אני, רובוט | לרכישה באינדיבוק
אני, רובוט

אני, רובוט

שנת הוצאה: 2004
מס' עמודים: 249
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 63

הספר אני, רובוט, שנכתב בשנות החמישים וחזה את חשיבותם הגדלה והולכת של אוטומטים בחיינו, הוא כבר מזמן קלאסיקה מודרנית.
בספר מרתק ורב עלילות זה ניסח אייזק אסימוב לראשונה את שלושת חוקי הרובוטיקה, ובכך שינה לחלוטין את אורח החשיבה שלנו ביחס לרובוטים, להתנהגותם ולמקומם בחברה האנושית העתידית.

בתערובת של עובדות מדעיות ומדע בדיוני שהיתה לסימן ההיכר שלו מתאר אסימוב את התפתחותם של הרובוטים – ממצבם הפרימיטיבי הנוכחי ועד לשכלולם המוחלט. בין שלל טיפוסי הרובוטים המגוונים שיצר אסימוב בסיפוריו אפשר למצוא רובוטים שיצאו מדעתם, רובוטים קוראי מחשבות, רובוטים שפיתחו חוש הומור, רובוטים פוליטיקאים, ורובוטים שמאחורי הקלעים מנהלים עולם שבו האנושות עצמה הפכה למיושנת. הספר עובד לאחרונה לסרט קולנוע בכיכובו של ויל סמית.

אייזיק אסימוב הוא מגדולי סופרי המדע הבדיוני של המאה העשרים ומן הפורים שבהם. במהלך הקריירה האגדית שלו כתב יותר מ470 ספרים על נושאים שונים ומגוונים כגון מדע פופולרי, יצירתו של שייקספיר והיסטוריה. ואולם ידוע בעיקר כאביהן של שתי סדרות ספרים עטורות פרסים- סדרת הרובוטים וסדרת המוסד. בחלוף הזמן הפכו סדרות אלה לאבני הפינה של ספרות המדע הבדיוני. אני, רובוט הוא הספר הראשון בסדרת הרובוט.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אני, רובוט”

ראייה

 

 

"אבל גם זה לא היה הדבר החשוב," אמרה ד"ר קלווין, מהורהרת. "בסופו של דבר החללית ההיא ודומותיה הפכו לרכוש ממשלתי. הקפיצה ההיפר-חללית הגיעה לשלמות, ועכשיו כבר יש לנו מושבות על כוכבי לכת של כמה מהכוכבים הקרובים, אבל זה עדיין לא היה הדבר החשוב."

גמרתי לאכול והבטתי בה מבעד לעשן הסיגריה שלי.

 

"מה שחשוב באמת הוא מה שקרה לאנשים כאן, על כדור הארץ, בחמישים השנים האחרונות. כשנולדתי, איש צעיר, בדיוק הסתיימה מלחמת העולם האחרונה. נקודת שפל בהיסטוריה, אבל היא סימנה את קץ הלאומיות. כדור הארץ היה קטן מדי לארצות נפרדות, ואלו החלו להתאחד לאזורים. נדרש לכך זמן רב. כשנולדתי ארצות הברית של אמריקה עוד היתה אומה ולא רק חלק מהאזור הצפוני. למעשה, שמה של החברה, 'יו-אס רובוטים', עדיין משמר את שמה של הארץ ההיא. והמעבר מארצות לאזורים, שייצב את הכלכלות שלנו והביא למה שנקרא, בצדק, 'תור הזהב', בעיקר בהשוואה לתקופה שלפניו, גם אותו הביאו הרובוטים שלנו."

 

"את מתכוונת ל'מכונות'. 'המוח' שעליו סיפרת היה 'המכונה' הראשונה, לא?"

"כן, הוא היה. אבל לא על 'המכונות' חשבתי, אלא על אדם. הוא מת בשנה שעברה." קולה נמלא פתאום צער עמוק. "או, לפחות, ארגן את מותו, כי הוא ידע שאנחנו כבר לא זקוקים לו. סטיבן בּייֶרלי."

"כן, ניחשתי שאליו התכוונת."

"הוא החל לכהן במשרה ציבורית ב-2032. אתה היית אז רק ילד, לכן לא תזכור כמה משונה זה היה. מסע הבחירות שלו לראשות העירייה היה ללא ספק המוזר ביותר בהיסטוריה…"

 

פרנסיס קווין היה פוליטיקאי מהאסכולה החדשה. זה כמובן ביטוי חסר משמעות, כמו כל שאר הביטויים מסוגו. לרוב האסכולות החדשות שלנו היו העתקים בחיי החברה של יוון העתיקה, ואולי, אילו ידענו עליהם יותר, גם בחיי החברה של שׁוּמר העתיקה ובאלו של דרי האגם הפרהיסטוריים בשווייץ.

 

אבל כדי להיחלץ מפתיחה שמבטיחה להיות משעממת ומסובכת, אולי מוטב למהר ולציין שקווין לא הגיש מועמדות לשום מִשׂרה ציבורית, ולא צד את קולות הבוחרים, לא השמיע נאומים ולא זייף תוצאות ספירת קולות בקלפי. לא יותר משנפוליון לחץ על ההדק באוסטרליץ.

 

ומאחר שפוליטיקה ממזווגת זיווגים משונים, ישב ארתור לנינג מעברו האחר של השולחן, גבותיו הפראיות מכוּוצות מעל עיניו, שחוסר-הסבלנות הכרוני שלהן הגיע לנקודת פקיעה. הוא לא היה מרוצה.

עובדה שלא היתה מטרידה את קווין כהוא זה גם אילו היתה ידועה לו. קולו היה ידידותי, אולי באופן מקצועי.

"ד"ר לנינג, אני מניח שאתה מכיר את סטיבן ביירלי."

"שמעתי עליו. כמו רבים אחרים."

 

"כן, וגם אני. אולי אתה מתכוון להצביע בעדו בבחירות הקרובות?"

"אני לא יודע." בקולו ניכר שמץ של ארסיות. "לא עקבתי אחרי הזרמים בפוליטיקה, ולא הובא לידיעתי שהוא מתמודד."

"הוא עשוי להיות ראש העירייה הבא שלנו. בינתיים הוא רק עורך דין, כמובן, אבל זה הקטן…"

"כן," קטע אותו לנינג. "אני מכיר את ההמשך, אבל אולי נוכל לחזור לנושא הדיון?"

"אנחנו מדברים על נושא הדיון," אמר קווין בעדינות רבה. "האינטרס שלי הוא להשאיר את מר ביירלי בעמדה של תובע מחוזי לכל היותר, והאינטרס שלך הוא לעזור לי בכך."

"האינטרס שלי? בחייך!" גבותיו של לנינג התקמרו.

 

"אז נאמר, האינטרס של חברת 'יו-אס רובוטים ואנשים מכאניים'. אני פונה אליך כמנהל בדימוס של מחלקת המחקר, כי אני יודע שהקשר שלך עם החברה הוא כזה של, איך לומר, 'זקן העדה'. מאזינים לדבריך בכבוד, ועם זאת הקשר שלך איתם כבר פחות הדוק, מה שמאפשר לך יותר חופש פעולה. גם אם אותה פעולה חורגת קצת מהמקובל."

ד"ר לנינג שתק לרגע, חשב על כך עמוקות וריכך את קולו, "אני לא מצליח לרדת לסוף דעתך, מר קווין."

"זה לא מפתיע אותי, ד"ר לנינג. אבל הכול פשוט למדי, תרשה לי?" קווין הדליק סיגריה דקה במצית מעוצב בטוב טעם אך בפשטות, וארשת של שעשוע חרישי נפרשה על פניו רחבות הגרם. "דיברנו על מר ביירלי, טיפוס מוזר וססגוני. לפני שלוש שנים הוא היה אלמוני, והיום הוא מפורסם. יש לו כוח ויכולת, וללא ספק, הוא התובע המוכשר והנבון ביותר שהכרתי מימי. לרוע המזל, אנחנו לא ביחסי ידידות…"

 

"אני מבין," אמר לנינג בלי לחשוב. הוא בהה בציפורניו.

"בשנה האחרונה הזדמן לי," המשיך קווין, "לחקור את ענייניו של מר ביירלי ביסודיות רבה למדי. כפי שאתה מבין, תמיד משתלם לבדוק לעומק את עברם של פוליטיקאים שוחרי תיקונים. אילו ידעת בכמה מקרים זה עזר…" הוא עצר וחייך בבדיחות הדעת לעבר קצה הסיגריה שלו. "אבל עברו של מר ביירלי חסר כל עניין ראוי לציון. חיים שקטים בעיירה קטנה, בוגר מכללה, אישה שמתה בצעירותה, החלמה איטית אחרי תאונת דרכים, בית-ספר למשפטים, הגעה לכרך הגדול כעורך דין."

 

פרנסיס קווין נד לאט בראשו והוסיף, "אבל חייו העכשוויים ראויים בהחלט לציון. התובע המחוזי שלנו לא אוכל אף פעם!"

ראשו של לנינג נורה למעלה, עיניו הזקנות היו חדות להפתיע. "סליחה?"

"התובע המחוזי שלנו לא אוכל אף פעם," החזרה הודגשה הברה-הברה. "אשפר מעט את הניסוח, מעולם לא ראו אותו אוכל או שותה. מעולם! אתה מבין את חשיבות המילה? לא רק לעיתים רחוקות, אלא מעולם!"

"בכך קשה לי להאמין. אתה סומך על החוקרים שלך?"

"אני סומך על החוקרים שלי, ולא קשה לי בכלל להאמין. יותר מזה, התובע המחוזי שלנו מעולם גם לא נראה שותה, גם במובן של צריכת מים, לא רק אלכוהול. וגם לא ישן. יש עוד גורמים, אבל נראה לי שהבהרתי את כוונתי."

 

 

 

 

לנינג נשען לאחור על כיסאו, ושקט מתוח של התגרות ותגובה השתרר ביניהם. לבסוף נענע הרובוטיקאי הזקן את ראשו. "אם אני מצרף את הצהרותיך לעובדה שהפנית אותן אלי, הרי שיש רק דבר אחד שאתה מנסה לרמוז, והוא בלתי-אפשרי."

"האיש הזה לא אנושי, ד"ר לנינג."

"אילו אמרת לי שהוא השטן בתחפושת היה סיכוי קלוש שאאמין לך."

"ד"ר לנינג, אני אומר לך, הוא רובוט."

"ואני אומר לך, מר קווין, שזה הרעיון המופרך ביותר ששמעתי מימי."

עוד שתיקה לוחמנית.

"כך או כך," אמר קווין, ומחץ את בדל הסיגריה בתשומת לב רבה, "יהיה עליך לבדוק את המופרכות הזאת בכל האמצעים שיש בידי החברה שלך."

"אין ספק שלא אוכל לקבל על עצמי שום דבר שכזה, מר קווין. אתה מציע ברצינות שהחברה תתערב בפוליטיקה המקומית?"

"אין לכם ברֵרה. נניח שאפרסם את העובדות שלי בפומבי ללא הוכחה. הראיות הנסיבתיות משכנעות מספיק."

"עשה כרצונך."

"אבל זה לא רצוני. הוכחה עדיפה בהרבה. וזה גם לא רצונכם, כי הפרסום יזיק מאוד לחברה שלכם. אני מניח שמוּכּרים לכם היטב החוקים החמורים נגד השימוש ברובוטים בעולמות מאוכלסים."

"כמובן."

 

"ואתה יודע ש'יו-אס רובוטים ואנשים מכאניים' היא היצרנית היחידה של רובוטים פוטזיטרוניים בכל מערכת השמש. ואם ביירלי הוא רובוט, הוא רובוט פוזיטרוני. וגם ידוע לך היטב שכל הרובוטים הפוזיטרוניים ניתנים בחכירה ואינם נמכרים. שהבעלות על כל רובוט ורובוט נשארת בידי החברה. היא שמנהלת אותם, ואי-לכך, היא האחראית לכל פעולותיהם."

"קל מאוד, מר קווין, להוכיח שהחברה לא ייצרה מעולם שום רובוט דמוי אדם."

"ניתן לעשות את זה? אם נדבר רק על האפשרות?"

"כן, אפשר."

"בסודיות, אני מתאר לי, בלי לרשום את זה בספרים שלכם."

"לא, אדוני. לא המוח הפוזיטרוני. גורמים רבים מדי מעורבים בזה, והפיקוח הממשלתי הדוק ביותר."

"כן, אבל רובוטים נשחקים, מתבלים, מתקלקלים ונשלחים לפירוק."

"ובמוחות הפוזיטרוניים משתמשים מחדש, או שהם מושמדים."

"באמת?" פרנסיס קווין הגניב נימה של ספקנות לעגנית לקולו. "ואם אחד, במקרה כמובן, לא הושמד, ובמקרה היה בסביבה גוף דמוי אדם שמחכה למוח?"

"בלתי-אפשרי!"

 

"את העניין הזה יהיה עליך להוכיח לממשלה ולציבור. אז למה שלא תוכיח אותו לי, עכשיו?"

"אבל לאיזו מטרה?" תבע לנינג, "איזה מניע יכול להיות לנו? אתה חושב שאין לנו אפילו טיפה של שׂכל?"

"אדוני היקר, בבקשה. החברה היתה שמחה מאוד אילו התירו האזורים השונים את השימוש ברובוטים פוזיטרוניים בעולמות המאוכלסים בבני אדם. הרווחים יהיו עצומים. אבל הדעה הקדומה בציבור נגד מהלך כזה חזקה מדי. אילו הייתם מרגילים אותם תחילה לרובוטים כאלה – תראו, יש לנו עורך דין מיומן, ראש עירייה טוב – שהוא רובוט. אז מה דעתכם, האם תקנו את המשרת הרובוט שלנו?"

"דמיוני לחלוטין. הומוריסטי כמעט עד כדי גיחוך."

"אני מתאר לי. אז למה לא להוכיח את זה? או שאתה עדיין מעדיף לנסות ולהוכיח את זה לציבור?"

האור בחדר התעמעם, אבל עדיין לא היה עמום מספיק כדי להסתיר את סומק התסכול על פניו של אלפרד לנינג. אצבעו של הרובוטיקאי נגעה לאט במתג, ותאורת הקיר התעוררה לחיים בנוגהּ עדין.

"ובכן, טוב," נהם, "בוא נראה."

 

פניו של סטיבן ביירלי אינן קלות לתיאור. לפי תעודת הלידה שלו הוא היה בן ארבעים, וגם לפי הופעתו, אבל מראהו היה של בן ארבעים בריא, טוב מזג וניזון היטב. מראה שהוציא את העוקץ מן האמירה "גילו ניכר בו".

הדבר היה נכון במיוחד כשצחק, כמו עכשיו. צחוק שעלה, רם ומתמשך, דעך לרגע ופרץ מחדש…

ופניו של אלפרד לנינג התכווצו עד שנראו כאנדרטה נוקשה של אי-נחת. הוא סימן קלות בידו לאישה שישבה על ידו, אבל שפתיה הדקות, החיוורות, רק התהדקו מעט.

ביירלי התנשף עד שחזר כמעט למצב הרגיל. "באמת, ד"ר לנינג… באמת… אני? אני רובוט?"

לנינג ירה את המילים בחטף, "זו לא טענה שלי, אדוני. המשך חברותך במין האנושי ישביע בהחלט את רצוני. מאחר שהחברה שלנו לא ייצרה אותך מעולם, אני בטוח למדי שאתה כזה. במובן החוקי ובכל מובן אחר. אבל מאחר שהטענה שאתה רובוט הופנתה אלינו בכל הרצינות מפי אדם בעל מעמד מסוים…"

"אל תזכיר את שמו אם זה יתיז אפילו שבב קטן מסלע השחם של מוסריותך. אבל למען הדיון, נניח ששמו הוא פרנק קווין ונמשיך."

 

לנינג פלט נחרה חדה קצרה כדי להדוף את ההפרעה, והשתהה בזעם לפני שהקפיא את קולו והמשיך "…על ידי אדם בעל מעמד מסוים שבאשר לזהותו אני לא מתכוון להשתתף במשחקי ניחושים. אני חייב לבקש ממך לשתף פעולה בהפרכת הטענה. עצם העובדה שטענה כזאת עלולה לקבל קידום ופרסום באמצעים העומדים לרשותו של אותו אדם עלולה להיות מכה קשה לחברה שאני מייצג, גם אם ההאשמות לא יוכחו לעולם. הבנת אותי?"

 

"הו, כן, העמדה שלך ברורה לי. ההאשמה עצמה מגוחכת, אבל לא המצוקה שאליה נקלעת. סלח לי אם הצחוק שלי העליב אותך. צחקתי להאשמה, לא למצוקה. מה אוכל לעשות בשבילך?"

"זה יכול להיות פשוט מאוד. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לשבת לאכול במסעדה, בנוכחות עדים, לאכול ולהצטלם." לנינג נשען לאחור על כיסאו. החלק הגרוע ביותר של הפגישה עבר. האישה שעל ידו צפתה בביירלי במבט מוקסם, אבל לא תרמה דבר לשיחה.

 

 

 

 

סטיבן ביירלי הציץ בה לרגע, נלכד במבטה ושב ופנה אל הרובוטיקאי. זמן מה ישב, שקוע במחשבות, ואצבעותיו מלטפות את משקולת הניירות העשויה ארד, שהיתה הקישוט היחיד על שולחנו.

"אני לא חושב שאוכל להיענות לבקשתך," אמר בשקט.

הוא הרים את ידו. "חכה רגע, ד"ר לנינג. אני מעריך את העובדה שכל העניין אינו לרוחך, ושהוכרחת לעסוק בו נגד רצונך. שאתה מרגיש שאתה משחק כאן תפקיד לא מכובד ואפילו מגוחך. עם זאת, הדבר נוגע לי באופן יותר אינטימי, אז היה סבלני.

"קודם כול, מה גורם לך לחשוב שקווין – אותו אדם בעל מעמד, כדבריך – לא משך אותך באף כדי שתעשה בדיוק את מה שאתה עושה כרגע?"

 

"לא נראה סביר שאדם בעל מוניטין יסכן את עצמו בצורה מגוחכת כל כך אם הוא לא מאמין שהוא עומד על קרקע מוצקה."

המבט בעיניו של ביירלי לא נראה משועשע. "אתה לא מכיר את קווין. הוא יכול להפוך לקרקע מוצקה גם קצה צוק שעליו אפילו כבשׂ הרים יהסס לדרוך. אני משער שהראה לך את פרטי החקירה שלטענתו ביצע בענייני?"

"מספיק כדי לשכנע אותי שכל ניסיון של החברה שלנו להזים את הטענות יהיה בעייתי, בעוד שאתה תוכל לעשות זאת בקלות."

"מכאן שאתה מאמין לטענתו שאני לא אוכל אף פעם. ד"ר לנינג, אתה מדען. בדוק את הלוגיקה המתבקשת. לא ראו אותי אוכל – מכאן שאני לא אוכל. מסקנה מתבקשת. בחייך!"

"אתה משתמש בשיטות של בית משפט כדי לסבך מצב פשוט."

 

"להפך. אני מנסה להבהיר מצב שאתה וקווין גם יחד מסבכים עד מאוד. תבין, אני לא ישן הרבה, זה נכון. ודאי שאני לא ישן בפומבי. מימי לא אהבתי לאכול בחברותא. זו מוזרות לא שכיחה, ואולי אפילו נוירוטית באופיה, אבל היא לא מזיקה לאף אחד. ראה, ד"ר לנינג, הרשה לי להציג לפניך מקרה דמיוני. נניח שיש לנו פוליטיקאי שמעוניין להביס מועמד חדשני, ובעת שחקר את חייו הפרטיים גילה מוזרויות מהסוג שהזכרתי.

 

"נוסיף ונניח שכדי להכפיש את המועמד ביעילות הוא מגיע אל החברה שלך, כאמצעי המושלם להשגת מטרתו. האם אתה מצפה שיאמר לכם, 'מה-שמו הוא רובוט כי לא רואים אותו אוכל בחברה, כי אף פעם לא ראיתי אותו נרדם בבית המשפט, ופעם, כשהצצתי בחלונו באמצע הלילה, ראיתי אותו יושב ער וקורא ספר, וכשהצצתי במקרר שלו לא היה בו מזון'?

"אם זה מה שהיה אומר לך, היית מבקש להביא לו כתונת משוגעים. אבל כשהוא אומר לך, 'הוא לא ישן אף פעם, הוא לא אוכל אף פעם', ההלם מפריע לך לשים לב לעובדה שהצהרותיו אינן ניתנות להוכחה. בכך שאתה מצטרף למהומה אתה נופל במלכודת שלו."

 

"עם זאת, אדוני," אמר לנינג בעקשנות מאיימת, "גם אם אתה מכיר ברצינות העניין וגם אם לא, די בארוחה שהזכרתי כדי לשים קץ לכל העסק."

ביירלי שב ופנה אל האישה, שהמשיכה לבהות בו ללא הבעה. "סלחי לי, קלטתי נכון את שמך? ד"ר סוזן קלווין?"

"כן, מר ביירלי."

"את פסיכולוגית ב'יו-אס רובוטים', נכון?"

"רובופסיכולוגית, בבקשה."

"אהה, ומבחינה נפשית רובוטים שונים מבני אדם?"

"עולמות שונים." היא הרשתה לעצמה חיוך צונן. "רובוטים הגונים מיסודם."

זוויות פיו של עורך הדין נמשכו לאחור עד שכמעט נראה משועשע. "ובכן, חטפנו מכה רצינית. אבל מה שרציתי לומר הוא שמאחר שאת פסיכו… רובופסיכולוגית וגם אישה, אני בטוח שעשית משהו שעליו ד"ר לנינג לא חשב."

"ומה זה?"

"יש לך מאכל כלשהו בארנק."

משהו פקע באדישות המלומדת שבעיניה של סוזן קלווין. "אתה מפתיע אותי, מר ביירלי."

היא פתחה את ארנקה, הוציאה תפוח ונתנה לו אותו ללא מילים. לאחר ההפתעה הראשונית עקב ד"ר לנינג אחר התנועה האיטית בעיניים חדות וערניות.

 

סטיבן ביירלי נגס בנחת ובלע בנחת.

"אתה רואה, ד"ר לנינג?"

ד"ר לנינג נאנח בהקלה כה ניכרת, עד שאפילו גבותיו נראו טובות מזג. ההקלה נמשכה רק רגע קצר.

"הסתקרנתי לראות אם תאכל אותו," אמרה סוזן קלווין, "אבל, כמובן, במקרה שלנו זה לא מוכיח כלום."

ביירלי חייך, "לא?"

"מובן שלא. ברור מאליו, ד"ר לנינג, שאם האיש הזה הוא רובוט דמוי אדם, הוא צריך להיות חיקוי מושלם. הוא כמעט אנושי מכדי להיות אמין. הרי כל חיינו אנחנו רואים בני אדם ובוחנים אותם במבטינו. אי-אפשר למכור לנו משהו שרק דומה מאוד לדבר האמיתי. הוא חייב להיות מושלם. תראה את מרקם העור, את איכות האישונים, את מבנה עצמות היד. אם הוא רובוט, הלוואי שהיה מתוצרת 'יו-אס רובוטים' כי זאת עבודה טובה. היית מצפה אפוא שמי שמסוגל להקדיש תשומת לב רבה כל כך לפרטי-פרטים ישכח להרכיב כמה התקנים שיטפלו בזוטות כגון אכילה, שינה והפרשות? אפילו רק לשימוש במקרי חירום, כמו למשל המצב הנוכחי, כאן. כך שארוחה לא תוכיח שום דבר."

 

 

 

 

"חכי רגע," רטן לנינג. "אני לא טיפש כמו ששניכם חושבים. בעיית אנושיותו או אי-אנושיותו של מר ביירלי לא מעניינת אותי. מה שמעניין אותי הוא לחלץ את החברה מתסבוכת. ארוחה פומבית תחסל את הבעיה כך שתישאר מחוסלת, ולא משנה מה קווין יעשה. את הפרטים הקטנים נוכל להשאיר לעורכי הדין ולרובופסיכולוגים."

"אבל, ד"ר לנינג, אתה שוכח את הפוליטיקה שבמצב. אני להוט להיבחר לא פחות משקווין להוט לעצור אותי. דרך אגב, שמת לב שהשתמשת בשם שלו? זה תרגיל זול של פרקליטים שהפעלתי. ידעתי שתגיד אותו לפני שתסתיים הפגישה."

לנינג הסמיק. "איזה קשר יש לזה עם הבחירות?"

"הפרסום פועל בשני הכיוונים, אדוני. אם קווין רוצה לקרוא לי רובוט, ויש לו האומץ לעשות את זה, לי יש אומץ לשחק את המשחק שלו."

 

"אתה מתכוון שאתה…" לנינג נראה מזועזע באמת.

"בדיוק. אני מתכוון לתת לו להמשיך, לבחור לו את החבל, לבחון את חוזקו, לחתוך אותו באורך המתאים, לקשור בו עניבה, להכניס לתוכה את ראשו ולגחך. את המעט שנשאר אוכל לעשות בעצמי."

"אתה בטוח מאוד בעצמך."

סוזן קלווין קמה על רגליה. "בוא, אלפרד. לא נצליח לשנות את דעתו."

"את רואה," חייך ביירלי בעדינות. "את גם פסיכולוגית של אנשים."

 

אבל אולי לא כל אותו ביטחון עצמי שעליו דיבר ד"ר לנינג היה בנמצא באותו הערב שמכוניתו של ביירלי חנתה על המסלול האוטומטי שהוריד אותה אל המוסך השקוע, וביירלי עצמו חצה את הדרך אל דלת ביתו.

הדמות על כיסא הגלגלים הרימה את ראשה כשנכנס וחייכה. פניו של ביירלי הוארו בחיבה. הוא ניגש אליה.

קולו של הנכה בקע בלחישה צרודה וחורקת, שיצאה מפה מעוקם הצידה, מגחך מתוך פנים שחציין רקמה צלקתית. "איחרת, סטיב."

 

"אני יודע, ג'ון. אני יודע. אבל היום נתקלתי בבעיה מעניינת ומיוחדת במינה."

"ובכן?" הפנים השסועות והקול המעוּות לא היו מסוגלים לגלות הבעה, אבל בעיניים הצלולות נמסכה דאגה. "לא משהו שאיתו לא תוכל להתמודד?"

"אני לא בטוח. ייתכן שאזדקק לעזרתך. אתה הפיקח במשפחה. אתה רוצה שאקח אותך אל הגן? הערב יפה."

שתי זרועות חזקות הרימו את ג'ון מהכיסא בעדינות, כמעט בליטוף. זרועותיו של ביירלי חבקו בזהירות את כתפיו ואת רגליו העטופות של הנכה, והוא פסע לאט בחדרים ובמורד הכבש שנבנה כך שיוכל לשמש אדם על כיסא גלגלים, ויצא בדלת האחורית לתוך הגן המוקף חומה וגדר תיל, מאחורי הבית.

"למה אתה לא נותן לי להשתמש בכיסא הגלגלים, סטיב? זה טיפשי."

"כי, אם לא אכפת לך, אני מעדיף לשאת אותך. אתה יודע שאתה שמח לצאת קצת מהעגלה הממונעת שלך לא פחות משאני שמח לראות אותך יוצא ממנה. איך אתה מרגיש היום?" הוא הניח את ג'ון בזהירות רבה על הדשא הצונן.

"איך אני אמור להרגיש? אבל ספר לי על הבעיה שלך."

"מסע הבחירות של קווין יבוסס על הטענה שלו שאני רובוט."

עיניו של ג'ון נפערו לרווחה. "איך נודע לך? זה לא ייתכן. אני לא מאמין."

"בחייך, אני אומר לך שזה המצב. הוא סידר שמדען בכיר מ'יו-אס רובוטים ואנשים מכאניים' יבוא אלי למשרד להתעמת איתי."

ידיו של ג'ון תלשו באיטיות עלי עשב. "אני מבין. אני מבין."

ביירלי אמר, "אבל אנחנו יכולים לתת לו לבחור את זירת הקרב. יש לי רעיון. תשמע ותגיד לי אם נוכל לעשות את זה."

 

התמונה שנגלתה במשרדו של אלפרד לנינג באותו הלילה היתה תמונה דוממת של מבטים נעוצים. פרנסיס קווין נעץ עיניים באלפרד לנינג. מבטו של לנינג נצמד בלהט אל סוזן קלווין, ואילו היא תקעה את עיניה בשאננות בקווין.

פרנסיס קווין שבר את הקרח בניסיון כבד להיות קליל. "הוא מבלף, ממציא סיפורים לפי הצורך."

"אתה מוכן להמר על כך, מר קווין?" שאלה ד"ר קלווין באדישות.

"למעשה, ההימור הוא שלכם."

"תראה," כיסה לנינג על הפסימיות שלו בגישה תוקפנית, "עשינו מה שביקשת. ראינו את הבנאדם אוכל. מגוחך לחשוב שהוא רובוט."

"גם את חושבת כך?" ירה קווין לעבר קלווין. "לנינג אומר שאת המומחית."

לנינג נשמע כמעט מאיים, "סוזן…"

 

קווין הפסיק אותו. "בנאדם, למה שלא תיתן לה לדבר? היא כבר יושבת פה חצי שעה ומחקה בול עץ."

לנינג חש נרדף, על גבול הפרנויה. "בסדר גמור, תאמרי מה שיש לך לומר, סוזן. לא נפסיק אותך," אמר.

סוזן קלווין שלחה לעברו מבט רציני, ואז תקעה את עיניה הקרות במר קווין. "יש רק שתי דרכים להוכיח באופן מוחלט שביירלי הוא רובוט, אדוני. עד עכשיו הצגת ראיות נסיבתיות, שבעזרתן אתה יכול להאשים, אבל לא להוכיח. אני חושבת שמר ביירלי נבון דיו להדוף חומר מהסוג הזה. יש להניח שגם אתה סבור כך, כי אחרת לא היית בא לכאן.

"שיטות ההוכחה הן השיטה הגופנית והשיטה הפסיכולוגית. בשיטה הגופנית עליך לנתח אותו או להשתמש בקרני רנטגן. איך לעשות זאת? זו הבעיה שלך. בפסיכולוגית ניתן ללמוד את התנהגותו, כי אם הוא רובוט פוזיטרוני, הוא חייב לציית לשלושת חוקי הרובוטיקה. בלעדיהם לא ניתן להרכיב מוח פוזיטרוני. אתה מכיר אותם, מר קווין?"

 

היא חזרה עליהם בקפידה, בבהירות, כשהיא מצטטת מילה במילה את הכתוב באותיות מודגשות בעמוד הראשון של "המדריך השימושי לרובוטיקה".

"שמעתי עליהם," אמר קווין כלאחר יד.

"כך יהיה קל יותר להמשיך," ענתה הפסיכולוגית ביובש. "אם מר ביירלי יפר אחד משלושת החוקים האלה, הרי שהוא אינו רובוט. לרוע המזל, התהליך הזה פועל רק בכיוון אחד. אם הוא חי לפי החוקים האלה אין זה מוכיח כלום לכאן או לכאן."

קווין הרים את גבותיו בנימוס, "למה לא, דוקטור?"

"כי אם תתעכב לחשוב על כך, שלושת חוקי הרובוטיקה הם עקרונות מנחים חיוניים ברוב השיטות המוסריות הקיימות. מובן שבכל יצור אנושי אמור להיות יצר של שמירה עצמית. אצל רובוט זה החוק השלישי. כמו כן, כל בן אנוש 'טוב' , שיש לו מצפון חברתי ואחריות, אמור לשמוע בקולה של סמכות ראויה. הרופא שלו, הבוס, הממשלה, הפסיכיאטר, חבריו בני האדם. הוא מציית לחוקים ולכללים, נוהג לפי המוסכמות – אפילו כשאלה פוגעים בנוחיותו או בביטחונו. אצל רובוט זה החוק השני. כמו כן, כל אדם 'טוב' אמור לאהוב לרעהו כמוהו, להגן על רעיו בני האדם, לסכן את חייו כדי להציל מישהו אחר. אצל רובוט זה החוק הראשון. ובפשטות, אם ביירלי מציית לכל חוקי הרובוטיקה הוא יכול להיות רובוט, והוא יכול פשוט להיות אדם טוב מאוד."

 

"אבל," אמר קווין, "את אומרת לי שלא תוכלי לעולם להוכיח שהוא רובוט."

"אולי אוכל להוכיח שהוא לא רובוט."

"זאת לא ההוכחה אני רוצה."

"תקבל כל הוכחה שקיימת. לרצונות שלך רק אתה אחראי."

 

 

באותו רגע צץ רעיון במוחו של לנינג. "עלה על דעתו של מישהו," שאל, "שתובע מחוזי הוא עיסוק מוזר למדי לרובוט? הגשת תביעות נגד בני אדם, השגת גזר דין מוות, גרימת נזק עצום…"

מוחו של קווין התחדד פתאום. "לא, ככה לא תוכלו להתחמק מהעניין. העובדה שהוא תובע מחוזי לא עושה אותו אנושי. אתם לא מכירים את המוניטין שלו? אתם לא יודעים שהוא מתפאר בכך שמימיו לא תבע אדם חף מפשע? שיש המון אנשים שלא הוגשו נגדם תביעות כי הראיות נגדם לא הניחו את דעתו, אפילו במקרים שיכול היה לשכנע חבר מושבעים לשלוח אותם לפירוק לאטומים? ואכן התפארותו מבוססת."

לחייו הרזות של לנינג רטטו. "לא, קווין, לא. אין בחוקי הרובוטיקה שום דבר שמתייחס לאשמתם של בני אדם. אסור לרובוט לשפוט אם אדם ראוי למות. זו החלטה שאינה בסמכותו. אסור לו לגרום נזק לבן אדם, ויהיה זה נבל או צדיק."

סוזן קלווין נשמעה עייפה. "אלפרד," אמרה. "אל תדבר כמו טיפש. מה יקרה אם רובוט ייתקל במשוגע שרוצה להצית בית על יושביו? הוא יעצור אותו, לא?"

 

"כמובן."

"ואם הדרך היחידה לעצור אותו תהיה להרוג אותו?"

קול חנוק בקע מגרונו של לנינג. לא יותר.

"התשובה היא, אלפרד, שהוא יעשה ככל יכולתו שלא להרוג אותו. אם המשוגע ימות, הרובוט יזדקק לטיפול פסיכולוגי, כי ההתלבטות, החובה להפר את חוק מספר אחת כדי לציית לו באופן עמוק יותר, עלולה לשגע אותו. בכל מקרה יהיה שם אדם מת, שרובוט הרג אותו."

"אז מה, ביירלי משוגע?" גייס לנינג את כל הלעג שהצליח למסוך בקולו.

 

 

 

 

"לא, אבל הוא לא הרג שום אדם בעצמו. הוא חשף עובדות שעלולות להציג אדם מסוים כמסוכן לקהל האנשים האחרים, שלו אנחנו קוראים 'החברה'. הוא מגן על אלה שמספרם רב יותר, ובכך הוא מקיים את חוק מספר אחת בצורתו המלאה ביותר. הוא מגיע רק עד כאן. השופט הוא שדן את הפושע למוות או למאסר, אחרי שהמושבעים קובעים אם הוא אשם. הסוהר הוא שאוסר אותו, והתליין מוציא אותו להורג. ומר ביירלי לא עשה דבר חוץ מלהגיע אל האמת ולעזור לחברה.

 

"למעשה, מר קווין, מאז הבאת את העניין לידיעתנו בפעם הראשונה, בדקתי את הישגיו המקצועיים של מר ביירלי. מצאתי שבכל נאומי הסיכום שלו בפני המושבעים הוא מעולם לא דרש עונש מוות. מצאתי גם שהוא דיבר כמה וכמה פעמים בזכות ביטולו של עונש המוות ותרם בנדיבות למוסדות מחקר שעוסקים בנוירופיזיולוגיה של פושעים. נראה בעליל שהוא מאמין בריפוי ובשיקום הפושעים יותר מאשר בהענשתם. אני חושבת שזה פרט בעל משמעות."

 

"באמת?" חייך קווין. "אולי בעל משמעות המדיפה ניחוח כלשהו של רובוטיות?"

"אולי, למה להכחיש? מעשים כאלה יכולים להיות רק של רובוט או של בן אנוש הגון מאוד. כפי שאתה רואה, אין שום דרך להבחין בין רובוט ובין האנשים הכי טובים."

קווין נשען לאחור על כיסאו. קולו רעד בקוצר רוח. "ד"ר לנינג, אפשר בהחלט ליצור רובוט דמוי אדם שבהופעתו הוא העתק מדויק של בן אדם, נכון?"

לנינג כחכח ושקל את תשובתו. "יו-אס רובוטים עשתה את זה באופן ניסיוני," ענה באי-רצון. "כמובן, ללא הוספת מוח פוזיטרוני. בשימוש בביצית אנושית ובקרה הורמונלית ניתן לגדל בשר אנושי על שלד פלסטיק-סיליקון נקבובי, שיערים על כל בדיקה חיצונית. העיניים, השיער והעור יהיו אנושיים באמת, לא דמויי אדם. ואם תשים שם מוח פוזיטרוני וכל מיני התקנים אחרים שאתה רוצה בפנים, יהיה לך רובוט דמוי אדם."

קווין שאל קצרות, "כמה זמן יידרש לייצר אחד?"

 

לנינג חישב. "אם יש לך ביד כל הציוד הנחוץ – מוח, שלד, ביצית, הורמונים מתאימים וקרינה – חודשיים בערך."

הפוליטיקאי קם מכיסאו והזדקף. "אז נצטרך לברר איך מר ביירלי נראה מבפנים. הדבר יפנה את הזרקורים אל 'יו-אס רובוטים', אבל נתתי לכם הזדמנות."

כשנשארו לבדם הביט לנינג בסוזן קלווין בקוצר רוח. "למה את מתעקשת…"

והיא ענתה מיד, ברגש אמיתי, "מה אתה רוצה, את האמת או את התפטרותי? אני לא אשקר למענך. 'יו-אס רובוטים' יכולה לדאוג לעצמה. אל תהפוך לפחדן."

"ומה יקרה," אמר לנינג, "אם הוא יפתח את ביירלי, וכל מיני תמסורות וגלגלי שיניים יישפכו החוצה? מה אז?"

"הוא לא יפתח את ביירלי," אמרה קלווין בביטול. "לביירלי יש שׂכל לא פחות מלקווין ואולי יותר."

 

הידיעה פשטה בעיר שבוע לפני שביירלי היה אמור להיבחר למועמד. אבל "פשטה" אינה המילה הנכונה. היא הזדחלה בעיר, כושלת ומתמוטטת, ועוררה צחוק, ובדיחות עפו לכל עבר. וככל שידו הרחוקה של קווין הגבירה בהדרגה את לחצהּ נעשה הצחוק מאולץ, ופקפוק חלול נכנס לתמונה. אנשים החלו לתהות.

בכינוס הבחירה עצמו היתה אווירה עצבנית כסוס על נקודת הזינוק. לא תוכננה שום התמודדות. שבוע לפני כן היה ביירלי המועמד האפשרי היחיד, וגם עכשיו לא נמצא לו מחליף. הם היו חייבים לבחור בו, אבל בעניין זה הבלבול היה מוחלט.

המצב לא היה גרוע כל כך לולא נקרע הבוחר הממוצע בין חומרתה העצומה של ההאשמה, במקרה שתתברר כנכונה, לטיפשותה השערורייתית במקרה שתופרך.

ביום שאחרי בחירתו המאולצת והחלולה של ביירלי פרסם אחד העיתונים תמצית של ריאיון אחרון עם ד"ר סוזן קלווין, "מומחית בעלת שם עולמי לרובופסיכולוגיה ופוזיטרוניקה".

את מה שקרה אחרי כן ניתן לתאר בקיצור כתוהו ובוהו ציבורי.

 

רק לכך חיכו אנשי "מורשת". הם לא היו מפלגה, ולא התחזו לדת רשמית. בעיקרם היו הם אלה שלא הסתגלו למה שכונה "עידן האטום" כבר אז, בימים שנפלאות האטום נתפסו כחידוש. אלה היו חסידי "החיים הפשוטים" (אף על פי שקרוב לוודאי שחיים אלה אינם פשוטים כלל בעיני מי שחיים אותם), שהיו, כמתחייב מכך, פשוטי חיים בעצמם.

אנשי "מורשת" לא נזקקו לסיבה חדשה כדי לתעב רובוטים ויצרני רובוטים. אבל הסיבה החדשה שסיפקו האשמותיו של קווין, יחד עם ניתוחה של קלווין, די היה בהם כדי להפוך את התיעוב הזה לקולני.

המפעל העצום של "יו-אס רובוטים ואנשים מכאניים" המה ככוורת שורצת שומרים חמושים. החברה התכוננה למלחמה.

בתוך העיר, ביתו של סטיבן ביירלי צימח שוטרים כזיפי זקן.

תעמולת הבחירות זנחה כמובן את כל הנושאים האחרים, וכל דמיון בינה ובין מסע בחירות הסתכם בעצם היותה התקופה שבין מינוי המועמד לבחירות עצמן.

 

סטיבן ביירלי לא הניח לאיש הקטן המצוחצח להפריע לו. הוא המשיך להיות נינוח גם עם כל המדים שברקע. מחוץ לבית, מאחורי שרשרת השומרים חמורי הסבר, חיכו כתבים וצלמים כמיטב מסורתם הכיתתית. תחנת שידור חזותי אחת אפילו גילתה יוזמה ומיקדה סורק על הכניסה הריקה לביתו הלא-יומרני של התובע, בעת שקריין שופע התרגשות מלאכותית מילא את הרִיק בברבורים נפוחים וריקים.

 

המצוחצח הקטן התקרב. הוא הושיט לפנים דף מלא סימונים מסובכים. "זה, מר ביירלי, צו של בית משפט, המסמיך אותי לחפש בשטח הבניין הזה אחר כל מיני… אההממ… אנשים מכאניים או רובוטים העשויים להימצא בהם."

ביירלי התרומם מעט ולקח את הנייר. הוא הציץ בו באדישות, וחייך כשהחזיר אותו. "הכול תקין, מלא את חובתך. גברת הוֹפֶּן," פנה אל מנהלת הבית, שהגיחה באי-רצון מחדר סמוך, "בבקשה, לכי איתם ועזרי להם ככל יכולתך."

האיש הקטן, הָארוֹוֵי היה שמו, היסס, הסמיק בעליל, נמנע מלפגוש את עיניו של ביירלי ומלמל, "בואו", לשני השוטרים.

הוא חזר אחרי עשר דקות.

 

"גמרתם?" שאל ביירלי, כמי שאינו מתעניין במיוחד בשאלה או בתשובה.

הארווי כחכח בגרונו, החל לדבר בקול דקיק, השתתק ופתח שוב, בכעס. "ראה, מר ביירלי. ההוראות המיוחדות שלנו הן לחפש בבית ביסודיות רבה."

"ולא עשיתם את זה?"

"נאמר לנו בדיוק מה לחפש."

"כן?"

"בקיצור, מר ביירלי, ובלי התחמקות מכל אי-נעימות, נאמר לנו לחפש בך."

"בי?" אמר התובע, וחיוכו התרחב. "ואיך אתם מתכוונים לעשות את זה?"

"יש לנו כאן מכשיר קרינה…"

"אם כן, אתם מתכוונים לעשות לי צילום רנטגן? יש לכם הרשאה?"

"ראית את הצו שלי."

"אני יכול לראות אותו שוב?"

הארווי, שמצחו הנוצץ העיד על יותר מהתרגשות גרידא, מסר שוב את הנייר.

ביירלי אמר בקול יציב, "אני קורא כאן את תיאור הדברים שעליכם לחפש. ואני מצטט: 'מקום מגורים השייך לסטיבן אלן ביירלי, הממוקם ברחוב הערבה 355, אֶווַנסטרוֹן, כולל כל מוסך, מחסן או כל מבנה אחר והמגרש השייך לו… אהמממ… וכן הלאה. תקין בהחלט. אבל, אישי הטוב, לא נאמר כאן דבר על חיפוש בקרבַי. אני אינני חלק מהבית. מותר לך לחפש בבגדי אם אתה חושב שיש לי רובוט מוסתר בכיס."

 

להארווי לא היה שום ספק בשאלה למי הוא חייב את מִשׂרתו. הוא לא עמד עתה לסגת מול האפשרות להשיג משרה טובה, כלומר מכניסה, עוד יותר.

הוא אמר בחיקוי קלוש של איום, "ראה, מותר לי לחפש ברהיטים שבביתך ובכל מה שנמצא בתוכו. אתה בתוכו, לא?"

"איזה כושר הבחנה, כן, אני בתוכו. אבל אני לא רהיט. בהיותי אזרח בוגר ואחראי – ולכך שאני כזה יש לי אישור פסיכיאטרי – יש לי זכויות מסוימות המעוגנות בחוקת האזור. חיפוש על גופי ובתוכו יהיה הפרה של זכותי לפרטיות. הנייר הזה אינו מספיק."

"כן, אבל אם אתה רובוט אין לך זכות לפרטיות."

"נכון מאוד. אבל הנייר הזה עדיין אינו מספיק. הוא מכיר בפירוש בהיותי בן אדם."

"איפה?" הארווי חטף את הדף.

 

"במקום שנאמר 'מקום מגורים השייך ל…' וכן הלאה. רובוט אינו יכול להיות בעל רכוש. ואתה יכול לומר למעסיק שלך, מר הארווי, שאם הוא ינסה להוציא צו דומה, שאינו מכיר בפירוש בהיותי בן אדם, הוא יועמד מיד בפני צו מניעה ותביעה אזרחית, שיכריחו אותו להוכיח שאני רובוט בהסתמך על המידע שברשותו עכשיו. אם לא יעשה זאת יהיה עליו לשלם פיצויים עצומים על הניסיון לשלול ממני, ללא הצדקה, את הזכויות המוקנות לי בחוקת האזור. אתה תמסור לו את דברי, נכון?"

הארווי צעד אל הדלת. הוא פנה לאחור. "אתה עורך דין חלקלק…" ידו היתה בכיסו. לרגע קצר הוא עמד שם, ואחר כך יצא, חייך לעבר הסורק החזותי שהמשיך לפעול, נפנף אל הכתבים וצעק, "יהיה לנו משהו בשבילכם מחר, בחורים. אני לא מתלוצץ."

 

במכונית הקרקע שלו הוא נשען לאחור, הוציא מכשיר קטן מכיסו ובחן אותו בקפידה. זו הפעם הראשונה שביצע צילום רנטגן, והוא קיווה שעשה זאת נכון.

קווין וביירלי לא נפגשו מעולם פנים אל פנים ביחידות, אבל השיחה בחזותופון היתה קרובה למדי לדבר האמיתי. בעצם, באופן מילולי זה בדיוק מה שקרה, גם אם מה שכל אחד מהם ראה מבן שיחו היה תבנית של אור המופקת מתאים פוטואלקטריים.

קווין הוא שיזם את השיחה. קווין הוא שדיבר ראשון, בלי גינוני טקס. "חשבתי שתרצה לדעת, ביירלי, שאני מתכוון לפרסם בפומבי את העובדה שאתה לובש חליפת מגן נגד צילום בקרני רנטגן."

"מה אתה אומר! אם כן, יש להניח שכבר הפצת אותה. יש לי הרגשה שנציגי העיתונות השאפתניים שלך מצותתים לקווי התקשורת שלי כבר זמן מה. אני יודע שהקווים במשרד שלי דולפים כמו מסננת, ולכן התחפרתי בבית בשבועיים האחרונים." ביירלי נשמע ידידותי, כמעט פטפטני.

שפתיו של קווין התהדקו מעט. "השיחה הזאת מוצפנת. לגמרי. אני מקיים אותה בסיכון אישי מסוים."

 

"אני מתאר לעצמי. אף אחד לא יודע שאתה עומד מאחורי המסע הזה נגדי, לפחות לא באופן רשמי. ובאופן לא רשמי – אין מי שלא יודע. במקומך לא הייתי דואג. אז אני לובש חליפת מגן? אני מתאר לעצמי שגילית את זה כשהתברר שצילום הרנטגן שעשה הכלבלב המאולף שלך נשרף בגלל חשיפת יתר."

"ביירלי, אתה מכיר בכך שעכשיו יהיה ברור לכול שאתה לא מעז להיחשף לקרני רנטגן?"

"וגם שאתה, או אנשיך, ביצעתם חדירה לא חוקית לפרטיותי."

"על כך לאף אחד לא יהיה אכפת."

"אולי כן. הדבר מסמל את שני מסעי הבחירות שלנו, לא? זכויותיו של האזרח הפרטי לא מעניינות אותך במיוחד. אותי הן מעניינות מאוד. לא אסכים לבדיקת רנטגן, כי אני רוצה לשמור על זכויותי מתוך עיקרון. בדיוק כמו שאשמור על זכויותיהם של אחרים לאחר שאבחר."

"אין ספק שזה יכול להיות נאום מעניין ביותר, אבל אף אחד לא יאמין לך. זה נשמע נאצל מכדי שיהיה אמיתי. ודבר נוסף," שינוי חד חל בקולו. "הצוות בביתך לא היה מלא באותו הערב."

 

"מאיזו בחינה?"

"לפי הדיווח," הניירות שבהם עלעל נראו בקצה מסך החזותופון, "אדם אחד נעדר. נכה."

"נכה, כפי שאמרת," אמר ביירלי בקול חסר-צבע. "המורה הזקן שלי, שחי אצלי, ובחודשיים האחרונים הוא נמצא בכפר. 'מצבו מחייב מנוחה ממושכת', כמו שאומרים במקרים מסוג זה. האם רשותך ניתנת לו?"

"מורה שלך? מדען כלשהו?"

"עורך דין בעבר. לפני שהיה לנכה. יש לו רישיון ממשלתי לעסוק במחקר כביופיזיקאי, עם מעבדה משלו. תיאור מלא של עבודתו הוגש לרשויות המתאימות, שאליהן אני יכול להפנות אותך. העבודה שלו שולית, אבל לנכה מסכן היא תחביב מהנה ולא מזיק. אני עוזר לו ככל יכולתי."

"אני מבין. ומה המורה הזה יודע על ייצור רובוטים?"

"אני לא יודע להעריך את רמת הידע שלו בתחום שאינו מוּכּר לי."

"אין לו במקרה גישה כלשהי למוחות פוזיטרוניים?"

"תשאל את החברים שלך ב'יו-אס רובוטים'. הם אלה שצריכים לדעת."

"אנסח זאת בקיצור, ביירלי. המורה הנכה שלך הוא סטיבן ביירלי האמיתי. אתה רובוט שהוא יצר. אנחנו יכולים להוכיח זאת.

הוא זה שהיה מעורב בתאונת הדרכים ההיא, לא אתה. יימצאו דרכים לבדוק את הרשומות."

 

"באמת? אם כן, ברכותי."

"ונוכל לחפש במה שנקרא "מעונו הכפרי" של המורה שלך ולראות מה נגלה שם."

"לא בדיוק, קווין," חייך ביירלי חיוך רחב. " לרוע מזלך, מי שמכונה המורה שלי הוא אדם חולה. ביתו בכפר הוא מקום מנוחה. בנסיבות האלה, זכותו לפרטיות כאזרח בוגר ואחראי איתנה אף יותר. ללא סיבה מוצדקת לא תוכל לקבל צו לחיפוש ברכושו. עם זאת אני האחרון שימנע ממך לנסות."

לאחר הפסקה לא קצרה ולא ארוכה רכן קווין קדימה, כך שתמונת פניו התפשטה, וניתן היה לראות את הקמטים הדקים במצחו. "ביירלי, למה אתה ממשיך? לא תוכל להיבחר."

"לא?"

"אתה חושב שתוכל? אתה חושב שהעובדה שלא עשית שום ניסיון להדוף את ההאשמה שאתה רובוט, מה שיכולת לעשות בקלות בהפרת אחד משלושת החוקים, לא שכנעה את הבוחרים שאתה רובוט?"

"כל מה שאני רואה עד עכשיו הוא שמעורך דין עירוני ידוע מעט, אבל אלמוני בעיני הציבור הרחב, הפכתי לדמות מפורסמת בעולם. אתה פרסומאי טוב."

"אבל אתה רובוט."

"כך נאמר, אבל לא הוכח."

"לציבור הבוחרים זה הוכח מספיק."

"אז תירגע. ניצחת."

"שלום," אמר קווין, נימה ראשונה של ארסיות מבצבצת מקולו.

"שלום," אמר ביירלי, מביט בקור רוח במסך הריק.

 

ביירלי החזיר את "המורה" שלו אל ביתו שבוע לפני הבחירות. המכונפית נחתה בזריזות בפרוור מרוחק של העיר.

"תישאר כאן עד אחרי הבחירות," אמר ביירלי. "מוטב להרחיק אותך מעין הסערה אם יחול מפנה לרעה."

נימה של דאגה נרמזה בקול הצרוד שבקע בחריקה מפיו המעוּות של ג'ון. "יש סכנה של אלימות?"

"אנשי 'מורשת' מאיימים להתפרע כך שבאופן תיאורטי, יש סכנה כזאת. אבל אני מעריך שלא. אין להם כוח אמיתי. הם רק הגורם המתסיס הקבוע, שעלול לעורר מהומות במשך הזמן. אכפת לך להישאר כאן, בבקשה? לא אוכל להתנהג בחופשיות אם אצטרך לדאוג לך."

"הו, אני אשאר. אתה עדיין חושב שזה יצליח?"

"אני בטוח. אף אחד לא הטריד אותך בכפר?"

"אף אחד. אני בטוח."

"ועשית את חלקך כראוי?"

"בסדר גמור. מהכיוון הזה לא יהיו לך בעיות."

"אז שמור על עצמך, ג'ון, ומחר צפה בחזותי." ביירלי לחץ את היד המצולקת שנחה בידו.

                         

מצחו חרוש הקמטים של לֶנטוֹן נראה כמחקר על מתח. תפקידו, שכלל אין להתקנא בו, היה מנהל מסע הבחירות של ביירלי. מסע-לא-מסע למען אדם שמסרב לגלות מהן תוכניותיו ומסרב לקבל את אלה של לנטון.

 

"אתה לא יכול!" נעשתה האמירה השגורה שלו והפכה לאמירה היחידה. "אני אומר לך, סטיב, אתה לא יכול!"

הוא התפרץ והתייצב מול פניו של התובע, שבילה את זמנו בעלעול בדפיו המודפסים של נאומו.

"תוריד את זה לרגע ותקשיב, סטיב. אנשי 'מורשת' ארגנו את ההמון הזה. אף אחד לא ישמע אותך. סביר יותר להניח שירגמו אותך באבנים. למה אתה חייב לנאום בפני קהל? מה רע בהקלטה, הקלטה חזותית?"

"אתה רוצה שאזכה בבחירות, לא?" שאל ביירלי.

"לזכות בבחירות! אתה לא תנצח, סטיב. אני מנסה להציל את החיים שלך."

"הו, אני לא בסכנה."

"הוא לא בסכנה. הוא לא בסכנה." לנטון פלט מגרונו צליל מוזר וחורק. "אתה מתכוון לומר שתצא אל המרפסת הזאת, מול חמישים-אלף ראשי כרוב מטורפים, ותנסה לדבר אליהם בהיגיון? מעל מרפסת, כמו איזה דיקטטור מימי הביניים?"

ביירלי בחן את שעונו. "בעוד כחמש דקות. ברגע שקווי המקלט החזותי יתפנו."

תשובתו של לנטון לא היתה ראויה לעלות על הכתב.

 

ההמון מילא חלק של העיר שהוקף חבלים. עצים ובתים נראו כצומחים מתוך יסודות של התקהלות אנושית צפופה, ושאר העולם צפה במתרחש בשידורי אולטרה-גל. אלה היו בחירות מקומיות ותו לא, אבל הן זכו לצפייה כלל-עולמית. ביירלי חשב על כך וחייך.

 

אבל בהמון עצמו לא היה שום דבר מצחיק. כל הגינויים האפשריים לרובוטיותו המשוערת התנוססו על שלטים, ניסים ודגלים. אווירת העוינות הלכה וגברה.

מלכתחילה לא זכה הנאום להצלחה. הוא התחרה בנהמת ההמון ובקריאותיהם הקצובות של אנשי "מורשת", שיצרו איים קטנים בתוך הקהל. ביירלי המשיך לדבר לאט, בלי רגש…

בתוך הבית מרט לנטון את שׂערותיו, נאנק ו… חיכה לראות דם.

 

השורות הקדמיות התפתלו והזדעזעו. אדם גרום בעל עיניים בולטות, שבגדיו קצרים מדי לגפיו הארוכות, נדחק קדימה. שוטר זינק בעקבותיו, ונאבק לפלס לו דרך בהמון. ביירלי הורה לו בידו לעצור.

 

האיש הרזה עמד ממש מתחת למרפסת. דבריו נבלעו בשאון ההמון.

ביירלי רכן קדימה. "מה אתה אומר? אם יש לך שאלה עניינית, אענה עליה." הוא פנה אל שומר שעמד לצידו, "העלה את האיש הזה לכאן."

מתח הצטבר בקהל. קריאות "שקט!" בקעו מכמה מקומות בתוכו, הפכו למהומה של קולות ודעכו. האיש הרזה ניצב מול ביירלי, סמוק פנים ומתנשף.

"יש לך שאלה?" אמר ביירלי.

האיש נעץ בו את עיניו ואמר בקול סדוק, "תרביץ לי".

הוא הבליט במרץ את סנטרו. "תן לי מכה! אתה אומר שאתה לא רובוט. תוכיח. אתה לא יכול להכות אדם, מפלצת שכמותך."

דממה מוזרה, רדודה, דממת מוות, השתררה, וקולו של ביירלי נקב אותה. "אין לי שום סיבה להכות אותך."

הרזה צחק בפראות. "אתה לא יכול להכות אותי. אתה לא מוכן להכות אותי. אתה לא אנושי. אתה מפלצת, אדם מדומה."

וסטיבן ביירלי, שפתיו חשוקות, הניף אגרוף והלם מהלומה מהממת בסנטרו של האיש, לעיני אלפים שצפו בו במקום ומיליונים שצפו מעל מסכיהם. המתגרה נהדף לאחור והתמוטט פתאום, כשעל פניו רק תדהמה וריקנות.

ביירלי אמר, "אני מצטער. קחו אותו ודאגו לנוחיותו. אני רוצה לדבר איתו אחרי שאגמור."

וכאשר הפנתה ד"ר סוזן קלווין את מכוניתה לאחור ממקומה השמור והחלה להתרחק משם, הספיק רק כתב אחד להתאושש מההלם, לרוץ אחריה ולשאול שאלה לא נשמעת.

"הוא בן אדם," קראה סוזן קלווין מעבר לכתפה.

זה הספיק. הכתב רץ הלאה משם, לעניינו.

את שאר הנאום ניתן לתאר במילים "הוא מדבר וקולו אינו נשמע".

 

ד"ר קלווין וסטיבן ביירלי נפגשו שוב, שבוע לפני שהושבע לתפקידו כראש עירייה. השעה היתה מאוחרת, אחרי חצות הלילה.

 

"אתה לא נראה עייף," אמרה ד"ר קלווין.

נבחר הציבור חייך. "אני עשוי להיות ער עוד זמן מה. אל תגלי לקווין."

"לא אגלה. אבל הסיפור שלו היה מעניין, אם כבר הזכרת את קווין. ממש חבל שקלקלת לו אותו. אני מניחה שאתה מכיר את ההשערה שלו?"

"חלקית."

"היא דרמטית למדי. סטיבן ביירלי היה עורך דין צעיר, נואם מחונן, אידיאליסט דגול, בעל חיבה מסוימת לביופיזיקה. אתה מתעניין ברובוטיקה, מר ביירלי?"

"רק מההיבט המשפטי."

 

"הסטיבן ביירלי ההוא דווקא התעניין. אבל קרתה תאונה. אשתו של ביירלי נהרגה, והוא, גרוע מזה. רגליו נקטעו, פניו הושחתו, קולו נאלם, מוחו נפגע חלקית. הוא לא הסכים לעבור ניתוחים פלסטיים. הוא פרש מן העולם. הקריירה המשפטית שלו נגמרה. נשארו לו רק תבונתו וידיו. בדרך כלשהי הוא הצליח להשיג מוחות פוזיטרוניים, ואפילו אחד מפותח ביותר, בעל קיבולת גדולה ביותר לביצוע שיפוט בשאלות של מוסר, שזו התכונה המתקדמת ביותר שפותחה ברובוטים עד עתה.

"הוא גידל גוף סביב המוח. אימן אותו בכל מה שהיה יכול להיות בעצמו וכבר לא יהיה. הוא שלח אותו אל העולם כסטיבן ביירלי, ובעצמו נשאר מאחור, כמורה הזקן והנכה שאיש לא ראה מעולם…"

"לרוע המזל," אמר ראש העירייה הנבחר, "הרסתי לו הכול בכך שהכיתי את האיש ההוא. העיתונים אומרים שהיתה זו הפסיקה הרשמית שלך באותו הערב, שאני אדם."

"איך זה קרה? אם לא אכפת לך לגלות לי. לא ייתכן שזה היה במקרה."

"לא לגמרי. קווין עשה את רוב העבודה. האנשים שלי החלו להפיץ בשקט את השמועה שמימי לא הכיתי אדם. שאני לא מסוגל להכות אדם. שאם לא אצליח לעשות זאת מול התגרות גסה זו תהיה הוכחה ניצחת שאני רובוט. וכך ארגנתי את הנאום הטיפשי הזה, קבל עם ועדה, בכל מיני גוונים של פרסום. כמעט באופן לא נמנע נמצא טיפש שנפל במלכודת. בעיקרו היה זה תרגיל ערמומי של עורך דין חלקלק. כזה שבאווירה המלאכותית שנוצרה עושה את כל העבודה. מובן שהתגובה הרגשית הבטיחה את בחירתי, כמתוכנן."

 

הרובופסיכולוגית הנהנה. "אני רואה שאתה פולש לתחום שלי, כמו שכל פוליטיקאי חייב לעשות, כנראה. אבל חבל לי מאוד שכך נגמר העניין. אני אוהבת רובוטים. אני אוהבת אותם הרבה יותר מאשר את בני האדם. אם ניתן ליצור רובוט שיהיה משרת הציבור, לדעתי הוא יעשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר. חוקי הרובוטיקה ימנעו ממנו כל יכולת לפגוע בבני אדם, לרדות בהם, להידרדר לשחיתות, להיות טיפש או בעל דעות קדומות. ואחרי שישרת תקופה ראויה הוא יעזוב, למרות היותו בן אלמוות, כי אין שום אפשרות שיכאיב לבני אדם בכך שיניח להם לדעת שרובוט משל בהם. זה יהיה אידיאלי."

"חוץ מהאפשרות שרובוט עלול להיכשל בגלל חוסר-התאמה כלשהו הטבוע במוחו. המוח הפוזיטרוני עוד לא השתווה במורכבותו למוח האנושי."

"יכולים להיות לו יועצים. אפילו מוח אנושי לא מסוגל למשול בלי עזרה."

ביירלי בחן את סוזן קלווין בעניין מרוכז. "למה את מחייכת, ד"ר קלווין?"

"אני מחייכת כי מר קווין לא חשב על הכול."

"את מתכוונת לומר שיש מה להוסיף לסיפור הזה שלו."

"רק קצת. במשך שלושה חודשים לפני הבחירות, אותו סטיבן ביירלי שעליו דיבר מר קווין, אותו אדם רצוץ, היה בכפר מסיבה מסתורית כלשהי. הוא חזר בזמן לאותו נאום מפורסם שלך. אחרי ככלות הכול, מה שהנכה הזקן עשה פעם הוא יכול לעשות שוב, בייחוד כשהמשימה השנייה פשוטה בהרבה מהראשונה."

"אני לא מצליח להבין."

ד"ר קלווין קמה והחליקה את שמלתה. נראה בעליל שהיא מתכוננת לצאת. "התכוונתי לומר שיש מקרה אחד שבו רובוט יכול להכות אדם בלי להפר את החוק הראשון. מקרה אחד בלבד."

"שהוא?"

ד"ר קלווין עמדה בפתח. היא אמרה בשקט, "כשהאדם שהוא מכה אינו אלא רובוט אחר."

היא חייכה חיוך רחב, ופניה הרזות נהרו. "שלום לך, מר ביירלי. אני מקווה להצביע בעדך בעוד חמש שנים, כשתתמודד על תפקיד המְתַאם."

סטיבן ביירלי צחקק. "אני חייב לענות שזה רעיון מרחיק לכת למדי."

הדלת נסגרה מאחוריה.

 

 

בהיתי בה בחרדה כלשהי. "זה נכון?"

"הכול נכון," אמרה.

"וביירלי הגדול היה פשוט רובוט?"

"הו, אין שום דרך לדעת. אני חושבת שכן. אבל כשהוא החליט למות, הוא מסר את עצמו לפירוק אטומי. כך שלעולם לא תימצא לכך הוכחה חוקית. חוץ מזה, מה זה חשוב?"

"ובכן…"

"יש לך, כמו לרבים אחרים, דעות קדומות נגד רובוטים, וזו גישה חסרת היגיון למדי. הוא היה ראש עירייה טוב מאוד. חמש שנים אחר כן הוא נבחר למתאם האזורי, וכאשר אזורי כדור הארץ יצרו את הפדרציה שלהם ב-2024, הוא היה למתאם העולמי הראשון. וכשהדבר הזה קרה 'המכונות' כבר ניהלו את העולם ממילא."

"כן, אבל…"

"בלי אבלים! 'המכונות' הן רובוטים, והן מנהלות את העולם. את האמת גיליתי לפני חמש שנים, ב-2052. ביירלי עמד להשלים את כהונתו השנייה כמתאם עולמי…"

אייזיק אסימוב נולד בבלארוס בשנת 1920. ביוכימאי וסופר אמריקני ממוצא יהודי-רוסי. אסימוב היה בהשכלתו ביוכימאי, אך הוא לא עסק בתחום, והתמקד אך ורק בכתיבה, כשהוא מודה שזה הדבר היחיד בו הוא מוצא "מימוש עצמי". אסימוב כתב למעלה מ-500 ספרים בתחומים שונים, אך נודע בעיקר בתחום המדע הבדיוני. אסימוב נפטר בשנת 1992 ממלחת האיידס בה נדבק מעירוי דם שקיבל במהלך ניתוח מעקפים שעבר בשנת 1983. עובדה זו נשמרה בסוד 10 שנים לאחר מותו והתפרסמה בביוגרפיה שפרסמה אלמנתו. כמחווה על פועלו זכה שאסטרואיד 5020 ייקרא על שמו. בין ספריו שתורגמו לעברית ויצאו לאור בהוצאת "כתר": אני, רובוט, האדם הפוזיטרוני, לקראת המוסד, נמסיס ועוד. 

X