אמרות משפחה | לרכישה באינדיבוק
אמרות משפחה

אמרות משפחה

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 228
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 52
- 39

את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה גם לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה.

המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר… כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם.

לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. דומה שאין בספר שום דיבור שנאמר רק פעם אחת. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות. ומאחר שהם חוזרים ומושמעים במצבים שונים זה מזה, הם נעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה.

המסגרת הכרונולוגית של הספר היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו, בפואנטות שהספר משופע בהן. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר.

הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום ההוא, בנוסף לשגיאות ולאי-הדיוקים שבו, היה רק הד קלוש ללשון הגינצבורגית, שהתרגום החדש מנסה להתקרב אליה ככל יכולתו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אמרות משפחה”

בבית הורי, כשהייתי נערה צעירה, וישבנו סביב השולחן, ואני או אחותי או מישהו מאחַי הפכנו כוס על המפה, או הנחנו לסכין ליפול, היה קולו של אבי מרעים: "אל תהיו לא־יוצלחים!"


אם הספגנו את הלחם ברוטב, היה צועק: "אל תלקקו את הצלחות! אל תשפריצו! אל תעשו כתמים!"

 

השפרצות וכתמים היו, בעיני אבי, גם הציורים המודרניים, שלא היה יכול לסבול.


הוא היה אומר: "אתם לא יודעים לשבת ליד שולחן! אתם לא בני־אדם שאפשר להביא לִמקומות!"

 

והיה אומר: "אתם, עם כל ההשפרצות שלכם, אם הייתם יושבים לארוחה בבית־מלון באנגליה, תיכף־ומיד היו מסלקים אתכם".

 

לאנגליה רחש הערכה גבוהה מאוד. היא היתה בעיניו המופת הכי גדול לתרבות בעולם.


בשעת הארוחה היה משמיע את הערותיו על האנשים שפגש במשך היום. הוא החמיר מאוד בשיפוטיו וראה בכולם טיפשים. טיפש היה לדידו "טמבל". "הוא נראה לי טמבל כהוגן", היה מעיר על איזה מכר חדש. מלבד ה"טמבלים" היו גם ה"נֶגְרִי". "נֶגרוֹ" היה בעיני אבי מי שהליכותיו חסרות־נימוס, מגושמות וביישניות; מי שמתלבש באופן לא־הולם, מי שאינו יודע ללכת בהרים, מי שאינו יודע שפות זרות.

 

כל מעשה או תנועה שלנו שנראו לו לא־הולמים זכו בפיו לַהגדרה "נֶגרִיוּת". "אל תהיו נֶגרי!" "בלי נֶגרִיוּת!" היה צועק עלינו שוב ושוב. קשת ה"נֶגרִיוּת" היתה רחבת־ידיים. "נֶגרִיוּת" היתה יציאה לטיול בהרים בנעליים קלות, עירוניות; קשירת שיחה, ברכבת או ברחוב, עם שותף־לנסיעה או עם עובר־אורח; דיבורים דרך החלון עם שכנים; חליצת הנעליים בסלון וחימום כפות הרגליים מול פתח ההסקה; השמעת תלונות, בשעת טיול בהרים, על צמא, עייפות, או קילופים בכפות הרגליים; הבאת מאכלים מבושלים ושמֵנים לטיולים, והבאת מפיות לקינוח האצבעות.

 

לטיולים בהרים היה מוסכם שמביאים רק מאכלים מסוג מוגדר, כלומר: גבינת פוֹנְטִינָה רכה ושמנה; ריבה; אגסים; ביצים קשות; ואף היה מוסכם ששותים רק תה, שהכין הוא־עצמו על מַבעֵר הכוהל. הוא היה מרכין אל המַבעֵר את ראשו הארוך וזְעוּם־העפעפיים, ששערו אדום וגזוז כמברשת, והיה מגונן על הלהבה מפני הרוח בכנפות המקטורן שלו, מקטורן צמר בצבע חלודה, שָׁחוּק ומרוט בכיסים, תמיד אותו מקטורן בימי החופשה בהרים.

 

היו אסורים בטיולים קוניאק וקוביות־סוכר: אלה, הוא אמר, "דברים של נֶגרי"; והיה אסור לעצור לארוחה קלה בבקתת־הרים, כי זאת "נֶגרִיוּת". נֶגרִיוּת היתה גם כיסוי הראש מפני השמש במטפחת או בכובע־קש קטן, או התגוננות מן הגשם בקפּוּשוֹן לא־חדיר, או כריכת צעיף לצוואר: אמצעֵי הגנה חביבים על אמי, שבבוקר היציאה לטיול ביקשה להשחיל אותם לתרמיל־הגב, בשבילנו ובשבילה, ואבי, כשהיו נקרים אל בין ידיו, היה משליך אותם בחמת־זעם.

 

בטיולים אלה, בעודנו פוסעים בנעלינו הממוסמרות, הגדולות, הנוקשות והכבדות כעופרת, בגרבי־צמר ארוכים ועבים ובכובעי־גרב, משקפי־שלג למצחנו, והשמש קופחת על ראשינו שטופי־הזיעה, היינו מביטים בקנאה ב"נֶגרי" העולים בקלילות בנעלי־טניס, או יושבים אל השולחנות בבקתות ואוכלים שמנת.

 

אמי כינתה את היציאה לטיולים בהרים "הבידור שמעניק השטן לבניו", וניסתה תמיד להישאר בבית, בייחוד כשדובר על אכילה בחוץ: משום שאהבה, לאחר האכילה, לקרוא את העיתון ולישון על הספה בחלל הסגור של הבית.

 

את ימי הקיץ עשינו תמיד בהרים. היינו שוכרים בית לשלושה חודשים, מיולי עד ספטמבר. בדרך־כלל בית מרוחק ממקום יישוב, ואבי ואחַי היו הולכים מדי יום ותרמילי־גב על שכמיהם, לערוך קניות בכפר. לא היו לנו שם שום בידור או שעשועים. את הערבים העברנו בבית, סביב השולחן, אנחנו הילדים ואמי, ואילו אבי היה יושב וקורא בקצה האחר של הבית, ומפעם לפעם היה מציץ לחדר שבו נאספנו לפטפט ולשחק. היה מציץ בחשדנות, זְעוּם־עפעפיים; והיה קובל באוזני אמי על המשרתת שלנו נָטָלינָה, שבילגנה את הסדר של אחדים מספריו; "נָטָלינָה היקרה שלך", היה אומר, "לא־שפויה", היה אומר, ולא היה אכפת לו שנָטָלינָה, במטבח, יכלה לשמוע אותו. על־כל־פנים, נָטָלינָה כבר היתה רגילה לביטוי "הלא־שפויה הזאת נָטָלינָה" וכלל לא נפגעה ממנו.

 

לפעמים בהרים היה אבי מתכונן בערבים לקראת טיולים או טיפוס. היה כורע ברך על הרצפה ומושח את הנעליים שלו ושל אחַי בשומן לווייתנים; הוא היה סבור כי רק הוא יודע לשַׁמן את הנעליים בשומן הזה. אחר־כך היה נשמע בכל הבית קרקוש רם של ברזלים: הוא חיפש את צִלְצְלי־הטיפוס, את היתדות ואת גרזני־הקרח. "איפה תקעתם את הגרזן שלי?" היה מרעים, "לידיה! לידיה! איפה תקעתם את הגרזן שלי?"

 

בארבע לפנות־בוקר היה יוצא לטפס, לפעמים לבדו, לפעמים עם מדריכים שהיה מיודד איתם, לפעמים עם אחַי; וביום שלאחר הטיפוס הוא היה בלתי־נסבל בגלל עייפותו; בפנים אדומים ותפוחים בשל השמש המוחזרת מן הקרחונים, בשפתיים סדוקות ומדממות, באף מרוח במין משחה צהובה הדומה לחמאה, בגבות מכוּוצות ומצח מתולם ונסער, היה אבי יושב וקורא עיתון מבלי להוציא הגה מפיו: היה די בדבר של־מה־בכך לגרום לו להתפרץ בזעם מבהיל. כשחזר מטיפוס עם אחַי, היה אבי אומר עליהם שהם "סתומים כמו סָלאמי" ו"נֶגרי", וכי אף־אחד מבניו לא ירש ממנו את התשוקה להרים; חוץ מג'ינו, אחינו הבכור, שהיה מטפס־הרים מצוין וטיפס עם חבר לפסגות הכי קשות. על ג'ינו ועל אותו חבר שלו דיבר אבי בגאווה מהולה בצרות־עין ואמר שלו־עצמו כבר אין נשימה עכשיו, כי הוא מזקין.

 

וחוץ מזה, אותו אח שלי, ג'ינו, היה בחיר בניו מפני שהשׂביע את רצונו בכל; התעניין במדעי־הטבע, אסף חרקים וגבישים ומחצבים אחרים, והיה תלמיד שקדן. לימים נרשם ללימודי הנדסה, וכשהיה שב הביתה אחרי מבחן והיה מספר שעשה אותו בהצטיינות, היה אבי שואל: "איך זה שבהצטיינות? למה לא בהצטיינות יתֵרה?"

 

 

ואם קיבל 'בהצטיינות יתֵרה', היה אבי אומר: "אוּה, אבל זה היה מבחן קל".

סופרת, מחזאית וחברת פרלמנט

 

נטליה גינצבורג 1916-1991, הייתה סופרת איטלקייה ממוצא יהודי.

נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו שבסיציליה בשם נטליה לוי, בת לאב יהודי, פרופסור לביולוגיה, ולאם קתולית. גינצבורג חונכה כאתאיסטית. היא גדלה בעיקר בטורינו. את סיפורה הראשון, I Bambini, פרסמה בשנת 1933 בכתב העת Solaria. ב-1938 נישאה ללאונה גינצבורג, יהודי ממוצא רוסי, מרצה לספרות רוסית, ומאז חתמה על מרבית יצירתה בשם נטליה גינצבורג. ב-1940, הוגלה בעלה לכפר פיצולי שבחבל אברוצו עקב דעותיו האנטי-פשיסטיות, והוא חויב להתייצב מדי בוקר בתחנת המשטרה המקומית. כעבור חודשיים הצטרפה אליו נטליה גינצבורג עם שני ילדיהם והם שהו שם עד 1943. במהלך תקופה זו נולד ילדם השלישי.

על הרומן הראשון שלה La strada che va in citta, הדרך אל העיר, שיצא לאור בשנת 1942, בשיא האנטישמיות באיטליה, חתמה בשם העט אלסנדרה טורנימפרטה. ב-1943, אחר נפילת משטרו של מוסוליני, חמקו בני הזוג לרומא וערכו בחשאי עיתון אנטי-פשיסטי. בתחילת 1944 נאסר בעלה על ידי הגסטפו ועבר עינויים קשים שגרמו למותו.

בעקבות זאת החלה גינצבורג לעבוד כעורכת וכמתרגמת בהוצאת הספרים "אינאודי", תחילה ברומא ואחר-כך בטורינו (קשריה עם ההוצאה, שבעלה השתתף בהקמתה, החלו עוד בסוף שנות השלושים). בין השאר תרגמה את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. 

הרומן השני שלה, "ככה זה קרה", יצא לאור ב-1947. ב-1950 נישאה לגבריאלה באלדיני, מרצה לספרות אנגלית. בכך החלה התקופה הפורייה ביותר בקריירה הספרותית של גינצבורג, במהלכה פרסמה את מרבית היצירות שהקנו לה מוניטין. ב-1952 הוציאה את "כל אתמולינו" ובאותה שנה עברה המשפחה לרומא, שם המשיכה להתגורר בשארית חייה. בשנים 1960-1962 כיהן באלדיני כמנהל המכון האיטלקי לתרבות בלונדון, וגינצבורג הצטרפה אליו לשהות בלונדון. ב-1963, זכתב בפרס סטרגה עבור ספר הלקסיקון המשפחתי.

בשנת 1964 הופיעה בסרטו של פייר פאולו פאזוליני "הבשורה על-פי מתי". בעלה השני נפטר ב-1969.
גינצבורג כתבה גם עשרה מחזות.

ב-1972, זמן מה לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, פירסמה בעיתון "לה סטמפה", מאמר שכותרתו "היהודים", ובו תיארה את יחסה ליהודים ולישראלים.

במהלך כל חייה הייתה פעילה פוליטית, ובדומה לאנטי-פשיסטים אחרים הצטרפה לאחר מלחמת העולם השנייה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית, עזבה אותה, בתחילת שנות השמונים חזרה אליה, ובשנת 1983 נבחרה מטעמה לפרלמנט האיטלקי. היא כיהנה בפרלמנט עד למותה.

מספר סרטי קולנוע נעשו על פי ספריה ומחזות שכתבה.

ב-7 באוקטובר, 1991, נפטרה ברומא.

בנה, קרלו גינצבורג, הוא פרופסור להיסטוריה והתפרסם כמחבר הספר "הגבינה והתולעים".

X