אני פונה ללב שלך | לרכישה באינדיבוק
אני פונה ללב שלך

אני פונה ללב שלך

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 115
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 75

הסיפור של מיקי ויינשטיין החל לאחר שהתעורר בבית החולים למציאות חדשה. הוא היה לאחר צנתור, שבדיעבד התברר שהציל את חייו. בעודו מתלבט לגבי מצבו החדש, לאן ימשיך מכאן, מה בעצם קרה לו ומה צפוי לו בעתיד – חיפש ולא מצא כתובת ברורה ממנה היה יכול לשאוב מידע. הסקרנות להבין, להתמודד עם הבלתי מוכר, והרצון לחזור מהר לשגרת היומיום – הם שגרמו למיקי לכתוב את הסיפור הזה.

זהו ספר לכל מי שמרגיש שיום אחד זה יכול לקרות גם לו; לכל מי שזה כבר קרה לו; ולכל מי שמכיר מישהו שזה קרה לו ורוצה להבין עם מה הוא מתמודד. אך הספר אינו עוסק רק במחלות לב, אלא מספר על גורמי הסיכון, השיקום וההתמודדות עם מצב פיזי ונפשי חדש היכול להתרגש על כל אחד מאתנו.

סיפורו האישי של מיקי מתחיל בתיאור השתלשלות העניינים, לאחריו הדיאלוגים שקיימתי עם חבריו – ד"ר יונש הקרדיולוג וד"ר אלון כהנא הפסיכולוג – ובהדרגה הופך הדיווח והבירור הענייני, לדיון שלו לבין עצמו, העלאת שאלות וחשיפה אישית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אני פונה ללב שלך”

בקרוב…

ככה זה התחיל

 

"אולי בכל זאת תזמיני אמבולנס," אמרתי לסמדר אשתי באותו בוקר קריר של אחד מימי חודש דצמבר בשנת 2008. סמדר שמטה את העיתון, הניחה את הספל ונעצה בי מבט מודאג. "אני כבר לא יודע אם הכנסתי את עצמי לחרדה או שאני באמת עובר משהו."

"מה אתה עובר?" שאלה.

"אני לא בטוח. הרגשתי עכשיו מן סחרחורת קלה, קצת דפיקות לב מהירות ולשנייה אחת גם זיעה קרה." התיישבתי על הספה בסלון, בידי הפתית-גבינה שלי, מנסה להסביר לה: "זה הזכיר לי קצת את 'מעגל החרדה הפנימי' שלמדנו פעם בפסיכולוגיה יחד."

סמדר לא התרשמה. "בוא," קבעה בנחרצות וקמה, "ניגש למרפאה לעשות לך בדיקת א.ק.ג."

כילד ממושמע מצאתי את עצמי הולך אחריה, פנינו מועדות למרפאה הסמוכה לביתנו.

"אין לך כלום," פסק רופא המשפחה במקום, "הא.ק.ג שלך תקין, אתה יכול ללכת הביתה."

שחררתי אנחת רווחה. "אמרתי לך?" פניתי לאשתי כשעזבנו את חדר הרופא, "אני מרגיש טוב. מכל דבר את עושה עניין. התחושה הלא-טובה שהרגשתי בבטן נבעה כנראה מהקלקול-קיבה שהיה לי אתמול."

"מיקי, אני לא מבינה למה אתה מתעקש, יש לך חבר טוב, ד"ר מיכאל יונש, רופא קרדיולוג בבית-חולים שיבא, למה שלא תרים אליו טלפון ותתייעץ איתו?"

"השתגעת? לטלפן אליו עכשיו בעשר בבוקר? הוא בטח שקוע באיזה צנתור, מה פתאום שאתקשר עכשיו, אעשה את זה בערב."

אבל סמדר לא ויתרה. "עכשיו!" פקדה עלי.

ידעתי שאין עם מי להתווכח. חייגתי לד"ר יונש, ואחרי ארבעה צלצולים שלא נענו, ניתקתי מיד. "הוא לא עונה," אמרתי, "כנראה עסוק."

עוד לא הספקתי להחזיר את הטלפון למקום והצלצול נשמע. על הקו היה ד"ר יונש: "חיפשת אותי?"

"כן," אמרתי מתפתל, מתנצל, "תשמע, אני לא יודע…"

"משהו דחוף?" שאל, "אני במרפאה בבאר שבע היום."

"תראה, אני לא בטוח," ניסיתי להסביר, "כבר יומיים יש לי כאבים לא ברורים באזור הבטן. עשינו עכשיו א.ק.ג בקופת-חולים והרופא אמר שהכול תקין."

"שלח לי את הא.ק.ג בפקס," אמר ד"ר יונש מיד.

שלחתי.

אחרי מספר דקות שוב צלצל הטלפון. "מיקי, הא.ק.ג שלך לא לגמרי תקין," אמר ד"ר יונש, "יש לך במקרה א.ק.ג קודם, אולי אחד שעשית בעבר?"

חשבתי לרגע ואז נזכרתי שבארנק שלי שוכב כבר יותר מחמש שנים כאבן שאין לה הופכין רישום א.ק.ג שעשיתי במד"א. זה היה אחרי שבוקר אחד, כשסיימתי לרכוב על אופנוע, הרגשתי סחרחורת קשה. האבחנה אז הייתה וירוס באוזן, והרופא שבדק אותי עשה לי א.ק.ג והמליץ לי לשמור אותו למקרה שפעם אזדקק לו להשוואה. "מיכאל, יש לי! אני כבר שולח," קראתי.

שלחתי.

כעבור כמה דקות הגיעה ההוראה מד"ר יונש: לחזור לרופא מקופת החולים ששלח אותי קודם הביתה ולתת לו פקס בחתימת ד"ר יונש הכולל מרשם לתרופות שעלי לבלוע ללא דיחוי. "את שלושת כדורי האספירין אתה לועס, שומע? לא בולע, לועס! את השאר בולע יחד ומגיע אלי בשעה שלוש לשיבא."

 

"שמע, אין לך כלום, מה אתה עושה עניין," חזר רופא המשפחה על דבריו כשהגעתי אליו שוב עם המרשם של ד"ר יונש בידי.

"דוקטור, הרופא שחתום כאן הוא קרדיולוג בכיר במכון הלב בתל השומר," אמרתי לו, "אתה באמת רוצה להתווכח איתו? אל תעמיד אותי במצב שבו אני צריך להחליט לאיזה רופא להקשיב."

"בסדר," הוא התרצה, "אתן לך את המרשם, אך דע שאני מציין כאן שבדקתי אותך ולדעתי הא.ק.ג שלך תקין. אני מציין שהחבר שלך, הרופא שאיתו התייעצת, הוא זה שהמליץ על התרופות האלו. אני מכוסה. תחזור אלי אם הוא ימצא משהו, אני סקרן."

 

מכיוון שהרגשתי טוב, המשכתי בשגרת יומי. היה עלי להשתתף באיזו ישיבה, ובדרך לבית החולים עמדתי לעבור בפגישה נוספת שתוכננה לי זמן רב מראש ברשות התעופה האזרחית בנתב"ג, שם תודרכתי לגבי תהליך חזרתי לטוס, וזאת אחרי שפרשתי ממקצוע הטיס וכעת התכוונתי לחזור ולעסוק בו.

"אתה לא נוסע לפגישה בנתב"ג ולבית החולים לבד," פסקה אשתי, "חכה, אני באה איתך." לא שלא היו לי ויכוחים עם סמדר רעייתי בעניין הזה, אך לאחר כמה שנות נישואין מוצלחות כבר למדתי מתי כדאי לוותר.

 

בשעה שלוש אחר הצהריים ישבנו סמדר ואני מול ד"ר מיכאל יונש במכון הלב בבית החולים שיבא בתל השומר. "מיכאל," התחלתי, "לא נראה לי שיש בעיה. אני מרגיש טוב, עומד לחזור לטוס באופן פעיל, הרגע נקבע לי תהליך קצר לשיבה לטיס. ובכלל, איך אפשר לסמוך על מכשיר הא.ק.ג ביישוב הקטן שבו אני גר? בוא נעשה א.ק.ג נוסף, נראה שהכול בסדר ונחזור הביתה. ביום שני הקרוב אני צריך לנסוע לשיקגו לארבעה ימים, מחכים לי שם לקוחות ופגישות חשובות. גם אם תהיה בעיה עם הא.ק.ג, בוא נמתין עד שאחזור ואז יהיה לי זמן לטפל בכול."

"מיקי," קולו של ידידי נשמע רציני, "אני לא יכול להתעלם מהממצאים שראיתי בא.ק.ג שלך. גם אם אערוך לך עכשיו חמש בדיקות חדשות שיצביעו על תוצאה אחרת, הבדיקה שעשית הבוקר היא עדיין אור אדום מבחינתנו."

"כתם בעברי?" שאלתי בחשש.

"אתה יכול לקרוא לזה כך," חייך הדוקטור. "אקח ממך דם לבדיקה מהירה, לפיה נראה אם יש לך בדם אנזים שעלול להצביע על אירוע לב, במידה שאכן התרחש."

אירוע לב? האם זו מילה עדינה להתקף לב? הושטתי את ידי כשד"ר יונש דקר אותה וניגש לחדר הטיפולים הסמוך.

לאחר כעשר דקות התקבלה התוצאה: אין התקף לב. גם לא אירוע.

"אתה רואה?" צהלתי בשמחה לעומתו ולעומת אשתי, "אני בסדר!"

אבל ד"ר יונש נותר בפרצופו הרציני. "תראה, מיקי," החל להסביר לי, "ישנן שתי אפשרויות שעומדות כרגע בפני. האחת היא לשלוח אותך בדחיפות למיפוי לב במאמץ, והשנייה היא לשלוח אותך לצנתור וירטואלי או לבצע לך צנתור אמיתי מלא. אתה אומנם עוד לא בן חמישים, אבל משתייך לקבוצת סיכון משום שאתה חולה סוכרת מסוג 2." הוא הביט בי כשזזתי בחוסר שקט על הכיסא. "אני מכיר אותך," המשיך, "תכף תתחיל לספר לי שאתה עסוק, נוסע לחו"ל. בוא נסכם שאני מאשפז אותך כעת לצנתור וירטואלי למחר בתשע בבוקר. אם הכול יהיה בסדר, תצא בשתים-עשרה ותטוס בעוד ארבעה ימים לשיקגו. אם תהיה בעיה, תוכנס מיד לצנתור אמיתי, מה אתה אומר?"

"אולי אגיע לצנתור בבוקר? בשביל מה להישאר כאן כל הלילה?"

אך ד"ר יונש כבר קם והחל ללוות אותי ואת סמדר אל מחוץ לחדר ולעבר המסדרון המוביל לחדר המיון. שניהם היו החלטיים, ואני הבנתי שהקרב אבוד; את הלילה אעשה כאן, בבית החולים.

 

בחדר המיון ליוותה אותי הרגשה די מוזרה; הרגשתי טוב.

"כואב לך היכן שהוא?" התעניין הרופא במיון.

"ממש לא," עניתי.

"מעשן?" המשיך הרופא להתעניין.

"גם לא."

"אז למה אתה כאן?"

"בגלל הרגשה כללית לא טובה, שום דבר מוגדר. היום בבוקר הרגשתי לא כל כך נוח."

הרופא שמע והנהן. "דע לך," סינן, "שאני לא מבין למה המשך הטיפול בך אינו במסגרת הקהילה, אבל אם ד"ר יונש הקרדיולוג הבכיר החליט לאשפז אותך, מי אני שאביע דעה?"

לא עניתי לו. כנראה שבכל זאת הדבר לא הפריע לו להביע דעה, או בעצם לומר לי במילים אחרות: 'אין לך כלום, לך הביתה.'

שוב נאלצתי לעבור סדרת בדיקות כלליות, בסופן נשלחתי לאשפוז במחלקת מיון כאבי חזה כדי להתכונן לצנתור הווירטואלי שייערך למחרת בבוקר. כשהגעתי לשם בכיסא גלגלים השעה הייתה כבר די מאוחרת. סמדר נפרדה ממני, חזרה הביתה לטפל בילדים, ואני נשארתי לבד. פעם ראשונה לבד בתוך כל הסאגה הזו.

פתאום היה לי זמן לחשוב.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שעוד לא אכלתי ארוחת ערב.

"אני פונה ללב שלך," אמרתי לאחות האחראית בחיוך מקסים, "אני חייב להחליף את מכנסי הפיג'מה האלה בג'ינס כדי לקפוץ רגע למרכז המסחרי כאן במתחם ולאכול איזו שווארמה."

"תגיד, אתה משוגע?" נזפה בי, מתעלמת מקסמיי, "אתה צריך להיכנס למיטה ולהתחבר לכל האלקטרודות ולמוניטור למשך כל הלילה."

"אני רעב," התחננתי, "וארוחת הערב הוגשה מזמן. וחוץ מזה, תראי אותי, ככה נראה חולה לב? בחייך, תוך חצי שעה אני כאן בחזרה."

האחות הצליחה לחייך קצת. "אם מנהל המחלקה תופס אותי ומגלה שנתתי לך לצאת המיטה, אני עפה."

"אל תדאגי," עניתי לה, "מי יתפוס אותך? אם אמות מרעב תהיה כאן חקירה הרבה יותר רצינית."

ובכן, זו הייתה ללא ספק השווארמה הטעימה ביותר שאכלתי בחיי. בפיג'מה.

 

מאוחר יותר, לאחר שהאחות חיברה אותי במיטה לאלקטרודות ולמוניטור, שכבתי וניסיתי להבין מה ראה החבר שלי ד"ר יונש ששני הרופאים האחרים לא ראו. אולי הייתה זו דאגת יתר של חבר טוב? ואולי בגלל שהוא קרדיולוג בכיר והם רופאים כלליים? 'מביא לנו הרבה כבוד בבוסטון, החבר שלך,' זרק פעם לעברי מנהל בית החולים ששמע על החברות בינינו בזמן שד"ר יונש השתלם שם.

 

את ד"ר יונש הכרתי במסגרת עבודתנו. בתור קרדיולוג בשנות השלושים לחייו הוא ליווה חולה להשתלת לב בבריסל שבבלגיה, ואני שימשתי כטייס האמבולנס האווירי שהטיס אותם לשם. הסיכוי של אותו חולה לב צעיר למצוא תורם בישראל היה קלוש. בזמן הטיסה כמעט שלא דיברנו; הוא התעסק בטיפול בחולה שמצבו היה רע למדי, ואני בהטסת המטוס. לאחר שהגענו לבריסל והחולה הועבר בשלום לבית החולים, קבענו לצאת לארוחת ערב משותפת. נהג המונית שלקח אותנו למסעדה בעיר נסע כמו מטורף. הסברתי לנהג שזה יהיה ממש אידיוטי להביא לבריסל חולה מישראל להשתלת לב, רק כדי לתת לו את הלב של הטייס שהטיס אותו לכאן. החיוך והצחוק של מיכאל סימן את תחילתה של הידידות בינינו, שנמשכה למעלה מעשור.

מאז צחקנו הרבה מאוד יחד; זמן קצר לאחר שחזרנו לארץ נפגשנו שוב, הפעם עם בנות הזוג שלנו, והקשר הפך לחברי. אולי משום שילדינו הם בני אותו הגיל, אולי משום שמיכאל ואני נושאים אותו השם (אני נקרא מיקי בשם חיבה), ואולי בשל העובדה ששנינו חולקים אותה אהבה: לטיס ולטיולי שטח. כאשר הציל את חייו של חייל שנפצע אנושות בלחימה בעזה, התנוססה תמונתו של מיכאל, רופא מוטס במילואים, בעמוד הראשי של 'מעריב'. בתקופה בה שימשתי כטייס בטיסות אמבולנס הכרתי רופאים רבים וטובים, אך רק עם מיכאל שמרתי על קשר כזה לאורך השנים.

 

"למה אתה פה"? שאלתי בחור צעיר ששכב במיטה לידי במחלקת כאבי החזה.

"כאבים חזקים בכל הזרוע השמאלית ולחץ בחזה," אמר לי, "אני איש צבא קבע והרופא בגדוד לא לקח סיכון, שלחו אותי מיד עם אמבולנס וסירנות, אמרתי להם, חבר'ה, רק מהסירנה אחטוף התקפת לב, תפסיקו עם זה. לא הפסיקו. איזו פאדיחה להגיע ככה. מחר עושים לי צנתור וירטואלי ונראה מה יהיה. ואתה?"

"אני נהגתי לכאן בעצמי," עניתי. "הרגשתי חוסר נוחות כללית, לא משהו שנראה לי רציני. אתמול בחדר כושר כשהייתי על ההליכון הרגשתי לחץ בחזה, אבל חשבתי שכנראה זו חגורת מד הדופק שלא במקום. אבל היום שוב הרגשתי את זה. גם לי יש מחר צנתור וירטואלי. אני צריך להיות בחו"ל בעוד ארבעה ימים, אז אני חייב לגמור עם זה מהר."

 

בשעת לילה מאוחרת, בזמן החלפת המשמרות ולפני שעזבה לביתה, אמרה לי האחות האחראית: "אתה יודע, האנזים שמצביע על אירוע שקשור בלב נמצא אצלך בשיעור מינימלי."

 

הקשבתי לה בהקלה וניסיתי לישון. נמתין לבוקר ונראה.

מיקי (מיכאל) ויינשטיין, יועץ בתחום  התעופה והתיירות, טייס מסחרי בהכשרתו.

הקים וניהל את חברת התעופה  "ארואל נתיבי אוויר" שהייתה חלוצה בתחום טיסות המנהלים, טיסות אמבולנס אווירי והטסת משלחות רמות דרג ברחבי העולם. ניסיונו העסקי הוא בתחום האסטרטגיה השיווקית והיזמות העסקית.

למיקי רקע אקדמאי בתחומי הפסיכולוגיה והניהול ובעברו שימש כסמנכ"ל שיווק בחברות היי טק.

בשנת 1999 נבחר על ידי המגזין הכלכלי "גלובס" כאיש העשור בתעופה.                                  

כיום משמש כיועץ תעופתי. עם לקוחותיו נמנים חברות תעופה ותיירות בארץ ובעולם, ובכללם תאגידים המפתחים מערכות ואביזרים לשוק התעופה העולמי  ושירותים תעופתיים כגון אמצעי הדרכה לטייסים אזרחיים, יזמים ומשקיעים פרטיים.

 

מיקי ,נשוי ואב לשניים מתנדב ביישוב בו הוא מתגורר, הדריך בהתנדבות פעילות בתחום יזמות נוער, שימש בהתנדבות כחבר ההנהגה החינוכית ביישוב וחבר הנהלת המתנ"ס.

X