אני הנבחר | לרכישה באינדיבוק
אני הנבחר

אני הנבחר

שנת הוצאה: 2004
מס' עמודים: 286
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

ערב פורים בעוד כמה שנים: במסוק שהזעיק אותו בשעת לילה מביתו, בדרך לבור בתל אביב, מתעדכן ראש הממשלה, דב דביר, במשבר הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל: הודעת דואר אלקטרוני שהגיעה מסוכן מוסד שהושתל בצמרת המשטר האיראני ומזהירה מפני מתקפת טילים גרעינית על ישראל בתוך ארבעים ושמונה שעות, בעקבות מרד יחידות מובחרות בצבא איראן. " ברגע שהאייטולות שמתבצרים בבונקר בעיר הקדושה קום, יגלו שהקרב אבוד – הם ישגרו את הטילים לעבר ישראל."

הדילמה שבפניה ניצבים ראשי המדינה קשה: האם לפתוח במתקפת נגד גרעינית על סמך הודעה של סוכן בודד שגויס לפני שנים? האם ארצות הברית תתייצב במעשה לצידה של ישראל? האם יש דרך למנוע את הטילים? האם יש סיכוי ליירט את כל הטילים לאחר שיגורם?

האם להודיע על הסכנה הצפויה לאזרחי המדינה ולהסתכן בהיסטריה המונית?

גיבורי הסיפור נסחפים כמעט בעל כורחם אל המשבר המתהווה: ארנון, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר שעזב את הצבא לאחר אסון אימונים שבו נהרגו שלושה מפיקודיו; קרמר, האיש שגייס את הסוכן האיראני ופרש לפני שנים מתוסכל ומריר מהמוסד ועתה הוא נקרא לשוב; מורטזה, הסטודנט האיראני שגויס לפני שנים למוסד ואחראי עתה על מערכת המחשב של פרויקט הטילים האיראני; הגר, צעירה חסרת דאגות שמתאהבת בנווד אלמוני שמתבודד על צוק גבוה מעל עין גדי, ושי, מפקד כוח הקומנדו, שנשלח למשימה כמעט בלתי אפשרית בעומק איראן, מול המורדים, מול הטילים ומול מחוגי השעון שמתקרבים לשעת האפס.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר מעולה ומרתק. גם רומן וגם מותחן פוליטי ומצויין בשניהם.
    הגיע לידי במקרה ונהניתי מכל רגע.
    מומלץ בחום!

הוסף חוות דעת

בקרוב…

1. אחרון הנמרים של עין גדי חלק א
עין גדי, שלושה ימים לפני, 02:02 בצהריים, שעון ישראל

רוח קדים יבשה נשבה בין הצוקים.
הוא כרע, ראשו וחזהו מוטים מעט לפנים. אחר כך התמתח, הרעיד את גופו הרזה ומתח עוד יותר את צווארו. עתה היה יכול להרחיק ולראות מעבר לסלע הגיר. מבחינתו היתה זו ממלכה. הממלכה שלו. הוא סרק ורחרח את הוואדי המוריק מתחתיו.
שוב הם שם. בתחתית הצוק ראה את אלה שעוקבים אחריו זה ימים רבים. שוב צעדיהם מעלים ענני אבק קטנים בתחתית הוואדי, ושוב הם מתחקים אחריו בביטחון מבלי שינסו להסתתר. חסרי לאות, נחושים, בולשים ופולשים, הם מצליחים בדרך פלאית לאתר אותו כל פעם מחדש ולהפר את שלוותו. למרות נוכחותם הקבועה של העוקבים, בקו רקיע או בענני אבק, לא הפכו בעיניו לחלק בלתי נפרד מעולמו. הוא קיווה ליום שבו יצליח להיעלם סופית מעיניהם ומקולר אובדן החירות המתסכל שעל צווארו.
עוד רגע, יתנער, ימריץ את עצמו וידרבן את שריריו לטפס למרום המצוק שמעליו. מאמץ הטיפוס, ציפורניים שורטות בגיר, ואז יגיע לפסגת המצוק המוכר כפי שנהג מדי אחר צהריים לפני שיצא לציד הלילי.
אחרון הנמרים של עין גדי טיפס על המצוק הגבוה ביותר שמעל נחל דוד. שם, על פסגת המצוק, חיכתה לו הפתעה שהזימה את כוונותיו. בראש הצוק המשקיף על ממלכתו של הנמר, התנוססה סוכה מאולתרת נוכחות אנושית פולשנית ומכאיבה בלב הטבע הפראי.
הנמר נשף בזעף, הרעיד שוב את גוו והסתלק במורד הצוק.
"הנמר הזה משוטט לו בין ההרים בכיף ומטייל. כל צהריים 'שלאף שטונדה', ואחר כך, כמו שצריך, אמבטיית אבק של אחר הצהריים. אח, אח, החיים הטובים. הנמר הזה יודע לחיות!" אמר ארז לשלומי בתסכול מעושה, "ואנחנו?! מתרוצצים אחריו ממקום למקום ממש כמו שני שפני סלע מסוממים."
ארז ושלומי עקבו בג'יפ הירוק של רשות שמורות הטבע אחרי זרובבל הנמר האחרון של עין גדי. שלומי, המנוסה והוותיק בין השניים, בעל מבנה גוף דובי המשדר חביבות מגושמת, חנך את ארז הרזה והקופצני והדריך אותו ברזי התפקיד: פקחי שמורות הטבע. "זה הקטע פה," הסביר, "גם אם אתה מאבד אותו כי המשדר שעליו מתקלקל, או נגמרת הבטרייה, או שהאנטנה נשברת, או שהקליטה דפוקה, אתה יודע שתוכל למצוא אותו כאן כמעט כל יום אחר הצהריים."
ואכן, מדי יום, כאשר השמש נטתה לערוב ורוח קלה החלה לנשב ולהדוף את חום היום המדברי, הקפיד הנמר להגיע לפסגת אחד הצוקים הסמוכים לנחל ערוגות. מקום אידיאלי לאותה מנוחה נכונה שביקש לעצמו, מאחר שהמטיילים באזור לא העזו להגיע לראש הצוק. כך היה יכול לבלות את שעות הצהריים בנמנום, ולאחר שמיצה את החוויה היה מזדקף, מעיף מבט חובק עולם, מפהק בשביעות רצון עצמית מופגנת, ובמפתיע מזנק, מתגלגל ומחכך בדבקות את בטנו, גבו וצדו בעפר הגירי, תוך שהוא מגרגר ונוהם בהנאה.
היו פקחים שטענו שאמבטיות האבק של הנמר נועדו לצורך הנאה חושנית בלבד. מנגד, זואולוגית שעקבה אחר הנמר באמצעות ניתוח גללים טענה בידענות שהן נועדו לטשטש את ריחו ולהקל עליו את מלאכת הציד. כך או כך, כל הפקחים ידעו שהאמבטיה היא חלק חשוב בשגרת יומו של הנמר.
שלומי וארז הבחינו הפעם בהתנהגות חריגה: שלא כדרכו, לאחר שהגיע לראש הצוק, הנמר נעצר, רחרח באוויר, נהם נהימת תסכול, וסב על עקביו במורד תוך שהוא מדלג על שלבי הנמנום וההתפלשות בעפר.
"משהו הפחיד אותו, הוא מסתלק מהמקום!" נזעק שלומי, ואדרנלין פתאומי הציף את לחייו. "קדימה! נעלה לבדוק מה קורה שם."
הם השאירו את הג'יפ הירוק בתחתית המצוק וטיפסו ברגל במעלה המתלול. כשהגיעו לפסגה התנשפו בכבדות והתקשו להאמין לנוכח החוצפה: בראש המצוק התנוססה מעין סוכה מאולתרת, עשויה ענפי תמר, ולידה, תחומים במעגל אבנים, שרידי מדורה שכבתה.
"כנראה שהתנחל כאן איזה בדואי," קבע ארז בביטחון של טירונים, "צריך להקפיץ את הסיירת הירוקה."
"שום בדואי," תיקן שלומי, "אתה לא בעניינים. אלה מכירים את החוקים ולא יסתבכו ויקימו פה סוכות. זה בטח איזה פריק או סתם אידיוט."
שלומי ניגש בזהירות אל פתח הסוכה וקרא, "יש כאן מישהו?"
שום תגובה לא נשמעה. הם סרקו בחשדנות את הסוכה וסביבותיה. בסוכה הבחינו בתיק גב של תרמילאים, בכמה בקבוקי מים מינרליים, בשק שינה, בארגז פעולה צבאי של כדורי רובה ובמפה טופוגרפית של 1:20,000.
הפקחים קרסו בפתח הסוכה. לא נותר אלא לחכות, והם ניצלו בשמחה את ההזדמנות להתרגעות. שלומי שלף סיגריה מחפיסת המרלבורו לייט, הצית אותה בגפרורים ששמר בכיסו, ושאף את העשן באטיות חושנית. כשנשף לבסוף את העשן, עקב אחריו במבט מהורהר.
השניים הביטו בנוף ונהנו ממה שכינו "דקות בדוויות" המתנה שלווה לאירועי המדבר. קטעי זמן שבהם הסבלנות מתוגמלת בנוף צוקים דומם, בהרהורים מעורפלים וברוגע שהפכו את מקום עבודתם למושך כל כך.
לצערם השלווה לא ארכה זמן רב.
קול אבנים קטנות מידרדרות ורגליים משתרכות שם קץ לשקט.
"שלום, מי אתם?" שאל מסיג הגבול.
השניים חקרו במבט את האיש הרזה והשזוף שהפר את שלוותו של הנמר. זיפי זקן בן שבוע עיטרו את פניו החדות, וגופייה שחורה מרופטת, מכנסי דגמ"ח חתוכים וסנדלים תנ"כיים השלימו את מראה המרטיר המדברי. מבט ירוק-העד שנשקף מעיניו נתלה בהם בחשש.
"שובם של האיסיים," מלמל שלומי חרישית, ואילו ארז, שידוע בקרב חבריו בנטייתו להתפרץ בקלות, התרומם ממרבצו ונזף באיש: "היינו שמחים לדעת קודם מי אתה! אתה יודע שאסור להתיישב פה. תפרק את הסוכה ותעזוב את המקום מיד."
הפולש גירד את ראשו, העביר את משקל גופו מרגל לרגל, וחיפש תשובה. שלומי לכסן מבט אל האיש, ולפתע מיקד את מבטו מחדש והביט בעיון בפניו. הוא נראה לו מוכר.
חלף עוד רגע של שתיקה מעיקה.
ארשת פניו של שלומי השתנתה. הוא זיהה בביטחון את הפולש. "בוא רגע הצדה," משך את ארז בשרוולו לפני שיתפרץ. השניים התרחקו מחוץ לטווח השמיעה של המתנחל האקזוטי.
"אתה יודע מי זה?" שאל שלומי בקול נמוך.
"אני לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי," ענה ארז מבלי להתאמץ לדבר בשקט, "שיעוף מפה וזהו. תפסיק לשחק את הרחמן, ואל תסבך לנו את החיים!"
"עצור רגע. ותקשיב. זה ארנון. הוא היה המפקד היחידה עד לפני כמה שנים. אתה יודע, זה שתחת פיקודו נהרגו שלושה חיילים באימון. זוכר את הסיפור הזה? זה היה בעיתונים."
"אתה והיחידה שלך," סירב ארז לרדת מהעץ, "אתה תמיד חייב לדחוף את הסיירת לכל דבר."
"האיש שבור. יש לך מושג מה עבר עליו אחרי שמתו לו שלושה חיילים באימון? צריך להתחשב בו." שלומי כיבה את הסיגריה בעפר, ולאחר שווידא שכבתה כליל, טמן את הבדל בכיסו. הוא עצר לרגע ואז הוסיף, "אני מציע שניתן לו להישאר כאן קצת."
ארז בטש ברגלו. "אם ניתן לו להישאר כאן עם הסוכה והפוזה של הקורבן, יעלו אותנו על טיל. וגם הנמר עלול להיעלם מהאזור. זה לא היית אתה שהסביר לי שהנמרים רגישים לפלישה לאזור המחיה שלהם?!" הוסיף.
שלומי התאפק שלא להפעיל את סמכותו כוותיק בין השניים. חשוב היה לו לשמור על החברות שביניהם שהחלה בחוג ללימודי המחשבים באוניברסיטת תל אביב, עוד לפני שהזמין את ארז להצטרף אליו לרשות שמורות הטבע.
"אל תדאג, הנמר ישרוד, ואני בטוח שלא יזרקו אותנו מהרשות. כשאספר לתירוש במי מדובר, הוא יאשר את העניין. ארנון היה בפלגה שלו ביחידה. חוץ מזה, אתה יודע שתירוש לא רק בוס אלא גם בנאדם," אמר שלומי.
ארז עצר לרגע והביט בפולש שעמד מחריש ליד הסוכה. אחר החזיר את מבטו לשלומי והוסיף בטון מרוכך, "נו, אז בעצם מה אתה מציע?"
"בוא ניתן לו כמה ימים," הציע שלומי והדליק עוד סיגריה, "נניח עד יום שני."
ארז אישר במנוד ראש, אך לא ויתר על המהום מתמרמר.
השניים פנו אל ארנון. "שב," הציע שלומי.
ארנון צנח לישיבה מזרחית, נבוך כולו. הפקחים התיישבו גם הם, ושלומי שיחק בסיגריה בין אצבעותיו. "יש לך קפה?" שאל.
"יש," ענה ארנון וניכר היה שרווח לו.
ארנון נכנס לסוכה, משך ארגז תחמושת 5.56 ירוק, ושלף ממנו פנג'אן מפויח. הוא מילא אותו מים, הדליק אש בשברי ענפי שיטה יבשים שהיו מוכנים לבעירה בקרבת מעגל האבנים, והוסיף למים שש כפיות קפה טורקי עלית עם הל. רק רחש המים המבעבעים ופצפוצי הזרדים נשמעו באוויר. הוא הרים את הפנג'אן, אִפשר לנוזל לרגוע מגעשו, ושוב הניח את הקומקום על האש הגלויה. כך עשה ארבע פעמים נוספות כמנהג הבדווים. לבסוף הסיר את הפנג'אן מהאש והוסיף לקפה המבעבע שש כפיות סוכר.
רק כוס אחת היתה בנמצא, והשלושה ערכו סבב של לגימות באטיות שוקטת ומרגיעה. הריטואל עשה את שלו, ואחווה רגעית נוצרה בין השלושה.
שלומי הציע לארנון וארז סיגריה. ארז הגיב בתנועת גועל, ואילו ארנון, שהפסיק לעשן לפני שנים אחדות לא עמד בפיתוי. זה רק חד-פעמי, הבטיח לעצמו בלי קול.
כאשר נותר בספל רק משקע בוצי בתחתית, אמר שלומי, "תישאר עד יום שני וזהו. תבטיח לנו שביום שני אתה מפרק את הסוכה ומסתלק מכאן. הסוכה שבנית יוצרת לנו בעיה עם הבוסים, וגם פלשת לאזור המחיה של הנמר האחרון של עין גדי. תפסת בדיוק את מרבץ הצהריים שלו." שלומי שתק לרגע והביט בעיון בפניו של ארנון, "אני יודע שאפשר לסמוך עליך," הוסיף בהדגשה.
ידו של ארנון, שקירב את הסיגריה לפיו, קפאה באוויר למשמע המשפט האחרון. היה משהו במשפט הזה שהטריד אותו מאוד.
שלומי הבחין ברתיעה. מה הקפיץ אותו? זה שאמרתי שאני סומך עליו, או הרמז שאני מזהה אותו? תהה בלבו.
"יאללה, נסתלק," קטע ארז את חוט המחשבה. השניים עזבו את המקום וירדו לג'יפ שבמורד הצוק. ארנון נותר עומד והביט על הפקחים שהתרחקו במורד. "זה היה קרוב!" מלמל לעצמו. אחר כך נכנס לסוכה ומשך אליו מתוך התרמיל את הספר "שם הוורד". הוא התיישב בפתח הסוכה ליד האש הדועכת, וחיפש את העמוד שבו הפסיק לקרוא בבוקר. כאשר השמש תיעלם מאחורי רכס ההרים שבמערב, יחל באימון הטאי צ'י היומי שעליו החליט עוד במהלך אריזת התיק.

בקרוב…

X