אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה | לרכישה באינדיבוק
אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה

אנשים מאושרים קוראים ושותים קפה

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 224
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 42

לאחר אובדן שחוותה, דיאן מסתגרת בדירה שלה בפריז ומוכנה לראות רק את פליקס — חבר טוב שאיתו הקימה בית קפה ספרותי בעיר. פליקס התוסס חי במסיבה בלתי פוסקת ובמיניות חסרת מעצורים ומתיש אותה בהצעות בילוי, שרק מבעתות אותה. עד אותו יום שבו היא מחליטה לפרוץ את סבך זיכרונותיה ולהמציא את עצמה מחדש. וכך, מעיר האורות הזוהרת היא עוברת לגור בחווה קטנה בכפר נידח באירלנד, שאותה בחרה על פי תמונה שראתה במודעה. עם סבתא נחמדה כבעלת בית ושכן צעיר בוטה וקשוח, אשף בהכנת חביתות מקושקשות, אט אט היא חוזרת להתמסר לחיים. אנייס מרטן־לוגאן היא פסיכולוגית קלינית שמקדישה כעת את זמנה לכתיבה. היא הוציאה את ספרה לאור בהוצאה עצמית ברשת האינטרנט וזכתה להצלחה מסחררת מפה לאוזן. זכויות התרגום לספר נרכשו ב־18 מדינות, והוא מעובד לקולנוע.

"ספר המיועד לכל קורא שאינו מסוגל לעמוד בקסמו של רומן נהדר." לה פיגארו 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. (בעלים מאומתים):

    מקסים. באמת. אבל נגמר..פתאום!

  2. (בעלים מאומתים):

    מאוד נהניתי, ספר מקסים ומרגש. אפילו הזלתי דמעה. נגמר עם תקווה בלב

הוסף חוות דעת

בקרוב…

עבר כמעט שבוע מאז השקת התוכנית "מוציאים את דיאן מהדיכאון". ים של הצעות — אחת יותר משונה מהאחרת — הומטר עלי. השיא היה כשפליקס הניח על השולחן כמה עלונים של סוכנויות נסיעות. ידעתי מצוין מה הוא מתכנן: חופשה בשמש, עם כל מה שכלול בזה. אתר נופש, מיטת שיזוף, דקלים, קוקטיילים על בסיס רום שפג תוקפו, גופים מבריקים ושזופים, קורס התעמלות מים כדי להתחיל עם המדריך: חלום בשביל פליקס, סיוט בשבילי. כל האנשים האלה שמצטופפים על פיסת חוף זעירה, או נחושים לפלס את דרכם בלבוש ערב חגיגי לעבר המזנון, מבועתים מהמחשבה שהשכן — נוחר סדרתי — ינכס לעצמו את הנקניקייה האחרונה, אותם טיפוסים שמאושרים להיות כלואים עשר שעות במטוס, מוקפים בזאטוטים צרחניים, עשו לי חשק להקיא.
הרגשתי אפוא במלכודת ועישנתי עד שהגרון שלי עלה בלהבות. השינה לא הרגיעה אותי יותר. שינה טרופה, בחלום על פליקס בבגד ים מכריח אותי לרקוד סלסה במועדון לילה. הוא ימשיך להציק לי עד שאשבר. הייתי מוכרחה להרגיע אותו, רק כדי להיפטר ממנו. להישאר בבית לא בא בחשבון. האפשרות היחידה היתה לנסוע, לעזוב את פריז. למצוא חור נידח שבו הוא לא יוכל לעקוב אחרי.
טיול אל ארץ החיים כבר נעשה בלתי נמנע: המזווה והמקרר שלי היו ריקים להחריד. מצאתי רק חבילת ביסקוויטים שפג תוקפה, לארוחת ארבע של קלרה, ואת הבירות של קולין. לקחתי בקבוק בירה אחד וניערתי אותו מעלה־מטה. פתחתי אותו ושאפתי את ריחו כאילו היה גביע יין משובח. לגמתי לגימה, וזיכרונות הציפו אותי.
הנשיקה הראשונה שלנו היתה בטעם של בירה. כמה פעמים צחקנו על זה? רומנטיות לא היתה הצד החזק שלנו, בגיל עשרים. קולין שתה רק בירות כהות, הוא לא אהב את הבהירות, ותמיד שאל את עצמו למה הוא בחר בי. אני מיד עניתי במכה על הראש.
גם הבחירה ביעד החופשה שלנו היתה מושפעת מבירה. קולין רצה לבלות כמה ימים באירלנד. אבל אחרי זמן קצר הוא שינה את דעתו בגלל הגשם, הרוח והקור. למעשה, הוא הכיר היטב את החולשה שלי לשמש ולשיזוף, ולא רצה להכריח אותי ללבוש פליז ומעיל באמצע הקיץ.
הבקבוק נשמט מידי והתנפץ לרסיסים על הרצפה.
ישובה לשולחן הכתיבה של קולין, עם אטלס מול העיניים, בחנתי את מפת אירלנד. איך לבחור את הקבר שלו תחת כיפת השמים? איזה מקום יעניק לי את השקט והשלווה הנחוצים להתבודדות עם קולין וקלרה? מבלי לדעת דבר על המדינה הזאת, בלתי מסוגלת לבחור יעד כלשהו, לבסוף עצמתי עיניים ונעצתי אצבע במפה.
ואז פקחתי אותן וקירבתי את הראש. הזזתי את האצבע ופיענחתי את השם. יד המקרה בחרה כפר זעיר בעל שם כמעט בלתי קריא. מולראני. עמדתי לצאת לגלוּת במולראני.
הגיע רגע האמת. הייתי צריכה להודיע לפליקס שאני עוברת לאירלנד. נדרשו לי שלושה ימים לאזור אומץ. סיימנו לאכול, אחרי שהתאמצתי לבלוע כל ביס כדי לשמח אותו. מרוח על הכורסה, הוא עילעל באחד העלונים שלו.
"פליקס, עזוב את העלונים."
"החלטת?"
הוא ניתר על רגליו וחיכך את כפות ידיו.
"לאן אנחנו נוסעים?"
"אתה — אני לא יודעת, אבל אני נוסעת לגור באירלנד."
ניסיתי לשוות לקולי את הנימה הטבעית בעולם. פליקס עיווה את הפה כמו דג מחוץ למים.
"את צוחקת עלי? את רצינית? מי הכניס לך לראש רעיון כזה?"
"קולין, היית מאמין…"
"או־קיי, השתגעת לגמרי. את אומרת לי שהוא חזר מהעולם הבא כדי להגיד לך לאן לנסוע?"
"למה אתה מגיב ככה? קולין היה שמח לנסוע לשם, זה הכול. ואני נוסעת במקומו."
"לא, ממש לא," פסק פליקס בנחרצות.
"למה לא?"
"את לא צריכה את המדינה הזאת של…"
"של מה?"
"של שחקני רוגבי אוכלי כבשים."
"יש לך משהו נגד שחקני רוגבי? זה חדש לי… בדרך כלל אתה לא מוריד מהם את העיניים. וחוץ מזה, אתה חושב שלנסוע לתאילנד כדי להימרח על החוף באור ירח מלא ולחזור עם Forever Brandon מקועקע על הישבן השמאלי זה יותר טוב?"
"אחת־אפס לטובתך, מכשפה… אבל אין מה להשוות. את כבר במצב גרוע, וככה תהפכי למקרה בלתי הפיך."
"תפסיק כבר. החלטתי שאני נוסעת לכמה חודשים לאירלנד, לא ביקשתי את דעתך."
"אל תסמכי עלי בתור מלווה."
קמתי והתחלתי לסדר פה ושם.
"מעולה, אף אחד לא הזמין אותך. אני לא יכולה יותר עם השוטר הזה שדולק בעקבותי. אתה חונק אותי!" צעקתי ונעצתי בו מבט.
"את יכולה להיות בטוחה שאני אעשה את זה שוב בקרוב מאוד."
הוא פרץ בצחוק, ובלי להסיר את מבטו הדליק סיגריה.
"ואת יודעת למה? כי אני נותן לך מקסימום יומיים. ואז את תחזרי עם הזנב בין הרגליים ותתחנני שאקח אותך לשמש."
"תחשוב מה שבא לך, אבל אני עושה את זה רק כדי לנסות להחלים."
"את טועה בשיטה, אבל לפחות את נראית משוכנעת מספיק."
"אין לך היום איזה חבר קטן שמצפה לך?"
לא יכולתי לסבול יותר את החקירות שלו. פליקס התקרב אלי.
"את רוצה שאני ארוץ לחגוג את השטות החדשה שלך?"
ואז הבעתו נעשתה רצינית. הוא הניח את ידיו על כתפי והביט היישר לתוך עיני.
"את באמת מנסה לצאת מזה?"
"נראה לי שכן."
"אז את מסכימה איתי שבתוך המזוודות שלך לא צריכה להיות אפילו חולצה אחת של קולין, אפילו לא בובה אחת של קלרה, ושאת חייבת לקחת אך ורק את הבשמים שלך."
נפלתי למלכודת של עצמי. נהיה לי כאב בטן, כאב ראש, העור שלי כאב. בלתי אפשרי להימלט מהעיניים שלו השחורות כמו פחם. האצבעות שלו לפתו את כתפי.
"בטח שאני מסכימה. אני רוצה לנסות להרגיש יותר טוב. אני אפרד לאט־לאט מהחפצים שלהם. אתה אמור להיות שמח, כבר הרבה זמן שאתה אומר לי לעשות את זה."
באורח פלא הקול שלי לא נשבר. פליקס נשף ארוכות.
"את חסרת אחריות, את בחיים לא תצליחי. קולין בחיים לא היה מרשה לך לצאת למשימה כזאת. בסדר, את מנסה לעשות משהו כדי לצאת מזה, אבל בבקשה תרדי מזה, נמצא משהו אחר. אני מפחד שתשקעי בדיכאון."
"אני לא מתכוונת לשנות את דעתי."
"לכי לישון, נדבר על זה מחר."
הוא עשה פרצוף מיואש, נשק לי על לחיי ופנה לעבר הדלת בלי להוסיף מילה.
במיטה, מכוסה בשמיכת הפוך, חיבקתי את הבובה של קלרה וניסיתי להרגיע את דפיקות הלב שלי. פליקס טעה, קולין היה נותן לי לנסוע לבד, בתנאי אחד — שהוא זה שיארגן הכול. כשנסענו לטיול, הוא היה דואג לכול, מכרטיס הטיסה ועד הזמנת המלון, שלא לדבר על המסמכים שלי. הוא בחיים לא היה מפקיד בידי את הדרכון שלי או של קלרה. הוא אמר שהראש שלי בעננים. אז האם הוא היה סומך על יכולות הארגון שלי במצב כזה? נראה שלא, אחרי הכול.
בחיים לא גרתי לבד. עזבתי את בית הודי רק כדי לעבור לגור איתו. פחדתי אפילו לעשות שיחת טלפון פשוטה כדי לברר פרטים כלשהם או להגיש תלונה. קולין, לעומת זאת, ידע לעשות הכול. דמיינתי לי שהוא זה שמנחה אותי בהכנות. רציתי לגרום לו להיות גאה בי. גם אם זה יהיה אחד הדברים האחרונים שאעשה לפני הקבר. אני אראה לכולם לְמה אני מסוגלת.
יש דברים שלעולם לא ישתנו, כמו הדרך שלי לארוז דברים: הארון התרוקן, והמזוודות עמדו להתפקע. הרי לא אלבש רבע מכל זה. עכשיו נשאר לי רק לקחת משהו לקרוא. אבל בשביל זה הייתי צריכה לגייס את כל הכוחות שלי.
כמה זמן כבר לא הלכתי בדרך הזאת? פליקס יתעלף מאחורי הדלפק, כשיראה אותי מגיעה. בתוך פחות מחמש דקות הגעתי לרוּ ויי דו טמפל. הרחוב שלי. בזמנו הייתי מבלה כאן ימים שלמים: בשולחנות בית הקפה בחוץ, בחנויות, בגלריות ובעבודה. הייתי מאושרת רק בזכות העובדה שאני שם, אז.
היום, מסתתרת מאחורי קפוצ'ון הסווטשרט של קולין, ברחתי מחלונות הראווה, מאנשי השכונה, מהתיירים. צעדתי באמצע הכביש כדי להתחמק מהעמודים הארורים האלה שאילצו אותי לזגזג. הכול נראה לי מסוכן, אפילו הניחוח המשגע של הלחם החם שבקע מהמאפייה האהובה עלי.

אנייס מרטן־לוגאן היא פסיכולוגית קלינית שמקדישה כעת את זמנה לכתיבה. היא הוציאה את ספרה לאור בהוצאה עצמית ברשת האינטרנט וזכתה להצלחה מסחררת מפה לאוזן.

X