אני צייד רוצחים | לרכישה באינדיבוק
אני צייד רוצחים

אני צייד רוצחים

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 321
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 61.2
- 38

ג’אז הוא מתבגר חביב ומעורר אמפתיה. אך הוא גם בנו של הרוצח הסדרתי המתועב ביותר בעולם. אביו חינכוֹ ללכת בדרכיו ולימד אותו את רזי ה“מקצוע“ שהיה גאה בו – רצח. ג’אז ראה זירות פשע כפי ששוטרים היו רוצים לראות אותן – מנקודת מבטו של הפושע.

 

האב, בילי דנט, נתפס ויושב בכלא כבר ארבע שנים, אך הגופות בעיירה המנומנמת לוֹבּוּס נוֹד נערמות, שוב.

 

הרוצח הסדרתי הנוכחי מחקה את שיטות עבודתו של האב וג’אז חושש שכולם יצביעו עליו עכשיו כעל “יורשו“ של אביו. בניסיון להוכיח לסביבה ובראש ובראשונה לעצמו שלהיות רוצח איננו עניין תורשתי, הוא מצטרף למשטרה במצוד אחר הרוצח הסדרתי החדש.

 

אני צייד רוצחים של הסופר עטור השבחים בארי ליגה הוא מותחן מהפנט העוסק בשאלות של תורשה וסביבה ובוחן את השפעת הרצח על משפחתו של הרוצח ועל סביבתו.

 

הספר היה ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, תורגם לשפות רבות ועוּבד לסִדרת טלוויזיה.

 

"ספר מתח מעולה הבוחן כיצד זה להיות בן של רוצח מפלצתי. הקונפליקט הפנימי של ג’אז עקב החשיפה לרוע של אביו מוסיף לספר ממד של עומק".

פַּבְּלִישֶׁרְס וויקלי

 

"אני מתה על הספר הזה. המסתורין לא מרפה החל מהעמודים הראשונים, וג’אז הוא גיבור מקסים ומצמרר יותר מדקסטר מורגן".

קסנדרה קלייר, מחברת סדרת בני הנפילים

 

"אני צייד רוצחים הוא כמו רכב קבורה שיצא משליטה. עלו עליו וצאו סיבוב. זהו הספר הסוחף ביותר מסוגו מאז משחקי הרעב".

ג’ו היל, מחבר קרניים וקופסה בצורת לב

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אני צייד רוצחים”

בקרוב…

עד שהגיע ג'אז אל השדה שמחוץ לעיר, כבר היו סרטי משטרה צהובים בכל מקום, והם נמתחו מיתד ליתד ויצרו מעין צורת משושה שיכורה ונוטה על צידה.
השדה שרץ שוטרים – אנשי משטרת המדינה בחאקי, אוסף של סגני שריף בכחול, אפילו חוקר זירות פשע בג'ינס ומעיל רוח. האחרון היה זה שהרשים את ג'אז באמת; העיירה לוֹבּוֹס נוֹד היתה קטנה מכדי להחזיק יחידה משלה לחקר זירות פשע, ולכן בדרך כלל סגני השריף היו אלה שטיפלו באיסוף הראיות בזירה. אם מישהו ממש הלך והזעיק חוקר זירות אמיתי, שמתגורר במרחק שתי עיירות משם – ועוד ביום ראשון בבוקר, לא פחות – סימן שמתייחסים לעניין הזה ברצינות. חלק מהסגנים ירדו על ארבע בראשים מורכנים, וג'אז השתעשע כשראה, מחוץ לתחום סרטי הסימון, בחור עם גלאי מתכות שצעד לאט הלוך ושוב. אחד השוטרים המקומיים החזיק מצלמת וידאו דיגיטלית קטנה וזולה, והקיף בצעדים מדודים את הזירה.
ועל כולם ניצח השריף ג'י ויליאם טאנר, שעמד לו בצד, אגרופיו נעוצים בצמיגי הבטן שלו, וצפה בשוטריו מתרוצצים לכל עבר לפקודתו.
לג'ספר "ג'אז" דֵנְט לא היתה שום כוונה לתת לשוטרים לראות אותו. את חמישה־עשר המטרים האחרונים הוא עשה בזחילה על הבטן דרך שיחים נמוכים ועשבים גבוהים, מפלס את דרכו בסבלנות לעבר נקודת תצפית טובה. באזור הזה של החווה הישנה של הריסון היו פעם שורות אינסופיות של מטעי סויה; כעת היו בו רק גבעולים ישנים, כפופים ושבורים, עשבים שוטים, קני סוף וסבך. הסוואה מושלמת, האמת. מכאן, יכול ג'אז להשקיף על כל זירת הפשע, שתוּחמה, למרבה הנוחות, על ידי סרט הסימון הצהוב.
"מה יש לנו כאן?" מלמל ג'אז לעצמו כשצלם הווידאו – שעמד במרחק כשלושה מטרים מהגופה – פלט לפתע צעקה. ג'אז היה רחוק מכדי שיוכל להבין מה אמר, אך הוא ידע שמדובר במשהו משמעותי כי כולם הסתובבו באותו כיוון, וסגן אחר מיהר לעברו.
ג'אז הושיט יד אל המשקפת שלו. היו לו שלוש משקפות שונות, כל אחת מהן לצרכים אחרים, ואת כולן קיבל במתנה מאביו, שהיו לו סיבות מסוימות מאוד לתת אותן לבנו.
ג'אז ניסה לא לחשוב על הסיבות האלה. לעת עתה, הוא פשוט שמח שהביא את המשקפת המסוימת הזו: זו היתה משקפת "שטיינר 8X30" עמידה במים, עם מאחזי יד מגומי, שוקלת קצת פחות מחצי קילו. אבל המעלה העיקרית שלה היתה עדשות האובייקט המוכחלות שלה, שצמצמו את הסנווּר וההשתקפות כמעט לאפס. וכך אפשר היה להבטיח שהאויב – או, למשל, קבוצת שוטרים במרחק של עשרים מטר בלבד – לא יקלוט את אור השמש החוזר מהזכוכית וישלוף אותך מתוך היער.
אבק ושרידי אבקנים ממגוון צמחים דגדגו את אפו של ג'אז והוא עצר את עצמו שנייה לפני שהתעטש. כשאתה מאתר, אמר לו אבאל'ה היקר, אתה צריך להיות ממש בשקט, הבנת? לרוב האנשים יש הרגלים קטנים ומרעישים שהם בכלל לא חושבים עליהם. אסור לך לעשות ת'דברים האלה, ג'ספר. אתה חייב להיות לגמרי בשקט. דממת מוות.
הוא שנא את רוב מה שקשור לאבאל'ה היקר, אבל יותר מכול שנא את זה שאבאל'ה היקר כמעט תמיד צדק.
הוא מיקד את המשקפת בשוטר המקומי עם מצלמת הווידאו, אבל היתר התגודדו סביבו ולכן אי אפשר היה לראות על מה כל ההתרגשות. ג'אז ראה שאחד מהם מרים שקית ניילון קטנה של ראיות, אבל לפני שהצליח לכוון את מוקד העדשה על השקית, השוטר הנמיך את ידו והשקית נעלמה מאחורי ירכו.
"מישהו מצא ראיה…" פיזם ג'אז מתחת לאפו, ואז נשך את שפתו התחתונה.
החבר'ה האלה, רובם רוצים שיתפסו אותם, אמר אבאל'ה היקר יותר מפעם אחת. אתה מבין מה שאני אומר? אני אומר שברוב המקרים, תופסים אותם כי זה מה שהם רוצים, לא כי מישהו מפצח אותם, לא כי מישהו יותר חכם מהם.
ג'אז לא עשה שום דבר לא בסדר, כששכב שם על הבטן וצפה בשוטרים מטפלים בזירת הפשע, אבל אם ייתפס זה אומר מן הסתם שייקחו אותו משם, ואולי ג'י ויליאם יטיף לו מוסר, והוא לא רצה בזה.
הוא התחיל את הבוקר הזה בבית, כשדלת חדרו סגורה בחוזקה כדי להגן עליו מפני עוד אחת מההתפרצויות התקופתיות של סבתא שלו (התדירות שלהן הלכה וגברה לאחרונה), ואז הכריז סורק התדרים המשטרתי בקור רוח על קוד שתיים־שתיים־שלוש־עשרה: נמצאה גופה נטושה. ג'אז לקח את הילקוט שלו – שכבר היה מאובזר בכל הציוד הדרוש למארב – והחליק במורד המרזב שמחוץ לחלונו (אין טעם להיתקל בסבתא במסדרון ולתת לפרצי הזעם שלה לעכב אותו).
גופה לא היתה דבר חדש בלובוס נוד. בפעם האחרונה שהתגלו גופות, חייו של ג'אז התהפכו מקצה לקצה ומאז עדיין לא חזרו למסלולם. כבר עברו אמנם שנים מאז, וכולם אִפסנו את מאורעות התקופה במגירה נעולה, אך היו עדיין תקופות שבהן ג'אז חשש כי חייו כבר לעולם לא ישובו לתיקונם.
בזמן שהשוטרים התגודדו סביב ג'י ויליאם, ג'אז שב והתמקד בגופה. ככל שיכול היה לקבוע ממרחק כזה, לא היתה שם חבלה חמורה – שום פצעי דקירה או ירי, למשל. שום דבר רציני לא משך את תשומת לבו, אבל הוא לא ממש היה בעמדת התצפית הטובה ביותר.
הוא היה די בטוח בשני דברים: זו היתה אישה, והיא היתה עירומה. העירום היה הגיוני. גופות עירומות קשה יותר לזהות. בגדים מספרים לך כל מיני דברים על קורבן, וברגע שזיהית את הקורבן, כבר עשית צעד אחד בדרך לזַהוֹת מי הפך אותו לקורבן.
כל מה שמאט אותם – אפילו רק בכמה דקות – הוא דבר טוב, ג'ספר. אתה רוצה שיעשו הכול לאט וברוגע. לאט כמו צב. לאט כמו קטשופּ.
מבעד למשקפת, הוא צפה בג'י ויליאם מוחה זיעה ממצחו בממחטה משובצת. ג'אז ידע מניסיונו ומתצפיותיו שעל הממחטה נרקמו ראשי התיבות של שמו, האותיות ג'־ו־ט, בידי אשתו המנוחה של השריף. לג'י ויליאם היו תריסר סמרטוטי נזלת כאלה, והם כובסו וטופלו בקפידה. הוא היה האיש היחיד בעיירה – ככל הנראה היחיד עלי אדמות – ששלח את הממחטות שלו לניקוי יבש מקצועי.
השריף היה בחור טוב. בפגישה ראשונה הוא הצטייר כמעין פרודיה על עצמו, אבל מתחת לכרס למודת־הברביקיו והשפם השמוט בצבע צהבהב עכור הסתתרה גאונות משטרתית אמיתית, כפי שידע ג'אז מניסיון אישי. טאנר ניהל את כל ענייניה של מחלקת השריף המחוזית ממשרדו בלובוס נוד, וזכה לכבוד לא רק במחוז, אלא בכל רחבי המדינה. בינינו, החבר'ה ממשטרת המדינה לא סתם שלחו מישהו לצלֵם שדה בווידאו בשביל כל אחד. טאנר ידע איך למשוך בחוטים.
ג'אז הסיט מעט את משקפתו והצליח להציץ בשקית הראיות כשהשריף ג'י ויליאם הרים אותה מול אור השמש. לרגע אחד נעתקה נשימתו והוא היה בטוח שמה שראה בשקית לא יכול להיות באמת. אבל הצורה שבה עמד השריף סיפקה לג'אז תצפית מושלמת, בסיוע משקפת, על
תכולת השקית.
ומה שראה גרם ללבו של ג'אז להלום עד כדי כך שהיה בטוח כי טאנר ישמע אותו ממקום עומדו. גופה בשדה זה דבר אחד. זה קורה. נוודית. נמלטת. לא יודע מה. אבל זה… זה בישר על משהו חדש. משהו גדול. וג'אז נתקף בתחושה המעיקה שאנשים יביטו בו בעיניים מאשימות. רק עניין של זמן, הם יגידו. זה היה חייב לקרות, במוקדם או במאוחר, הם יגידו.
ולכן הוא התחיל להריץ אליבים אפשריים. לפי מצבה הטרי יחסית של הגופה, הוא ניחש די בוודאות שהאישה נהרגה במהלך שש השעות האחרונות… והוא היה במיטה כל הלילה… ורק סבתא היתה איתו בבית. לא העדה הכי מהימנה בעולם.
קוני. קוני תשקר בשבילו, אם יהיה צורך.
המחשבה הזו חלפה במוחו לשנייה אחת קצרה, אך נקטעה כמעט מיד לקול כלי רכב שהתגלגל במעלה השיפוע.
השדה היה כמעט מישורי, אך לא לגמרי. הוא היה שטוח במקום שבו נמצאה הגופה, אך כמאה מטרים דרומה משם השתפל במדרון מתון כלפי מטה, ובערך במרחק כפול צפונה נעשה מעט יותר תלול. הרכב שעלה מדרום היה פורד סטיישן חבוט מהימים שהיו מוסיפים עופרת לדלק. על הדלת הודבק הכיתוב המקצועי, גם אם מעט יומרני, מומחה לרפואה משפטית – לובוס נוד. זה אומר ש…
ואכן, למול עיניו של ג'אז, התקרבו שני שוטרים אל הגווייה כשביניהם מתנדנדת שקית גופות. הבדיקה הראשונית של זירת הפשע הסתיימה.
ג'אז צפה בטכנאי שעטף בזהירות את ראשה של הגווייה, ולאחר מכן חזר על כך גם בכפות הידיים ובכפות הרגליים.
תמיד תבדוק את כפות הידיים וכפות הרגליים, לחש אבאל'ה היקר מן העבר. ואת הפה והאוזניים. אתה לא תאמין מה נשאר שם.
הוא סילק את הקול במצמוץ עיניים והתבונן בהם עד שהצליחו להכניס את האישה המתה לתוך השקית וסגרו את הרוכסן. בזמן שהתמקד במאבקם עם שקית הגופות, משהו לכד את תשומת לבו מזווית עינו. הוא ניסה להתעלם. זה היה מסוג הדברים שהוא לא ממש רצה לשים אליהם לב, אבל לא היתה לו ברירה. ברגע שראה אותו, זה לא היה משהו שאפשר פשוט לא לראות.
היה שוטר אחד מסוים, שעמד בצד. לא רחוק מהגופה עד כדי כך שמישהו יטיל ספק בכך שהוא חלק מזירת הפשע, אך רחוק מספיק כדי שאיש לא יבקש ממנו לעזור במשהו. הוא פשוט עמד שם, ולכל אדם אחר שהתבונן בו, השוטר הזה נראה כאילו הוא שומר מרחק, מנסה לא להתערב.
ג'אז חשב שהוא מכיר את כל שוטרי לובוס נוד שבזירה, ואפילו את רוב החבר'ה מהערים השכנות. הבחור הזה לבש מדים של לובוס נוד, אבל הוא היה זר.
והוא היה מוכן. ג'אז לא יכול היה לתאר זאת בשום דרך אחרת: מוכן. פגיע. קל. הוא התנועע בעצבנות קלה, שתי אצבעות מידו השמאלית משחקות בעצלתיים באזור גס של עור מהוהַ על חגורת הנשק שלו, ליד מְכל הגז המדמיע.
יהיה קל להוריד אותו. למרות ההכשרה שעבר. למרות האקדח שלו והגז המדמיע שלו והאלה שלו. ג'אז יכול היה לא רק לדמיין את עצמו עושה את זה – הוא יכול היה ממש לראות את זה מבעד למשקפת, כאילו זה קורה.
ג'אז ידע לקרוא אנשים. הוא לא עבד על זה; זה פשוט בא לו טבעי, כמו נשימה. זה היה משהו רגיל כמו לקרוא שלט דרכים בכביש הראשי: אתה לא ממש חושב על השלט; אתה פשוט מבחין בו והמוח שלך מעבד אותו, וזהו זה.
הוא עצם את עיניו למשך דקה ארוכה וניסה לחשוב על קוני, על שניהם מכורבלים יחד ב"מחבוא". ניסה לחשוב על משחק כדורסל עם האווי. ניסה לחשוב על אמא שלו, או על הדבר האחרון שהצליח לזכור ממנה לפני שנעלמה. ניסה לחשוב על כל דבר – כל דבר – רק לא על כמה יהיה קל לגשת לשוטר הזה…
לגרום לו להשתחרר, לפתות אותו לשקוע בשאננות, ואז…
להסתער על החגורה. על הגז המדמיע. על האלה. על הרובה.
זה יהיה כל כך קל.
זה היה כל כך קל.
ג'אז פקח את עיניו. הגופה היתה בתוך הסטיישן. אפילו מהמרחק הזה הוא שמע את הדלתות נטרקות.
ג'אז מחה את הזיעה ממצחו. ג'י ויליאם ירד במדרון בצעדים מדודים, והתקדם אל הכביש ואל המכונית שלו. יתר השוטרים נשארו בזירה לעת עתה.
שקית הראיות. ג'אז לא הצליח להפסיק לחשוב עליה. בעצם, על מה שראה בתוכה.
אצבע.
אצבע אדם כרותה.

בקרוב…

X