויש רב־מלחים אחד בצי הימי, ויש מורֶה לאנגלית. אך לעת־עתה המתיני־נא, חמדתי, במכתבי הבא אבדר אותך בתיאור סָטירי של הדיירים, זאת־אומרת, תיאור אופיו המיוחד של כל דייר ודייר, מבלי להחסיר שום פרט. בעלת־הבית שלנו (קשישונת קטנטנה במיוחד, ומאוד לא נקייה) מתהלכת לה כל היום בנעלי־בית, ועוד בחלוק, ובנוסף תמיד צועקת על תֶּרֶזה. אני־עצמי גר במטבח, או נכון יותר לומר כך: בצמוד למטבח יש חדר (מן הראוי שאציין כי המטבח אצלנו נקי, מואר ונחמד מאוד), חדר לא גדול, מין פינה צנועה… זאת־אומרת, אולי מוטב לספר שהמטבח עצמו גדול, ויש בו שלושה חלונות, ובמקביל לקיר הפנימי הוקמה מחיצה שיוצרת מין חדרון נפרד, תוספת למספר החדרים הנהוג. חדרי מרוּוח, נוח, אפילו חלון יש בו, יש הכל – במלה אחת, הכל נוח. זהו, זאת הפינה שלי. רק אל תחשבי, חמדתי, שהיתה לי איזו כוונה אחרת, נסתרת, בתיאור הדירה, זאת־אומרת, כשכתבתי שהמטבח הוא כזה וכזה! אומנם אני, למען האמת, גר במטבח מאחורי המחיצה, אבל אין בכך כל רע. אני חי לחוד, בצִנעה, חרש. השגתי לי מיטה, שולחן, שידה, זוג כיסאות, תליתי איקונין. אכן, יש דירות טובות יותר – אולי אפילו הרבה יותר – אבל הנוחיות היא העיקר, ולא ביקשתי דבר מלבד נוחיות, אל תחשבי שהיו לי שיקולים נוספים. חלונך נשקף מנגד, מן העֵבר האחר של החצר, ומאחר שהחצר צרה, מזדמן לי לראות אותך חולפת ביעף – ולבי נמלא שמחה, ביש־מזל שכמותי, ובנוסף, כאן זול יותר. החדר העלוב ביותר בבית, כולל ארוחות, עולה שלושים־וחמישה רובלים – לא לפי כיסי! החדרון שלי עולה שבעה שטרות, והארוחות חמש מטבעות, בסך־הכל עשרים־וארבעה רובל וחצי.[4] בעבר הייתי משלם בדיוק שלושים, אבל מנעתי מעצמי דברים רבים, לא תמיד שתיתי תה, והנה כעת, גם תה, גם סוכר ארשה לעצמי. הן יודעת את, חביבתי, דֵי מביך לא לשתות תה. שאר הדיירים מבוססים יחסית, וזה מביך. הרי שותים תה בשביל האחרים, וָרֶנקה, כדי לשמור על חזוּת, על גינונים, אבל מבחינתי היינו הך, אני מסתפק במועט. לדוגמה, כסף־כיס, מוטב שיהיה קצת – למגפיים, או למעיל כלשהו – אך אז מה יישאר? בזה מסתכמת כל המשכורת. אבל אני לא מתמרמר, אני מרוצה. די לי במה שיש לי. זה שנים רבות אני מסתפק בחלקי, וחוץ מזה, לעתים אני מקבל מענקים למיניהם. טוב, היי שלום, מלאכית שלי. קניתי כמה עציצי בַּלסָם וגֶרַניום קטנים – לא ביוקר. ואולי גם צמח הרִכְפָּה חביב עלייך? אם כן, יש לי גם רִכְפָּה. כתבי לי. אנא ממך, כתבי לי בפירוט על הכל. רק אל תתהי או תשתוממי, חמדתי, ששכרתי את החדרון הזה. הוא העניק לי נוחות, ודווקא הנוחות היא שהיטתה את לבי. הלוא אני חוסך כסף, חמדתי, צובר אט־אט ומצטבר לו סכום קטן. אל תחשבי שאני שברירי וכי זבוב יכול להפיל אותי במכת כנף. לא, חמדתי, אני איני תמים, ויש לי אופי של אדם בעל נפש יציבה ואיתנה. היי שלום, מלאכית שלי! שִׁרבוטַי ממלאים כמעט שני דפים שלמים, אך כבר מזמן הייתי צריך לצאת לעבודה. מנשק את אצבעותייך הקטנטנות, חמדתי, ולא חדל להיות –
עבדך השפוף וחברך הנאמן ביותר,
מָקָאר דֶבוּשְׁקין
נ.ב.
רק זאת אבקש: בתשובתך, מלאכית שלי, פַּרטי ככל יכולתך. ובנוסף, וָרֶנקה, אני מצרף חופן סוכריות, שתאכלי לך לבריאות, רק אל תדאגי לי ואל תתרעמי עלי. זהו, שלום שלום, יקירה.

פיודור מיכאילוביץ' דוסטוייבסקי (1821-1881, סנט פטרבורג) היה מגדולי וחשובי הסופרים בתולדות הספרות הרוסית בפרט, ובספרות העולמית בכלל. דוסטוייבסקי כתב סיפורים קצרים, מאמרים ורומנים, ושימש כעורך בכמה כתבי עת שיצאו לאור ברוסיה. יצירותיו הידועות ביותר הן החטא ועונשו, האחים קרמזוב, שדים, ואידיוט.

X