אמן הסיפור הקצר | לרכישה באינדיבוק
אמן הסיפור הקצר

אמן הסיפור הקצר

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 453
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 60
- 37

"אמן הסיפור הקצר": כך מכנים את אדם טהר-זהב. אחרי שפירסם חמישה קובצי סיפורים קצרים, נואש מכתיבת רומן וננטש על-ידי האישה היחידה שאהב, הוא רוצה יותר. בזכות ספריו הראשונים הוא עדיין סופר ידוע, אבל קוראיו מתמעטים, חיי האהבה שלו תקועים, והגרוע מכל – סיפורים קצרים יצאו מהאופנה, ואפילו הוא עצמו כבר מתקשה להסתפק בהם. אדם ממשיך לחפש את הרומן הגדול – אהבה, או ספר, מה שיבוא קודם. אבל איפה לחפש?

המצב מעולם לא נראה מייאש יותר. מתהילת העבר נותרו רק שיירים בצורת הזמנה להרצות בחטיבת ביניים, האהובה שנטשה הפכה לכותבת רומנים מצליחה, ובמוסף החג מתפרסם מאמר קטלני על יצירתו. כשהוא פוגש חוקרת ספרות צעירה וכריזמטית ומתאהב בה, נראה שמזלו עשוי להשתנות. האם היא תצליח לחלץ אותו מהמשבר? האם נזכה לקרוא סיפורים קצרים חדשים שלו, ואולי אפילו רומן ראשון פרי עטו?

הרומן החדש של מאיה ערד הוא יצירה עלילתית סוחפת ומורכבת, שהיא בה בשעה משחק מרהיב של ספר-בתוך-ספר. בתוך הקומדיה של אדם טהר-זהב שוזרת ערד כמה מיצירותיו ה"מתכתבות" עם ניסיונותיו למצוא אהבה ולהקים משפחה. בתוך כך נפתח צוהר מרתק, אירוני ומושחז, אל חיי היומיום של הספרות הישראלית הנכתבת היום, על גיבוריה הכוזבים והאמיתיים והישגיה הממשיים והמדומים.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אמן הסיפור הקצר”

ביקורות וקישורים

"בספרה החדש "אמן הסיפור הקצר" מאיה ערד שוב יוצאת מהמשבצות הספרותיות המוכרות, הפעם כדי לשאול מה קרה לסיפור הקצר, ואף לנסות לענות על כך ברצינות. ניסים קלדרון התפעל"
ניסים קלדרון, 15.12.09 ,YNET  » לכתבה המלאה

"זה ספר שהוא הרהור ארס פואטי על כתיבה וכותבים, ספר על סיפורים קצרים, רומן רומנטי, רומן מפתח. ויותר מהכל, רומן מצוין. על החיים והכתיבה ושזירתם זה בזה. הכתיבה של ערד הדוקה ומוקפדת. שורה שורה, פרק פרק, ומבנה העלילה עצמו, מלוטשים עד ברק: הקצוות קשורים, הלקחים הופקו, הקצב נשמר… ממש כיף לקרוא את הספר הזה."
ליאת אלקיים, הארץ ספרים, 9.12.09  » לכתבה המלאה

"ערד היא מהסופרים העכשוויים הנדירים שמזכירים לך שיש דבר כזה כישרון… הסיפורים הקצרים המגוונים המשולבים ברומן מעידים על כישרון גדול, ולפחות סיפור אחד, "אומסק" שמו, על אודות ישראלית הנוסעת לסיביר על מנת לאמץ ילד, הוא מופת לסיפור קצר… בתום העשור הראשון למאה ה-21 אפשר לומר: יש דור חדש בספרות הישראלית וערד היא אחד מעמודי התווך שלו."
אריק גלסנר, ספרות, מעריב, 11/12/09  » לכתבה המלאה

כתבה וראיון עם מאיה ערד
מיה סלע, הארץ (גלריה) 19/11/09  » לכתבה המלאה

כשהוציא לאור את ספרו הראשון, נכתב: "קובץ סיפורים קצרים כתובים להפליא, משורטטים ביד אמן." כשיצא ספרו השני, פסקו: "ספרו השני, אף הוא קובץ סיפורים קצרים, לא איכזב. נקווה שבעתיד הקרוב נזכה לרומן מפרי עטו." כשנדפס ספרו השלישי כתבו רק: "הסופר אדם טהר-זהב, אמן הסיפור הקצר, הוציא את ספרו השלישי."

כבר אז, לפני עשור, היה שמץ צריבה במחמאה, אבל בשנים שחלפו הלכה הצריבה והתעצמה לכדי עלבון של ממש, וההקטנה דרך חיבה הפכה לגימוד. אפילו על "אמן הסיפור" היה מוחל, אבל "אמן הסיפור הקצר" נשמע זדוני, מלעיג, כאילו מודגשים קוצר ידו, קוצר אמנותו, קוצר יריעת הבד שלו. אפילו, חש, לעג התואר גם לקוצר קומתו – מטר שבעים, נהג לומר, לעצמו בייחוד, מאז היה בן שש-עשרה, אבל בלשכת הגיוס, כעבור שנה, עמד יחף, בתחתונים, והאחות הידקה את רף המדידה אל ראשו בלי רחמים והכתיבה לפקידה מעבר לפרגוד: מטר שישים ושבע.

וכמו התואר שהוצמד לו, "אמן הסיפור הקצר", גם שאר השבחים שחלקו לו מאז הרגיזו אותו יותר מאשר נעמו לו. מבקרת אחת, בעצמה אחראית לכמה סיפורים קצרים בכתבי-עת שונים, כתבה בהתפעלות על ספרו השני: "אחרי שקוראים את סיפוריו של אדם טהר-זהב, קשה להבין מדוע מתעקשים אנשים לכתוב רומנים." אז נראה לו המשפט הזה כפסגת השבחים. היום, כשהוא נזכר בכך, ממלא אותו זעם: לא משנה מה יכתוב ואיך, לעולם ישפטו אותו על רקע הרומן, החסר, האין.

כן, הוא מכיר את כל הטיעונים לטובת הסיפור הקצר. הצמצום. הפערים. האינטנסיביות הלירית. אין צורה ספרותית צרופה מזו. כל משפט מיותר, כל מילה שלא במקומה, יבלטו לעין מייד. דווקא כאן נבחנים הארכיטקטים הגדולים: והרי דירה צנועת ממדים קשה הרבה יותר לתיכנון מאשר מגדל רב-קומות. אבל כל הנימוקים הללו, ידע, בטלים. כמה ארכיטקטים מעוניינים לתכנן דירות שיכון? כמה קומפוזיטורים מעוניינים לחבר אֶטיוּדים? שום ייפוי לא יועיל: הסיפור הקצר נחשב למגרש האימונים. המשחק המקדים לדבר האמיתי.

פעם עוד ניסו לשדלו לכתוב רומן. "הסיפורים שלך נפלאים," החניפה לו העורכת החדשה של סדרת המקור, מבוגרת ממנו אך במעט, "אבל דווקא מפני שאתה סופר… וריאבילי כל-כך, היה נהדר אם היית מנסה עוד דברים." גם מנכ"ל ההוצאה עצמו אמר לו: "אתה ממקם את עצמך במשבצת. אתה עושה דבר אחד – אתה עושה אותו נהדר, בזה אין בכלל ספק – אבל הקהל רוצה לראות אותך עושה גם דברים אחרים. וכן," הוסיף אחרי מחשבה קצרה, "למה להכחיש, קשה מאוד היום למכור סיפורים קצרים."

הוא ניסה לכתוב רומן. לקח לו פסק זמן של כמה חודשים. קיבל גם מקדמה מההוצאה. אבל המבנה שהתכוון להעמיד נותר קוביות-קוביות, וכעבור שנה הגיש להוצאה את מה שהפך לקובץ סיפוריו השלישי.

עכשיו, אחרי חמישה קובצי סיפורים, לא היה עוד ספק: הוא אמן הסיפור הקצר. עורכים ומוציאים לאור חדלו לשדלו לכתוב רומן. עיתונאיות הפסיקו לחקור בעניין. מבלי לשאול לדעתו הפכו אותו לנציגו של הסיפור הקצר בספרות העברית העכשווית. שמו נזכר בכל פעם שעולה הטענה שאף אחד היום לא כותב, קורא או מוציא לאור סיפורים קצרים: הנה, אומרים, אדם טהר-זהב, למשל. סופר ידוע ומצליח. מוציא לאור בהוצאה גדולה ומכובדת. מוכֵר היטב.

לכאורה, הכל נכון. הוא סופר ידוע. מצליח. מוציא את ספריו בהוצאה מהשורה הראשונה. ובכל זאת תחושת אי-שביעות-רצון שורה עליו: תמיד יתויג כאמן הסיפור הקצר. וככל שיהיה ידוע ומצליח, לעולם תמנע ממנו העובדה הזו להיות אחד מהגדולים באמת. לעולם יזכה רק בפרסים שוליים, לא באחד מאלה המאפשרים לך להתפנות לשנה ומביאים פירסום ומכירות. לעולם יוזמן לשפוט רק בתחרויות של סיפורים קצרים, יצירות ביכורים ובוסר כולן. ובגלל שסיפוריו קצרים, מעזים עורכי מוספים להתמקח איתו ולהזמין ממנו סיפורים לפי מידה, לא יותר מאלפיים חמש מאות, אלפיים, אלף וחמש מאות מילה, כאילו היה סוכן נוסע המתדפק על הפתחים עם דוגמיות סחורה: איתו מתמקחים על כל אמת אריג, בעוד שמכותבי רומנים קונים גליל שלם בלי לפצות פה.

לעיתים תכופות היה מחשב לאחור ומנסה להבין מה השתבש בחייו. והרי כשהתחיל לפרסם זו הייתה הבטחה לקריירה ספרותית מזהירה. עכשיו הרגיש כמי שלמד בנעוריו מקצוע שאבד עליו כלח, כמו שען או שרטט. אין עוד דורשים לכישוריו. מה השתנה מאז? כשיצא לאור ספרו הראשון הוא היה רב-מכר. הייתה כתבה גדולה במוסף של אחד העיתונים הראשיים. תריסר סקירות וביקורות, אוהדות כולן, בעיתונים ובכתבי-עת. היה פרס ליצירת ביכורים מטעם נשיא המדינה. על ספרו האחרון קיבל תמלוגים בסך אלף ושמונה מאות שקל. ביקורת קצרה, אוהדת ופושרת, התפרסמה במוסף הספרים של 'הארץ'. עוד ביקורת נלהבת במקומון ירושלמי. ערב השקה צנוע, שעלה לו בתחינות ותזכורות ליחצנית של ההוצאה. הופעה אחת בטלוויזיה שסידרה לו היחצנית. לפעמים הוא יוצא מדעתו: אילו כתב רומן היה ללא ספק מגיע לרשימת רבי-המכר. האם ציבור הקוראים מטומטם כל-כך שיפסול קניית ספר רק משום שהוא מכיל סיפורים קצרים?

שלא להזכיר את ציבור הכותבים. גדול כמו ציבור הקוראים, אם לא יותר. כשיצא לאור ספרו הראשון הציעה לו ההוצאה משרה חלקית של לֶקטוֹר. דובר גם על סיכוי לעורך-משנה של סדרת המקור. אבל מאז, בהתמדה, הפך הזרם האיתן לזרזיף צנוע, ובשנה-שנתיים האחרונות כמעט גווע. אז, לפני שמונה-עשרה שנה, כרע מעומס העבודה. כתבי-היד היו נערמים בתיבה שלו. אם היה מאחר לאסוף אותם, הייתה הערימה גולשת והכתבים היו מתגוללים על כל סביבותיה. נשים בנות ארבעים ויותר ("זקנות", היה מכנה אותן.

הרעיון שהוא עצמו יהיה בן ארבעים נראה אז מופרך מיסודו) היו שולחות לו סיפורים מודפסים במדפסת סיכות פרימיטיבית, מוסיפות בכתב יד רהוט מידע על עצמן ("נשואה ואם לארבעה… מורה לספרות ומרכזת הוראת המקצוע לבגרות בתיכון מקיף ה' בראשל"צ…"). לעולם היו מגישות סיפורים קצרים עשויים היטב, בנויים בהיגיון, על-פי כל עקרונות הסיפור הקצר שלימדו את תלמידיהן: אקספוזיציה, התפתחות, נקודת שיא, פואנטה. סיפורים מלאים נשמות אילמות, דחויות וזנוחות. תמיד תמצא שם איזו ידידות מהוססת הנרקמת בין קשיש שילדיו מזניחים אותו למטפלת הפיליפינית שלו. או בין ילד דחוי שבני כיתתו לועגים לו לאיזה ירקן או סנדלר כבד גוף, עילג לשון. וחזקה עליך שעד שיגיע הסיפור אל סופו תיגדע הידידות באיבּה באשמת ילדיו של הקשיש, החוששים לכספו של אביהם, או הוריו של הילד, החרדים לתומתו של בנם.

לעיתים, במעין וריאציה על נושא, הייתה "יועצת חינוכית, מומחית להפרעות קשב והתנהגות, בעלת תואר שני בהפרעות בתקשורת" שולחת מונולוג עילג, קטוע, מפי ילד קשה חינוך, שהוריו קוראים לו עצלן והילדים בכיתה – מפגר. מעטפות מדואר צבאי עלום היו מגיעות, מאת "חייל בשירות חובה, זהו סיפורו הראשון", ובתוכן סיפורים על אובדן חבר בקרב, על כדור שנפלט, על ילד יוקד עיניים ואבן בידו. או שאיזה "טל יער" או "נועם שלו" ("שם בדוי של צעיר שאינו מעוניין, מטעמים מובנים, בפירסום שמו") היה מצייר פרץ של תשוקה שהתלקח במינכן או בהיידלברג בין המספר לאיזה פטר או יוהן. והבושה. והאשמה. ומה הייתה אומרת סבתא הנקה, ששרדה את אושוויץ. ועוד נרקומנים. וחסרי בית. ופועלים קשי יום. וצעירים מנוכרים, אובדי כיוון, לתועפות. סיפורים כתובים, כמעט תמיד, בגוף ראשון, מונולוגים ברובם. אחר-כך עברו לזמן הווה, כאילו בוטלו הבניינים בעברית ורק הבינוני נשאר: "קוקו ונועה יושבים על ספה בסלון של קוקו. קוקו שולח יד לשולחן להביא עוד סיגריה. זה לא טוב לעשן כל-כך הרבה, נועה אומרת לו. קוקו אומר לה, תסתמי."

בהדרגה חדלו הסיפורים להגיע. כמות כתבי-היד לא פחתה. להיפך, כמעט הוכפלה, אלא שעכשיו היו כולם שולחים "רומן", או "קטע מרומן" או "פרק מרומן בכתובים". לעיתים רחוקות עוד קורה שאיזו מורה לא מעודכנת, או נערה מערד או כרמיאל, שולחת סיפור קצר. רק עורכי מוספים לספרות נזכרים בו לפעמים, בעיקר בערבי חג. מבקשים סיפור קצר שטרם פורסם, רצוי פחות מאלף וחמש מאות מילה. והאנתולוגיות, כמובן. הבוקר, למשל, בשעה המוקדמת להפליא תשע ועשרים, צלצל הטלפון בביתו וקול נשי, נמרץ ונלהב, ביקש לדעת:

"שלום, אני מדברת עם אדם טהר-זהב?"

הוא אישר. משהו מהפיהוק שהחניק הגיע אל הדוברת: "הערתי אותך?"

"לא." ממילא הוא עייף מכדי לשלוף את התשובות המוכנות אצלו למקרים כאלה.

"יופי. אז תשמע, אדם," אמרה את שמו הפרטי בזהירות, כמגששת לראות האם הדבר הולם, "מדברת רותם בר ואני עורכת המקור של הוצאת פטל – שמעת עלינו?"

"לא."

היא החלה לספר לו על ההוצאה: קטנה, אבל איכותית ביותר. חדשה, אבל כבר חתומה על לא מעט הצלחות ביקורתיות ומסחריות…

"כן," קטע אותה. "מה אני יכול לעשות בשבילכם?"

בשבריר הרגע שחלף עד שהשיבה לו תהה אם היא מנסה להעביר אותו אליהם. הוצאות חדשות תמיד מחפשות שמות. לא שיש לו איזו כוונה לעבור – המו"ל שלו הוא הנכס הכמעט יחיד שלו, כרגע – אבל מעניין לשמוע מה היא מוכנה להציע.

"אנחנו עובדים עכשיו על אנתולוגיה…" שמע את רותם.

נו, בטח. הוא היה צריך לדעת.

"בשם 'אפס שמונה: סיפורי דרום'. והיינו רוצים לכלול גם את הסיפור שלך, 'מש"קית ת"ש'."

"כן?"

"כן."

הוא הזכיר לה שהסיפור הזה, שנדפס כבר בספרו הראשון, ראה אור עוד פעמיים מאז, בשתי אנתולוגיות: האחת, 'הסיפור הקצר החדש', מלפני חמש-עשרה שנה, והשנייה,' שירות חובה: סיפורים צה"ליים', בהוצאת משרד הביטחון. לזו האחרונה הייתה תפוצה עצומה ממש, שכן היא חולקה לחיילים ועובדי משרד הביטחון כשי לראש השנה.

"אז מה!" מחתה רותם. "זה בכלל לא חשוב. אנחנו עובדים על קונספט אחר לגמרי. זה נושא מאוד חזק עכשיו: לוקאליות, ספרות ומקום. וחשוב לנו מאוד לכלול כמה שיותר סיפורים, לכסות כמה שיותר אזורים גיאוגרפיים…"

"עד כמה שאני זוכר," אמר, "אם בכלל אפשר לסמוך עלי, בכל זאת כתבתי את זה לפני עשרים שנה, עיקר הסיפור מתרחש בתל השומר ובית לוינשטיין."

"למה," סתרה אותו בשצף, "לפחות החצי הראשון ממוקם בצאלים…"

"שיזפון," תיקן.

"יש שם אווירה מאוד יפה של בסיס דרומי נידח…"

"טוב," קטע אותה, "מי עוד הולך להיות שם?"

"איפה?" תהתה.

"באנתולוגיה שלכם."

היא הייתה נלהבת להשיב: "או, יש לנו המון אנשים, המון סופרים צעירים. יש אחד מאופקים. בחור מדהים. כותב דברים יפהפיים. ויש את קציעה וייסמן, בחורה מבית דתי. סיימה שירות לאומי בירוחם ונשארה לגור שם. כותבת נפלא. ועוד בחור מאוד מיוחד שחי כבר ארבע שנים באוהל על החוף באילת, מוכר תכשיטים שהוא מכין לבד…"

"בקיצור," קטע אותה, "אנשים שעוד לא פירסמו כלום."

שוב הוא, סופר מבוסס וידוע, נדון לשבת עם טירונים גמורים.

"לא רק," התגוננה רותם. "חשוב לנו לשלב בין שמות ידועים וחדשים."

"ומי השמות הידועים שלכם," ביקש לדעת. חוץ ממני, התאפק מלהוסיף.

"אנחנו במשא ומתן על פירסום סיפורים של עמוס עוז וס. יזהר."

לזה לא ציפה. סוף-סוף יש לו הזדמנות לשבת במקום הראוי לו, בכפיפה אחת עם עמוס עוז וס. יזהר. ומאידך, הוא הרי מכיר את התחום היטב. משא ומתן, בטח. כל הסיכויים שלא יצא מזה כלום. למעשה, קרוב לוודאי שכבר סירבו לה. ובכל זאת, אם נכונים דבריה, הרי שיש לו כאן הזדמנות שלא תיקרה על דרכו בקרוב.

"איזה סיפורים?" תבע לדעת.

היא גמגמה. משהו מ'ארצות התן'. אולי 'נוודים וצפע'. ומיזהר את 'השבוי', כמובן. 'חירבת חזעה' ארוך מדי…

הוא לא ארוך מדי, עמד להתפרץ, הוא פשוט לא סיפור קצר, אבל במקום זאת אמר: "אני רואה שההגדרה שלכם לדרום מאוד רחבה," ומשלא קיבל תגובה, הוסיף: "בערך עד איפה שהמצרים הגיעו בארבעים ושמונה."

היא לא צחקה, אפילו לא השמיעה גיחוך מנומס. נמאס לו מהבורות של כל הסופרים והעורכים הילדים האלה – הרי אין לה מושג עד לאן הגיעו המצרים בארבעים ושמונה.

"אז מה אתה אומר?" שמע את רותם.

"אני אומר שההגדרה שלכם לדרום היא מאוד רחבה."

"בגלל זה החלטנו לקרוא לאנתולוגיה 'אפס שמונה'," הסבירה לו. "שתכלול את כל האזור שמתחת לקידומת."

הוא התאפק שלא לצחוק. "טוב," ניסה להשקיט את הצהלה העליזה שהשתלטה עליו, "אני אחשוב על זה."

"הייתי שמחה אם תחזור אלי עד סוף השבוע, כי חשוב לנו להיכנס לעבודה כמה שיותר מהר. אנחנו רוצים להוציא את זה עוד בשנה האזרחית הנוכחית, אלפיים ושמונה. אתה מבין, אפס שמונה…"

"ומה תעשו בשנה הבאה," חקר, "תוציאו אנתולוגיה של סיפורי השרון בשם 'אפס תשע'?" שתיקה מעבר לקו. נעלבה, כנראה. הוא כבר הספיק להתחרט, ניסה למצוא משהו לומר לה, אבל היא הקדימה אותו. "לא, אתה לא מבין. זה פרויקט חד-פעמי ומאוד מיוחד. ואנחנו ממש לא מסתובבים מסביב לפופיק שלנו. זה השנה של הדרום, בטח שמעת. ובאמת חשוב לנו להשקיע בפריפריה. בייחוד עכשיו. גם משרד החינוך שם את הנגב במרכז והקצה תקציבים, ככה שנשמח… אז מה אתה אומר?"

"אני צריך לחשוב."

"אם אתה רוצה אנחנו יכולים להיפגש, לדבר על זה. אני ממש-ממש רוצה את הסיפור שלך. אני מתה על הכתיבה שלך, בייחוד על הסיפור הזה…"

עכשיו נזכרה להגיד.

"קראתי אותו לפני איזה עשר שנים, כשהייתי בתיכון," שמע את רותם. "הוא נורא ריגש אותי. אפילו רציתי לכתוב לך מכתב אבל בסוף לא העזתי…"

"חבל שלא כתבת."

"אבל אנחנו יכולים לדבר על זה כשניפגש, אם זה בסדר מצידך," ניסתה שוב.

היא מתחנפת, הזכיר לעצמו. זאת העבודה שלה. היא רוצה את הסיפור שלו. אבל גם הידיעה הזו לא האפילה על הנעימות שהשרו עליו דבריה.

"רגע," העמיד פנים, "אני צריך לבדוק מה קורה איתי השבוע… אני יכול לחזור אליך עוד שעה-שעתיים?"

"אין בעיה."

"היי!" קרא אחריה. היא כבר עמדה לנתק. "לא נתת לי את המספר שלך."

"אה," התנצלה. "חשבתי שזה מופיע לך על הנייד. אז אתה רושם?"

הוא החליט לא להזכיר לה שהיא התקשרה לטלפון הקווי שלו, גם לא להסביר שאין לו טלפון נייד. אחרי שרשם ונפרד ממנה הניח את השפופרת, והלך להכין לעצמו קפה.

הוא צריך להיות מרוצה שעדיין חושבים עליו, ועוד כעל "שם". שעדיין רוצים את הסיפור שלו, שראה אור לפני שמונה-עשרה שנה. אלא שהשיחה השרתה עליו דכדוך – ולא רק מפני שהוא מוּכר בשל סחורה עתיקה וממוחזרת, וחדשה אין לו, אלא גם משום הגילוי, שגם בו אין כל חדש, שאותו דור של סופרים ועורכים שלא ידע אותו, שהוא נוהג לפטור בזלזול כ"ילדים עם חלב על השפתיים", כבר אינו צעיר כל-כך. הוא, בגילה, כבר הוציא לאור את ספרו השני. הוא, בגיל צעיר משמעותית משלה, כתב את הסיפור הזה שהיא כל-כך רוצה לאנתולוגיה שלה. עכשיו עלה על דעתו שגם הוא לא קרא את הסיפור עשר שנים לפחות.

אחרי שמזג את הקפה שלף את ספרו הראשון, 'שבר ענן', ממקומו בקצה המדף התחתון, פתח בעמוד ארבעים ושמונה, התיישב בכורסה והתחיל לקרוא.

מאיה ערד, ילידת ישראל (1971), גדלה בקיבוץ נחל-עוז ובראשון לציון ושירתה במדור הסברה בכתב במפקדת קצין חינוך ראשי. היא בוגרת החוגים ללימודים קלאסיים ובלשנות באוניברסיטת תל-אביב ובעלת דוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת לונדון. לימדה באוניברסיטאות שונות, ביניהן הרווארד, ז'נבה, סנט-פטרבורג וסטנפורד.
ספרה הראשון 'מקום אחר ועיר זרה' יצא לאור בהוצאת חרגול, זכה בפרס הביכורים של משרד החינוך והתרבות, ובשנת 2005 נכלל בחמישיית המועמדים הסופית לפרס ספיר. ב-2006 הועלה כהצגה בתיאטרון הקאמרי (בבימוי אלדד זיו, מוזיקה אלון אוליארצ'יק). מחזה בחרוזים פרי עטה, 'צדיק נעזב' ראה אור בשנת 2005 בהוצאת אחוזת-בית.
אחרי שבחנה את הצדדים היותר משעשעים והפחות זוהרים בחיי האקדמיה ברב-המכר עטור השבחים, 'שבע מידות רעות', פנתה מאיה ערד לזירה אינטימית ורגישה הרבה יותר – חיי המשפחה. ספרה 'תמונות משפחה' ראה אור בהוצאת חרגול בינואר 2008. ב-2009 ראה אור ספרה 'אמן הסיפור הקצר', שבו בחנה בחדות ובהומור את עולם הספרות בישראל.

X