אמסטל | לרכישה באינדיבוק
אמסטל

אמסטל

שנת הוצאה: 2007
מס' עמודים: 159
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 55

בסיפור "אמסטֶל" שעל שמו נקרא כל קובץ הסיפורים, מסופר על אֵם המסוגלת לדבר על חייה רק בשיכרונה. מבין אדי האלכוהול לומדים האם ובנה הבוגר עד כמה הם זרים זה לזה, עד כמה גבוה מחיר ההסתרה וכי האהבה אינה ברורה מאליה. כמו המילים שהאם מפגיעה בבנה בשיכרונה ומאבדת עליהן את שליטתה, כך גם דמויות אחרות המופיעות בסיפורי הקובץ "אמסטֶל", נאלצות להתמודד עם הקורות אותן, כל דמות בדרכה שלה: איש בודד שאישה וילד קטן הנמלטים מאב מכה נִקרים על דרכו ברגעיו הקשים ומעוררים בו תקוות שווא; אישה-ילדה על סף פיגור הנושכת את גב ידה עד זוב דם וחושבת שמצאה אהבה; מנקה פלשתינית ואישה ירושלמית הרות שיחסיהן עומדים למבחן האינתיפאדה ואישה חולה הנמשכת אל מדורה של פועלים מהשטחים בקור הלילה.

צילום הכותבת: סמדר כפרי

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    ספר נפלא ביותר, כתוב בשפה פיוטית ובמקוריות רבה. כמה מהסיפורים קורעי לב. קראתי כבר שלוש פעמים ועוד לא שבעתי. ממליצה בחום רב

הוסף חוות דעת

ביקורות נבחרות

על הספר באתר "טקסט"

 

מדף הספרים של עדנה שמש ב"nrg מעריב"

כל נדריו

עכשיו שהחזירו את שעון החורף, היה חנניה יוצא מביקורו היומי אצלה בחדר 252 במחלקה ב' אחרי חשיכה. בטרם יצא, נשק חנניה למצחה הדומם, גרר במסילתו את כנף חלון ההזזה שמעל למיטתה, השאיר חרך צר לאוויר צח ואמר לה בקול ברור שהוא חוזר מחר לפני הצהריים, כמו בכל יום. הוא בדק שהנוזל השקוף מטפטף משקית העירוי בקצב הדרוש והתכופף אליה כדי להיטיב על גופה את השמיכה הדקה. היא לא זעה תחת ידו ועיניה נשארו עצומות בחוזקה. לפני שיצא מן החדר, הוסיף חנניה ולחש לה שבבוקר הוא לוקח את אוניקס לטיול בים. הוא ידע שמוחה אינו קולט דבר; שהמילים פוגעות במצחהּ ומיד נושרות ממנו אל האיִן כעלים כומשים בסתיו. הרופאים הסבירו לו את מצבה בלשון חדה כתער ברגע שהגיעו תוצאות הבדיקות ההן. בסבלנות ובאריכות הסבירו לו גם את משמעות ערפול-החושים שהיא נתונה בו ואת העובדה המרה שמן הערפול הזה כנראה לא תתעורר עוד. בכל זאת הקפיד לדבר אִתה בכל ביקוריו: שאל אותה לשלומה, העביר לה דרישות-שלום חמות שתמר מוסרת בשבילה בכל יום, וגם הילדים מוסרים. בתוך כך גילה שלא נשאר לו הרבה לספר לה, שדבר מלבדה אינו קורה בחייו וכי יום הולך ויום בא, דהוי כקודמו, קודר וארוך כמו היום שיבוא אחריו, וכי הוא מתנהל כמטוטלת בין בית החולים לבין ביתם במושב, בינה לבין אוניקס.

היום סיפר לה משהו חדש. בקול מרוסק, שאך בקושי עלה בידו לרסן, סיפר לה שהחבצלות שבו לפרוח לאורך החוף, לא הרחק מביתם. הוא הבחין בתנועה זעירה שעברה בחטף בעפעפיה, ואולי רק נדמה לו שראה. כשהמצב החמיר עוד יותר וגופה החל לקרוס, ישב שוב במשרד הקטן של הרופאים בקצה המסדרון, בין החלוקים הלבנים התלויים על הקולב ובין המחשב הדלוק תמיד, כמו בשעה שהסבירו לו לראשונה את המילים חסרות הפשר שנרשמו על גבי הטופס הרפואי של תמה. עכשיו ישבו מולו אותם רופאים בפנים חתומות, כשופטים לפני קריאת גזר-הדין, ונתנו בידו את ההחלטה אם להחזיר את החולה הביתה או להעביר אותה אל בית חולים סיעודי, עד שתיגאל מייסוריה. כבר אין מה לעשות, אמרו, זה עניין של שבוע-שבועיים, לכאן או לכאן.

אחרי שיצא ממשרדם וחזר אל תמה, נד בראשו לשלום וחייך בעגמומיות אל האישה שישבה לצד המיטה האמצעית. היא השיבה לו בחיוך עגמומי כשלו והשקתה במים, כפית אחר כפית, את בתה שייסוריה היו צרובים בפניה. לפני שירד במעלית, פנה במסדרון אל שתי האחיות שעלעלו שם בתיקים רפואיים ואמר להן, "אני הולך הביתה." הן הקשיבו לו בריכוז כשביקש מהן בקולו השקט והעגום שיחזרו להשגיח על תמה, כמי שמחזיר להן פיקדון שקיבל לחזקתו לזמן קצוב. כשהנהנו בראשיהן ואמרו לו במאור פנים "לילה טוב", נחה דעתו והוא פנה ללכת.

הדרך למושב היתה קצרה והכביש כבר היה ריק ממכוניות. חנניה החנה את המכונית החורקת בקצה שביל העפר בתוך הסככה הגדולה שהייתה לפנים מחסן, פתח את פשפש העץ שאחד משלביו כורסם ונגרס בשיניו החזקות של אוניקס ועמד רגע מול דלת ביתו, מפשפש במפתחות בחושך. מבפנים שמע את כלבו מגרד בכפותיו את הדלת, ועד שגמר לסובב את המפתח במנעול היו נביחותיו של הכלב המתפרע משמחה מהלכות מקצה המושב ועד קצהו. "שלום אוניקס, בסדר, כלב-טוב-שלי, אני כבר משחרר אותך מהמעצר," אמר לכלב הגדול שזינק עליו שוב ושוב בלשון שלוחה מרגע שפתח את הדלת. מאז החלה תמה את מסעהּ אל האיִן, היו גילויי השמחה האלה לנחמתו היחידה, שברי רגעים שחיכה להם כל היום והם שפוגגו מעט את הגוש החונק שקבע משכן בגרונו משנעשה שותף בעל-כורחו להיפרדותה של תמה אהובתו מן העולם.

כשהיה חוזר הביתה מביקוריו הראשונים אצלה, היה אוניקס מתנפל עליו בעליצות כהרגלו, אך כשבא בנחיריו ריח בית החולים נבלמה קפיצתו והוא נסוג מן הריח הזר שדבק בבעליו. אחר כך התרגלו לריח הזה שניהם.

אחרי שנחלץ מקבלת הפנים הנרגשת וגירד באריכות את ראשו של אוניקס ואת צווארו, הלך חנניה אל המטבח והכלב נשרך אחריו, מייבב יבבות רעב. חנניה מילא את קערית המים הריקה והניח אותה על הרצפה, מלאה ומשקשקת. הכלב גחן אל המים ושתה מהם בצמא גדול. אחר כך השקיע את זרבוביתו בקערה השנייה שהונחה לפניו, רחרח את הכדורים החומים-אדמדמים, נעץ בהם את שיניו והחל גורס במרץ, ראשו מוטה הצידה ושיניו חשופות, כאילו כרסם עצם גדולה. חנניה הביט בהנאה בכלבו ושוב בחש בפרוותו, "אתה רעב, הה? לתמר לא היו בשבילך עצמות היום בצהריים?" אחר כך הלך למטבח, בהה רגעים אחדים לתוך המקרר, שהיה ריק כמעט לגמרי, ופנה בבטן ריקה אל חדר השינה הדומם. הוא התיישב על המיטה הגדולה והחל להתפשט. השקט בחדר העיק עליו כאילו אבן גדולה גולגלה לפתחו. גבו כאב. למזלו החלו הצרצרים בחוץ מנסרים ברגליהם במרץ.

*

בשעת בוקר צוננת חדרה קריאה רמה, צורמת, מבעד לקורי החלום שהיו כרוכים סביב חנניה כפקעת וקרעה ממנו את תנומתו בבת אחת: קול קריאתו העיקשת של התרנגול הזקן של מנחם שכנו, העומד זקוף על גדר חצר-המשק ושב ומשמיע את קולו ללא לאות. כל השנים אהב חנניה את רעשי המושב: טרקטור נוסע במרחק, קרקור מטילות, ציוץ אפרוחים בלול; וגם אותה דממה ענוגה של ערב שמפרים אותה הקולות העולים ממרחקים ובאים באוזניו צלולים וברורים כמו ממרחק לחישה, מתערבלים בבטישות גלי הים בסלעים שעל החוף. רק את קריאתו של התרנגול הזה מְרוט הזנב שנא חנניה מעומק ליבו.

באחת השבתות, בקיץ לא רחוק, אירחו הוא ותמה את ילדיהם לארוחת צהריים. רני טרח על הגחלים הלוחשות בחצר, וחנניה אמר לו שהיה מחליף בשמחה את הפרגית הנצלית בתרנגול של מנחם. הם צחקו ברשעות בינם לבינם, אכלו ושבעו, והתרנגול מרוט-הזנב האריך ימים. מאז אותה שבת דָמְמה חצרו, ורק הקו-קו-ריקו העז עוד עוקר אותו משנתו הטרופה. הבוקר רצה יותר מתמיד למרוט את נוצותיו של הגבר ולמלוק את צווארו, אך כתמיד נשאר לשכב במיטה על גבו, מתענג עוד קצת על הרוח הקרירה הנושבת אליו מן החלון ומפיחה חיים בווילון הפרחוני, מתענג עוד קצת על קרן השמש הארכנית המתלכסנת אל חדרו ומאירה באין-ספור זהרורים את גרגרי האבק התלויים באוויר.

חנניה שכב במיטה, ידיו תחת עורפו, עד שהנאתו התפוגגה וסבלנותו פקעה והוא לא יכול עוד לשכב כך, בחוסר מעש. ממילא שכיבתו לא היטיבה עמו ורק גלגלה אל ראשו הרהורים מרים. הוא קם לאיטו על רגליו ואמר לכלב השרוע על השטיח למרגלותיו, "אוניקס תתעורר, הולכים לטייל. בוא," האיץ בו, "בוא, לפני שיהיה חם." הכלב פיהק, פער מולו לוע אפלולי ובו לשון נרעדת כגוף שיש לו חיים משל עצמו. אחר כך התלקק, התמתח בגמישות מעוררת קנאה, קם בצייתנות על ארבעותיו והרים אל חנניה עיניים שחורות ונבונות. "בסדר, בסדר, קודם אוכלים," אמר לו חנניה. הם הלכו למטבח. חנניה אכל בדממה את שלו, אוניקס ריסק בשיניו את שלו, אחר כך קמו שניהם ללכת. "בוא," סימן חנניה בסנטרו בכיוון הדלת, "קודם נעבור אצל תמר להגיד לה בוקר טוב." כשפתח את דלת הרשת, עשה ככל יכולתו להדוף ממנו והלאה את הרחמים העצמיים הגואים בו: במבט הישיר והחכם של אוניקס יש יותר חיוניות משיש בעיניה הריקות של תמה אהובת לבו, ודבר לא ישתנה עוד, עד יום מותה.

הוא דפק על דלתה של תמר שכנתו הנאמנה והיה אסיר תודה לה עד אין קץ על כל מה שהיא עושה בלי שהתבקשה למענו ולמען תמה ידידתה בכל התקופה הקשה הזאת. עוד בטרם פתח את הדלת עד תומה והכניס את ראשו פנימה לברך אותה את ברכתו המנומסת, סגרה תמר בחבטה את כריכת הספר שקראה, ומיד הסיטה אל קצה חוטמה את משקפיה עבי-העדשות והביטה בו במבט חקרני בעיניה הבהירות הגלויות. בלי שקמה מן הכורסה, קראה לעברו: "להביא לך משהו מהצרכנייה, חנניה? רק לחם וחלב? בסדר גמור חבּיבּי, תטיילו בנחת, איך תמה הרגישה אתמול?" והיא נאנחה מעומק לבה לשמע תשובתו.

אחר כך הלכו האיש לבן-השער והכלב השחור שרק כתמי לובן אחדים מנמרים את גופו, עד שהגיעו אל הפשפש בקצה שביל החצץ המוביל מן הבית אל רחוב הצוק. חנניה פתח במאמץ את פשפש הברזל הצבוע אדום שתחתיתו שקעה בחול ונתן לאוניקס לחמוק החוצה לפניו. מיד סגר אחריו את הפשפש השקוע ופנה בכיוון השביל החולי היורד אל הים. שיחי הרדופים גבוהים כעצים הצלו על הדרך משני עבריה, עמוסים בפריחתם הוורודה. אוניקס רץ הרחק לפניו, מרחרח בדרכו את שיחי המלוח האפורים, המלאים אבק. הוא רחרח בסקרנות והשתין על העלים הסגלגלים ברגל מורמת גבוה, מרחיב את נחלותיו בכל יום. חנניה חלף על פני בתי-המידות שנבנו זה אחר זה לאורך הצוק, צופים אל הים כאנדרטאות אימתניות. רוב המושב פשט את הרגל, הרהר בעצב, עשירים שבאו מבחוץ סימאו את עיני החברים בשקים של כסף, עד שלא עמדו בפיתוי ומכרו את נחלותיהם. הבתים החדשים שנבנו על חורבות הבתים הישנים הצנועים היו בעיניו נטע זר. למשל בית הבזלת של השכטמנים, המטויח באפור כהה, שעמד בין גושים ענקיים של אבן שחורה, כמו שמשון בין עמודיו. מי שלא מכרו, הסבו את הלולים המוארכים שבחצרותיהם לחדרי אירוח והשכירו אותם בחגים ובחופשות לנופשים מזדמנים במחירים מופקעים ובלי בושה. לו יש בית אחד וסביבו גינה גדולה, חמישה דונמים, לבד מעשרים דונמים של אדמה חקלאית בפאתי המושב. עכשיו עמדה החצר הענקית שלו מיותמת. מדי פעם שב והצטער על שוויתר ולא בנה על אדמתו בתים לרני או לשלומית, גם אם בני הזוג של ילדיו סירבו לחיות במושב. אולי לבסוף היו משתכנעים ובאים, הרי כל כך יפה ושליו כאן. כל יום טרדה אותו המחשבה הבאה: כשתמה לא תהיה עוד, מה יעשה בבית הגדול הזה לבדו? למכור את הכול, לעזוב ולהתרחק מן הים, לא מְלָאו לבו.

מן הצוק ראה חנניה את סלעי הכורכר שהידרדרו במדרון ונחתו על החול. שנים צרה בהם הרוח צורות, כאילו חתר בהם נחל איתן. הוא הרים את ראשו אל הראי הכחול והמנחם של הים המתמזג במרחק עם כיפת השמים, עד שדימה בלבו כי הוא נמצא בבועה כחולה הסוגרת עליו מכל עבר וחש לרגע מחנק גדול.

בכל חודש תשרי, כשהסוכה שנהג לבנות לנכדיו על הדשא כבר עמדה במקומה, ועץ הדקל שבקצה הגינה קצוץ כפות כלאחר תספורת, היה הים נרגע מקִּצפו ומשלח את גליו למקום אחר. שלומית אמרה תמיד, "בסוכות הים חלק כמו חמאה, במיוחד בשבילי". גם השנה מקיים הים את הבטחתו הנושנה, חשב, והוא חלק כראי. אצלו עמד ריבוע הדשא בריקנותו. הוא השאיר בגובהי הדקל את כפותיו המשתפלות והן התבדרו ברוח, ובלב כבד טלפן אל ילדיו וביקש מהם שלא יבואו השנה עם הנכדים. ילדיו נענו לבקשתו בהקלה שלא הצליחו להסוות. רני הודיע לו שהוא יוצא ביום ראשון לשבוע מילואים על יד רמאללה, "כן, עוד פעם קו-שטחים, ואני אבוא לראות אותך ואת אימא, כך אני מקווה, מיד כשאשתחרר, אם לא אקבל חופשה עוד קודם." גם שלומית אמרה, "באמת יותר טוב ככה, אבא, אם זה מקל עליך," והוסיפה שלאדווה יש שלושים-ושמונה-פסיק-תשע, "פשוט מסתובב אצלנו איזה וירוס, ולא כדאי שגם אתה תידבק." היא מסרה נשיקות לאמה, נאנחה והבטיחה לעשות מאמץ לבוא לבית החולים בתוך יום-יומיים.

האם הוא מאוכזב מילדיו? חנניה סירב להתחבט בזה. מעולם לא האיץ בהם להתעניין בגורלו יותר משרצו, ועכשיו, כשכבר ידעו כמה המצב קשה, בוודאי לא יאיץ בהם. הם לא היו איתו בבית החולים כשהרופאים נתנו בידו להחליט מה יעשה באמם. אבל כשהרגיש שאינו יכול לעמוד במעמסה לבדו והתקשר אליהם, הם באו מיד. יחד החליטו, על פי צו מצפונם, להחזיר את תמה הביתה ויחד שינו את דעתם כשעמדו בלב כבד סביב מיטתה הדוממת בבית החולים, ויחד התייעצו, ויחד חסו על אביהם וביקשו להשאיר את אמם במחלקה. ד"ר שך הנהן בהבנה, כתב משהו בתיק הרפואי שלה וחזר ואמר שהחולה תועבר לבית מרפא סיעודי בימים הקרובים; כלומר, מיד כשיתפנה מקום.

אחר כך חזרו עם אביהם לביתו, שתו אצלו קפה וחלקו איתו שעות אחדות, עד שהתפוגג מעט רושמו הקשה של הביקור. כשדפקה תמר על הדלת ובידה שקית מלאה בעצמות בשביל אוניקס, היא נעצה בהם את עיניה וגערה בהם על עצם ההתלבטות. "אתם השתגעתם, איך בכלל חשבתם להחזיר אותה הביתה?" אמרה. "לתמה כבר אי אפשר לעזור, ובכלל לא אכפת לה איפה היא שוכבת! אבל אם הייתם מחזירים אותה הביתה, אתם הייתם הורגים את האבא שלכם," ולא נחה דעתה עד שחזרו והבטיחו לה, "תמר, אנחנו לא מחזירים את אימא הביתה." חנניה תקע את מבטו בסנדליו, ממאן לקלוט את משמעות המלים. "אני יודעת טוב-מאוד מה שאני מדברת," רשפה תמר ועיניה הבהירות הצטעפו להרף עין, "אני יודעת מצוין אחרי מה שעברתי עם יקוב. עכשיו, כשתמה כבר בלי הכרה ובקושי נושמת, להשאיר אותה שם זה החסד האחרון שאתם יכולים לעשות אִתה ועם האבא שלכם!" מתעלמת מן הדמעות שעלו בעיני שלומית, פרמה תמר את הקשר בשקית, רוקנה את העצמות הדשנות לתוך הקערה של הכלב והלכה כלעומת שבאה. ברגע שפרודות הריח של שרידי העוף הכו בחוטמו, אוניקס קם על רגליו והתנפל על הקערה.

עדנה שמש היא סופרת, מתרגמת ועיתונאית עצמאית. למדה ספרות אנגלית ותולדות התיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים ותרגום באוניברסיטת תל אביב. פרסמה סיפורים קצרים פרי עטה בכתבי עת בארץ ובחו"ל – כתב העת לספרות קשת החדשה, עיתון 77, כתב העת נוגה, הֶבְּרֶאִיקָה, (בולגריה), ובספר בשם Le Miroir (בתרגום לצרפתית). בגיליון 21 (ספטמבר 2007) התפרסם קטע מתוך עד הים האחרון (שם זמני), רומן בכתובים. הסיפור אמסטֶל הופיע באנתולוגיה של מיטב "סיפורי קשת החדשה" (2007) בהוצאת כרמל.

שמש זכתה בשלושה פרסים ספרותיים בתחרויות לכתיבת סיפורים קצרים: פרס ראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר מטעם כתב העת נגה (2002); פרס ראשון בתחרות לכתיבת סיפור קצר בעילום שם מטעם עיתון 77 (2004) ופרס ראשון בתחרות הבינלאומית לכתיבת סיפור קצר מאגן הים התיכון (2002, מרסיי, צרפת) בחסות אונסק"ו.

שמש כותבת ביקורת ספרים באתר "קשתות" של קשת החדשה ובעיתון 77, ובעלת בלוג אישי באתר קשתות של קשת החדשה. כעיתונאית, פרסמה כתבות במגאזין הבינלאומי The Jerusalem Report, ב-The Jerusalem Post , במסע צעיר, ובמסע אחר וכמו כן כתבה כתבות מגזין ותחקירים לעיתון 'במקום' ולעיתון 'ערים'.כותבת בקביעות לעיתון הילדים 'עיניים'. תרגמה את הספר 'עיר המלאכים הנופלים' של המועמד לפרס פוליצר, ג'ון ברנדט (להוצאת כנרת); 'משפחת לָמֶנט' של זוכה פרס סרוייאן, ג'ורג' הייגן (להוצאת כנרת); 'בֹּהֲק בוער' של טרייסי שבלייה (להוצאת כנרת) ואת 'חלומות מאבי' של בָּרָק אובָּמה (להוצאת הקיבוץ המאוחד). גרה ברחובות.

X