אני מזמין משטרה | לרכישה באינדיבוק
אני מזמין משטרה

אני מזמין משטרה

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 120
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 79
- 39

כנס המחזור החמישים של בית הספר לרפואה הסתיים. בוב ברגר אחז בזרועו של ארווין יאלום ידידו ושני הפרופסורים הקשישים ישבו לשיחת רעים מאוחרת. השיחה הזאת היתה שונה מכל המפגשים הקודמים שלהם. בפעם הראשונה בחמישים שנות חברותם ביקש בוב ברגר, מנתח לב נודע, את עזרתו של יאלום הפסיכיאטר כדי שיחלץ אותו מנדודי השינה והסיוטים שרודפים אותו.

השיחה הלילית ההיא הניבה סיפור קצר, אישי מאוד ומעמיק מאוד, שבו מתמודד יאלום עם נושא שכל חייו השתדל להתחמק ממנו: השואה. הפעם הוא נאלץ להקשיב, להגיב, לסייע – אבל גם לבדוק את עצמו ואת פחדיו הפרטיים.

סיפור יוצא דופן על אנשים יוצאי דופן, על היסטוריה אישית וכללית ועל כוחה המרפא של האמפתיה.

הפסיכולוג והסופר קרלו שטרנגר ראיין את ארווין יאלום בביתו שבפאלו אלטו, קליפורניה. המפגש ביניהם מוסיף לסיפור של יאלום נופך מרתק.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אני מזמין משטרה”

דוד רוזנטל על אני מזמין משטרה באתר וואלה.

כאשר נשף הפרֵדה של כנס המחזור החמישים של בית הספר לרפואה שלי עמד להסתיים, רמז לי בּוֹבּ בּרגר, ידידי הוותיק והיחיד שנשאר מתקופת הלימודים, שהוא מבקש לשוחח עמי. אף על פי שעם סיום לימודינו פנינו לכיוונים מקצועיים שונים, הוא לניתוחי לב ואני לריפוי מילולי של לבבות שבורים, נרקם בינינו קשר קרוב, ושנינו ידענו שיתמיד כל חיינו. כשבוב אחז בזרועי ומשך אותי הצידה, ידעתי שמדובר במשהו גרוע. בוב נגע בי לעתים נדירות בלבד. אנחנו הפסיכיאטרים שמים לב לדברים מסוג זה. הוא גחן אל אוזני בלחישה צרודה: "משהו רציני קורה… העבר מתפוצץ… חיי הכפולים, חיֵי הלילה וחיי היום, מתחברים. אני צריך לדבר."
הבנתי. מאז ילדותו, שעברה עליו בתקופת השואה בהונגריה, ניהל בוב חיים כפולים: חיי יום כמנתח לב חביב ומסור שאינו יודע לאות, וחיי לילה שבהם קרעי זיכרונות מבעיתים פילחו את חלומותיו. ידעתי הכול על חייו היומיים אבל בכל חמישים שנות חברותנו הוא לא גילה מאומה מחייו הליליים. ומעולם גם לא שמעתי בקשת עזרה מפורשת: בוב היה מאופק, מסתורי, חידתי. כעת לחש באוזני בוב אחר. הינהנתי: כן, כן. הייתי מודאג. וסקרן.
היה מוזר שנקשרה בינינו ידידות בבית הספר לרפואה. ברגר היה באות B ויאלום היה ב־Y, מה שהיה אמור מטבע הדברים להפריד בינינו. סטודנטים לרפואה בוחרים בדרך כלל את חבריהם ממקטע האלפבית שלהם; נתיחת גוויות וצמדים למעבדה ותורנויות במחלקות נקבעו על פי האלפבית, ואני הסתובבתי בעיקר עם קבוצת ה־S עד Z — שלינג, סידריוס, וורנר, וונג וצוקרמן.
אפשר שגרם לכך מראהו יוצא הדופן של ברגר. כבר מן ההתחלה קראו לי עיניו הכחולות להפליא. מעולם לא פגשתי מבט כה טרגי ומרוחק, מבט שקרא, שפלירטט עם מבטי אך אף פעם לא ממש פגש בי ישירות. פניו, קלסתר בהחלט לא שגרתי, היו קובייתיים, מלאי זוויות חדות — האף והסנטר מחודדים, ואפילו האוזניים. עורו שרוט־התער היה חיוור. חוסר שמש, אמרתי בלבי. חוסר גזר. חוסר פעילות גופנית.
לבושו של בוב היה מרושל וגונו חום־אפור מטושטש (אפילו פעם אחת לא ראיתי אותו לובש צבע חי), ואף על פי כן הוא משך אותי. ברבות הימים הייתי עתיד לשמוע שנשים אמרו עליו שהוא דוחה באופן שאין לעמוד בפניו. אולי "שאין לעמוד בפניו" מוגזם במקצת, אבל הוא בהחלט היה מושך. כן, הוא הקסים אותי: בתיכון ובקולג' הקרתניים שלי בוושינגטון די־סי לא פגשתי מעולם מישהו דומה כהוא זה לבוב.
מפגשנו הראשון? אני זוכר אותו היטב. ישבתי ולמדתי בספריית בית הספר לרפואה. בוב בילה בספרייה ערבים שלמים במחקר ביבליוגרפי לצורך ספר לימוד בפתולוגיה שהוציא פרופסור רובינס (טקסט שנועד לו עתיד מזהיר ואשר הכשיר, ועדיין מכשיר, דורות של רופאים ברחבי העולם כולו). ערב אחד, בספרייה, ניגש אלי בוב והודיע לי שלמדתי מספיק לבחינה בנֶפרולוגיה שעמדה להתקיים למחרת.
"רוצה להרוויח קצת כסף?" שאל. "רובינס הטיל עלי יותר מדי עבודה, ואני צריך קצת עזרה."
קפצתי על ההצעה. מלבד דמי כיס מועטים ממכירת דם וזרע שלי — המקור המסורתי למזומנים מיידיים של הסטודנט לרפואה — התקיימתי אך ורק מהכנסות חנות המכולת של הורי.
"למה אני?" שאלתי.
"שמתי עליך עין."
"ו —?"
"וייתכן שיש לך פוטנציאל."
עד מהרה התחלנו לבלות שלושה או ארבעה ימים בשבוע זה לצד זה בספרייה הרפואית של אוניברסיטת בוסטון, בעבודה בשביל פרופ' רובינס או בפטפוטים ובלימוד בדירתי. בעיקר אני הוא שלמדתי — בוב לא נראה זקוק לזה. ומלבד זאת, הוא היה מכור למשחק הסוליטֵר שבו שיחק שעות רצופות, לפעמים — כך טען — לאליפות ניו אינגלנד, לפעמים לאליפות העולם.
עד מהרה נודע לי שהוא פליט ששרד את השואה והגיע בכוחות עצמו לבוסטון בגיל שבע־עשרה, כאדם עקור.
חשבתי על עצמי בגיל שבע־עשרה — מוקף חברים, אפוף משפחה אוהבת, עסוק בעניבות הרחבות, בגמלוניותי בריקודים ובפוליטיקה של אחוות הסטודנטים. הרגשתי נאיבי, רכרוכי, חנוּן. "איך עשית את זה, בוב — מי עזר לך? האם דיברת אנגלית?"
"אף לא מילה אחת. עם השכלה ברמה של כיתה ח' התחלתי ללמוד בתיכון הלטיני של בוסטון, ושנה אחרי כן התקבלתי לשנה א' בהרווארד ומשם לבית הספר לרפואה."
"איך? אני בטוח שאילו אני הגשתי מועמדות, לא הייתי מתקבל להרווארד. ואיפה גרת? ועם מי? היו לך תומכים? קרובי משפחה?"
"כל כך הרבה שאלות. עשיתי את זה בכוחות עצמי — זאת התשובה."
אני זוכר כיצד, בטקס הסיום שלנו, הקיפו אותי אמי ואבי ואשתי עם התינוק, ומרחוק הבחנתי בבוב שעמד לבדו בצד, מתנודד קלות על עקביו ומחזיק את הדיפלומה בידו. לאחר הסיום הוא עשה סטאז' ברפואה, אחר כך התמחה בכירורגיה כללית, ואחריה בכירורגיית חזה ולב. יום לאחר שסיים את התמחותו הציעו לו לעמוד בראש מחלקת ניתוחי הלב בבית החולים האוניברסיטאי של בוסטון, וחמש שנים אחרי כן הוא היה פרופסור לכירורגיה וראש המחלקה לכירורגיית חזה ולב באוניברסיטת בוסטון. הוא פירסם בלי הרף, לימד וניתח ללא לאות. הוא היה הראשון בעולם ששתל לב מלאכותי חלקי שתיפקד שנים ארוכות, וכל זה כשהוא לגמרי לבדו בעולם. הוא איבד את כולם בשואה.
אבל הוא לא סיפר מאומה על עברו. בערתי מסקרנות, היות שמעודי לא פגשתי מישהו שהתנסה על בשרו באימי המחנות, אבל הוא הדף את שאלותי ונזף בי על מציצנותי.
"אולי," קינטר אותי, "אם תתנהג יפה, אספר לך יותר."
התנהגתי יפה, ואף על פי כן חלפו שנים עד שהיה מוכן לענות על שאלותי בנוגע למלחמה. כשנכנסנו שנינו לעשור השישי של חיינו, הבחנתי בשינוי. ראשית, בוב נראה פתוח ונוטה יותר לשיחה, ואחר כך, ככל שחלפו השנים, הוא נעשה כמעט להוט לדבר איתי על זוועות העבר.
אבל האם הייתי מוכן להאזין? האם הייתי אי־פעם מוכן באמת להאזין? רק לאחר שהתחלתי את הכשרתי בפסיכיאטריה ונכנסתי בעצמי לאנליזה ולמדתי את דקויות התקשורת הבין־אישית, הבנתי משהו מהותי על יחסי עם בוב. לא היה מדובר רק בכך שבוב שתק בנוגע לעברו: גם אני לא רציתי לדעת. הוא ואני שיתפנו פעולה בשתיקתו הממושכת.

ארווין ד. יאלום, יליד 1931, הוא סופר ופסיכיאטר יהודי-אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית.

ספריו הרבים, ובהם כשניטשה בכה, אמא ומשמעות החיים ותליין האהבה, הפכו לרבי מכר בעולם.

X