אנה | לרכישה באינדיבוק
אנה

אנה

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 50
- 30

"העצים לא מתעייפים מלרקוד, כל עוד יש מוזיקה. אם הייתי תקועה כל היום במקום אחד בלי יכולת לזוז, גם אני הייתי רוקדת לכל רמז של משב רוח, כי מה נותר לו לאדם או לעץ, כשהוא תקוע עם שתי רגליו באדמה. רק לרקוד."

הייתי סקרן. מהו הרומן הסוער והבלתי אפשרי, הכי בלתי אפשרי, שקיים. וזה מה שיצא. סיפורה של אנה, שנחלצה ממציאות בלתי אפשרית אחת אל מציאות בלתי אפשרית אחרת. שחוויות ילדותה סללו עבורה את השביל הצר של עתידה.

זה מתחיל כשזונה מבחינה בגזיר עיתון על החול. יש שם תמונה. היא מזהה את האיש בתמונה, מצליחן ידוע שיש לו הכול. האיש שלפני כמה שנים הרס את עולמה. ומכאן זה ממריא לרומן סוחף שקשה להניחו מהיד.

זהו סיפור על פגישות הרות גורל של נפשות תועות בחלל העולם, שאוחזות, ולו לרגע קוסמי אחד, זה בזו. כדי להינצל. ובתוך רצף האירועים הסינכרוניים צפים גם רגעי חסד.

“אנחנו בובות התיאטרון של משאלותינו הכמוסות.” פול אוסטר

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אנה”

"התרגשתי מכל מילה. משפט. עמוד. ספר מיוחד ומרגש. תודה! ".
חגית אלמקיאס. מייסדת מסע במילים

 "מצאתי רומן סוחף ומושך לקריאה שקשה להניחו מהיד. סגנון הכתיבה האותנטי והישיר, כאילו נכתב מפיה של אנה ונכנס אל נבכי נפשה. עלילת כתב היד מעניינת ומרתקת, עד כי כבר אפשר לדמיין את הפקתו של הספר כסרט מצליח. "
רוני בן-חורין, לקטורית, נט בוק

 

 "ספר מעולה!".
אורלי גרמי, עורכת לשונית

"שפתו של בן נון ייחודית ומרעננת והוא יצר יצירה נועזת", ביקורת של עינת שוורץ על הספר, אתר ביוומן

פרק 1

 

כבר אינני מדמיינת את מוצאם הגאוגרפי, גילם, במה הם עובדים, האם נשואים או רווקים? גרושים? פלוס כמה? מתי זה התקלח בפעם האחרונה, מאיפה בדיוק זה הגיע עכשיו ולאן ההוא הולך אחר כך.

 

גם המשא ומתן המקדים הפך לשגרה טכנית שדומה לזו המתרחשת במקדולנד. קדימה או מאחורה? קטשופ או מיונז? אני קרה כמו אנטארטיקה, אטומה כמו מעיל שלובשים בשלג. תווי פניי קפואים. כמו אסקימואי.

 

הכל בעצם די פשוט. לצלילן של נשיפות שהולכות ומתגברות אני נדפקת מאחור. לפעמים, כדי להעביר את הזמן, מחשבותיי נודדות אל השוואות משעשעות – ישר כמו תותח או ביישן כמו ילד ששומט את ראשו לצד, מבויש אחרי גערה אימהית, או עקום כמו מגדל פיזה.

 

לעתים אני מחשבת את זמני הסיום המשוערים, זמני צאת השבת, אני קוראת להם. אני מנהלת עם עצמי הימורים – מתי הם גומרים. אני מתחילה לספור – אחת, שתיים, שלוש, בום. אני גאה לציין שתחזיותיי משתפרות והולכות. אבל יש הפתעות, בעיקר אכזבות. לפעמים אנשים לא צפויים.

 

יש לשלוט בקולות ובצלילים, כמובן. אני מכוונת קצבים וטונים שונים בהתאם למצב, ארבעה או חמישה "אה" חלושים בקצב אחיד, אטי משהו. כשאני מרגישה שהבן זונה עומד לגמור אני מגבירה את הקצב, עתה הגניחות צפופות יותר, בטונים משתנים, צלילים מעוררי פליטה. בחגים או סתם בימים טובים אני מגוונת ומשלבת במילים כמו "כן" ו"חזק", "כן, ככה" או שילוב של שתיים או יותר הברות שכוללות שילובים שונים בין "או" ו"הא". אין לי ספק שהקולות שאני משמיעה מזרזים את השפיכה, ואם כך הרי שפיתחתי עם הזמן יכולות של זונה אינטליגנטית למדיי. או שאולי – אינטליגנציה של זונה. סודות מקצוע קטנים. חישבתי, שאם אני מקצרת את התענוג בדקה, בהנחה של שלש דקות ממוצע לבן זונה, אני יכולה לספוג עוד חמישה בני זונות ששווים אלף שקלים נוספים ללילה. אני עובדת בימים אי־זוגיים, רק לעתים רחוקות בשבת.

 

מבין כל הבנות, רק עם נטשה מצאתי שפה משותפת. היא רק בת 19 ומרוב שהיא סתומה בסמים, היא אפילו לא זוכרת איך בדיוק הגיעה לכאן לפני חודשיים. נטשה לא יודעת עברית, רק את המילים הבסיסיות: כסף, מציצה, מאתיים, בתחת, מאחורה, רגיל, אתה יפה, אתה חתיך, זין גדול.

 

יש לה עיניים גדולות וכחולות כמו הים הצלול בסנטוריני, שער שחור וצוואר דק וארוך. מעל העין יש לה צלקת קטנה. היא הייתה יכולה להיות דוגמנית צמרת מאוקראינה שעושה חיל באולמות התצוגה של ניו יורק, קשה להפסיק להסתכל עליה.

 

בדרך כלל אנחנו נפגשות בשני קצותיו של יום העבודה. אנו מחליפות כמה מילים בטרם נתפצל לעמל יומנו – נוריד, נתכופף, נפתח, נשמיע קולות רקע, ננגב ונדחוק את כספנו המצטבר לתוך ארנק זעיר המאופסן במקום בטוח.

 

אני אומרת, "אה, אה, אה…" כדי שהיא תחייך חיוך עצוב ותחשוף שתי שיניים חסרות. פעם היא אמרה לי באנגלית – למה החיים שלי כל כך דפוקים, מה זה? סתם חוסר מזל או מה, את יכולה להסביר לי? אני לא חושבת שאני יכולה. אפילו את שלי אני לא יכולה להסביר. אבל היא הסתכלה עליי במבט שגרם לנשמתי לבעבע, ושאלה אותי אם יום אחד אני אסביר לה. הבטחתי שכן. סתם, בלי לחשוב אם אוכל לקיים.

 

שלושים דקות לאחר תחילת הערב אנחנו כבר בתוך המולת הלילה, בחושך שמואר על ידי מערבולות לא מסודרות של עשרות זוגות של פנסים ואורחים רבים המגיעים בחשאיות אופיינית ומתורגלת להפליא. המקום שוקק למדיי. ממעוף הציפור אפשר לראות זוגות־זוגות של גברים ונשים נשגלים, או מנהלים משא ומתן, או נותנים ומקבלים כסף, אבל בעיקר, ויסלח לי אלוהים, שלא קיים, אם מסירים את האישה מן התמונה, ההזדווגות, ככה מאחורה ובעמידה – דומה במשהו לגבר מתפלל. בהבדל אחד, זה מזיז את האגן וזה את גבו. יש פה המוני אנשים שמתפללים בליל קיץ לח. אולי זוהי בעצם התפילה הקדומה, שהייתה תפילה חברתית יותר, בזוגות. אולי באמת התפללו ככה פעם. עד שכתבו את התורה. זאת הסיבה, כנראה, שנשים אינן מוזכרות בתורה.

 

זה עקשן. כל מה שאני מנסה לא הולך. הוא לא גומר, הבן זונה. זהו, תן לי, כן, תן לי. אני שומעת את המאבק שלו, את הסבל ואת הכאב [היה לי פעם חתול סיאמי שהיה כל הזמן מיוחם, הוא סבל…קצת מזכיר לי]. קצב נשימותיו גובר, ואז הוא מפסיק [זה מה שחסר לי] ויוצא אל אוויר העולם כדי להסדיר את נשימתו. אני נשארת מכופפת, מחכה לשובו. ביחד אנחנו נראים כמו כיסא, כיסא יתום באי־שם. אני בוהה בחול ובחושך בוחנת את הגרגרים המוארים באור ירח צלול, והוא, כדי להזכיר לי ממה אני מתפרנסת, חוזר אליי בקצב מוגבר כמי שגומר אומר לסיים את המלאכה, ויהי מה, אחת ולתמיד. עד העונג הבא.

 

"או, אימא, או, אימא, או, אימא." הוא אומר, ואני מדמיינת את ילדותו הפרוידיינית של הבן זונה המתפלל הזה.

 

כן, הייתי אימא פעם.

 

רוח מן הים מפזרת גזירים של עיתונים המשייטים באוויר כמו עלים ברוח, וגרגרי חול שסופגים אור ואז מקרינים אותו בחזרה. אני מכווצת את עיניי כדי שלא ייכנס אליהן חול וחושבת על כוכבים מפוזרים בחשכת שמים, בלילה ללא עננים.

 

ובתוך כך, בעוד זה מתפלל מאחוריי במשך שניות ספורות שנדמות לי כמו נצח נצחים, אני בוהה בגזיר עיתון שסיים את מסעו ממש מול עיניי. פנים מוכרות תופסות את תשומת לבי. עוברות עוד כמה וכמה דפיקות מאחור לפני שאני מושיטה את ידי בהסתר ונחפזת לאחוז בעיתון ולהטמיעו בתוך חזייתי המתנוענעת בקצב מתגבר.

 

הוא מסיים. רועד קמעה בתוכי בטרם התכנס מבויש. הוא יוצא. כמה שניות של שקט מביך.

 

אני מיישרת את גבי, מנגבת ומחזירה את התחתונים למקומם הטבעי. מסתובבת לעבר האיש שמשפיל את עיניו, ומגיש לי שטר של מאתיים שקל שאני מכניסה בחופזה לתוך החזייה, מארח חברה לפיסת העיתון שאספתי.

 

ההוא מהדק את איבריו, מציץ אל האופק שמעבר לים התיכון ומחיש את הליכתו אל מכוניתו. אני מרימה את ראשי ומתבוננת לעבר הדיונות הרחבות והמאוישות במתפללים ההולכים ומתמעטים לאורו של יום חדש המתגלה מהמזרח. אני מעבירה את שלל הלילה לתוך הארנק ומשגיחה שפיסת העיתון נמצאת שם. אבק המכונית של האיש מסית את תשומת לבי ואני מתחילה ללכת.

 

בסופו של יום העבודה, מתוך סיבה עלומה, מתרכזות הנערות על ידי יד נעלמה באותו מקום, שמעולם לא סוכם עליו, על אחת הדיונות המוזהבות. נדמה שנבחרה באקראי, שכן כמוה יש עוד רבות ובמרחק לא רב. אל אותה גבעה הן נאספות, ולו לדקות ספורות.

 

עברתי שם. רציתי לראות את נטשה. חיפשתי אותה בעיניי אבל לשווא, היא נעדרה. הלכתי אל אופניי הקשורות. הן חיכו לי כמו שהסוס הלבן חיכה פעם לג'ון וויין כדי שיסיים את משחק הקלפים שלו, בסבלנות ובשקט מופתי.

 

בוקר חדש מפציע.

 

אישה בלתי נראית רוכבת על אופניים ומשאירה מאחוריה דיונות שעליהן פזורים מאות קונדומים שאבד עליהם הכלח – שמוטים ויגעים.

 

אני משתלבת בחזרה בחיים הרגילים. מכוניות נוסעות בנתיב הראשי של החיים. בתוכן אנשים שנוסעים בזוגות, בודדים, בשלישיות וברביעיות, ילדים שישובים בכיסאות מיוחדים. הם מדברים על מטרות היום, על רכישות בסופרמרקט, על שיחה עם הבוס, על החוגים של הילדים, ועל כל הדברים הקטנים שהאנשים עושים. אנשים מכוסים בשכבה דקה ומרוחה בקפדנות של אושר, אשר מסתירה את בדידותם.

 

הייתי כמותם. עכשיו אני לא. האם אי־פעם אשוב להיות? לא נראה לי. נראה. אני אף פעם לא אומרת אף פעם.

 

הרוח מלטפת את פניי, שוטפת ממני בחמלתה את הלילה ומשיבה לי את חיי.

 

עד העונג הבא.

 

אני רוכבת עד לרחוב הירקון וקושרת את האופניים בפתח הבית.

 

שביל של אדמה יבשה ומוזנחת מקיף את הבית משמאל, לאורכה של גדר מרושתת, ששיחים אשר נעדרת מהם ידו המכוונת של גנן מבקשים לטפס על ברזליה, ללא הצלחה יתרה. מימין, חלון מסורג השייך לקומת הקרקע, וילון דהוי מואר באור קלוש. בקצה השביל הייתה פעם גינה קטנה, והיום עומד שם בודד, על שלושה גלגלים בלבד, פח זבל ירוק מפלסטיק של עיריית תל אביב. דומה שעייף, המכסה לא מצליח לסגור על הפתח, ומן הפח מציצות שקיות מלאות באשפה צבעונית. קצת הלאה יש שער שנותרה ממנו רק מסגרת הברזל החלודה. אפשר לעבור דרכו ולחשוב שאתה עובר דרך קירות כדי לפגוש את העיניים של הזקן שמציץ מבעד דלתו הפתוחה כדי סדק. הוא בוהה בי, כמעט מהורהר, לבוש בכותונת כחלחלה, גדולה למידותיו ומסתירה את כפות ידיו. מעל הכפתור העליון של החולצה מבצבצת קבוצה סבוכה וגאה של שערות חזה לבנות. מכנסי הכותונת משוכות גבוה, אל מרומי בטנו הקטנה, לרגליו כפכפי בית מבד, אף הן גדולות ממידותיו. עד היום התוודעתי אליהן רק דרך קול משיכת הרגליים ששמעתי מעבר לדלת הסגורה, עכשיו אני רואה אותן במלוא זוהר עתיקותן המפוקפק. יש לו עיניים ירוקות, גדולות כאלו, לזקן. עצובות. עיניים הן האיבר היחיד בגופו של אדם שנותר כמות שהוא. הן חוט השני שמחבר את תקופות חייו. חלון איתן לחיים שלמים. אם הייתי רוצה, הייתי יכולה לראות את ילדותו דרך עיניו, אבל אני לא מעוניינת. אני תוהה האם יש לו סט גדול של כותונות כחלחלות שנרכשו בעת ובעונה אחת, או שזוהי היחידה. הוא מציץ בי מבעד לסדק בדלת כל בוקר, כשהוא שומע את רחשיי בפתח הבית. חידה.

 

שמא חיבר פרוטוקול מצוקה חד צדדי? על פי הפרוטוקול, היה והדלת סגורה, עליי לצלצל מיד למגן דוד אדום כדי להודיע להם לבוא ולקחת את המת מהקומה הראשונה. איך את יודעת שהוא מת, ישאלו. זה הפרוטוקול, טמבל, אני אסביר לקול המנוסה מעבר לטלפון. האם את מריחה איזשהו ריח מהדירה, הוא ישאל אותי. כן, ריח נורא של עכברים מתים, אשיב. תשכחי מזה. אולי משהו אחר, מהוסס יותר. נדמה לי, אדוני, ש…אני חוששת ש….הזקן שגר למטה… דפקת בדלת? הוא ישאל. לא, שאדפוק? אני מפחדת. ואנתק. רוצים – שיבואו, לא – אז לא. שישברו את הראש בקיר.

 

אני לוחשת שלום. לפני שבוע כבר שילמתי לו את שכר הדירה. זהו מפגש חודשי, יש עוד שלושה שבועות עד למפגש הבא. בעצם שנינו כבר לא קיימים בעולם הזה. קורה שאנשים נפלטים מזרם החיים העוצמתי, הסוחף. יש מי שנפלט, בליל ימיו, ומי שבצהרי ימיו. כמוני. אני מהרהרת האם יש עדיפות לזמן ההיעלמות [צהריים, ערב או לילה], ומוצאת שההבדל היחידי הוא בסיכוי לחזור אל החיים. אם כן, מצאתי לזקן עם הכותונת האחידה את התפקיד בחיי. אולי מישהו שלח אותו אליי בתזמון קוסמי, כדי להעמיד אותי על השביל הנכון במסע החיים שלי…

 

אני מדמיינת את הזקן אומר לי, מריר משהו, "נפלטתי בשיבה טובה, ולא אשוב. יש לי פנסיה, בית, אוכל וכותונת לילה. ואת? אין לך כלום, את עוד צעירה ויש לך עוד הרבה זמן לסבול, אכן בעיה קשה, לכי תשברי את הראש בקיר. שובי אל הזרם המרכזי".

 

אני לא יכולה, אני מהרהרת.

 

הוא לא משיב לשלום שלי ואני עולה במדרגות.

 

לימים עמדתי על טעותי בקשר לקויפמן הזקן. פעם חשבתי שהוא בודד, נשכח, עזוב ואומלל. השאיפה שלי לראותו כך הייתה רק השתקפות של בדידותי שלי.

 

מסתבר שקויפמן מפיג את בדידותו בעזרת שלוש נשים. הראשונה היא אישה בגילו, המגיעה לבושה בהידור אירופאי, לרבות כובע אדום עם פרח, שכמו צומח מתוך שיפוליו. היא מקפידה על מעיל פרווה בכל עונות השנה, ליפסטיק אדום מרוח על שפתיה בנדיבות מרושלת, ומעליהן שפמפם דל. עיניה השחורות מוקפות באיפור שחור, ואף ריסיה עשויים, כמות גדולה של פודרה מרוחה על פניה. בטח כבר מתו לה שלושה בעלים. לא עמדו בקצב החיוניות שלה. בגילה, היחסים הם קצרי מועד, ולא בגלל שנמאס, אלא בגלל שאנשים נמוגים והולכים. המשפט "עד שהמוות יפריד בינינו", מקבל, בגילה, משמעות ממשית.

 

בפעם הראשונה שהתוודעתי לקיומה צעדתי מולה ברחוב הירקון, סמוך לביתי ודמותה פעמה בי דקות ארוכות. אחר כך, כשהסתובבתי וראיתי את גבה היא דמתה לאישה נחשקת ובשלה. חשבתי שלעתים, דווקא חבל שלמטבע יש שני פנים.

 

היא מגיעה אל קויפמן בערך פעם בשבוע ובידה אוחזת תמיד שקית נייר מוכתמת בשמן ומכילה, כך אני מדמיינת, עוגת קרמשינץ שקויפמן כל כך אוהב.

 

עוד נרשמו מתדפקות על דלתו זונה שמגיעה פעם ביומיים ועוזרת בית מלוכסנת עיניים. קיומן המשולב משלים עבורו את אשת חלומותיו: אחת לשיחות על החיים, אחת מנקה ואחת מספקת את צרכיו הנשכחים והרדומים. החלטתי עם עצמי וללא שום ביסוס, שקויפמן היה סוכן מוסד שנשכח על ידי הרשויות. אבל לפחות יש לו פנסיה יפה.

 

אני נכנסת לדירתי הקטנה ודבר ראשון בודקת שהכול נמצא במקומו. לא היה פה פורץ והפך את הבית. זהו טקס שהתחלתי בו מאיזושהיא סיבה לא ברורה ומאז הוא שם. בסיומו – אני שלווה. וגם ריקה.

 

על שולחן חום מצופה בקרמיקה שבורה בקצוותיו, עדות לשנים הרבות שעברו מאז שיצא מהנגרייה, אני מניחה את תיקי הקטן, מתיישבת על כיסא העץ ושולפת את השלל של הלילה.

 

שטרות הכסף מקומטים ומזוהמים, אני מיישרת אותם לכדי ערמה אחת, ומערבבת אותם כדי לטשטש את סדר הגברים של הלילה – 'הלבנת כספים' אני קוראת לזה, שעשוע שלי עם עצמי. אני מכניסה למגירה את השטרות וסוגרת אותה. סוגרת את הלילה.

 

במקלחת, אני נותנת לזרם של מים רותחים להרביץ בראשי דקות ארוכות בטרם מתחיל הסבון את מסעו בין רגליי, ממש במקום הכי פופולרי שלי, לפחות אם מחשיבים את מאות בני הזונות שידעו אותי לאחרונה. כרגיל, אני משפשפת את הסבון בערוותי כדי לייצר את הקצף הדרוש, ושוטפת את גופי.

 

אני לובשת את חלוקי הלבן. המים מתנתקים ממני ומטפטפים על הרצפה. כעת אני מתיישבת על הכיסא ושולפת את גזיר העיתון המקופל, שעשה טיול ברוח כדי לנוח מול עיניי בעוד איש זר דופק אותי מאחור. אני מתבוננת בתמונתו של עורך הדין הידוע נדב קרלינסקי. הוא סיים את 15 חודשי המאסר ועתה הוא חופשי. אולי גם מאושר. לא נראה לי.

 

אני מקרבת את התמונה אל עיניי. קרלינסקי לבוש חליפה שחורה שעוטפת גולף עשוי מקשמיר שחור, ממנו משתרבב צוואר ברור ועיניים גבוהות שמישירות מבט בטוח. ועל כל אלה משקיפות שערות אפורות קצרות ועשויות בקפידה, גם סערת טורנדו חזקה לא תסיט אותן ממסלולן, אפילו במילימטר.

 

וגם עכשיו, הוא נותר יפה כשהיה ועשיר כשהיה. שערה לא נפלה מראשו, במובן המטפורי. מסביבו עיתונאים, ידם האוחזת במיקרופון מתוחה, מושטת, כדי להתקרב כמה שאפשר לפיו הסגור.

 

זאת הייתה התמונה. יש גם מילים: "עורך הדין נדב קרלינסקי השתחרר הבוקר ממאסר בן 15 חודשים. כזכור, עורך הדין קרלניסקי הורשע לפי הודאתו על נהיגה ברשלנות, וגרם למותם של סאשה דוכין ובנו בן ה-6, מישה. עורך הדין קרלינסקי נהג ברכב מרצדס השטח שלו ברחוב משה דיין בחולון, והתנגש במכוניתם של השניים בעוצמה רבה, כשהמתינו לאור ירוק ברמזור.

 

רבים המתינו לעורך הדין קרנליסקי ביציאה מבית הכלא וקיבלוהו בחיבוקים ובנשיקות. בין מקבלי פניו היו אשתו נועה ושני בניהם, הוריו וקולגות, ביניהם סנגורו הנאמן, עורך הדין יורם שעשוע.

 

קרלינסקי סירב לענות על שאלות הן בנוגע לתאונה והן בנוגע לעתידו המקצועי. הוא מיהר לרכב המשפחתי ושיירת מקורביו עזבה את המקום במהירות."

 

זהו. נסתם הגולל. אחזתי את העיתון בתוך כף ידי ובאחת הידקתי עליו את אצבעותיי וזרקתי את הכדור המקומט שנוצר לפח הריק. הוא פגע בדפנות הפח לפני שהגיע לתחתיתו, התגלגל אנה ואנה בטרם מצא את מקומו ונדם. חיים ומוות מקופלים בתוך עיתון עם מילים. מילים למראית עין.

 

אני עוצמת את עיניי. הכאב הולם בי. זה האיש אשר בגללו נעטף בני בטלית שחורה, מכף רגל ועד ראש, כולל. נקשר כהלכה לאלונקה שהובלה לפתח בור שנפער באדמה כדי לבלוע את הגופה הזעירה. בור במידה של ילד בן שש. אחרי שהוטמן והרבי דיקלם את המילים האלו, המילים של המוות, הועבר החול בנחישות, בזריזות, ביעילות רבה, על ידי עובדי בית הקברות, מתורגלים, בתוך שגרת יומם, וכיסה את גופתו הקטנה, התמימה, השלווה, הנאלמת, והוגש לתולעים תועות בנבכי האדמה אשר כרסמו את אוזניו, עיניו, שפתיו, צווארו, בטנו, את ידיו ואת רגליו הקטנות והרכות של הילד שלי.

 

ומאז אני לא שומעת יותר את קולו המספר בהתלהבות על הבית הקטן שבנה מקוביות של לגו, לא מחבקת אותו כשהוא רץ אליי מפתח הגן, אני לא מנגבת את דמעותיו כשהוא בוכה, לא צוחקת כשהוא מתגלגל מצחוק מול סרט מצוייר של וולט דיסני בקולנוע של המרכז העירוני, כששנינו טומנים ידיים במיכל הפופקורן ומרגישים איך האצבעות המלוחות שלנו נוגעות. אני לא מריחה יותר את הריח הזה שלו. לא מספרת לו סיפורים לפני השינה, אנחנו לא מדברים את השיחות הקטנות שלנו על הדברים הקטנים. עיניו הכחולות לא מביטות בי בליטוף משכר. הוא לא מתגנב אל מיטתי באמצע הלילה. אני לא שומעת יותר את מילת החיים הזאת, "אימא". כובתה נורת חיי האחרונה ואני כלואה בחשכה לעולמי עד.

 

ואני הופכת לזונה. כי הזנות היא ביתן של השורות בחשכה, כמו באי המצורעים, מקום שאין ממנו דרך חזרה. הנחמה, אם יש דבר כזה, היא שמדובר בפרנסה קלה עם אפשרות ממשית להתנתקות מוחלטת מן העולם. אני נושמת, אבל לא קיימת. אני ריקה ומתרוקנת במהירות מכל משב של חיים, כמו כיור בלי פקק. מתאימה להפליא למקצוע, טמאה ומוקצית.

 

תשישות גדולה אופפת אותי. אני גוררת את רגליי בכבדות לחדר השינה ונופלת על המיטה, שרועה על גבי. החלוק פתוח לרווחה, גופי חשוף מול התקרה ורגליי פסוקות. תוגה פושטת בכל אבריי. עיניי נעצמות לאיטן, וראשי מתרוקן ממחשבות.

 

כשאני פוקחת אותן שוב, השמש כבר מישירה אליי מבט מכיוון החלון היחידי בדירה, הפונה למערב. זה נראה כמו סופו של אחר הצהריים. אני שוכבת כך במשך דקות ארוכות, משחזרת את כל מה שקרה אתמול בלילה ובבוקר ומגיעה למסקנה שזה לא היה חלום ומשום מה שורר בי שקט לא מוסבר, אני אפילו שומעת מין זמזום חלוש שהייתי מוכנה להישבע, לאחר שאימצתי את אוזניי – שהוא יוצא מגרוני שלי.

 

אני בוהה בתקרה ומבטו של הזקן נגלה מול עיניי. מה עושים עכשיו? אני שואלת. הזקן לא עונה ורק מעביר את אגודל יד ימין על צווארו משמאל לימין, ולא מוסיף דבר. אני בוהה שוב בתקרה. זקן ודפוק.

 

אחרי כשעה אני יוצאת לשוטט ברחובות. משהו שאני עושה הרבה, נעימה לי המולת הרחוב של הערב. הסתיו מעבר לפינה, סוף סוף הערבים קרירים יותר.

 

אני מרימה קצת את ראשי לשמים. אפשר להרגיש את הרוח מבעד לענפי העצים. מעל ראשי האנשים יש מסיבה. אלוהים הוא הדי.ג'יי, הרוח היא הדיסק האחרון שיצא, ענפי העצים לא מבקשים יותר מזה כדי לפצוח בריקודים חסרי מעצורים. אני חושבת שהרוח אוהבת את העצים אבל לא את האנשים. וזה הדדי. כמו כל דבר בחיים.

 

רחוב אבן גבירול הומה אדם.

 

הם מסתכלים לפה ולשם. יש כאלה שחוצים את הכביש, מנהלים שיחה ערה או שכך זה נראה לפי תנועות הידיים שנעות לכל עבר בריגוש, ויש כאלה שעוצרים בקיוסק כדי לרכוש סיגריות. שתי נשים מביטות בהערצה בבובות בחלון הראווה. בובה מושלמת, לו יכלו להיות כמוה… אולי הן חושבות לעצמן, אז הכל היה מושלם. כמו הבובה.

 

בבית הקפה העמוס הנושק לרחוב יהודה הלוי, המלצריות לבושות בחולצות שחורות וסינר לבן והן נותנות תשומת לב מיוחדת למגש עמוס הכוסות, מתאמצות כדי להישאר יציבות. הנוזלים מתנדנדים עד שפת הכוס ושבים למקומם.

 

שני גברים יושבים, מזיזים מעט מהחפצים שנערמו ללא סדר כדי לפנות מקום למלצרית המתקרבת. המגש יורד אט־אט ונוחת בזהירות על השולחן, כמו הליקופטר על גג בית החולים.

 

המלצרית מחייכת ומזיזה את שפתיה, אני חושבת שהיא אומרת תודה, והולכת עם המגש הריק. כמה שניות לאחר מכן היא שבה עם כפית בידה ושוב מניעה את שפתיה. הם מלווים את עכוזה במבט כאילו־לא־מורגש ובוחשים את הכפית נגד כיוון השעון. שניים וחצי סיבובים שממיסים את הסוכר, בטרם נשלפת הכפית מן המשקה ומונחת על הצלוחית השקופה שמארחת את הכוס השקופה אף היא. הם מרימים את הכוס, מקרבים אותה לפיהם ומטים אותה בזווית קטנה, אך מדויקת להפליא, כדי שמעט מהנוזל החם יבוא אל קרבם, ומיד משיבים את הכוס למקומה.

 

בסיומו של הסבב הראשון נשלפת סיגריה ואחר כך מוגשת הקופסה הפתוחה עד למול פרצופו של האחר וזה מרים את ידו ומאמץ בעדינות את אצבעותיו כדי לשלוף אחת לעצמו. קופסת הסיגריות חוזרת למקומה האקראי על השולחן, וניצת מצית שממנו יוצאת להבה המדליקה שתי סיגריות, ושתי נשימות עמוקות מתרחשות בעת ובעונה אחת.

 

 

אני קופאת על מקומי.

בועז בן נון הוא עורך וכותב. אקדמאי בוגר תואר שני באוניברסיטת תל אביב, למד מתימטיקה, פילוסופיה ומנהל עסקים. בנוסף למד תסריטאות אצל רוברט מקי והשתתף בסדנת רומן עם הסופר מתן חרמוני.

גדל בחיפה שם היה בצעירותו שחקן כדורגל מקצועני בקבוצת הליגה הראשונה – הפועל חיפה –  ושחקן נבחרת הנוער של ישראל – את הקשר בין כדורגל לספרות הוא יגדיר כך (אם מישהו ישאל) – "כילד סגור ומופנם, מגרש הכדורגל, בו שרצתי, הזעתי, נפלתי, קמתי, נפצעתי, בכיתי וצהלתי, חמש שעות ביום. זה היה המקום בו ביקשתי להתבטא. עכשיו זו הספרות. כילד חלמתי להיות שחקן כדורגל. עכשיו זו הספרות". אחר כך היה איש הייטק, ואחר כך וב-12 השנים האחרונות, עורך וכותב. בעבר היה כחמש שנים, העורך הראשי של המגזין פורבס.

 

כיום שוקד על הרומן השני.

X