אמת שברירית | לרכישה באינדיבוק
אמת שברירית

אמת שברירית

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 302
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 77
- 37

מבצע לוחמה בטרור בשֵם "חיות בר" יוצא לפועל במושבת הכתר הבריטית גיברלטר. המטרה: ללכוד ולחטוף סוחר נשק רב־ערך שפועל למען הג'יהאד. ההוגים: שר שאפתני במשרד החוץ, וקבלן ביטחון פרטי שהוא גם חברו הקרוב.

המבצע כל כך רגיש, שאפילו המזכיר האישי של השר, טוֹבּי בֶּל, לא מוכנס לסוד העניינים. כשהוא מתחיל לחשוד בקונספירציה נוראה ומבקש לסכל אותה, הוא מיד נשלח לתפקיד מעבר לים. יום יבוא ויהיה עליו לבחור בין המצפון שלו לבין חובתו לתפקיד. וכשאנשים טובים לא נוקפים אצבע, איך הוא יכול לשמור על שתיקה?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אמת שברירית”

"כתיבה כל כך איכותית, כמעט נצחית!"

דיילי מייל

 

"כותב מחונן, ואחד האנאליסטים הגדולים של ימינו."

אינדיפנדנט

 

"שום כותב אחר לא השכיל לשרטט כך את דברי הימים הגלויים והחשאיים של תקופתנו."

גרדיאן

בחדרו שבקומה השנייה של מלון חסר אופי במושבת הכתר הבריטית גיברלטר, פסע בחוסר מנוחה איש גמיש וקל־תנועה בשנות החמישים המאוחרות לחייו. אף שתווי הפנים המאוד בריטיים שלו היו נעימים והקרינו מכובדות, הם גם העידו על מזג מהיר־חימה שגבולותיו נמתחו עד הקצה. לו היה מישהו רואה את הכפיפה הלמדנית של הגוף, את הצעדים הנמרצים ואת הבלורית הסוררת של השיער השחור המאפיר, שהצריכה ריסון חוזר ונשנה על ידי דחיפות חדות בגב מפרק כף היד הגרום, הוא עשוי היה לסבור שמדובר במרצה נסער. רוב האנשים, ולו גם בחלומות הכי פרועים שלהם, לא היו מעלים על דעתם שמדובר בעובד מדינה בריטי מדרג הביניים, שנתלש משולחנו באחת המחלקות היותר פרוזאיות של משרד החוץ של הוד מלכותה, כדי להישלח למשימה סודית ביותר ורגישה באופן מיוחד.
השם הפרטי הבדוי שלו, כפי שהוא התעקש לחזור בפני עצמו, לפעמים בקול רם למחצה, היה פול, ושם המשפחה שלו — לא ממש קשה לזכור — אנדרסון. כשהפעיל את הטלוויזיה, הופיעה עליה ההצעה:ברוך הבא, מר פול אנדרסון. למה שלא תפנק את עצמך באפריטיף שלפני ארוחת הערב, על חשבון הבית, בפאב לורד נלסון שלנו! סימן הקריאה שבא במקום סימן השאלה ההולם ממנו, היה מקור לרוגז מתמשך לפדנט שבו. הוא היה לבוש בחלוק רחצה של המלון מבד מגבת לבן, שאותו לבש מאז הכליאה שלו בחדר, מלבד כאשר ניסה לשווא לישון, ובפעם הבודדת שחמק למעלה לשעה לא קלה, לאכול לבדו בבראסרי שעל הגג, שהיה אפוף אדי כלור מבריכה בקומה השלישית מעבר לכביש. כמו רוב הדברים בחדר גם החלוק, שהיה קצר מדי לרגליו הארוכות, הסריח מעשן סיגריות מעופש וממטהר אוויר בניחוח לבנדר.
בעודו פוסע, הוא הפגין את רגשותיו באופן מוחצן ונחוש, ללא המעצורים הנהוגים בחייו הרשמיים, כשתווי פניו מקומטים רגע אחד בבלבול ממשי, ורגע אחר כך זועפים אל מול המראה הגבוהה, שהיתה מוברגת אל הטפט המשובץ. פה ושם הוא דיבר אל עצמו לשם הקלה או תוכחה. גם זה בקול רם למחצה? ומה זה משנה כשאתה תקוע בחדר ריק בלי מישהו שיקשיב לך, מלבד תצלום של מלכתנו הצעירה היקרה על גב סוס חום?
על שולחן בעל משטח פלסטיק נחו שאריות הכריך שאת מותו קבע עם הגעתו, ובקבוק נטוש של קוקה קולה חמה. אף שהיה לו קשה, הוא לא הניח לעצמו לשתות אלכוהול מאז תפס חזקה על החדר. המיטה, שהוא למד לתעב כפי שלא תיעב אף מיטה בעבר, היתה גדולה מספיק לשישה, אבל ברגע שהתמתח עליה, הגב שלו עשה לו את המוות. על המיטה נפרש כיסוי משי מלאכותי בצבע ארגמן זוהר, ועליו נח טלפון סלולרי תמים למראה, שהובטח לו כי עבר הצפנה ברמה הגבוהה ביותר, ואף שהיתה לו אמונה קלושה בדברים כגון אלה, הוא יכול היה רק להניח שזה אכן המקרה. בכל פעם שחלף על פני המכשיר, מבטו התמקד בו בתערובת של נזיפה, כמיהה ותסכול.
אני מצטער לבשר לך, פול, שתהיה בדממת אלחוט מוחלטת חוץ מאשר למטרות מבצעיות, לאורך כל המשימה שלך, מזהיר אותו מבטאו הדרום־אפריקני המאומץ של אליוט, שמינה את עצמו למפקדו בשטח.היה ומשבר יפקוד את המשפחה הטובה שלך במהלך היעדרותך, הם יעבירו את בקשתם למחלקת הרווחה של המשרד שלך, ואז ייווצר עמך קשר. אני מספיק ברור, פול?
כן, אליוט, לאט ובהדרגה זה ברור.
כשהגיע אל החלון הגדול מדי בקצה החדר, הוא שלח מבט זעוף דרך וילונות הרשת המטונפים אל הצוק המיתולוגי של גיברלטר, צהבהב, מקומט ומרוחק, שהזעיף אליו פנים בחזרה כמו מטרונית כעוסה. עם זאת, מתוך הרגל וחוסר סבלנות, הוא בדק את שעון היד שלו והשווה אותו לספרות הירוקות של שעון הרדיו שלצד המיטה. השעון היה עשוי מתכת שחוקה עם לוח שחור, תחליף לקרטייה הזהב שקיבל ליום הנישואים העשרים וחמישה מאשתו האהובה, שירשה אותו מאחת הדודות המתות המרובות שלה.
אבל הי, רק רגע! לפול אין שום אישה! לפול אנדרסון אין אישה, ואין בת. פול אנדרסון הוא זאב בודד!
"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתענוד את זה, פול יקירי, נכון או לא?" אמרה לו אישה אימהית בגילו, לפני עידן ועידנים, בווילת הלבֵנים האדומות בפרברים, בסמוך לנמל התעופה היתרו, שם היא והעמיתה הרחמנייה שלה הלבישו אותו לתפקיד. "לא עם ראשי התיבות הנחמדים האלה שחרוטים עליו, מה? תצטרך לטעון שגנבת אותו ממישהו נשוי, לא ככה, פול?"
בעודו מפגין הנאה מהבדיחה, נחוש כתמיד להיות בחור טוב על פי כלליו, הוא הביט כשהיא כתבה פול על מדבקה ונעלה את שעון הזהב שלו בכספת, יחד עם טבעת הנישואין שלו, למשך מה שהיא כינתההתקופה.
איך בשם שמים הגעתי בכלל לחור המחורבן הזה?
קפצתי או שדחפו אותי? או קצת מזה וקצת מזה?
תאר, בבקשה, במהלך כמה הקפות מוקפדות של החדר, את הנסיבות המדויקות של המסע הבלתי מתקבל על הדעת שלך מחדגוניות מבורכת לבידוד על צוק בריטי קולוניאלי.
"אז מה שלום אשתך היקרה, האומללה?" שואלת מלכת הקרח הלא־לגמרי־לא־יעילה של מחלקת כוח אדם — שעכשיו הוטבלה מחדש ברוב פאר ומשום סיבה הידועה לאיש בשם "מחלקת משאבי אנוש" — שזימנה אותו ללא מילת הסבר ללשכה הנישאת שלה בשישי בערב, כשכל האזרחים הטובים ממהרים הביתה. השניים יריבים ותיקים. אם בכלל יש להם משהו במשותף, זאת ההרגשה שרק מעטים מדי מסוגם נותרו.
"תודה, אודרי, לא רע בכלל, אני שמח לומר," הוא עונה בקלילות ההחלטית שהוא נוקט במפגשים מסכּנֵי־חיים שכאלה. "יקרה אבל לא אומללה. המחלה עדיין בהפוגה מוחלטת. ואת? בריאה כמו שור, אני מניח?"
"אם כך, היא כשירה להיעזב," מציינת אודרי, תוך התעלמות מהשאלה המנומסת שלו.
"בחיי שלא! באיזה מובן?" מתעקש להתמיד בפטפוט העליז.
"במובן הזה: האם אפשר לעניין אותך בארבעה ימים סודיים בהחלט בחו"ל, במזג אוויר יפה לבריאות, עם אפשרות שיתארכו לחמישה?"
"רצה המקרה וזה בהחלט עשוי להיות מעניין, אודרי, תודה. הבת הבוגרת שלנו גרה איתנו כרגע, אז התזמון לא יכול להיות טוב יותר, מה גם שהיא רופאה," הוא לא יכול להתאפק מלהוסיף בגאווה, אבל אודרי לא נראית מתרשמת מההישגים של בתו.
"אני לא יודעת מה העניין וגם לא צריכה לדעת," היא אומרת בתשובה לשאלה שהוא לא הפנה אליה. "יש למעלה שר זוטר צעיר ודינמי שנקרא קְווין, אולי שמעת עליו. הוא מעוניין לפגוש אותך מיידית. הוא מטאטא חדש, במקרה שמרכבת הדואר לא מגיעה לשממה המרוחקת של מחלקת אפשרויות לוגיסטיות, שנרכש לאחרונה ממשרד ההגנה — זה בקושי נחשב המלצה, אבל זה מה שיש."
על מה לכל הרוחות היא מקשקשת? ברור שהידיעה הזאת הגיעה אליו. הוא קורא עיתונים, לא? הוא צופה בניוּזנַייט. פֶרגוס קווין, חבר פרלמנט, המכונה פֶרגי, הוא איש מדון סקוטי שהכתיר את עצמו כפרא אציל, מהאורווה של מפלגת הלייבור החדשה. בטלוויזיה הוא קולני, לוחמני ומבהיל. יתרה מזאת, הוא מתגאה בהיותו לוחם מטעם העם בבירוקרטיה הממשלתית — מעלה ראויה לשבח במבט מרחוק, אבל לגמרי לא מרגיעה כשאתה בירוקרט ממשלתי.
"את מתכוונת עכשיו, בזה הרגע, אודרי?"
"על פי הבנתי, לזה הוא מתכוון כשהוא אומר מיידית."
חדר ההמתנה המיניסטריאלי ריק, צוותו כבר עזב מזמן. דלת המהגוני המיניסטריאלית, מוצקה כברזל, עומדת פתוחה קמעה. לדפוק ולחכות, או לדפוק ולדחוף? הוא עושה גם וגם ושומע: "אל תעמוד שם סתם. בוא תיכנס וסגור את הדלת מאחוריך." הוא נכנס.
גופו של השר הדינמי הצעיר דחוס בתוך חליפת ערב בצבע כחול כהה. הוא עומד כשטלפון סלולרי צמוד לאוזנו לפני אח משיש שבתוכה מרצדים ניירות צלופן אדום, תחליף ללהבות. כמו בטלוויזיה, גם במציאות הוא מוצק ועב־צוואר, עם שיער ג'ינג'י קצוץ ועיניים מהירות חמדניות שמקובעות בפנים של מתגושש.
מאחוריו מתנשא דיוקן בגובה ארבעה מטרים של בונה אימפריות מהמאה השמונה־עשרה, בטייטס. לרגע זדוני אחד שנגרם מן המתח, קשה לו לעמוד בפיתוי להשוות בין שני האנשים השונים במידה ניכרת. אף שקווין מתאמץ להיתפס כאיש העם, שניהם ניחנים בשרבוב השפתיים הלא מרוצה של המיוחסים. שניהם משעינים את משקל גופם על רגל אחת כשהברך השנייה מקופלת. האם השר הדינמי הצעיר עומד לצאת למסע עונשין כנגד הצרפתים השנואים? האם הוא, בשם מפלגת הלייבור החדשה, יצא חוצץ נגד טיפשות האספסוף השואג? הוא לא עושה אף אחד משני אלה, אבל אחרי "אתקשר אליך מאוחר יותר, בראד" אמיץ לטלפון, הוא בוטש את דרכו אל הדלת, נועל אותה ומסתובב במקומו לאמוד את האורח שלו.
"אומרים לי שאתה חבר מנוסה בארגון, זה נכון?" הוא אומר בהאשמה, במבטא גלזגו המטופח בקפידה שלו, אחרי בחינה מכף רגל ועד ראש שכמו מאשרת את פחדיו הגרועים ביותר. "קר רוח, מה שזה לא יהיה. עשרים שנה של שהייה באזורים זרים, על פי משאבי אנוש.מופת של דיסקרטיות, שלא מתערער בקלות. חתיכת המלצה. לא שאני בהכרח מאמין לכל מה שאומרים לי פה."
"מאוד אדיב מצדם," הוא עונה.
"ואתה מקורקע. מרותק לבסיס. מושבת. הבריאות של אשתך הגבילה אותך. זה מדויק, בבקשה?"
"אבל רק בשנים האחרונות, אדוני השר" — פחות מאסיר תודה על המושבת — "ולעת עתה אני די חופשי לנסוע, אני שמח לומר."
"והתפקיד הנוכחי שלך הוא…? תזכיר לי, בבקשה."
הוא עומד לעשות כך, להדגיש את תחומי האחריות הרבים והחיוניים שלו, אבל השר קוטע אותו בחוסר סבלנות:
"בסדר. אז הנה השאלה שלי. האם היה לך ניסיון ישיר בעבודה עם השירות החשאי? לך אישית," הוא מזהיר, כאילו יש עוד איזה "לך" שהוא פחות אישי.
"ישיר באיזה מובן, אדוני השר?"
"ענייני שוּ־שוּ, מה אתה חושב?"
"לצערי, רק כצרכן. מדי פעם. של המוצר. לא של האמצעים להשיג אותו, אם זאת השאלה שלך, אדוני השר."
"אפילו לא בזמן שהסתובבת באותם אזורי־נכר שלאיש אין את הרצון הטוב לספק לי רשימה מפורטת שלהם?"
"לדאבון הלב, ההצבות שלי בחו"ל נוטות להיות בעלות אופי כלכלי, מסחרי או קונסולרי," הוא מסביר תוך שימוש בשפה המיושנת שהוא שולף בכל פעם שהוא מרגיש מאוים. "מובן מאליו שמדי פעם יש לי גישה לדוח סודי כזה או אחר — שום דבר מהסיווג הגבוה, אני ממהר להבהיר. ובזה, חוששני, זה מתחיל ונגמר."
אבל נראה שהשר מעודד רגעית מהיעדר הניסיון שלו בתככנות, מפני שחיוך דמוי סיפוק חולף על פני תווי פניו הרחבים.
"אבל אתה עובד אמין, נכון? אולי לא מנוסה, אבל אמין."
"טוב, הייתי רוצה לחשוב שכן" — בביישנות.
"נתקלת פעם בלוט"ר?"
"סליחה?"
"לוחמה בטרור, איש! נתקלת בזה או לא?" — כמו אל אידיוט.
"אני חושש שלא, אדוני השר."
"אבל אכפת לך, נכון?"
"מאיזה עניין בדיוק, אדוני השר?" — מנסה לסייע ככל יכולתו.
"מעניין רווחתה של האומה שלנו, בשם שמים! ביטחון אנשינו, באשר יהיו. ערכי הליבה שלנו בעתות מצוקה. בסדר, המורשת שלנו, אם תרצה" — משתמש במונח כמו עקיצה אנטי־שמרנית. "אתה לא איזה ליברל רכרוכי שאוצר בלבו מחשבות כמוסות על זכותם של טרוריסטים לפוצץ את העולם לרסיסים, לדוגמה."
"לא, אדוני השר, נראה לי שאני יכול להגיד בבטחה שאינני כזה," הוא ממלמל.
אבל השר לא רק שלא חולק את המבוכה שלו, אלא עורם עליה עוד:
"אם כך, אם הייתי אומר לך שהמשימה העדינה באופן קיצוני שיש לי בשבילך כוללת מניעה מהאויב הטרוריסטי שלנו להשיג אמצעים לביצוע מתקפה מחושבת על המולדת שלנו, אני מבין שלא תסתלק מפה מיד?"
"נהפוך הוא. אני אהיה… ובכן…"
"אתה תהיה מה?"
"אסיר תודה. שבע רצון. גאה, למען האמת. אבל ברור שגם די מופתע."
"מופתע ממה בדיוק?" — כמו איש שנעלב.
"טוב, אין לי זכות לחקור, אדוני השר, אבל למה אני? אני בטוח שלמשרד יש כמות נכבדה של אנשים עם סוג הניסיון שאתה מחפש."
פֶרגוס קווין, איש העם, מהדס לו אל החלון הרחב כשהסנטר זקור קדימה באגרסיביות מעל עניבת הערב שלו, השקועה באופן מביך בכריות הבשר שעל עורפו, ומתבונן בחצץ המוזהב של כיכר משמר הסוסים באור הערביים.
"לו הייתי מרחיק ואומר לך, שעד סוף חייך עלי אדמות לא תחשוף במילה או במעשה את העובדה שאיזשהו מִבצע אנטי־טרוריסטי עלה על הדעת, שלא לומר יצא אל הפועל" — מביט סביב בתסכול בחיפוש אחר מוצא מהמבוך המילולי שהכניס את עצמו לתוכו — "זה מדליק או מכבהאותך?"
"אדוני השר, אם בעיניך אני האיש הנכון, אשמח לקבל את המשימה, תהיה אשר תהיה. וקבל את ההבטחה החגיגית שלי לדיסקרטיות נצחית מוחלטת," הוא מתעקש, סמוק מעט ברוגזו על כך שהנאמנות שלו נשלפה ונבחנה למול עיניו.
בכתפיים כפופות במיטב הפוזה הצ'רצ'יליאנית, קווין נותר ממוסגר על ידי החלון הרחב, כמו מחכה בחוסר סבלנות שהצלמים יסיימו את מלאכתם.
"יש כמה גשרים שצריך לעבור," הוא הכריז בחומרה אל ההשתקפות שלו. "אור ירוק צריך להינתן על ידי כמה אנשים משמעותיים מהסביבה" — נוגח בראש השור שלו לכיוון רחוב דאונינג. "כשנקבל אותו — אם נקבל, ולא לפני — אתה תיוּדע. לאחר מכן, ולאורך פרק זמן שייראה הולם, אתה תהיה העיניים והאוזניים שלי על הקרקע. בלי לייפות את התמונה, אתה מבין? שום לעג וערפול כנהוג אצלכם במשרד החוץ. לא במשמרת שלי, תודה רבה. אתה תמסור לי את הדבריםבישירוּת, בדיוק כפי שתראה אותם. המבט קר הרוח, דרך עיניו של העובד המנוסה שגרמו לי להאמין שאתה. אתה שומע אותי?"
"בהחלט, אדוני השר. אני שומע אותך ויודע בדיוק מה אתה אומר" — קולו מדבר אליו מתוך ענן מרוחק.
"יש לך פּוֹלים במשפחה?"
"סליחה, אדוני השר?"
"אלוהים ישמור! זאת הרי שאלה פשוטה, לא? יש מישהו במשפחה שלך ששמו פול? כן או לא. אח, אבא, מאיפה אני יודע."
"לא. אף לא פול אחד לרפואה, אני חושש."
"וגם לא פולינה? הגרסה הנקבית. פּוֹלֶט, או מה שלא יהיה?"
"בהחלט לא."
"מה עם אנדרסון? אין אנדרסונים באזור? שֵם נעורים, אנדרסון?"
"שוב, לא למיטב ידיעתי, אדוני השר."
"ואתה במצב סביר. פיזית. הליכה הגונה בשטח קשה לא תגרום לך פיק ברכיים כמו שעשוי לקרות לאחרים פה בבניין?"
"אני הולך במרץ. ואני גנן נלהב" — מאותו ענן רחוק.
"חכה לטלפון מאיש בשם אליוט. אליוט יהיה האינדיקציה הראשונה שלך."
"ואליוט הוא שם פרטי או שם משפחה, אם אפשר לשאול?" הוא שומע את עצמו שואל בהרגעה, כמו פונה אל מטורף.
"מאיפה לי לדעת? זין, הוא עובד בסודיות מוחלטת תחת כנפיו של ארגון המוכר בעיקר בשם 'השלכות מוסריות'. חדשים בשכונה, ונמצאים במקום גבוה עם הטובים בתחום, כך הבטיחו לי יועצים מומחים."
"סלח לי, אדוני השר, על איזה תחום מדובר בדיוק?"
"קבלני ביטחון פרטיים, איפה היית? זה שם המשחק בימינו. המלחמה הפכה תאגידית, אם לא שמת לב. צבאות קבע מקצועיים פשטו את הרגל. כבדים מדי, מצוידים פחות מדי, בריגדיר אחד על כל תריסר מגפיים בשטח, ועלות מופרעת. תעביר שנה־שנתיים במשרד ההגנה, אם אתה לא מאמין לי."
"אבל אני מאמין, אדוני השר" — מבוהל מהביטול הסיטונאי שלו את צבאות בריטניה, אבל להוט לרַצות את האיש בכל מקרה.
"אתה מנסה למכור את הבית שלך, נכון? הארוֹ, או משהו דומה."
"הארו זה מדויק" — עכשיו מופתע מעל ומעבר — "צפון הארו."
"בעיית מזומנים?"
"הו, לא, רחוק מכך, אני שמח לומר!" הוא קורא, אסיר תודה לשוב לקרקע, ולו רגעית. "לי יש קצת משלי, ואשתי קיבלה ירושה צנועה של נכס בכפר. אנחנו מתכננים למכור את הבית הנוכחי שלנו בזמן שהשוק יציב, ולחיות על אש קטנה עד המעבר."
"אליוט יגיד שהוא רוצה לקנות ממך את הבית בהארוֹ. הוא לא יגיד שהוא מ'השלכות מוסריות' או שום דבר אחר. הוא ראה את המודעה בחלון של סוכן נדל"ן או איפה שלא יהיה, סקר את הבית מבחוץ, הוא מוצא חן בעיניו, אבל יש נושאים שהוא רוצה לדון בהם. הוא יציע זמן ומקום לפגישה. אתה תסכים לכל מה שהוא מציע. ככה האנשים האלה עובדים. שאלות נוספות?"
הוא בכלל שאל משהו?
"בינתיים אתה משחק את האדם הנורמלי לחלוטין. אף מילה לאיש. לא כאן במשרד, לא בבית. זה ברור ומובן?"
לא ברור ולא מובן. אבל הוא משמיע "כן" אפוף תימהון כמענה על הכול, ואינו ממש זוכר איך הוא הגיע הביתה בערב ההוא, אחרי ביקור משקֵם במועדון פאל מאל שלו.
רכון מעל המחשב שלו בעוד אשתו ובתו מפטפטות בעליצות בחדר הסמוך, הנבחר לתואר פול אנדרסון מחפש בגוגל את 'השלכות מוסריות'. האם אתה מחפש את 'השלכות מוסריות בע"מ' מיוסטון, טקסס? בהיעדר כל מידע אחר, כן, זה מה שהוא מחפש.
עם הצוות החדש לחלוטין שלנו, ובו הוגים גיאופוליטיים מוסמכיםלעילא, אנחנו ב'השלכות מוסריות' מציעים ניתוחים חדשניים, עשירים בתובנות ומתקדמים של הערכת סיכונים, עבור ישויות תאגידיות ולאומיות מובילות. אנחנו ב"השלכות מוסריות" מתגאים ביושרה, בחריצות ובכישורי הסייבר העדכניים שלנו. הגנת אישים ומו"מ עם חוטפים זמינים בהודעה מיידית. מרלון יענה לשאלות האישיות והחשאיות שלכם.
כתובת מייל ותיבת הדואר גם הן ביוסטון, טקסס. יש מספר חינם לשאלות האישיות והחשאיות למרלון, בלי שמות של מנהלים, בכירים, יועצים או הוגים גיאופוליטיים מוסמכים לעילא. אין אף אליוט, שם פרטי או שם משפחה. חברת האם של "השלכות מוסריות" היא "ספנסר הארדי אחזקות", ארגון רב־לאומי שתחומי העניין שלו כוללים נפט, חיטה, עצים, בשר בקר, פיתוח נכסים ויוזמות שלא למטרת רווח. אותה חברת אֵם גם תורמת לקרנות אוונגליסטיות, לבתי ספר דתיים ולמיסיונים.
למידע נוסף אודות "השלכות מוסריות", הקלד את הקוד שסופק לך. מאחר שאין בידיו קוד שכזה, ובהיותו חדור תחושה של הסגת גבול, הוא נוטש את התחקיר שלו.
שבוע עובר. בכל בוקר בארוחת הבוקר, לכל אורך היום במשרד, בכל ערב כשהוא חוזר הביתה מהעבודה, הוא מגלם את האיש הנורמלי לחלוטין, כפי שהורו לו, ומחכה לשיחה הגדולה שתגיע או לא, או תגיע כשהכי פחות יצפה לה: וזה בדיוק מה שהיא עושה, מוקדם באחד הבקרים, כשאשתו מעבירה בשינה את השפעת התרופות שלה, והוא מסתובב במטבח בחולצת המשבצות ובמכנסי הקורדרוי שלו ושוטף את הכלים מאתמול בערב, ואומר לעצמו שהוא באמת חייב כבר לטפל בדשא בחצר האחורית. הטלפון מצלצל, הוא מרים אותו, משמיע "בוקר טוב" עליז, וזה אליוט, שאכן כן, ראה את המודעה בחלון של סוכן הנדל"ן ומגלה עניין רציני בקניית הבית.
אלא שהשם שלו אינו אליוט, אלא איליוט, הודות למבטא הדרום־אפריקני שלו.
האם אליוט חבר באותו צוות חדש לחלוטין של הוגים גיאופוליטיים מוסמכים לעילא של "השלכות מוסריות"? הדבר אפשרי, אם כי לא ברור מאליו. במשרד ריק ברחוב צדדי צר ליד גני רחוב פדינגטון, אליוט לובש חליפת יום ראשון מאופקת ועניבה מפוספסת מעוטרת במצנחים זעירים. טבעות קבליות מעטרות את שלוש האצבעות הכי שמנות של ידו השמאלית, המטופחת. יש לו גולגולת מבהיקה, עור מחוטט בגון זית, והוא שרירי להטריד. המבט שלו, שמעת לעת בוחן את האורח שלו בתנועות מהירות פלרטטניות, או מחליק הצידה אל הקירות המטונפים, נטול צבע. האנגלית שהוא מדבר כל כך מורכבת, שאפשר לחשוב שהוא עומד למבחן בדיוק והגייה.
אליוט מוציא דרכון בריטי כמעט חדש ממגירה, מלקק את אגודלו ומדפדף בו בסמכותיות.
"מנילה, סינגפור, דובאי: אלה רק חלק מהערים שבהן השתתפת בכנסים של סטטיסטיקאים. אתה מבין את זה, פול?"
פול מבין את זה.
"היה ואיזה טיפוס חטטני שיושב על ידך במטוס מתחיל לחקור מה מביא אותך לגיברלטר, תגיד לו שזה עוד כנס של סטטיסטיקאים. אחרי זה תגיד לו לא לדחוף את האף המחורבן שלו לאן שלא צריך. גיברלטר הכניסה את היד שלה עמוק להימורי האינטרנט, ולא הכול כשר. הבוסים של ההימורים לא אוהבים שהאנשים הקטנים שלהם מדברים בלי רשות. אני חייב לשאול אותך עכשיו, פול, בכל הכנות, בבקשה, האם יש לך חששות כלשהם בנוגע לכיסוי שלך?"
"טוב, אולי רק חשש אחד, למעשה, אליוט, כן, יש לי," הוא מודה בתום הרהור הולם.
"קדימה פול, זרוק. תרגיש חופשי."
"רק זה שאני בריטי… ובנוסף לזה פקיד זר שהסתובב קצת בהיכלות… ונכנס לטריטוריה בריטית משמעותית בתור בריטי אחר… טוב, זה קצת" — מחפש אחר המונח — "זה קצת לשחק באש, האמת."
העיניים הקטנות העיגוליות של אליוט חוזרות אליו, מביטות אך לא ממצמצות.
"זאת אומרת, למה שאני לא אסע תחת שמי ואקח את הסיכון? שנינו יודעים שאצטרך לשמור על פרופיל נמוך. אבל אם בניגוד לחישובים הכי מדויקים שלנו כן אתקל במישהו שאני מכיר, או במישהו שמכיר אותי, ליתר דיוק, אז לפחות אוכל להיות מי שאני. אני, כלומר. במקום…"
"במקום מה בדיוק, פול?"
"ובכן, במקום להעמיד פנים שאני איזה סטטיסטיקאי מזויף בשם פול אנדרסון. זאת אומרת, מי יאמין לסיפור קלוש כזה אם הוא יודע בדיוק מי אני? זאת אומרת, בכנות, אליוט" — מרגיש את החום פושה בפניו ולא מסוגל לעצור אותו — "לממשלת הוד מלכותה יש בגיברלטר בסיס גדול של זרועות ים, אוויר ויבשה, שלא לדבר על נוכחות משמעותית של משרד החוץ, ותחנת האזנה גדולה במיוחד. ואם לא די בכך, מחנה אימונים של הכוחות המיוחדים. כל מה שצריך זה ברנש אחד שלא חשבנו עליו שיגיח משומקום ויחבק אותי כמו חבר אובד, ואני… איך נגיד… מקופד. ואם כבר מדברים, מה לי ולסטטיסטיקה? שום כלום. אני לא מתכוון לפקפק בניסיון שלך, אליוט. וכמובן שאעשה כל מה שנדרש. אני רק שואל."
"זה סך כל החששות שלך, פול?" שאל אליוט בדאגה.
"ברור. לחלוטין. רק מבהיר את הנקודה." הוא הצטער שעשה את זה, אבל איך לכל הרוחות משליכים את ההיגיון לעזאזל?
אליוט מלחלח את שפתיו, מקמט את מצחו, ובאנגלית מדוקדקת עד שיבוש משיב כך:
"זוהי עובדה, פול, שאף אחד בגיברלטר לא שם זין על מי אתה, כל עוד אתה מנפנף בדרכון הבריטי שלך ושומר את הראש מתחת לקו הרקיע לכל אורך הדרך. אבל: הביצים שלך נמצאות בסכנה במקרה שנגיע לתרחיש הגרוע ביותר, שמחובתי המצפונית להביא אותו בחשבון. בוא ניקח את המקרה ההיפותטי שהמִבצע מבוטל באופן שלא נחזה מראש על ידי המתכננים המומחים שלו, שאני גאה להיות אחד מהם. האם היה מישהו מבפנים? הם עלולים לשאול. והם גם יתחילו לשאול את עצמם מי זה המאונן המלומד הזה אנדרסון, שהסתתר לו בחדר שלו במלון כל היום וכל הלילה וקרא ספרים? איפה אפשר למצוא את האנדרסון הזה, בקולוניה שלא גדולה יותר ממגרש גולף מזוין? אם מצב כזה יתעורר, אני מניח שתהיה אסיר תודה אם לא תהיה מי שאתה הלכה למעשה. עכשיו אתה שמח, פול?"
שמח ומאושר, אליוט. אין יותר שמח מזה. לא מוצא את הידיים והרגליים, כל העסק הזה הוא כמו חלום, אבל איתך לכל אורך הדרך. אבל עכשיו, כשהבחין שאליוט נראה מעט מעוצבן, ובחשש שהתדרוך המפורט שהוא עומד לעבור יתחיל ברגל שמאל, הוא הולך על קצת התחברות.
"אז איך בחור מיומן לעילא כמוך, אליוט, נכנס לתמונה, אם יותר לי לשאול בלי להישמע חטטני?"
קולו של אליוט עוטה התחסדות של מטיף:
"אני מודה לך בכל הכנות על השאלה שלך, פול. אני חייל; אלה הם חיי. נלחמתי במלחמות גדולות כקטנות, בעיקר ביבשת אפריקה. במהלך ההרפתקאות האלה היה לי מספיק מזל להיתקל באיש שמקורות המודיעין שלו אגדיים, שלא נאמר שלא מן העולם הזה. אנשי הקשר שלו ברחבי העולם מדברים איתו כפי שהם לא מדברים עם איש, מתוך ידיעה בטוחה שהוא ישתמש במידע שלהם לקידום העקרונות הדמוקרטיים והחירות. מבצע חיות בר, שעכשיו אני רשאי לחשוף בפניך את פרטיו, הוא פרי מחשבתו."
וההצהרה הגאה של אליוט היא שמניבה את השאלה הברורה מאליה, גם אם חנפנית:
"והאם ניתן לשאול, אליוט, אם לאיש הדגול הזה יש שם?"
"פול, מעתה ועד עולם אתה חלק מהמשפחה. משום כך אומר לך ללא חשש שהמייסד והכוח המניע של 'השלכות מוסריות' הוא ג'נטלמן ששמו, בסודיות חמורה, מר ג'יי קריספּין."
בחזרה להארו במונית שחורה.
אליוט אומר, מעתה ואילך שמור את כל הקבלות. שלם לנהג, קח קבלה.
חפש בגוגל את ג'יי קריספין.
ג'יי בת תשע־עשרה וגרה בפּיינטון, דבון. היא מלצרית.
ג' קריספין פוליטורה, מאז 1900.
ג'יי קריספין אודישנים לדוגמניות, שחקנים, מוזיקאים ורקדנים.
אבל לג'יי קריספין, הכוח המניע של "השלכות מוסריות" והמוח מאחורי מבצע חיות בר, אין זכר.
תקוע פעם נוספת ליד החלון הגדול יתר־על־המידה של כלאו במלון, האיש שמוכרח לקרוא לעצמו פול פולט שרשרת עייפה של גסויות סתמיות, יותר בסגנון המודרני מאשר בזה שלו. זין — ואז זין מזוין. ואז עוד זַיִינִים ששוחררו בצרור משועמם של אש מקלעים שהיתה מכוונת אל הסלולרי שעל המיטה והסתיימו בתחינה — צלצֵל, חתיכת מניאק קטן, צלצל — רק כדי לגלות שבמקום כלשהו בתוך או מחוץ לראשו אותו סלולרי, שכבר לא היה מושקט, צייץ אליו בחזרה בשריקה המרתיחה שלו, דידלי־אה, דידלי־אה, דידלי־אה די־דה־דו.
הוא נשאר ליד החלון, קפוא בתדהמה. זה השכן היווני השמן עם השפם ששר במקלחת. אלה הנאהבים החרמנים מלמעלה: הוא גונח, היא צורחת, אני הוזה.
אז כל מה שהוא רצה זה להירדם ולהתעורר כשכל זה ייגמר. אבל בשלב הזה הוא כבר היה במיטה והצמיד את הסלולרי המוצפן אל אוזנו, רק שמתוך איזו תחושה חריגה של בטיחות הוא לא דיבר.
"פול? אתה שם, פול? זאת אני. קירסטי, זוכר?"
קירסטי, הממונה שמעולם לא ראה. קולה היה הדבר היחיד שהכיר בה: נמרץ, רודני, ואת השאר הוא דמיין. לפעמים שאל את עצמו אם הבחין במבטא אוסטרלי מובלע — זיווג למבטא הדרום־אפריקני של אליוט. ולפעמים שאל את עצמו איזה סוג של גוף יש לקול, ובמקרים אחרים אם בכלל יש לו גוף.
הוא יכול היה להבחין בניגון המחודד שלו, בנימה המבשרת על הבאות:
"אתה עדיין בסדר שם, פול?"
"בהחלט כן, קירסטי. כנ"ל את, אני נוטה להאמין?"
"מוכן לצפרות לילית, להתמקדות בינשופים?"
זה היה חלק מהכיסוי האווילי של פול אנדרסון, שהתחביב שלו הוא חקר העופות.
"אז הנה העדכון. הכול יוצא לדרך. הלילה. רוֹזמארִיה יצאה מהנמל לפני חמש שעות בדרכה לגיברלטר. אלאדין הזמין מקומות בסינית שבמרינה קְווינסוֵויי, לסעודה חגיגית עבור אורחיו שעל הסיפון. הוא הולך להושיב את האורחים שלו, ואז להתחמק לדרכו לבד. המפגש שלו עם הקליינט נקבע לאחת־עשרה וחצי. מה דעתך שאאסוף אותך מהמלון שלך בתשע בול? זה אומר תשע בערב על השעון. כן?"
"מתי אני חובר אל גֶ'בּ?"
"בהקדם האפשרי, פול," היא ענתה וקולה חד מהרגיל, כמו בכל פעם שהשם ג'ב הוזכר ביניהם. "הכול מאורגן. החבר שלך ג'ב יחכה לך. תתלבש לצפרוּת. אתה לא עושה צ'ק־אאוט. סיכמנו?"
כל זה כבר סוכם לפני יומיים.
"תביא את הדרכון והארנק שלך. תארוז את החפצים שלך יפה, אבל תשאיר אותם בחדר. תשאיר את המפתח לחדר שלך בקבלה כאילו אתה עומד לחזור מאוחר. אולי תעמוד על מדרגות הכניסה כדי שלא תצטרך להסתובב בלובי כשקבוצות תיירים נועצות בך עיניים?"
"בסדר. אני אעשה את זה. רעיון טוב."
גם על זה הם כבר סיכמו.
"תחפש ג'יפ טויוטה כחול, מבריק, חדש. שלט אדום על השמשה הקדמית בצד של הנוסע שכתוב עליו כֶּנֶס."
בפעם השלישית מאז שהגיע, היא התעקשה שהם יתאמו שעונים, מה שלדעתו היה מאמץ מיותר בעידן זה של שעוני קוורץ, עד שהוא הבין שהוא עושה את אותו הדבר עם השעון שעל שידת המיטה. שעה וחמישים ושתיים דקות עד שעת השין.
היא ניתקה. הוא חזר אל הבידוד. זה באמת אני? כן, זה אני. זה אותו זוג ידיים, והן מזיעות.
הוא הביט סביבו בתמיהה של אסיר, וערך ספירת מלאי בתא שהפך לביתו: הספרים שהביא איתו ולא היה מסוגל לקרוא בהם ולו שורה. סיימון שָאמָה על המהפכה הצרפתית; הביוגרפיה של ירושלים מאת מונטיפיורי: בשלב הזה, בנסיבות יותר מוצלחות, הוא כבר היה גומר את שניהם. המדריך לציפורי הים התיכון שהם כפו עליו. עינו שוטטה אל אויבו המר: הכיסא עם ריח השתן. הוא ישב עליו אתמול חצי לילה, אחרי שהמיטה פלטה אותו. לשבת עליו פעם נוספת? לפנק את עצמו בעוד צפייה במפציצי הסכרים? או שאולי הנרי החמישי של לורנס אוליביה ישכנע את אלֵי המלחמה לחשל את לב החייל שלו? ומה עם עוד צפייה בפורנו רך בצנזוּר הוותיקן, כדי להזרים בו מחדש את המיצים הישנים?
הוא פתח בכוח את ארון הבגדים הרעוע, שלף מתוכו את מזוודת הגלגלים הירוקה של פול אנדרסון שעליה מדבקות נסיעה, והתחיל לארוז בה את הזבל שבנה את זהותו הבדויה של סטטיסטיקאי צפר נודד. אז הוא התיישב על המיטה והביט בטלפון המוצפן נטען, בשל חשש בלתי ניתן להרגעה שהסוללה תיגמר לו ברגע המכריע.
***
במעלית, בני זוג בגיל העמידה בבלייזרים ירוקים שאלו אותו אם הוא מליברפול. אויה, הוא לא. אז האם הוא חלק מקבוצה? חושש שלא: באיזו קבוצה מדובר? אבל בשלב ההוא המבטא שלו — שהעיד על שיוכו למעמד גבוה — וביגוד החוץ האקסצנטרי שלו, הספיקו להם, והם הניחו לו לנפשו.
משהגיע לקומת הקרקע, הוא נכנס לתוך המולה רוחשת ומקרקרת של אנושיות. בינות לשרשראות של סרטים ירוקים ובלונים הכריז שלט מהבהב על יום פטריק הקדוש. אקורדיון חרק מוזיקת־עם אירית. גברים חסונים ונשים במצנפות ירוקות רקדו. שיכורה שהמצנפת שלה נטתה על הצד אחזה בראשו, נישקה אותו בשפתיים ואמרה שהוא הילד המתוק שלה.
נדחק ומתנצל הוא פילס את דרכו בקושי אל מדרגות המלון, שם עמדה קבוצת אורחים שחיכתה למכוניות שלה. הוא נשם עמוק וקלט את ריחות המפרץ והדבש המעורבים באדי בנזין. מעליו נתלו הכוכבים עוטי התכריכים של הלילה הים תיכוני. הוא התלבש כפי שנאמר לו: מגפיים עמידים, ואל תשכח את המעיל המבורדס שלך, פול, הים התיכון נעשה צונן בלילה. וסגוּר ברוכסן מעל לבו, בכיס הפנימי של המעיל, נמצא הסלולרי המוצפן באופן מיוחד. הוא יכול להרגיש את משקלו על הפטמה השמאלית שלו — מה שלא מנע מאצבעותיו לבצע חקר חשאי משל עצמן.
ג'יפ טויוטה בוהק הצטרף לטור המכוניות הממתינות, וכן הוא היה כחול, וכן היה לו שלט עם המילה כֶּנֶס בצד הנוסע של השמשה הקדמית. שני פנים לבנים מלפנים — הנהג זכר, ממושקף וצעיר. האישה, קומפקטית ויעילה, ניתרה החוצה ופתחה עד הסוף את דלת ההזזה הצדדית.
"אתה ארתור, נכון?" היא צעקה במבטא אוסטרלי משובח.
"לא, אני פול, למען האמת."
"אה, נכון, אתה פול! סליחה על הבלבול. ארתור בתחנה הבאה. אני קירסטי. נהדר להכיר אותך, פול. קפוץ פנימה!"
נוּסחת־ביטחון מוסכמת. הפקת־יתר אופיינית, אבל לא משנה. הוא קפץ פנימה, והיה לבדו במושב האחורי. דלת הצד נטרקה, והג'יפ פילס את דרכו בין עמודי השער הלבנים אל הדרך המרוצפת אבנים.
"וזהו האנסי," אמרה קירסטי מעבר לכתף. "האנסי הוא חלק מהצוות. תמיד על המשמר, מה, האנסי? זה המוטו שלו. רוצה להגיד שלום לאדון, האנסי?"
"ברוך הבא, פול," אמר האנסי־על־המשמר בלי לסובב את ראשו. עשוי להיות קול אמריקאי, עשוי להיות גרמני. המלחמה הפכה תאגידית.
הם נסעו בין חומות אבן גבוהות, והוא גמע את כל המראות והצלילים בעת ובעונה אחת: רעש הג'ז מבָּר חולף, הזוגות האנגליים השמנים שמרוקנים אלכוהול פטור ממס בשולחנות שלהם, סלון הקעקועים, המספרה עם צילומי תסרוקות בסגנון שנות השישים, הזקן הכפוף חובש הכיפה שדוחף עגלת תינוקות, וחנות העתיקות שמוכרת פסלונים של כלבי ציד, רקדניות פלמנקו וישוע ותלמידיו.
קירסטי הסתובבה לבחון אותו באורות החולפים. פניה הגרומים היו מנומשים. שיער קצר כהה תחוב בתוך כובע בוקרים. ללא איפור ובלי שום דבר מאחורי העיניים: לכל הפחות שום דבר בשבילו. הלסת תחובה בתוך קפל הזרוע שלה בזמן שבחנה אותו. הגוף בלתי ניתן לפענוח מתחת למעיל הספארי המסיבי המרופד.
"השארת הכול בחדר, פול? כמו שאמרנו לך?"
"הכול ארוז, כמו שאמרת."
"כולל מדריך הציפורים?"
"כולל."
לתוך רחוב צדדי חשוך, שלרוחבו חבלי כביסה. תריסים רעועים, טיח מתפורר, גרפיטי שתובע בריטים לכו הביתה! בחזרה לבוהק אורות העיר.
"ולא עשית צ'ק־אאוט? בטעות או משהו?"
"הלובי היה עמוס באנשים. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול לעשות צ'ק־אאוט."
"מה עם המפתח לחדר?"
בכיס המחורבן שלי. מרגיש כמו אידיוט, הוא שמט אותו לתוך ידה המצפה, והביט בה מעבירה אותו להאנסי.
"אנחנו עושים את הסיבוב, נכון? אליוט אמר להראות לך את העובדות בשטח, כך שתהיה לך תמונה ויזואלית."
"בסדר."
"אנחנו בדרך לצוק העליון, אז בדרך נעבור במרינה קווינסוויי. זאת הרוזמאריה שם. היא הגיעה לפני שעה. רואה אותה?"
"רואה."
"שם אלאדין תמיד עוגן, ואלה המדרגות האישיות שלו אל הרציף. לאף אחד אסור להשתמש בהן מלבדו: יש לו עניין בנכסים בקולוניה. הוא עדיין על הסיפון, והאורחים שלו מאחרים, הולכים לשירותים לפני שיעלו לחוף לארוחת הערב בסינית. כולם נועצים עיניים ברוזמאריה, אז גם אתה יכול. רק תעשה את זה רגוע. אין חוק שאומר שאתה לא יכול להעיף מבט רגוע בסוּפּר־יאכטה של שלושים מיליון דולר."
האם זה היה הריגוש שבמרדף, או רק ההקלה עקב צאתו מהכלא? או שזאת האפשרות הפשוטה שהוא ישרת את המדינה שלו באופן שלא חלם עליו מעודו? מה שזה לא היה, גל של להט פטריוטי שטף אותו בשעה שמאות שנים של כיבוש בריטי אימפריאליסטי קידמו את פניו. הפסלים לכבוד האדמירלים והגנרלים הגדולים, התותחים, הביצורים, המבצרים, השלטים המצולקים המזהירים מתקיפות אוויריות שהורו למגינים המבליגים שלנו את הדרך אל המקלט הסמוך, הלוחמים הכמו־הודים ששמרו עם רובים מכודנים מחוץ למעון המושל, השוטרים במדי הבאגי הבריטיים: הוא היורש של כל זה. אפילו השורות העלובות של חנויות דגים וצ'יפס, שנבנו לתוך חזיתות ספרדיות אלגנטיות, נדמו לו כשיבה הביתה.
מבט חטוף בתותחים, ואז באנדרטות מלחמה, אחת בריטית אחת אמריקנית. ברוכים הבאים לאוֹשֶן וילג', קניון של בנייני מגורים מהגיהינום, עם מרפסות של זכוכית כחולה כגלֵי אוקיאנוס. כניסה לדרך פרטית עם שערים ותא שמירה, ללא זכר לשומר. מתחת, יער של תרנים לבנים, משטח עלייה טקסי לחוף מכוסה שטיח, שורה של בוטיקים, והמסעדה הסינית שבה הזמין אלאדין את הארוחה הגדולה שלו.
ובתוך הים במלוא תפארתה הרוזמאריה, מוארת כולה בגרילַנדוֹת של נורות. החלונות בסיפון האמצעי שלה מואפלים. חלונות הטרקלין שקופים למחצה. גברים בעלי גוף משוטטים בינות לשולחנות הריקים. לצדה, למרגלות סולם ספינה מצופה זהב, עומדת סירת מנוע מבריקה עם שני אנשי צוות במדים לבנים, שמחכים להעביר את אלאדין ואורחיו אל החוף.
"עקרונית, אלאדין הוא פולני ממוצא מעורב שהשיג אזרחות לבנונית," מסביר אליוט בחדר הקטן בפדינגטון. "אלאדין המזוין הוא סוחר המוות הכי נטול עקרונות בכדור הארץ, שאין שני לו, בנוסף להיותו גם איש הסוד הנבחר של הפסולת הכי גרועה של החברה הבינלאומית. הפריט העיקרי ברשימה שלו יהיה טזק"א, כך נתנו לי להבין."
טזק"א, אליוט?
"עשרים מהם בספירה האחרונה. שיא הטכנולוגיה, מאוד עמידים, מאוד קטלניים."
להתיר זמן לחיוך הקירח המתנשא של אליוט ולמבט חמקמק.
"טזק"א, טכנית, הוא טיל זעיר קרקע־אוויר, פול, וטזק"א זה מה שאני קורא ראשי תיבות. כיאות לכלי נשק שאלה הם ראשי התיבות שלו, הטזק"א שלך כל כך קל, שילד יכול לסחוב אותו. רצה המקרה וזה גם בדיוק מה שצריך אם אתה זומם להפיל מטוס לא חמוש. זאת המנטליות של החארות הרצחניים האלה."
"אבל האם הם יהיו עם אלאדין, אליוט, הטזק"א? עכשיו? בלילה? על סיפון הרוזמאריה?" הוא שואל ומשחק את התמים, מפני שנראה שזה מה שאליוט הכי אוהב.
"על פי מקורות המידע האמינים והאקסקלוסיביים של המנהיג שלנו, הטזק"א האמורים הם חלק ממלאי מעט יותר גדול במכירה הכוללת טילי נ"ט מודרניים, רקטות קרקע־קרקע ורובי סער משובחים ממחסני תחמושת מרחבי העולם הרע המוּכּר. כמו בסיפור האגדה הערבי הנודע,אלאדין הטמין את האוצר שלו במדבר, ומכאן בחירת השם שלו. הוא יודיע לזוכה המצליח במכירה הפומבית על המיקום המדויק כאשר — ורק כאשר — הוא סוגר את העסקה, במקרה הזה עם לא אחר מאשרהקליינט בכבודו ובעצמו. תשאל אותי מה מטרת הפגישה בין אלאדיןלבין הקליינט, ואני אענה שמטרתה לקבוע את הפרמטרים של העסקה, את תנאי התשלום בזהב, ובסופו של דבר הבדיקה של הטובין לפני מסירתם.
ג'יפ הטויוטה יצא מהמרינה וחג סביב כיכר דשא עם עצי דקל ופרחי אמנון ותמר.
"הבנים והבנות מסודרים ומאורגנים, כולם במקום," דיווחה קירסטי במונוטוניות בסלולרי שלה.
בנים, בנות? איפה? מה פיספסתי? הוא בטח שאל אותה:
"שתי קבוצות של ארבעה מתצפתים יושבות בסינית, מחכות שהקבוצה של אלאדין תופיע. שני זוגות של עוברי אורח. מונית אחת תמימה ושני אופנוענים לשלב שבו הוא יתחמק מהקבוצה," היא דיקלמה, כמו אל ילד שלא הקדיש תשומת לב.
הם חלקו דממה מתוחה. היא חושבת שאני מיותר לצרכים של המבצע. היא חושבת שאני הפקיד האנגלי שלא יודע כלום, שהוצנח כדי להערים קשיים.
"אז מתי אני נפגש עם גֶ'ב?" הוא התעקש לדעת, לא לראשונה.
"החבר שלך ג'ב יהיה מוכן ויחכה לך בנקודת המפגש על פי לוח הזמנים, כפי שאמרתי לך."
"הוא הסיבה שאני כאן," הוא אמר בקול רם מדי, והרגיש את הזעם שלו גואה. "ג'ב והאנשים שלו לא יכולים להיכנס בלי האישור שלי. זאת היתה ההבנה מההתחלה."
"תודה לך, פול, אנחנו מודעים לזה, וגם אליוט מודע לזה. ככל שתקדים לחבור אל החבר שלך ג'ב ושתי הקבוצות ידברו, נוכל להסדיר את העניין הזה יותר מהר וללכת הביתה. בסדר?"
הוא נזקק לג'ב. הוא נזקק למישהו משלו.
התנועה נעלמה. העצים שם היו נמוכים יותר, השמים גדולים יותר. הוא מנה את ציוני הדרך. כנסיית ברנרד הקדוש. מסגד איברהים־אל־איברהים, שהצריח שלו הואר בלבן. המקדש לגברתנו של אירופה. כל אחד מהם נצרב בזיכרונו הודות לדפדופים סתמיים במדריך השמנוני של המלון. בים, צי של ספינות משא מוארות. הבחורים שמגיעים מכיוון הים יפעלו מתוך ספינת האם של "השלכות מוסריות", אומר אליוט.
השמים נעלמו. המנהרה הזאת אינה מנהרה. זאת כניסה למכרה שאינו בשימוש. זה מקלט מפני הפצצות אוויריות. קורות עקומות, קירות מרושלים של לבני בנייה וצוק חצוב בגסות. נורות ניאון חולפות ממעל, פסי כביש לבנים מתאמים איתן קצב. צמות של כבלים שחורים. שלט המזהיר מפני אבנים מידרדרות. גומות, יובלים של מי שיטפון חומים, פֶּתח ברזל המוביל השד־יודע־לאן. האם הקליינט עבר בדרך הזאת היום? האם הוא משתהה מאחורי איזה פתח עם אחד מעשרים הטזק"א שלו? הקליינט לא סתם יקר ערך, פול. אם לצטט את ג'יי קריספין, השווי של הקליינט אסטרונומי: שוב אליוט.
עמודים כמו שערים לעולם אחר מתקרבים אליהם כשהם מגיחים מבטן הצוק ונוחתים על דרך החצובה לתוכו. רוח כבדה מטלטלת את הרכב, חצי ירח מופיע בראש השמשה הקדמית, והטויוטה מיטלטלת לאורך השול הקרוב. מתחתיהם, אורות של יישובי חוף. ובים, שוב, אותו צי חסר תנועה של ספינות משא מוארות.
"רק צדדים," הורתה קירסטי.
האנסי כיבה את הפנסים הקדמיים.
"כבה מנוע."
הם התגלגלו לצליל המלמול החשאי של גלגלים על אספלט מתפורר. לפניהם, אור אדום דקיק הבזיק פעמיים, ואז פעם שלישית, קרוב יותר.
"עכשיו תעצור."
הם עצרו. קירסטי החליקה את דלת הצד עד הסוף, מכניסה פנימה משב רוח קר ואת השאון היציב של המנועים מהים. מעבר לעמק, ענן מואר־ירח התעקל במעלה הערוצים והתגלגל כמו עשן אקדחים לאורך רכס הצוק. מכונית יצאה במהירות מהמנהרה מאחוריהם וסרקה את כתף ההר באורותיה הקדמיים, מותירה חשכה עמוקה עוד יותר.
"פול, החבר שלך פה."
מאחר שלא ראה שום חבר, הוא החליק הצידה על המושב האחורי לכיוון הדלת הפתוחה. לפניו, קירסטי התכופפה קדימה ומשכה אחריה את משענת המושב כאילו בוער לה לתת לו לצאת. הוא התחיל להוריד את רגליו אל הקרקע ושמע את צרחת השחפים מוכי נדודי השינה ואת הקריק־קראק של הצרצרים. שתי ידיים עטויות כפפות נשלחו מתוך החשכה לייצב אותו. מאחוריו השתופף ג'ב הקטן עם לחייו המרוחות בצבעי הסוואה בתוך כובע גרב המשוך לאחור, כשפנס כמו עין קיקלופ דבוק למצחו.
"טוב לראות אותך שוב, פול. תראה אם זה מתאים לך," הוא מילמל במבטא הוולשי העדין שלו.
"וטוב מאוד לראות אותך, ג'ב, אני חייב להודות," הוא ענה בהתלהבות, לקח את משקפת ראיית הלילה שהוצעה לו ולחץ את ידו של ג'ב. זה היה ג'ב כפי שהוא זכר אותו: קומפקטי, רגוע, אדון לעצמו.
"אז איך המלון, פול?"
"התחתית של התחתית. איך שלך?"
"תקפוץ לראות, איש. כל הפינוקים שיש. תלך איפה שאני הולך. לאט ובמתינות. ואם אתה רואה אבן מידרדרת, תתכופף."
זאת בדיחה? הוא חייך בכל מקרה. הטויוטה נסעה במורד ההר, העבודה בוצעה, אז לילה טוב לכולם. הוא שם את המשקפת והעולם הפך לירוק. טיפות גשם, נישאות על הרוח, מחצו את עצמן כחרקים למול עיניו. ג'ב דישדש לפניו במעלה צלע ההר, כשפנס הכורים שעל מצחו מאיר את הדרך. לא היה שם שביל מלבד במקום שבו הוא צעד. אני צד שכווים עם אבי, נדחק דרך שיח אוּלקס בגובה שלושה מטרים, אלא שעל צלע ההר הזה אין אולקס, רק חלקות עיקשות של צמחי ידיד חולות שכל הזמן משכו בקרסוליו. יש אנשים שהולכים בעקבותיך, ויש אנשים שאתה הולך בעקבותיהם, נהג להגיד אביו, גנרל בדימוס. טוב, במקרה של ג'ב, אתה הולך בעקבותיו.
עכשיו הקרקע התיישרה. הרוח שככה ושוב נסקה, ויחד איתה הקרקע.מר קריספין יספק כיסוי מלא של השטח, בסגנון אמריקני, הצהיר אליוט בנימה של גאווה תאגידית. יותר מלא משאֵי־פעם תצטרך לדעת, פול. ציוד מתוחכם במיוחד יהיה הסטנדרט לכל אורך הדרך, מה גם שכטב"ם פְּרֶדָטוֹר למטרות תצפית בהחלט אינו מעבר לתקציב המבצעי שלו.
עכשיו הטיפוס תלול יותר, והקרקע עשויה חֶלקה מסלעים שהידרדרו וחלקה מחול שהעיפה הרוח. רגלו נתקלת בבורג, מוט פלדה קטן, דיבל מתכת. וכמעט — אבל ידו של ג'ב היתה שם להתריע על כך למענו — ברשת מתכת פרושה שהוא היה צריך לטפס מעליה ועשה זאת בקושי.
"אתה מסתדר יופי, פול. והלטאות לא נושכות אותך, לא בגיברלטר. כאן קוראים להן חוֹמֶט, אל תשאל אותי למה. אתה איש משפחה, נכון?" — ומשקיבל "כן" ספונטני — "אז מה יש לך, פול?"
"אישה אחת, בת אחת," הוא ענה בקוצר נשימה. "הבת רופאה" — וחשב לעצמו, אלוהים, שכחתי שאני פול ורווק, אבל מה זה משנה? — "ומה איתך, ג'ב?"
"אישה אחת נהדרת, בן אחד, יום הולדת חמש בשבוע הבא. מבריק, כמו הבת שלך, אני מאמין."
מכונית הגיחה מהמנהרה מאחוריהם. הוא התכוון להשתופף, אבל ג'ב החזיק אותו עומד באחיזה איתנה כל כך שהוא השתנק.
"תבין, אף אחד לא יכול להבחין בנו אלא אם כן אנחנו נעים," הוא הסביר באותה נימת קול ולשית שקטה ונינוחה. "זה מאה מטר למעלה מפה ומעכשיו די תלול, אבל אני בטוח שזה כלום בשבילך. קצת זיגזגים, ואז מגיעים. זה רק שלושת הבחורים ואני" — כאילו אין במה להתבייש.
ואכן זה היה תלול, עם שיחים עבותים וחול מחליק, ועוד רשת לעבור, וידו עטוית הכפפה של ג'ב היתה נכונה למקרה שימעד, אבל הוא לא מעד. לפתע הם הגיעו. שלושה גברים עם ציוד לחימה ואוזניות משולבות מיקרופון, שאחד מהם גבוה מהשאר, היו שרועים על ברזנט, שותים מספלי פח ומביטים במסכי מחשב כאילו הם צופים בכדורגל של שבת אחר הצהריים.
המסתור נבנה לתוך מסגרת מתכת של רשת מתוחה. הקירות היו עשויים מעלווה מגובבת ושיחים. אם ג'ב לא היה מנחה אותו, הוא עשוי היה לחלוף על פני המקום בלי לשים לב, גם לו היה עובר מרחק קצר ממנו. מסכי המחשב היו מקובעים בתוך צינורות פלסטיק. צריך היה לצמצם עיניים לתוך הצינורות כדי לראות אותם. כמה כוכבים מעורפלים נגהו בגג המחצלת. מעט קווצות של אור ירח ניצנצו על סוגים של כלי נשק שלא ראה מעודו. ארבעה ארגזי ציוד היו ערוכים לאורך הקיר. חרך ירי צדי שבשוליו העלווה השקיף לאורך המדרון אל החוף והים.
"אז זה הוא פול, חברים. האיש שלנו מהמיניסטריון," אמר ג'ב כשרעשי הרוח מאיימים להחריש את קולו.
זה אחרי זה האנשים הסתובבו, הסירו כפפת עור, לחצו את ידו חזק מדי והציגו את עצמם.
"דון. ברוך הבא לריץ, פול."
"אנדי."
"שורטי. היי פול. הטיפוס עבר בסדר?"
שורטי, מפני שהוא היה גבוה בשלושים סנטימטר מהשאר: איזו עוד סיבה יש? ג'ב הושיט לו ספל תה. מתוק עם חלב מרוכז. צינורות המחשב היו מקובעים מתחת לחרך הירי ואיפשרו מבט נקי לאורך מורד צלע ההר אל קו החוף. לשמאלו אותם הרים חשוכים לחלוטין של ספרד, עכשיו גדולים יותר וקרובים יותר. ג'ב מיישר אותו להביט במסך השמאלי. רצף מתגלגל של צילומים ממצלמות נסתרות: המרינה, המסעדה הסינית, הרוזמאריה עם הגרילנדות. עוברים לצילום ידני רועד בתוך המסעדה הסינית. המצלמה בגובה הרצפה. גבר שמן כוחני בגיל חמישים, בבלייזר ימי ותספורת מושלמת, מחווה לחבריו לסעודה מקצהו של שולחן ארוך. מימינו ברונטית זעופה, חצי ממנו בגיל. כתפיים חשופות, שדיים מופגנים, ענק יהלומים ופה מקומר.
"אלאדין הוא מניאק עצבני, פול," חלק איתו שורטי. "קודם הוא רב עם המלצר הראשי באנגלית על זה שאין לובסטר. עכשיו החברה שלו חוטפת ממנו בערבית, והוא פולני. אני מתפלא שהוא לא מכניס לה פליק, איך שהיא מתנהגת. זה כמו בבית, נכון, ג'ב?"
"בוא לפה רגע פול, בבקשה."
כשידו של ג'ב על כתפו להנחותו, הוא עשה צעד רחב אל המסך האמצעי. צילומים מתחלפים מהאוויר ומהקרקע. האם הם באדיבות המזל"ט שבהחלט אינו מעבר לתקציב המבצעי של מר קריספין? או מהמסוק שהוא יכול היה לשמוע מרחף לו ממעל? שורה של בתים לבנים, מכוסים רעפי גשם, ניצבים על קצה הצוק. ביניהם מפרידות מדרגות אבן המובילות למטה, אל חלקת חוף זעירה. חוף סלעי מכותר על ידי צוק משונן. פנסי רחוב כתומים. כביש גישה מרוצף חצץ מוביל משורת הבתים אל כביש החוף הראשי. בחלונות הבתים אין אורות. אין וילונות.
ומול העיניים, דרך חרך הירי, אותה שורת מבנים.
"תבין, פול, זה מיועד להריסה," הסביר ג'ב באוזנו. "חברה מכוויית מתכננת לבנות פה קומפלקס קזינו ומסגד. בגלל זה הבתים ריקים.אלאדין הוא מנהל בחברה מכוויית. עכשיו, על פי מה שהוא אמר לאורחים שלו, יש לו הערב פגישה סודית עם המפתח. זה יהיה מאוד רווחי. את הרווחים הם יכניסו לכיס, אם להאמין לחבֵרה שלו. לא היית חושב שאיש כמו אלאדין דולף ככה, אבל הנה לך."
"משוויץ," הסביר שורטי. "פולני אופייני."
"אז הקליינט כבר בתוך הבית?" הוא שאל.
"בוא נגיד שאם כן, פול, לא איתרנו אותו, ננסח את זה ככה," ענה שורטי באותה נימה יציבה, שגרתית במכוון. "לא מבחוץ, ובפנים אין כיסוי. לא היתה הזדמנות, אמרו לנו. טוב, אני מניח שאתה לא יכול להתקין מכשירים בעשרים בתים בבת אחת, אפילו לא עם הציוד שיש היום. אולי הוא מתחבא בבית אחד, ואז מתגנב לבית אחר לפגישה שלו. אנחנו לא יודעים, נכון? עדיין לא. צריך לחכות ולראות, ולא לרדת לשם עד שאתה יודע מול מי אתה מתמודד, במיוחד כשאתה מחפש מספר חזק מאל־קאעידה."
זיכרונות מהתיאור המגובב של אליוט את אותה דמות חמקמקה חוזרים אליו במהירות:
עקרונית הייתי מתאר את הקליינט כגרסה הג'יהאדית של סקרלטפּימפֶּרנֶל, פול, שלא להגיד פנטום. הוא נמנע מכל אמצעי תקשורת אלקטרונית, כולל סלולריים ומיילים תמימים למראה. כשזה נוגע לקליינט הכול מתנהל מפה לאוזן, ועם שליח אחד בכל פעם, לעולם לא אותו אחד פעמיים.
"הוא עשוי להתנפל עלינו מכל מקום שהוא, פול," הסביר שורטי, אולי כדי למתוח אותו. "מעבר להרים שם. במעלה החוף הספרדי בסירה קטנה. או שהוא יכול ללכת על המים אם מתחשק לו. נכון, ג'ב?"
הנהון מהיר מג'ב. ג'ב ושורטי, האיש הכי גבוה והאיש הכי נמוך בצוות: משיכה בין ניגודים.
"או להבריח את עצמו ממרוקו תחת האף של משמר החופים, נכון, ג'ב? או ללבוש חליפה של ארמאני ולטוס במחלקה ראשונה עם דרכון שווייצרי. או לשכור מטוס פרטי, מה שאני הייתי עושה, למען הכנות. אחרי שהייתי מזמין את התפריט המיוחד שלי מראש מהדיילת המושכת במיוחד בחצאית המיני. לקליינט לא חסר כסף לשרוף, על פי המקור המדהים שלנו, נכון, ג'ב?"
מהצד של הים, הטרסה החשוכה לחלוטין נראתה מאיימת על רקע שמי הלילה, והחוף היה שטח הפקר מושחר של סלעים משוננים וגלים גועשים.
"כמה אנשים יש בצוות הספינה?" הוא שאל. "נראה שאליוט לא בטוח."
"הגענו לשמונה," ענה שורטי מעבר לכתפו של ג'ב. "תשעה כשהם יחזרו לספינת האם עם הקליינט. ככה מקווים," הוא הוסיף ביובש.
הקושרים לא יהיו חמושים, פול, אמר אליוט. כזאת היא מידת האמון בין שני מניאקים מוחלטים. בלי אקדחים, בלי שומרי ראש. אנחנו מתגנבים פנימה, תופסים את האיש שלנו, מתגנבים החוצה, מעולם לא היינו שם. הבחורים של ג'ב דוחפים מהחוף, "השלכות מוסריות" מושכים מהים.
שוב לצדו של ג'ב, הוא הביט דרך חרך הירי בספינות המשא המוארות, ואז במסך האמצעי. אחת הספינות ניצבה בנפרד מחברותיה. דגל של פנמה התנופף מהירכתיים שלה. על הסיפון חמקו צללים בינות לעגורנים. סירה מתנפחת קטנה השתלשלה מעל המים, ועליה שני אנשים. הוא עדיין הביט בהם כשהסלולרי המוצפן שלו התחיל להמות את הנעימה המטופשת שלו. ג'ב חטף אותו ממנו, הנמיך את הווליום, הושיט אותו בחזרה.
"זה אתה, פול?"
"פול מדבר."
"כאן תשע. מובן? תשע. תגיד לי שאתה שומע אותי."
ואני אהיה תשע, מטעים השר בחומרה, כמו נבואה תנכית. לא אהיה אלפא, ששמור לבניין המטרה שלנו. לא אהיה בראבו, ששמור למיקום שלנו. אני אהיה תשע, שהוא הקוד המיועד למפקד שלך, ואני אתקשר איתך באמצעות סלולרי מוצפן באופן מיוחד, בעוד הצוות המבצעי שלך יחובר אליך באמצעות רשת מק"א מוגברת, ולמען השכלתך הכללית המשמעות היא מערכת קשר אישית.
"שומע אותך ברור וצלול, תשע, תודה."
"ואתה במיקום? כן? שהתשובות יהיו קצרות מעתה ואילך."
"אכן במיקום. העיניים והאוזניים שלך."
"בסדר. תגיד לי מה בדיוק אתה רואה מהמקום שלך."
"אנחנו מסתכלים מלמעלה ישר על הבתים. לא יכול להיות יותר טוב."
"מי שם?"
"ג'ב. שלושת האנשים שלו ואני." הפוגה. קול מעומעם של גבר מרחוק. השר שוב:
"יש למישהו מושג למה אלאדין עוד לא יצא מהמסעדה?"
"הם התחילו לאכול מאוחר. הוא צפוי לעזוב כל דקה. זה כל מה ששמענו."
"והקליינט לא נראה לעין? אתם לגמרי בטוחים בזה? כן?"
"עדיין לא בטווח ראייה. אני בטוח. כן."
"איתור חזותי הכי קלוש, כמה שיהיה רחוק — הרמז הכי קטן — אפשרות של זיהוי…"
הפוגה. המק"א נקטעת, או שזה קווין?
"…אני מצפה שתיידע אותי מיידית. מובן? אנחנו רואים כל מה שאתם רואים, אבל לא באותה מידת בהירות. אתם פוקחים עיניים. כן?" — כבר נמאס לו מהשיהוי — "גלוי לעין, לכל הרוחות!"
"כן, בהחלט. גלוי לעין. פוקחים עיניים. העיניים שלי פקוחות." דון טפח על זרועו לתשומת לב.
במרכז העיר, מיניוואן עושה את דרכו בתנועה הלילית. על הגג שלו יש שלט של מונית, במושב האחורי יושב נוסע בודד, ודי במבט אחד כדי לדעת שהנוסע הוא אלאדין עב הבשר, הנמרץ, הפולני. הוא מחזיק סלולרי צמוד לאוזן, וכמו במסעדה הסינית, מחווה בידו הפנויה בסמכותיות.
המצלמה העוקבת אחריו סוטה, מתפרעת. המסך מחשיך. המסוק נכנס לתמונה, מסמן את המיניוואן, משרטט מעליו הילה. מצלמת הקרקע העוקבת חוזרת. אייקון קורץ של טלפון מופיע בפינה השמאלית העליונה של המסך. ג'ב מושיט לפול אוזנייה. פולני אחד מדבר אל רעהו. הם צוחקים לסירוגין. ידו השמאלית של אלאדין הופכת את החלון האחורי של המיניוואן לתיאטרון בובות. עליצות של זכר פולני מוחלפת בקול מסויג של מתורגמנית:
"אלאדין מדבר עם אחיו יוזף בוורשה," אומר קולה של האישה בבוז. "זאת שיחה המונית. הם מדברים על חברה של אלאדין, האישה שעל הספינה. קוראים לה אימֶלדה. לאלאדין נמאס מאימלדה. אימלדה פותחת יותר מדי את הפה. הוא יעזוב אותה. יוזף חייב לבקר בביירות. אלאדיןיממן לו את הנסיעה מוורשה. אם יוזף יגיע לביירות, אלאדין יציג אותו בפני נשים רבות שירצו לשכב איתו. עכשיו אלאדין בדרך לפגוש חבֵרה מיוחדת. חברה מיוחדת סודית. הוא אוהב את החברה הזאת מאוד. היא תחליף את אימלדה. היא לא חמוצה, לא כלבה, יש לה שדיים מאוד יפים. אולי הוא יקנה לה דירה בגיברלטר. אלה חדשות טובות מבחינת מיסוי.אלאדין הולך עכשיו. החברה המיוחדת הסודית שלו מחכה לו. היא חושקת בו מאוד. כשתפתח את הדלת, היא תהיה עירומה לחלוטין.אלאדין הזמין את זה. לילה טוב, יוזף."
רגע של תמיהה קולקטיבית. דון קוטע אותה:
"אין לו זמן לזיון," הוא לוחש במרמור. "אפילו לו אין."
ואז אנדי, הממורמר באותה מידה:
"המונית שלו פונה בכיוון הלא נכון. למה לכל הרוחות היא עשתה את זה?"
"תמיד יש זמן לזיון," תיקן אותם שורטי בתקיפות. "אם בוריס בקר יכול לדפוק מישהי בארון, אלאדין יכול לסדר לעצמו מספר בדרך למכור טזק"א לחבר שלו הקליינט. זה הגיוני בסך הכול."
לפחות זה היה נכון: המיניוואן, במקום לפנות ימינה לכיוון המנהרה, פנה שמאלה, בחזרה למרכז העיר.
"הוא יודע שאנחנו עוקבים אחריו," מילמל אנדי בייאוש. "חרא."
"או שהוא התחרט, האידיוט" — דון.
המסך הופך אפור, אז לבן, ואז שחור של הלוויות.
הקשר מנותק זמנית
כל העיניים מופנות אל ג'ב בזמן שהוא ממלמל במקצבים ולשיים רכים לתוך מיקרופון החזה שלו:
"מה עשית איתו, אליוט? חשבנו שאלאדין שמן מכדי לאבד אותו."
שיהוי ורחש סטאטי בשידור של דון. קולו הדרום־אפריקני הנרגן של אליוט, נמוך ומהיר:
"יש שם שני בנייני מגורים עם חניות שאנחנו מכסים. כמו שאנחנו קוראים את זה, הוא נכנס לאחת ויצא מהשנייה. אנחנו מחפשים."
"אז הוא מודע לזה שאתה עוקב אחריו" — ג'ב — "זה לא עוזר, נכון, אליוט?"
"אולי הוא מודע, אולי זה הרגל. צא לי בבקשה מהווריד המזוין, טוב?"
"אם נחשפנו אנחנו הולכים הביתה, אליוט. אנחנו לא נכנסים לתוך מלכודת, לא אם אנשים יודעים שאנחנו מגיעים. את זה כבר עברנו, תודה רבה. אנחנו זקנים מדי בשביל זה."
רחש סטאטי, אבל מענה אין. שוב ג'ב:
"לא חשבת במקרה לשים עוקב על המונית, נכון, אליוט? אולי הוא החליף רכבים. שמעתי שעשו דברים כאלה בעבר, פעם או פעמיים."
"לך תזדיין."
שורטי בתפקידו כעמית הנסער והמגן של ג'ב, תולש מעליו את המיקרופון:
"אני בהחלט הולך להעמיד את אליוט במקום אחרי שזה ייגמר," הוא הכריז לָעולם. "אני הולך לנהל איתו שיחה נעימה, שקטה והגיונית, ולתקוע את הראש הדרום־אפריקני המטופש שלו לתוך התחת, וזאת עובדה. נכון, ג'ב?"
"אולי זה מה שתעשה, שורטי," אמר ג'ב בשקט. "ואולי לא. אז תסתום את הפה, בסדר?"
המסך חוזר לחיים. תנועת הלילה מידלדלת למכוניות בודדות, אבל שום הילה לא תלויה מעל מיניוואן תועה. הסלולרי המוצפן שוב פועל.
"אתה יכול לראות משהו שאנחנו לא יכולים לראות, פול?" — בהאשמה.
"אני לא יודע מה אתם יכולים לראות, תשע. אלאדין דיבר עם אחיו, ואז שינה כיוון. כולם פה המומים."
"גם אנחנו. שזה יהיה ברור."
אנחנו? אתה ומי עוד בדיוק? שמונה? עשר? מי זה שלוחש לך באוזן? שאולי אפילו מעביר לך פתקאות קטנות בזמן שאתה מדבר איתי? גורם לך לשנות טקטיקה ולהתחיל מחדש? מר ג'יי קריספין, המצביא התאגידי שלנו וספּק המידע?
"פול?"
"כן, תשע?"
"אתה תפקח עיניים. תן לי קריאת מצב בבקשה. עכשיו."
"נראה שהשאלה היא אם אלאדין מודע לעובדה שעקבו אחריו." ואחרי מחשבה של רגע:
"וגם האם הוא מבקר חברה חדשה, שככל הנראה הוא מיקם כאן, במקום לקיים את המפגש שלו עם הקליינט" — מתרשם יותר ויותר מהביטחון שלו עצמו.
דשדוש. צלילים מרוחקים. הלחשן שוב עובד. ניתוק.
"פול?"
"כן, תשע?"
"חכה רגע. חכה. יש פה אנשים שצריכים לדבר איתי."
פול מחכה. אנשים או איש?
"בסדר! העניין נפתר" — השר קווין עכשיו במלוא קולו — "אלאדין לא — אני חוזר, לא — הולך לדפוק מישהו, זכר או נקבה. זאת עובדה. האם ברור?" — לא מחכה לתשובה."שיחת הטלפון ששמענו עם אחיו היתה מסווה לאישור הפגישה שלו עם הקליינט בקו פתוח. האיש בצד השני לא היה אחיו. הוא היה המתווך של הקליינט." הפסקה לצורך קבלת עצות נוספות מאחורי הקלעים. "טוב, דמות הקרטון שלו. הוא היה דמות הקרטון של אלאדין" — מסתגל למונח.
הקו שוב מת. בשביל עוד עצות? או שהמק"א לא מוגברת כמו שהיא אמורה להיות?
"פול?"
"תשע?"
"אלאדין בסך הכול אמר לקליינט שהוא בדרך. נתן לו התראה. קיבלנו את זה ישר מהמקור. תואיל להעביר את המידע לג'ב לאלתר."
לא היתה שהות להעביר לג'ב לאלתר, לפני שזרועו של דון שוב התרוממה בחטף.
"מסך שתיים, בוס. בית שבע. המצלמה מכיוון הים. אור בחלון שמאלי קומת קרקע."
"לכאן, פול" — ג'ב.
ג'ב ירד לשפיפה לצדו של דון. רכון מאחוריהם, הוא מביט בין שני ראשיהם, ובהתחלה לא מסוגל להבין איזה אור הוא אמור לראות. האורות רקדו בחלונות הקומה הראשונה, אבל אלה היו השתקפויות מהצי העוגן. הוא הסיר את משקפת ראיית הלילה ומתח את עיניו עד הגבול, הביט מקרוב על ההקרנה החוזרת של חלון קומת הקרקע בבית מספר שבע.
נקודת אור רפאים, מכוונת כלפי מעלה כמו נר, נעה על פני החדר. מחזיקה אותה זרוע לבנה מסתורית. מצלמות היבשה קולטות את הסיפור. כן, הנה האור שוב. והזרוע החיוורת מוכתמת בכתום מנורות הנתרן שלאורך כביש הגישה.
"אז הוא שם בפנים, לא?" — דון, הראשון לדבר. "בית שבע. קומת קרקע. מאיר בפנס מחורבן כי אין חשמל," הוא נשמע לא משוכנע באופן משונה.
"זאת אופליה" — שורטי, המלומד. "בכתונת הלילה המחורבנת שלה. הולכת להשליך את עצמה לתוך הים התיכון."
ג'ב עומד זקוף ככל שמתיר גג המסתור. הוא מושך למטה את כובע הגרב שלו, הופך אותו לצעיף. באור הירקרק פניו המרוחים בצבעי הסוואה נראים לפתע מבוגרים בדור.
"כן, אליוט, גם אנחנו ראינו את זה. בסדר, סוכם, נוכחות אנושית. נוכחות של מי, זאת כבר שאלה שונה, אני מניח."
האם מערכת הקשר המוגברת באמת משובשת? באוזנייה יחידה הוא שומע את קולו של אליוט בטון לוחמני:
"ג'ב? ג'ב, אני זקוק לך. אתה שם?"
"מקשיב, אליוט."
עכשיו המבטא הדרום־אפריקני מאוד חזק, מאוד דידקטי:
"הפקודות שלי, במדויק, נכון לדקה לאחור, הן להציב את הצוות שלי בכוננות אדומה לעלייה מיידית לספינה. כמו כן הונחיתי להוציא את משאבי המעקב שלי ממרכז העיר ולרכז אותם על אלפא. התקרבות לאלפא תחופה על ידי וָאנים נייחים. היחידה שלך תרד ותתפרש בהתאם."
"מי אומר שזה מה שנעשה, אליוט?"
"זאת תוכנית הקרב. יחידות הים והיבשה מתכנסות. זין בעין, ג'ב, שכחת את הפקודות המחורבנות שלך?"
"אתה יודע טוב מאוד מה הפקודות שלי, אליוט. הן בדיוק מה שהיו מלכתחילה. למצוא, לתקן ולארוז. לא מצאנו את הקליינט, ראינו אור. אנחנו לא יכולים לתקן אותו עד שנמצא אותו, ואין לנו אפילו זיהוי ודאִי ששווה לתחת. כך שאין אריזה ואין חבירה," מתעקש ג'ב בפני אליוט באותה נימה יציבה. "לפחות לא עד שאני מסכים. תאשר שקיבלת, בבקשה. אליוט, שמעת מה אמרתי הרגע?"
עדיין אין תשובה, בזמן שקווין חוזר בסערה.
"פול? האור הזה בתוך מספר שבע. ראית אותו? היה לך קשר עין?"
"ראיתי. כן. קשר עין."
"פעם אחת?"
"נראה לי שראיתי את זה פעמיים, אבל לא באופן ברור."
"זה הקליינט. הקליינט בפנים. בזה הרגע. בבית מספר שבע. זה היההקליינט שהחזיק פנס, חצה את החדר. ראית את הזרוע שלו. נו, לא? ראית אותה, בשם שמים. זרוע אנושית. כולנו ראינו."
"ראינו זרוע, אבל הזרוע מצריכה זיהוי, תשע. אנחנו עדיין מחכים לאלאדין שיופיע. הוא אבד, ואין שום סימן שמעיד שהוא בדרך לכאן." ומשפגש בעיניו של ג'ב:
"אנחנו גם מחכים להוכחה שהקליינט נמצא בשטח."
"פול?"
"עדיין כאן, תשע."
"אני מתכנן מחדש. התפקיד שלך הוא לוודא שהבתים יהיו בשדה הראייה. במיוחד בית מספר שבע. זאת פקודה. בזמן שאנחנו מתכננים מחדש. מובן?"
"מובן."
"אם אתה רואה משהו, לא משנה מה, בעין לא מזוינת, שהמצלמות אולי פיספסו, אני צריך לדעת במיידי." מתפוגג ושב. "אתה עושה עבודה מצוינת, פול. זה יירשם. תמסור לג'ב. זאת פקודה."
הרגיעו אותם, אבל הוא לא מרגיש שלווה. תרגיל ההיעלמות שלאלאדין הטיל כישוף על המסתור. אליוט אולי מיקם מחדש את המצלמות האוויריות שלו, אבל הן עדיין סורקות את העיר, מתבייתות באקראי על מכוניות אקראיות ואז נוטשות אותן. מצלמות הקרקע שלו עדיין מציעות פעם את המרינה, פעם את הכניסה למנהרה, ופעם משטחים של כביש חוף ריק.
"קדימה, מניאק מכוער, תראה את עצמך!" — דון, אל אלאדין הנעדר.
"עסוק מדי בזיונים, החרמן הזקן" — אנדי, לעצמו.
אלאדין חסין־מים, פול, מתעקש אליוט מעבר לשולחן שלו בפדינגטון.אנחנו לא מניחים על אלאדין אפילו אצבע. אלאדין חסין־אש, הוא חסין־קליעים. זאת העסקה המחמירה שעשה מר קריספין עם המודיע יקר הערך שלנו, והמילה של מר קריספין למודיע היא קדושה.
"בוס" — שוב דון, הפעם בשתי ידיים מורמות.
אופנוע עושה את דרכו הפתלתלה לאורך כביש השירות המרוצף חצץ, מבזיק בפנסים הקדמיים שלו מצד לצד. בלי קסדה, רק כאפייה שחורה־לבנה שמתנופפת סביב צווארו. בידו הימנית הוא מנווט את האופנוע, בעוד השמאלית מחזיקה מה שנראה כמו שקית. מנדנד את השקית תוך תנועה, מציג אותה, משוויץ בה, תראו אותי. רזה, צר מותניים. הכאפייה מסתירה את החלק התחתון של פניו. כשהוא מגיע לאמצע שורת הבתים, ידו הימנית מרפה מהכידון ועולה בהצדעה של מהפכן.
משהגיע לקצה כביש השירות, הוא נראה מוכן לעלות על כביש החוף דרומה. בחופזה הוא פונה צפונה, ראשו נוטה קדימה מעל הכידון, הכאפייה מתנופפת מאחוריו, ומאיץ לכיוון הגבול הספרדי.
אבל למי אכפת מאופנוען נמהר עם כאפייה, כשהשקית השחורה שלו יושבת כמו רפרפת שזיפים באמצע כביש מרוצף חצץ, בדיוק מול הכניסה שמובילה לתוך בית מספר שבע?
המצלמה מתמקדת בזה. המצלמה מגדילה את זה. מגדילה את זה שוב.
זאת שקית ניילון שחורה פשוטה, קשורה בצווארה בחבל או רַפיה. זאת שקית גדולה. זאת שקית פח אשפה עם כדורגל או ראש של בנאדם או פצצה בתוכה. זה מסוג החפצים החשודים שאם הייתם רואים אותם נחים ללא השגחה בתחנת רכבת, או שהייתם מדווחים למישהו או שלא, תלוי כמה אתם ביישנים.
המצלמות התחרו זו בזו להשיג אותה. צילומי אוויר הגיעו במהירות מסחררת בעקבות צילומים מקרוב בגובה הקרקע וצילומי זווית רחבה של שורת הבניינים. מעל הים המסוק ירד נמוך מעל ספינת האם, בהגנה. במסתור, ג'ב עודד שכל ישר:
"זאת שקית, אליוט, זה מה שזה" — קולו הוולשי בשיא העדינות והעיקשות שלו. "תבין, זה כל מה שאנחנו רואים. אנחנו לא יודעים מה יש בפנים, אנחנו לא יכולים לשמוע את זה, לא להריח את זה, נכון? לא יוצא ממנה שום עשן ירוק, לא מחוברים אליה אנטנות או כבלים ירוקים עד כמה שאנחנו יכולים לראות, ואני בטוח שגם אתה לא רואה כאלה. אולי זה סתם ילד שזורק זבל בשביל אמא שלו… לא, אליוט, לא נראה לי שנעשה את זה, תודה רבה. אני חושב שנשאיר אותה במקומה וניתן לה לעשות את מה שהביאו אותה לכאן לעשות, אם לא אכפת לך, ונמשיך לחכות עד שהיא תעשה את זה, בדיוק כמו שאנחנו מחכים לאלאדין."
זאת דממה אלקטרונית או אנושית?
"זאת הכביסה השבועית שלו," הציע שורטי בחצי קול.
"לא, אליוט, אנחנו לא עושים את זה," אמר ג'ב, קולו חד בהרבה. "אני מדגיש שאנחנו לא יורדים להביט מקרוב בשקית הזאת. אנחנו לא הולכים להתעסק עם השקית הזאת בשום צורה, אליוט. יכול להיות שזה בדיוק מה שהם מצפים שנעשה: הם רוצים לחשוף אותנו למקרה שאנחנו באזור. אבל טוב, אנחנו הרי לא באזור, נכון? לא בשביל פיתיון כזה. וזאת עוד סיבה טובה להשאיר אותה במנוחה."
עוד התפוגגות, ארוכה יותר.
"יש לנו הסדר, אליוט," המשיך ג'ב בסבלנות על־אנושית. "אולי שכחת את זה. אנחנו יורדים מההר אחרי שצוות היבשה מתקבע על המטרה, ולא לפני זה. והצוות הימי שלך, אתם מגיעים מהים, וביחד אנחנו גומרים את העבודה. זה היה ההסדר. הים שלך, היבשה שלנו. אז השקית על היבשה, נכון? ואנחנו לא התקבענו על המטרה, ואני לא מתכוון לראות את הצוותים שלנו נכנסים לבניין חשוך משני צדדים מנוגדים, כשאף אחד לא יודע מה כן או לא מחכה לנו שם. אני צריך לחזור על זה, אליוט?"
"פול?"
"כן, תשע?"
"מה הדעה האישית שלך על השקית? תייעץ לי מיידית. אתה קונה את הטיעונים של ג'ב או לא?"
"אם אין לך טיעון טוב יותר, תשע, אז כן, אני קונה אותם" — אֵיתן אך מכבֵּד, נימה שלמד מג'ב.
"זאת עשויה להיות אזהרה לקליינט לברוח. מה אתה אומר על זה? מישהו אצלכם חשב על האפשרות הזאת?"
"אני בטוח שהם חשבו על זה לעומק, בדיוק כמוני. יחד עם זאת, באותה מידה השקית עשויה להיות איתות לאלאדין שהאזור בטוח, אז שייכנס. או שזה יכול להיות איתות להתרחק. אלה ספקולציות טהורות במקרה הטוב. לפי ראות עיני יש יותר מדי אפשרויות," הוא סיים בנועזות, ואף הוסיף: "אני חייב להגיד שלאור הנסיבות, העמדה של ג'ב נראית לי הגיונית בהחלט."
"אל תטיף לי. כולם מחכים עד שאני חוזר."
"מובן מאליו."
"ובלי שום מובן מאליו מזוין!"
דממת מוות משתררת בקו. אין דשדוש או צליל נשימה, אין קולות רקע. רק דממה ארוכה בסלולרי שלחוץ חזק יותר ויותר אל אוזנו.
"זין בעין!" — דון, במלוא הכוח.
שוב מצטופפים חמישתם אל חרך הירי, להביט כשמכונית גבוהה עם פנסים קדמיים דלוקים טסה מתוך המנהרה ושועטת לכיוון שורת הבתים. זה אלאדין, במיניוואן שלו, מאחר לפגישה. זה לא. זה ג'יפ הטויוטה הכחול בלי שלט הכֶּנס שלו. סוטה מכביש החוף, מיטלטל על כביש השירות מרוצף החצץ, עושה את דרכו היישר אל השקית השחורה.
בזמן שהוא מתקרב, דלת הצד מחליקה לאחור לגלות את האנסי הממושקף רכון מעל ההגה, ודמות אחרת, בלתי מוגדרת אבל עשויה להיות קירסטי, שפופה בדלת הפתוחה, כשיד אחת אוחזת במתלה בכל כוחה, והשנייה מתוחה אל השקית. דלת הטויוטה שוב נסגרת בחבטה. הג'יפ שוב צובר תאוצה, ממשיך צפונה ונעלם מן העין. שקית רפרפת השזיפים נעלמה.
הראשון לדבר הוא ג'ב, רגוע מתמיד.
"אלה היו האנשים שלך שראיתי לפני רגע, אליוט? שאספו את השקית? אליוט, אני צריך לדבר איתך, בבקשה. אליוט, נראה לי שאתה שומע אותי. אני זקוק להסבר, בבקשה. אליוט?"
"תשע?"
"כן, פול?"
"נראה שהאנשים של אליוט אספו את השקית" — עושה כמיטב יכולתו להישמע שקוּל כמו ג'ב — "תשע? אתה שם?"
תשע עונה באיחור, וקולו צורם:
"קיבלנו החלטה ניהולית, קיבינימט. מישהו צריך היה לעשות את זה, נכון? תודיע ברוב טובך לג'ב. עכשיו. ההחלטה התקבלה. בוצעה."
הוא שוב נעלם. אבל אליוט חוזר במלוא הכוח, מדבר עם קול של אישה בעלת מבטא אוסטרלי שנמצאת מאחורי הקלעים, ומעביר כמנצח את המסר שלה לקהל הרחב יותר:
"השקית מכילה מצרכים? תודה לך, קירסטי. השקית הכילה דג מעושן— שמעת את זה, ג'ב? לחם. פיתות. תודה לך, קירסטי. מה עוד יש לנו בשקית? יש מים, מים מוגזים. הקליינט אוהב מוגזים. יש שוקולד. שוקולד חלב. חכי רגע, תודה לך, קירסטי. שמעת את זה במקרה, ג'ב? המניאק היה שם כל הזמן הזה, והחברים שלו האכילו אותו. אנחנו נכנסים, ג'ב. יש לי כאן את הפקודות שלי לפנַי, מאושרות."
"פול?"
אבל הדובֵר הוא לא השר קווין המכונה תשע. אלה פניו המושחרים למחצה של ג'ב, שעיניו מולבנות כמו כורה פחם, אלא שצבען ירוק בהיר ביותר. וקולו של ג'ב, יציב כקודם, מפציר בפניו:
"אנחנו לא צריכים לעשות את זה, פול. אנחנו נירה ברוחות רפאים בחושך. אליוט לא יודע חצי מהסיפור. נראה לי שאתה מסכים איתי."
"תשע?"
"מה עכשיו, לכל הרוחות? הם נכנסים! מה הבעיה עכשיו, בנאדם?"
ג'ב מביט בו. שורטי מביט בו מעבר לכתפו של ג'ב:
"תשע?"
"מה?"
"ביקשת ממני להיות לך עיניים ואוזניים, תשע. אני רק יכול להסכים עם ג'ב. שום דבר שראיתי או שמעתי לא מצדיק כניסה בשלב הזה."
הדממה מכוונת או טכנית? מצדו של ג'ב, הנהון קצרצר. משורטי, חיוך עקמומי של לעג, בין אם הוא מכוון אל קווין, אל אליוט או אל המצב כולו. ומהשר, פליטה מאוחרת:
"האיש בפנים, לכל הרוחות!" שוב נעלם. חוזר. "פול, תקשיב לי טוב. זאת פקודה. ראינו את האיש בלבוש ערבי מלא. כך גם אתם. הקליינט. שם בפנים. יש לו בחור ערבי שמביא לו אוכל ומים. מה יותר מזה ג'ב רוצה, קיבינימט?"
"הוא רוצה הוכחה, תשע. הוא אומר שאין מספיק. אני חייב להודות שאני מרגיש כמוהו, פחות או יותר."
עוד הנהון מג'ב, יותר נמרץ מהראשון, שוב מגובה על ידי שורטי, ואז על ידי שאר החברים שלהם. העיניים הלבנות של כל ארבעת האנשים מביטות בו מתוך כובעי הצמר שלהם.
"תשע?"
"אף אחד שם לא מקשיב לפקודות?"
"אני יכול לדבר?"
"תעשה את זה מהר!"
הוא מדבר בשביל התיעוד. הוא שוקל כל מילה לפני שהוא משמיע אותה:
"תשע, על פי שיקול הדעת שלי, על פי כל סטנדרט הגיוני של ניתוח אנחנו עוסקים בשורה של הנחות לא מוכחות. לג'ב ולחבר'ה שלו כאן יש ניסיון רב. דעתם היא שכמו שהמצב עומד, שום דבר לא נראה הגיוני. בתור האוזניים והעיניים שלך בשטח, אני חייב לומר לך שאני שותף לדעה הזאת."
קולות קלושים מרחוק, ואז שוב הדממה העמוקה המתה, עד שקווין חוזר, צווחני וכעוס:
"הקליינט לא חמוש, לכל הרוחות. זאת היתה העסקה שלו עם אלאדין. לא חמוש ולבדו, אחד מול אחד. הוא טרוריסט רב־ערך עם בוכטה של כסף על הראש שלו וכמויות של מידע מודיעיני מטורף שניתן לחלוב ממנו, והוא יושב שם בשֵל שיקטפו אותו. פול?"
"עדיין כאן, תשע."
עדיין שם, אבל מביט במסך השמאלי, כמו כולם. בירכתי ספינת האם. בצל שעל צדה הקרוב. בסירת הגומי שיושבת על המים. בשמונה הדמויות השפופות בתוכה.
"פול? תן לי את ג'ב. ג'ב, אתה שם? אני רוצה שתקשיבו, שניכם, ג'ב ופול. שניכם מקשיבים?"
שניהם מקשיבים.
"תקשיבו לי." הם כבר אמרו שהם מקשיבים, אבל לא משנה. "אם הצוות הימי תופס את הפרס ומביא אותו אל הספינה ומחוץ למים הטריטוריאליים לידי החוקרים, בזמן שאתם יושבים על התחת על ההר, איך נראה לכם שזה ייראה? אלוהים שבשמים, ג'ב, אמרו לי שאתה קפדן, אבל תחשוב מה יש להפסיד פה, בנאדם!"
על המסך, סירת הגומי כבר לא נראית לצדה של ספינת האם. פניו של ג'ב הצבועים בצבעי קרב בתוך כובע הגרב הזעום שלו, נראים כמו מסֵכת מלחמה עתיקה.
"טוב, פול, אין הרבה מה להוסיף על זה, מה? לא עכשיו, אחרי שאמרת את הכול." הוא אומר בשקט.
אבל פול עוד לא אמר הכול, או לפחות לא כדי להרגיש מסופק. עם זאת, להפתעתו, איכשהו המילים מוכנות, בלי היסוסים, בלי גישושים.
"עם כל הכבוד, תשע, אין, על פי שיקול דעתי, מספיק סיבות שצוות הקרקע ייכנס. הם או כל צוות אחר, לצורך העניין."
האם זאת הדממה הארוכה ביותר בחייו? ג'ב כורע על הרצפה בגבו אליו, מתעסק בקיטבג. מאחורי ג'ב האנשים שלו כבר עומדים. אחד מהם — הוא לא בטוח איזה — שפוף־ראש ונראה כמתפלל. שורטי הסיר מעליו את הכפפות, והוא מלקק כל קצה אצבע בתורו. נדמה כאילו ההודעה של השר הגיעה אליהם באמצעים אחרים, נסתרים.
"פול?"
"אדוני."
"שים לב ברוב טובך שאני לא המפקד בשטח במצב הזה. החלטות צבאיות הן הנחלה הבלעדית של החייל הבודד בשטח, כפי שאתה יודע. יחד עם זאת, אני יכול להמליץ. משום כך תודיע לג'ב, שעל בסיס המודיעין המבצעי שמונח לפני, אני ממליץ אבל לא פוקד להפעיל באופן מיידי את מבצע חיות בר. ברור שההחלטה אם לעשות כך היא שלו בלבד."
אבל ג'ב, מאחר שקלט את הרעיון והעדיף לא לחכות לשמוע את השאר, נעלם לתוך החשכה עם חבריו.
***
פעם עם משקפת ראיית הלילה, פעם בלי, הוא הביט אל תוך הנוף העכור, אבל לא ראה עוד זכר לג'ב או לאנשיו.
במסך הראשון הלכה והתקרבה לחוף סירת הגומי. גלים ליחכו את המצלמה, סלעים שחורים התקרבו.
המסך השני מת.
הוא עבר אל השלישי. המצלמה התמקדה בבית מספר שבע.
הדלת הקדמית היתה סגורה, אבל החלונות עדיין אלה היו מוגפים בווילונות ולא היו מוארים. הוא לא ראה שום אור רפאים מוחזק ביד עטוית תכריכים. שמונה גברים בכובעי גרב יצאו מתוך סירת הגומי, כשהאחד מושך את השני. עכשיו שניים מהאנשים כרעו, כיוונו את הנשק שלהם אל נקודה מעל המצלמה. עוד שלושה אנשים התגנבו לעדשת המצלמה, ונעלמו.
המסך עבר אל כביש החוף ושורת הבתים, חלף על פני הדלתות. הדלת לבית מספר שבע היתה פתוחה. צל חמוש עמד על המשמר לצדה. צל חמוש שני התגנב דרכה; צל שלישי, גבוה יותר, חמק אחריו: שורטי.
המצלמה תפסה את ג'ב בדיוק בזמן, נעלם במורד גרם המדרגות המואר המוביל אל החוף, בהליכת הכורים הוולשים המדשדשת שלו. מעל רחש הרוח נשמעו צלילים נוקשים כמו אבני דומינו קורסות: שתי סדרות של נקישות, ואז כלום. הוא חשב ששמע זעקה, אבל האזין בקשב רב מכדי להיות בטוח. זאת היתה הרוח. זה היה זמיר. לא, זה היה ינשוף.
האורות על המדרגות כבו, ובעקבותיהם פנסי הרחוב הכתומים לאורך כביש החצץ. כאילו על ידי אותה יד נעלמה, שני מסכי המחשב הנותרים הושחרו.
בהתחלה הוא סירב לקבל את האמת הפשוטה. הוא הרכיב את משקפת ראיית הלילה שלו, הוריד אותה, ואז הרכיב אותה שוב, ובנוגה הירוק של הפנס גישש אחר מקלדות המחשבים, כשהוא מנסה לעורר את המסכים לחיים בכוח הרצון. הם סירבו להיעתר.
מנוע תועה נבח, אבל באותה מידה זה עשוי היה להיות שועל, לא רק מכונית, או המנוע החיצוני של סירת גומי. בסלולרי המוצפן שלו הוא לחץ על "אחת" כדי להגיע אל קווין וקיבל צרחה אלקטרונית יציבה. הוא יצא מהמסתור, וכאשר עמד סופסוף במלוא גובהו, יישר את כתפיו אל מול אוויר הלילה.
מכונית הגיחה במהירות מהמנהרה, כיבתה את הפנסים ועצרה בחריקת בלמים על סף כביש החוף. במשך עשר דקות, שתים־עשרה, כלום. ואז מתוך החשכה קרא קולה האוסטרלי של קירסטי בשמו. ואחרי זה התגלתה קירסטי בעצמה.
"מה לכל הרוחות קרה?" הוא שאל.
היא הפנתה אותו בחזרה לתוך המסתור.
"המשימה בוצעה. כולם מתרגשים. עיטורים לכולם," היא אמרה.
"מה עם הקליינט?"
"אמרתי מתרגשים, לא?"
"אז הם תפסו אותו? הם לקחו אותו אל ספינת האם?"
"עכשיו תעוף מפה לכל הרוחות ותפסיק לשאול שאלות. אני מורידה אותך אל המכונית, המכונית לוקחת אותך לשדה התעופה כמו שתיכננו. המטוס מחכה. הכול במקום, הכול יופי־טופי. אנחנו זזים עכשיו."
"ג'ב בסדר? החבר'ה שלו? הם בסדר?"
"שמחים ומאושרים."
"מה עם כל הציוד הזה?" — הוא מתכוון לארגזי המתכת ולמחשבים.
"זה ייעלם בדיוק תוך שלוש שניות אחרי שנעיף אותך מכאן. עכשיו תזוז כבר."
והנה הם מועדים ומחליקים אל תוך העמק, כשרוח הים מצליפה בהם, והמהום המנועים בים, הנישא על גבי הרוח, רם אפילו יותר מהרוח עצמה.
ציפור עצומה — אולי עיט — יצאה מתוך השיחים מתחת לרגליו וצרחה בקול ניחר.
פעם הוא נפל קדימה על רשת קרועה, ורק סבך השיחים הציל אותו.
ואז, באותה פתאומיות, הם עמדו על כביש החוף הריק, קצרי נשימה ובדרך נס בריאים ושלמים.
הרוח שככה, הגשם פסק. מכונית שנייה נעצרה לידם. שני גברים בנעלי ספורט וחליפות טרנינג ניתרו החוצה. בהנהון אל קירסטי ובלי להתייחס אליו, הם פצחו בחצי־ריצה אל צלע ההר.
"אני אצטרך את המשקפת," היא אמרה. הוא נתן לה אותה.
"יש עליךָ ניירות כלשהם — מפות, כל דבר שלקחת מלמעלה?"
לא.
"זה היה ניצחון, נכון? בלי נפגעים. עשינו עבודה נהדרת. כולם. גם אתה. נכון?"
האם הוא אמר "נכון" בתשובה? זה כבר לא היה חשוב. בלי להעניק לו מבט נוסף, היא הלכה בעקבות שני הגברים.

ג'ון לה־קארה (שם העט של דיוויד קורנוול) נולד ב־1931 והוכתר בתואר "אמן ספרי הריגול". כתב 23 ספרים עד כה, בהם "המרגל שחזר מן הכפור" (שנבחר על ידי פבלישרס ויקלי למותחן הריגול הטוב ביותר שנכתב אי פעם), "החפרפרת", "כל אנשי סמיילי", "המתופפת הקטנה", "החייט מפנמה", "הגנן המתמיד", "חברים מוחלטים" ו"בוגד משלנו". ספריו תורגמו ל־29 שפות, ורבים מהם עובדו לקולנוע ולטלוויזיה. לה־קארה שומר על פרטיותו בקנאות, אינו מרבה בראיונות וחי חיים כמעט מבודדים באחוזתו הכפרית.

X