אני, פרויקט מיתוג | לרכישה באינדיבוק
אני, פרויקט מיתוג

אני, פרויקט מיתוג

שנת הוצאה: 2010
מס' עמודים: 320
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 80
- 37

אני, פרויקט מיתוג בוחן לעומק את אי־הנחת הקיומית המתמדת שמקננת בכל מי שחייו קשורים קשר בל־ינותק לרשת הגלובלית.
קרלו שטרנגר מנתח את האובססיה לסולמות הדירוג, שהפכו מדד לערכו של כל דבר בעולם: חברות, מוצרים, מותגים ובסופו של דבר גם בני אדם. הפיכתם של האני למצרך ושל החיים לפרויקט מיתוג של העצמי, הותירו את תרבותנו עם שני מודלים מרכזיים ל"חיים הטובים": הצלחה פיננסית וידוענות, שניהם בני–כימות ויחסיים מעצם טבעם. כתוצאה מכך, הערך העצמי ותחושת המשמעות הפכו לנזילים יותר מאי–פעם.

שטרנגר מדגים כיצד תרבות העזרה–העצמית ורוחניות–הפופ אינה מציעה אלא נחמה מדומה להומו גלובליס. הוא קורא לנו לשוב לבחינה ביקורתית ומעמיקה של שאלות קיומיות בסיסיות ולתפיסה אקזיסטנציאלית של האינדיבידואליות החורגת מעבר לעצמי הממותג.

בספר אני, פרויקט מיתוג עושה שטרנגר שימוש בפרדיגמה שהתפתחה בעשור האחרון, הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית הניסויית, וגם בניסיונו רב–השנים כפסיכואנליטיקאי אקזיסטנציאלי. הוא נמנע מעצות אינסטנט בנוסח ספרי העזרה–עצמית, ובמקומן מציע לנו לשקול מחדש את המיתוסים של תרבות ה–just do it, וליצור לעצמנו זהות המושתתת על יסודות אינטלקטואליים וקיומיים יציבים יותר.

 

"שטרנגר ניחן בבקיאות, בתבונה, בבהירות וביכולת לדלות הן מהפרקטיקה הקלינית והן ממסקנותיהם של הוגים חשובים רבים כדי להציע להם מתנה יקרת ערך זו."

ארווין יאלום,

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אני, פרויקט מיתוג”

"זהו ספר שאפתני במיוחד המבקש לבחון את משמעות החיים בעלי הערך בעידן המודרני. למזלם של הקוראים, הסופר ניחן בבקיאות, בתבונה, בבהירות וביכולת לדלות הן מהפרקטיקה הקלינית והן ממסקנותיהם של הוגים חשובים רבים כדי להציע להם מתנה יקרת ערך זו."

ארווין יאלום,

פרופסור אמריטוס לפסיכיאטריה באוניברסיטת סטנפורד,

מחבר "מתנת התרפיה", "תליין האהבה", "כשניטשה בכה" ועוד.

אני, פרויקט מיתוג מציע קרלו שטרנגר תיאור מרתק של האמונה האי–רציונלית ש'הכול אפשרי' ושעל החיים להיות מפגן ראווה – גורם שתרם במידה רבה למשבר הכלכלי האחרון. הניתוח שלו משכנע: לא משנה כמה מרהיבים הישגיהם של אנשים, רבים מהם חיים בפחד מתמיד שמא חייהם חסרי ערך. קריאתו לבחינה מעמיקה ואינטלקטואלית של השאלות הקיומיות הבסיסיות תספק לרבים דרך למציאת תחושת משמעות יציבה יותר."

נוריאל רוביני,

פרופסור לכלכלה בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק

ויושב הראש של חברת רוביני גלובל אקונומיקס,

נחשב לכלכלן שניבא באופן המדויק ביותר את המשבר הכלכלי האחרון.

יום שלישי, 11 בספטמבר 2001,3 ייזכר בקרב רבים כיום שסימן את תחילתה של המאה העשרים ואחת. הדבר עשוי להקשות על ההיסטוריונים של העתיד, שכן יש הטוענים כי המאה העשרים הסתיימה כבר עם נפילתה של חומת ברלין ב־1989. כיצד, אם כן, נגדיר את השנים שבין 1989 ל־2001? בשנת 1989 פירסם ההוגה הפוליטי פרנסיס פוּקוּיאמה את מאמרו המפורסם "קץ ההיסטוריה?", ובו טען כי העולם מתקרב לנקודת מפנה. בקרוב, טען, תשרור הדמוקרטיה הליברלית בכל מדינות העולם. אמירה זו משקפת הלך רוח שרווח באותם ימים, ולפיו ערכיו ותרבותו של המערב ניצחו במערכה על דמותו של העולם. בעשור השנים שחלפו מאז ועד פיגועי ה־11 בספטמבר, היה העולם המערבי שבוי באמונה כי השתלטותו על העולם כמעט הושלמה. פיגועי ה־11 בספטמבר מעידים, יותר מכול, על הצורך האנושי העז במשמעות ובזהות. אם נתבונן באל־קאעידה ובמבצעי הפיגועים מנקודת מבט פסיכולוגית גרידא, נוכל לראות עד כמה שגויה היתה ההנחה שלפיה די בקפיטליזם ובדמוקרטיה כדי לתמוך בצרכיו הקיומיים של האדם. מוחמד אטא וחבריו, אשר ביצעו את אחד הפיגועים במגדלי התאומים, לא היו חסרי אמצעים וגם לא חסרי השכלה. למעשה, הם הכירו זה את זה במסגרת לימודיהם האקדמיים באוניברסיטאות מערביות. מה שהניע אותם לשלוח יד בנפשם ולקחת עמם אלפי קורבנות תמימים היה הזעם העצום על מה שחוו כהשפלתו של האסלאם בידי מדיניות אמריקנית כוחנית.

המערב פתח בפניהם את דלתותיו לרכישת ידע ומומחיות טכנולוגית במוסדות הלימוד שלו, אך המפגש שלהם עם המערב הוליד את ההפך הגמור ממה שרבים ציפו לו. הם לא חשו אלא בוז ושנאה למושג החירות ולמה שראו כחומרנות ריקה ונטולת רגש של העולם המערבי. כשנודע להם על קריאתו של אוסאמה בן־לאדן לטיהור האסלאם מהשפעתו המשחיתה של המערב, מצאו הם סוף סוף משמעות וייעוד לחייהם: הם יוכיחו לעולם שהשליטה והעליונות של המערב אינן אלא העמדת פנים, ושהאסלאם סופו לנצח במערכה.
קל מאוד לראות בפיגועי ההתאבדות תופעת שוליים המעידה על כך שמבצעיהם סובלים מהפרעות נפשיות חמורות. אך מחקרים מוכיחים את ההפך הגמור: ראיונות עומק פסיכולוגיים שנוהלו עם מחבלים, אשר נתפסו טרם מעשה, לא חשפו כל הפרעה נפשית המאפשרת לנבא מי יהפוך בסופו של דבר למחבל מתאבד. אם בכלל, פיגועי התאבדות, קיצוניים ככל שיהיו, הם ביטוי לעומקו של הצורך האנושי במשמעות. יותר מכול, בני האדם רוצים להרגיש שלחייהם יש ערך.
שורשי הצורך הזה מקורם אי־שם בהיסטוריה האבולוציונית שלנו. המין האנושי עבר ברגע מסוים בהתפתחותו שינוי רב־חשיבות, אולי הצעד הדרמטי ביותר באבולוציה, כשהפך מבעל חיים נבון לבן אדם במלוא מובן המילה: בני האדם התוודעו למוות והבינו כי אין אדם החסין בפניו.
יש הגורסים כי זה הרגע שבו הפך האדם לאנושי באמת. פילוסופים בני כל התרבויות והתקופות טענו כי יכולתנו לחיות בשלום עם המודעות למוות היא חלק בלתי נפרד מהיכולת לחיות חיים טובים. בניגוד לתזות פילוסופיות רבות אשר שרדו רק כפרגמנטים בהיסטוריה האינטלקטואלית והתרבותית, הרעיון שלפיו המודעות למוות היא אחד המאפיינים המרכזיים של החיים האנושיים, זכה לתיקוף אמפירי ממשי.
לאורך כל שנות המאה העשרים טענה הפילוסופיה האקזיסטנציאלית שהשלמה עם סופיות החיים מצויה בלב לבו של הקיום האנושי. עמדה זו ניכרת במיוחד בכתביהם של שניים מגדולי ההוגים של המסורת האקזיסטנציאלית: הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר בספרו ""Being and Time, והפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר בספרו "Being and Nothingness". טיעונו של היידגר הוא כדלקמן: החיים האנושיים הם תהליך בלתי פוסק של התהוות העצמי ולא מהות קיומית קבועה ומתמשכת. היידגר ניסח זאת בסגנונו הייחודי כשאמר שה־Dasein ("היוֹת שָם", המונח שטבע היידגר לקיום האנושי) עומד חשוף בפני האַיִן. באומרו כן הצביע היידגר על שני היבטים של ה־Dasein הכרוכים זה בזה: ראשית, בכל רגע ורגע עומדת בפני האדם אפשרות הבחירה, בין שהוא מודע לה ובין אם לאו. בחירתו של האדם באפשרות אחת מונעת ממנו לממש אפיקי פעולה אחרים או אפשרויות חלופיות. שנית, הקיום האנושי מאופיין על ידי מודעות לכך שהוא סופי. אנו יודעים שזמננו קצוב ושאנו בני תמותה. המודעות לסופיות מגבירה לאין שיעור את החרדה הקיומית נוכח טבעה הסופי של עצם הבחירה. לא זו בלבד שלא מימשנו חלק מהאפשרויות העומדות לפנינו לאחר שבחרנו לנהוג כפי שבחרנו; אלא שהזמן המוגבל העומד לרשותנו מונע מאיתנו להחזיר את הגלגל לאחור ולהתנסות גם באפשרויות אחרות.
אחת מתובנותיו המרכזיות של היידגר היתה, שהמודעות לסופיות ולחירות יוצרת אצלנו, באופן בלתי נמנע, חרדה קיומית שהיא כה קשה מנשוא, עד שאנו עסוקים רוב הזמן בניסיון להרחיקה מתודעתנו. על כן אנו חיים את מרבית חיינו במצב של חוסר אותנטיות. במקום להיות מודעים לחירות ולסופיות, אנו מנהלים את חיינו כאילו אין לנו כל בחירה, כך שהמנהגים, הנורמות החברתיות, הציפיות ותפיסות העולם הם אלה שקובעים כיצד נחיה את חיינו. ההימנעות מאותנטיות היא מנגנון ההגנה המאפשר לנו לחיות את חיינו בלי להיות מוצפים בחרדה.
בעשורים האחרונים יצא האקזיסטנציאליזם מן האופנה. הדגש ששמה התפיסה האקזיסטנציאלית על הממד הטרגי של החיים האנושיים לא עלה בקנה אחד עם האופטימיזם הריק מתוכן של התרבות המערבית, הניזונה מהרעיון כי חרדה היא מחלתם של שוטים וכי יש לטפל בה באופן תרופתי. לכן, יחד עם פרדיגמות גדולות אחרות של חשיבה פסיכודינמית, נקבר האקזיסטנציאליזם בארכיונים של ההיסטוריה האינטלקטואלית אשר, בתורה, נלמדה על ידי פחות ופחות סטודנטים שעיקר עיסוקם היה קבלת תארים לשם קידום קריירות רווחיות מהר ככל האפשר.
אך בעוד התרבות הכללית שוקעת באסקפיזם כלכלי, קיבלה הפילוסופיה האקזיסטנציאלית בהדרגה חיים משל עצמה, תחילה בשולי האקדמיה. רעיונותיו של האנתרופולוג ארנסט בֶּקֶר, בייחוד בשני ספריו האחרונים — "The Denial of Death" ו־"Escape from Evil", אשר פורסם אחרי מותו — ניסחו מחדש כמה מרעיונות הליבה של האקזיסטנציאליזם תוך התייחסות לעקרונות הביולוגיה האבולוציונית. לטענתו, האבולוציה העמידה את המין האנושי במצב בלתי אפשרי. כמו אצל כל יתר בעלי החיים, כל גירוי הנתפס כמאיים על חיינו מעורר בנו בעתה. אך שלא כמו מינים אחרים של בעלי חיים, בני האדם מודעים להיותם בני תמותה.

קרלו (חיים) שְׁטְרֶנְגֶר (Strenger; נולד ב-16 ביולי 1958) הוא פסיכולוג, פסיכואנליטיקאי ופרופסור לפסיכולוגיה ישראלי. שטרנגר נולד בבזל לאם בלגית ואב שווייצרי. נולד בבית דתי וקיבל חינוך דתי-ציוני. אחיו (גבריאל שטרנגר) ואחותו אף הם פסיכולוגים. הוא סיפר בראיון שעד גיל 18 הספיק לקרוא, בין השאר, את כל כתבי פרויד, קאנט וניטשה, ביחד עם לימודי תורה וגמרא. בצעירותו עבד כחזן. בנעוריו איבד את האמונה באלוהים, ובגיל 17 חדל להניח תפילין. למד בישיבה שנה אחת בלבד ואז יצא בשאלה. בגיל 20 עלה לישראל והחל ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים; סיים דוקטורט משולב בשני התחומים. בגיל 25 החל ללמד במשרה מלאה באוניברסיטה קורסים בפילוסופיה. עם הזמן התמחה והחל ללמד גם פסיכולוגיה.

 

מ-2004 משמש שטרנגר כפרופסור חבר ומרצה באוניברסיטת תל אביב. בנוסף הוא משמש כפסיכולוג קליני ומקבל מטופלים באופן פרטי.

 

בשנת 2005 הקים שטרנגר יחד עם אריה רוטנברג, פרסומאי, שעמו כתב ספר, מכון הנקרא life-take2. מטרת המכון היא לעודד את הרעיון שבחברה המודרנית, שבה תוחלת החיים גבוהה, אנשים צריכים לעבור מספר קריירות בחייהם ולא אחת כפי שמקובל, ולקיים סדנאות לאנשים המעוניינים לעשות שינוי שכזה.

 

שטרנגר מפרסם מעת לעת מאמרי דעה בעיתון "הארץ" וב"גארדיאן" הבריטי,‏ שמתאפיינים בגישה ליברלית ושמאל מדינית. במשך עשר שנים היה חבר בוועד המנהל של אמנות לעם.

 

התחתן בגיל 47 עם יוליה אלעד-שטרנגר, פסיכולוגית ומתרגמת. הם מתגוררים בצפון תל אביב.

X