אנחנו | לרכישה באינדיבוק
אנחנו

אנחנו

שנת הוצאה: 12/2015
מס' עמודים: 400
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74
- 39

"ציפיתי לכך שנזדקן יחד. את ואני, נזדקן ונמות יחד."

"דגלאס, איזה בן אדם נורמלי מצפה לזה?"

דגלאס פטרסן מבין את הצורך של אשתו "לגלות את עצמה מחדש", עכשיו, כשבנם עוזב את הבית.

הוא פשוט חשב שהם יגלו את עצמם יחד.

אז כשקוני מודיעה שהיא עומדת לעזוב אותו, הוא מחליט להפוך את החופשה המשפחתית האחרונה לטיול של פעם בחיים: טיול שיקרב ביניהם וישיב לו את הוקרת בנו. טיול שיגרום לקוני להתאהב בו מחדש.

המלונות הוזמנו, הכרטיסים נקנו, הלו"ז תוכנן והודפס.

מה כבר עלול להשתבש?

 

"לא יאומן — ספר שמצליח להתעלות על "יום אחד"!!!"     הטיימס

"מצחיק, עצוב, עדין ונדיב… גדוש אמירות מבריקות על החיים, אמנות ואינסוף האפשרויות לאכזבה אנושית… לכל מי שרוצה לדעת מה קורה אחרי 'מאז הם חיים באושר ועושר'!"           סאנדיי טיימס

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אנחנו”

על "יום אחד":

"סיפור אהבה on-off כובש, שנון, זורם להפליא." ניק הורנבי

"דיוויד ניקולס מימש את מלוא כישרונו הספרותי והקומי לכדי רומן מרגש בלתי נשכח, מעמיק ומשעשע בו־זמנית." גרדיאן

"איזה ספר נפלא! מבדֵר, מכאיב, נוקב, מלא חמלה, גדוש תובנות… ספר שימֵס אתכם." טיימס

בקיץ שעבר, זמן קצר לפני שהבן שלי היה אמור לעזוב את הבית למכללה, אשתי העירה אותי באמצע הלילה. בהתחלה חשבתי שהיא מטלטלת אותי בגלל פורצים. מאז שעברנו לכפר אשתי פיתחה נטייה להתעורר בזינוק למשמע כל חריקה וגניחה ואוושה. הייתי מנסה להרגיע אותה. זה הרדיאטורים, הייתי אומר; זה הקורות מתכווצות או מתרחבות; זה שועלים. כן, שועלים לוקחים את הלפטופ, היא היתה אומרת, שועלים לוקחים את המפתחות של המכונית, והיינו שוכבים ומקשיבים עוד קצת. היה 'כפתור מצוקה' בצד המיטה, אבל אף פעם לא יכולתי לדמיין את עצמי לוחץ עליו למקרה שהאזעקה תפריע למישהו — נגיד, לפורץ. אני לא גבר אמיץ במיוחד, לא מרשים מבחינה גופנית, אבל בלילה המסוים הזה בדקתי מה השעה — קצת אחרי ארבע — נאנחתי, פיהקתי וירדתי למטה. דילגתי מעל הכלב החסר תועלת שלנו, עברתי בשקט מחדר לחדר, בדקתי חלונות ודלתות ובסוף עליתי בחזרה במדרגות. "הכול בסדר," אמרתי. "בטח רק אוויר בצנרת." "על מה אתה מדבר?" אמרה קוֹ ני, שישבה עכשיו. "זה בסדר. אין זכר לפורצים." "לא אמרתי שום דבר על פורצים. אמרתי שנראה לי שהנישואים שלנו הגיעו לקצם. דאגלס, נראה לי שאני רוצה לעזוב אותך." ישבתי רגע על שפת המיטה שלנו. "טוב, לפחות אין פורצים," אמרתי, אבל אף אחד משנינו לא חייך ולא חזרנו לישון אותו לילה.

 

הבן שלנו אוֹלבּי עתיד לעזוב את בית המשפחה באוקטובר ומהר מדי אחריו תעזוב גם אשתי. המאורעות נדמו כל כך קשורים זה בזה, שלא יכולתי שלא לחשוב שאם אולבי היה נכשל במבחנים ונאלץ ללמוד לקראתם מחדש, היינו יכולים לזכות בעוד שנה טובה של נישואים. אבל לפני שאני אומר עוד משהו על זה ועל שאר המאורעות שהתרחשו באותו קיץ מסוים, אני צריך לספר לכם קצת על עצמי ולצייר איזה מין 'דיוקן במילים'. זה לא ייקח הרבה זמן. קוראים לי דאגלס פטרסן ואני בן חמישים וארבע. שומעים את ה־סֶ ן המסקרן בסוף השם שלי? שמעתי שזאת מורשת סקנדינבית כלשהי, איזה סבא־רבא, אבל אף פעם לא הייתי בסקנדינביה ואין לי אף סיפור מעניין לספר עליה. באופן מסורתי, הסקנדינבים הם אנשים בהירים, נאים, לבביים וחסרי מעצורים, ואני אף לא אחד מהדברים האלה. אני אנגלי. ההורים שלי, ששניהם כבר מתו, גידלו אותי באיפסוויץ'; אבא רופא, אמא מורה לביולוגיה. "דאגלס" מקורו בחיבה הנוסטלגית שלה לדאגלס פיירבנקס, האליל ההוליוודי, אז הא לכם עוד פרט מסכל. עם השנים נעשו ניסיונות לכנות אותי "דאג" או "דאגי" או "דוּגי". אחותי קארן, שלפי הכרזתה העצמית מחזיקה ב"אישיות הגדולה" היחידה בקרב בני פטרסן, קוראת לי "די", "ביג די", "די־סטֶ ר" או "פרופסור די" — שלטענתה יהיה שמי בכלא — אבל אף אחד מהכינויים לא דבק ונשארתי דאגלס. השם האמצעי שלי, דרך אגב, הוא טימותי, אבל הוא אינו משרת אף אחד במיוחד. דאגלס טימותי פטרסן. לפי הכשרתי, אני ביוכימאי. הופעה. אשתי, כשנפגשנו לראשונה והרגשנו דחף לדבר בלי הרף זה על הפנים של זה וזה על האישיות של זה ומה אנחנו אוהבים כל כך זה בזה וכל שאר הרוטינה, אמרה לי פעם שיש לי "פנים נאים בהחלט", ומשראתה את אכזבתי, מיהרה להוסיף שיש לי "עיניים לבביות מאוד", מה שזה לא אומר. וזה נכון, יש לי פנים נאים בהחלט, עיניים שייתכן מאוד שהן "לבביות" אבל גם חומות מחוּם, אף סביר בגודלו וחיוך מהסוג שבגללו זורקים תצלומים. מה אפשר להוסיף? פעם, בארוחת ערב אצל חברים, השיחה נסבה על "מי היה משחק אותך בסרט על חייך?" ההשוואות לכוכבי קולנוע ואנשי טלוויזיה למיניהם גררו הרבה צחוק והנאה. קוני, אשתי, הושוותה לשחקנית אירופית עלומה, ולמרות מחאותיה — "היא הרבה יותר מדי זוהרת ויפה" וכו' — היה ברור שזה מחמיא לה. המשחק נמשך, אבל כשהגיע תורי השתררה שתיקה. אורחים לגמו את היין וליטפו את סנטרם. כולם גילו פתאום את מוזיקת הרקע. היה נדמה שאינני דומה לאף אדם מפורסם או מיוחד בכל תולדות האנושות — מה שאומר שאו שאני מיוחד במיני או בדיוק להפך. "מי רוצה גבינה?" שאלה המארחת, והזדרזנו להמשיך הלאה אל יתרונותיה היחסיים של קורסיקה על פני סרדיניה, או משהו מעין זה. בכל אופן. אני בן חמישים וארבע — אמרתי כבר? — ויש לי בן, אולבי, המכונה "ביצה", שאני מסור לו, אבל הוא לפעמים בוחן אותי בבוז טהור ומרוכז, וממלא אותי בעצבות וחרטה כאלה, שאני בקושי מסוגל לדבר. אז זאת משפחה קטנה, כחושה משהו, ואני חושב שכל אחד מאיתנו מרגיש לפעמים שהיא קטנה מדי, וכל אחד היה רוצה שיהיה שם עוד מישהו שיספוג חלק מהמכות. היתה לקוני ולי גם בת, ג'יין, אבל היא מתה זמן קצר לאחר הלידה

דיוויד ניקולס הוא סופר ותסריטאי בריטי שחי בלונדון. ספרו הקודם יום אחד זכה לביקורות מהללות, הפך לרב־מכר מיד עם צאתו לאור ועובד לסרט קולנוע מצליח. עד כה נמכרו ממנו מעל מיליון עותקים.

X