אמברוויל | לרכישה באינדיבוק
אמברוויל

אמברוויל

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 328
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 37

אֶריק דוֹב הוא מצליחן אמיתי. הוא עובד במשרד הפרסום היוקרתי ביותר במוֹלִיסַן טָאוּן, יש לו אישה יפה, ונישואים מאושרים. הוא יודע שהוא בר מזל; בצעירותו, חייו התנהלו במועדון הימורים והוא היה אחד מעושי דברו של ראש ארגון פשע אימתני בשם ניקולס יוֹנָה.

לדאבונו של אֶריק דוֹב, מתברר לו כי העבר שלו לא נשאר מאחור, והוא פולש אל ההוֹוה המאושר וחסר הדאגות שלו. ניקולס יוֹנָה והגורילות שלו דורשים מאֶריק דוֹב לבצע משימה אחת אחרונה. לגנגסטר המזדקן נודע ששמו מופיע ברשימת המוות, והוא רוצה שאֶריק דוֹב ימחק אותו מהרשימה. אם הוא לא יספק את הסחורה, אישתו האהובה של אֶריק, אֶמָה ארנבת, תילקח ממנו לעולמים וגופה היפה ייקרע לגזרים. הבעיה היא שאף אחד לא יודע אם רשימת המוות קיימת בכלל.

אֶריק אוסף את החבורה מעברו האפל: סֶם צבי – הסוטה הסדיסט, טוֹם-טוֹם עורב – הבריון רפה השכל, ומָרֶק נחש – הנוכל הערמומי. הארבעה יוצאים למסע חיפוש בעקבות הרשימה המסתורית, ומתוודעים לעולם הביבים האכזרי של מוליסן טאון ולמוסדות השלטון האכזריים לא פחות של העיר. ובעולם הזה אי-אפשר לבטוח בשום דבר ובאף אחד.

אַמבֶּרוִויל, ספר חדשני ומרתק, משלב בעלילתו הסוחפת תאוות בצע, סקס, פשע מאורגן ושאלות ערכיות. בספר מתואר עולם אלטרנטיבי, מלא צבע, דמיון ומקוריות, שמשקף את המציאות שלנו ואת ההתלבטויות המוסריות שמאפיינות את החיים בעולמנו. זהו ספר אפל, מותח ומעורר מחשבה, שמציג לקוראים קול ספרותי חדש, מבטיח ומיוחד במינו. הספר תורגם ליותר מעשרים שפות.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אמברוויל”

חבטה נשמעה על דלת דירתם של אֶריק דוב ואֶמָה ארנבת אשר ברחוב אָקסְבּרידג', שצבעו חום־אדמדם, בוקר אחד בסוף חודש אפריל. גשם הבוקר פסק, הרוח נרגעה והשמש שוב זרחה מעל מוֹליסָן טָאוּן.

"סתום את הפה ותפסיק לחבוט," מלמל לעצמו אֶריק דוב ומשך את השמיכה מעל ראשו.

אבל השמיכה היתה דקה מדי; החבטות על דלת הכניסה הדהדו בכאב בין רקותיו של הדוב.

היה בלתי אפשרי לחזור לישון.

ליל אמש נמשך עד מאוחר והיה רווי אלכוהול. היה זה מסוג הערבים בהם נראה שכל בובות הפרווה החליטו לצאת לבלות. כל המסעדות בלָנסהַיים היו מלאות עד אפס מקום. לאורך רחוב פּפָאפֶנדוֹרפֶר טוֹר שצבעו סגול־עז התקהלו החיות כל הדרך מאולם הקונצרטים, והצפיפות סביב דלפקי הברים במועדונים לאורך רחוב קרוֹנקֶנהָאגֶן הצהוב־חרדלי היתה גרועה יותר מזו שבשדרה הצפונית בשעת שיא העומס. יונקים וזוחלים, דגים וציפורים, חיות דמיוניות ואפילו חרק פה ושם; בובות פרווה מכל הסוגים והמינים התקבצו להן בלָנסהַיים.

"בואו אחרַי!," צעק אריק כשהחיות על המדרכות איימו להפריד בין חברי הקבוצה.

הם היו חמישה. ווֹלֶה* קרפד ניקוֹלָאוּס חתול ומנהל פרויקטים ממשרד הפרסום 'ווֹלֶה & ווֹלֶה', שאת שמו אריק לא ידע.

אך היה זה פיליפ בָּבּוּן שצעד לצידו של אריק. בבון עמד הערב במרכז תשומת הלב. הוא ייצג את חברת הנעליים דוֹט. החברה חיפשה משרד פרסום חדש מזה חודשים רבים, וחברת ווֹלֶה & ווֹלֶה עמדה לזכות בתקציב. מה שנשאר זה הדחיפה האחרונה.

אריק דוב היה מוכן לדחוף.

את עינו של אריק צדה מסעדה שהיתה די קרובה. מרחוק הוא ראה את האותיות השמנות, הצהובות, של שלט הניאון שהכריז: התוּכּי – בָּר וגריל.

"'התוכי," אמר אריק לפיליפ בבון. "בחיים לא היה לי שם רגע משעמם."

לאמיתו של דבר, אריק דוב לא שמע על המקום מימיו וסביר להניח שלעולם לא יֵדע איך להגיע לשם שוב. אבל אותיות הניאון הנטויות הזכירו לו את האָר־דֶקוֹ של ילדותו, ונוסף על כך, באזור הזה כל מסעדה היתה זהה לרעותה כמעט לחלוטין.

"רק שלא יהיו שם בחורות מופקרות," אמר בבון והשמיע צחקוק עצבני. "לא יצאתי לפחות עשרים שנה, אני לא רוצה להיתקל שם ב… בהתהוללויות למיניהן… על הפעם הראשונה."

פיליפ בבון לבש חליפה אפורה, חולצה לבנה ועניבה כחולה כהה. בארוחת הערב סיפר שהדברים שמעניינים אותו יותר מכל הם מאזנִים, שיעורי פדיון והצדפות שהוא אוסף על חוף הים בהילֶווי. בבון צעד לצד אריק דוב ולא הרפה מתיק המנהלים שלו. כל הערב יאחז בו, כאילו היה גלגל הצלה.

לכולם היה ברור שמה שפיליפ בבון רוצה יותר מכול זה לפגוש בחורות מופקרות.

"התהוללויות?" צחק אריק דוב. "אני די בטוח, לצערי, שבתוּכּי יש די הרבה התהוללויות."

פיליפ בבון נרעד כולו מרוב ציפייה.

סדרה חדשה של חבטות עזות נשמעה מכיוון דלת הכניסה.

למה הם לא מצלצלים בפעמון כמו בובות פרווה רגילות?

אריק דוב התפתל במיטה. הבל פיו עלה בנחיריו מתחת לשמיכה. וודקה ומרטיני. וודקה ומרטיני ישנים. האם עישן אתמול? נראה שכן, לפי הטעם שבפיו.

כשיצאו ממסעדת התוכי-בר וגריל – מאחר ששום בחורה שם לא היתה מספיק מופקרת לטעמו של בבון – הם היו שתויים כהוגן. הם מצאו את עצמם במועדון ג'ז במרתף אפלולי שלא יכול להיות בלנסהיים, כי אם צפונית יותר, כנראה, בטוּרְקֵיי.

"אני יודע שלא נדבר על עסקים," אמר אריק דוב.

היה לו קשה לדבר ברור. הוא ישב מול בבון בסמוך לשולחן קטן ועגול באחת מפינות המועדון. אריק ישב על כיסא והבבון השתרע על ספה נוקשה בצמוד לקיר. סקסופון יילל על הבמה, האם ישבה מישהי על ברכיו של הבבון? היה כה חשוך עד שקשה היה להיות בטוח.

"אני יודע שלא נדבר על עסקים, אבל רק שנינו נשארנו, לא? החלטתם ללכת על ווֹלֶה & ווֹלֶה?"

"ביום שלישי," אמר בבון.

זה לפחות מה שנדמה היה לאריק שהוא אמר.

"יום שלישי?"

"אבל אנחנו דורשים תקרה," אמר בבון.

ואולי אמר גם משהו אחר. על הבמה הצטרפה חצוצרה לסקסופון ולא היה אפשר לשמוע דבר.

"יש פָּנדָה על הברכיים שלך?" שאל ווֹלֶה קרפד.

מאיפה הגיע הקרפד, דוב לא ידע. אבל בבון נתפס בקלקלתו וקם מהספה באחת. כעבור שנייה נפל שוב לאחור. והפנדה עליו.

"בחיים לא נגעתי בשום פנדה," צעק.

ואז ידע אריק שהתקציב של דוט ייפול לידי ווֹלֶה & ווֹלֶה.

"אני בא!" צעק.

אריק העיף את השמיכה והתיישב על המיטה. חדר השינה התנודד לנגד עיניו. הרעש מכיוון הדלת התחזק.

הוא זכר במעומעם שאֶמָה יצאה מהבית לפני כמעט שעה. היא שכרה סטודיו בחלק הדרומי של אַמבֶּרוויל, בכיוון פארק סווֹרִיק. היא נהגה לעבוד שם כל עוד השמש היתה במזרח ואהבה לצאת מוקדם בבוקר. אריק עצמו היה איטי יותר, גם בימים רגילים. קפדן יותר, אמר.

מתנשא יותר, אמרה.

הדוב קם על רגליו ולבש את התחתונים והחולצה שהיו מונחים על הרצפה למרגלות המיטה. הבגדים שלבש אתמול. עלתה מהם צחנה של זיעה, עשן ושִכרות מעופשת. הוא נאנח וחצה בצעד איטי את חדר האוכל.

הווילונות בחדר השינה היו מוגפים, אך מבעד לחלונות בסלון נצנצה עין השמש משׁמַים כחולים. נחירי חוטם הבד של אריק התרחבו ומבלי משים הפנה את אוזניו הקטנות והעגולות קדימה. הוא לא העז אפילו לנחש מי בדלת; רק לעיתים רחוקות הגיעו אליהם אורחים לא קרואים. הוא כיווץ את גבות רקמת הצלבים שלו ותפס את ראשו הדואב. יחד עם זאת ניכר נצנוץ משועשע בעיני הכפתור השחורות והקטנות שלו.

החיים מזמנים לא פעם הפתעות נעימות לאריק דוב.

הוא יצא אל המבואה בדיוק כשהחבטות התחדשו וניכר היה שבעל החיים מעבר לדלת איבד את סבלנותו. צירי הדלת חרקו בצורה מדאיגה. לא היתה שום אפשרות להתעלם מהעוצמה שמאחורי החבטות. אריק היסס.

הוא נעמד ליד ספה קטנה מרופדת בקטיפה ורודה, שאֶמה ארנבת קנתה במכירה פומבית לפני שנה בערך.

ואולי מוטב שלא לפתוח? אריק נמלא לפתע בתחושה שהוא לא רוצה לדעת מי נמצא מעבר לדלת. באנחה אילמת התיישב על הספה הוורודה.

בחוץ השתררה דממה.

לאחר מכן התעופפה לה דלת הכניסה בחבטה פנימה, אל תוך המבואה.

המכה היתה רועשת וחדה. אחריה נשמע מעין רחש לא נעים, ומתוך עננה של שבבי עץ ושברי קירות גבס הבחין אריק בקווי המתאר של ציפור קטנה, שטופפה בזהירות מעל הפסולת שהיתה מפוזרת על הרצפה.

מאחורי הציפור התנשאו שתי דמויות רחבות.

ניקולס יונה והגורילות שלו הגיעו לביקור.

"אריק, ידידי," אמר יונה בקולו הצפצפני והחד־גוני לאחר שהאבק שקע, "אני רואה שהגעתי בזמן לא מתאים."

יונה החווה בכנפו לעבר רגליו החשופות של אריק. העוף עצמו לבש מקטורן ללא רבב אשר בחזיתו שתי שורות כפתורים מקבילות, וצעיף משי ורוד היה כרוך סביב צווארו.

כשהדלת עפה לתוך המבואה קפץ אריק מהספה לסוג של עמידת דום. עכשיו השפיל מבטו וראה שהוא לובש תחתונים. לבו פעם בחוזקה והוא היה המום מכדי להרגיש פחד או כעס.

"אני…", התחיל.

"לא קרה שום דבר," הרגיע אותו יונה וללא גינונים מיותרים חלף על פניו של אריק והמשיך אל תוך הסלון.

שני הגורילות נשארו לעמוד בחור שנפער בקיר, שעד לא מזמן היה בחזקת דלת כניסה. לא היה לאן לברוח. את אחד הגורילות, זה שצבעו אדום עז, זכר אריק במעומעם מימים ימימה. אכן, היה זה צבע מאוד יוצא דופן לקוף.

יונה כבר התמקם לו על אחת הכורסאות בסלון. אריק התיישב בזהירות על הספה. אף־על־פי שהלכה למעשה היו כל בובות הפרווה במוליסן טאון באותו גודל, נדמה היה שמקצתן נאות יותר ואחרות גסות יותר. יונה נמנה עם הקבוצה הראשונה, הגורילות עם השנייה.

"עבר הרבה זמן," אמר אריק. "באמת שעבר הרבה זמן מאז שנפגשנו."

"יותר מדי," השיב יונה, "יותר מדי זמן, ידידי. אבל אתה לא יכול להאשים אותי. הרי תמיד ידעת איפה אפשר למצוא אותי." מה שנכון נכון.

הקן של ניקולס יונה היה מאז ומתמיד בקזינו מוֹנוֹקוֹבסקי. אמרו עליו שהוא לעולם לא, או לכל הפחות רק לעיתים רחוקות, עזב את לשכתו הנוחה שבה נהג לשבת ולהשקיף מלמעלה, מבעד לחלונות הכהים, על הקזינו. עם זאת, אריק ידע שהתמונה שמשמאל לשולחן הכתיבה – סוס בלבוש קרב – היתה לאמיתו של דבר הדלת לדירתו הפרטית של יונה. משם הוא ערך את ביקוריו בעולם החיצוני, הכרח שלא היה מסוגל לוותר עליו לו רצה לשמר את מאזן הכוחות. העוף הזה היה אחת החיות המסוכנות ביותר באמברוויל, והוא חלש במישרין או בעקיפין על רוב הפשע המאורגן בחלק הזה של העיר.

"כפי הנראה," השיב אריק וניסה לשוות לקולו נימה קלילה, "גם אתה יודע איפה למצוא אותי."

"כל אחד צריך לשמור על החברים שלו," אמר יונה. "ואני מוכרח כמובן לברך אותך על כל ההצלחות."

אריק הנהן וחייך אבל הרגיש בצמרמורת האוחזת את עמוד השדרה שלו. הוא לא ידע לאן יונה חותר. אריק דוב הגיע לשיא חייו וסבר שיש לו דברים רבים להתגאות עליהם. יונה בטח קרא משהו שהיה קשור לווֹלֶה & ווֹלֶה. מאז מינויו של אריק לתפקיד המנהל של ווֹלֶה קרפד ושל ווֹלֶה שפן, נכתב עליו לא מעט בעיתונות.

"תודה," אמר.

"יש לכם דירה יפה," המשיך ניקולס יונה.

ושוב נשמעו רעשים מכיוון המבואה. לא רעשים מחרישי אוזניים בדיוק כמו קודם, כשהדלת עפה ממקומה, אבל רעשים מאותו הסוג. אריק הסתובב וראה את הגורילות מרסקים את הספה הוורודה והיפה לרסיסים.

אֶמה, חשב לעצמו ונתקף חרדה שטיפסה מהבטן אל הגרון. אֶמה. לבה יישבר.

"למה…?"

אריק ניסה להישמע נינוח והניד את ראשו לכיוון המבואה, שם הגורילות המשיכו לבעוט ולחבוט במה שנותר מהספה.

"הם מתעמלים," אמר יונה. "עודף מרץ. מוטב שאגיע לעניין לפני שכל הדירה היפה שלכם תיהרס."

אריק בלע את רוקו והנהן. זיעה כיסתה את גבו, אבל אולי כתוצאה של ההנגאובר. הוא לא רצה להיראות חומרני, אבל את הספה הוורודה הם לא קיבלו בחינם. ואֶמה לעולם לא תבין. היא לא ידעה שום דבר על שנות נעוריו של אריק. הוא מעולם לא העז לספר לה שעבד פעם אצל ניקולס יונה. באוזני אחרים פיזר אי אלו רמזים על אודות עברו. הוא חשב שכך יחשבו אותו לחיה מרתקת יותר, אבל את אֶמה לא היה אפשר להרשים באותה קלות.

הגורילות גמרו את מלאכתם במבואה. בצעד נחוש חצו את הסלון ונכנסו לחדר האוכל, שם התנפלו על השולחן והכיסאות.

רק שלא יבחינו בנברשת הקריסטל, חשב לעצמו אריק. מדובר היה בהעתק של נברשת מהמאה השמונה־עשרה, בחתימת דֶה קלוֹ, וכמוהו קיימים ארבעה העתקים בלבד.

כעבור שנייה התנפצו מאות מנסרות הבדולח על רצפת הפרקט.

"אריק, אתה מכיר אותי," אמר יונה ויישר את צעיפו. "אני לא אוהב ללכת סחור־סחור. אני מתכוון לגשת ישר לעניין. אני מופיע ברשימת המוות."

"רשימת המוות?" חזר אריק על דבריו בנימה אווילית.

"כן." הנהן יונה ללא שמץ של היסוס.

"אבל," אמר אריק ותהה אם יונה לא מתלוצץ איתו, "אתה באמת בטוח ש… שקיים דבר כזה… זאת אומרת, אני יודע ש…"

אריק השתתק.

"זה בכלל משנה?" שאל יונה בחוסר עניין.

השמועה על רשימת המוות הגיעה אל אריק דוב כבר בגן הילדים. כמבוגר התקשה להאמין שאכן קיימת רשימה כזאת. הנהגים פעלו על־פי עקרונות שהיו ידועים רק להם, ומכאן, כמובן, נבעו הסברות. הנהגים בטנדרים האדומים שלהם אספו את בובות הפרווה הזקנות, את "הבלויים והעייפים", כמו שאומרים. אף אחד לא ידע לאן לוקחים את החיות הזקנות, אבל הן נעלמו ולא נראו עוד לעולם. לא פלא שהכול יראו מפני הנהגים, לא פלא שרצו שתהיה רשימה כלשהי; לא משנה מה, העיקר שהנסיעות הליליות של הנהגים יהיו פחות שרירותיות. בהקשר זה הוזכר גם המשרד להגנת הסביבה, שכן היה אחראי לתעבורה העירונית ולמה שנקרא רשימת הגוּרים. אבל לא סביר שיש מישהו במשרד שתפקידו הוא להוציא גזרי דין מוות לבובות הפרווה.

"ואולי זה בכל זאת משנה קצת?" ניסה אריק בזהירות.

הוא לא רצה להפנות את עיניו לכיוון השני, אל חדר האוכל; הקולות שבקעו מהחדר הספיקו לו כדי להבין מה מתרחש שם.

"אם לא קיימת רשימת מוות, איך יכול להיות שתהיה רשום בה?"

"קו המחשבה שלך," ביטל יונה את דבריו, "הוא קו מחשבה היפותטי שלא מעניין אותי. באתי אליך מסיבה אחת ויחידה. אני רוצה שתאתר את הרשימה ותמחק ממנה את השם שלי."

הדממה שנפלה לא ארכה יותר מרגע. הגורילות בחדר האוכל היו עסוקים עד מעל הראש עם הכיסאות, שהיו חזקים ויציבים יותר ממה שנראה לעין.

"למה דווקא אני?"

"אתה חייב לי כמה טובות," הזכיר לו יונה. "לפחות שתיים־ שלוש."

"אבל זה היה לפני מאה שנה."

"תוסיף על זה ריבית דריבית ותגלה שמצבך בכי רע," צחק יונה אבל עד מהרה שוב הרצין; הוא התמחה במעברים חדים מהסוג הזה. "האמת, אריק, אתה ממש מתאים למשימה. בהתחשב באמא שלך…"

העובדה שאֶדָה קרנפית מונתה לראשות המשרד להגנת הסביבה – החשוב מבין שלושת משרדי הממשלה במוליסן טאון – עמדה בבסיס משרות אמון רבות שבהן זכה אריק דוב במשך השנים. ברגע זה היה מוותר על כולן רק כדי למנוע את קיומה של שיחה זאת.

"אדון יונה," אמר אריק. "אני יכול להבטיח לך שלא המשרד להגנת הסביבה ולא אמא יושבים ועורכים רשימות מוות כלשהן, ש…"

"זה בסדר, זה בסדר," ביטל יונה את התירוצים בהינף יד, והקפיד באותה הזדמנות ליישר את שרוול המקטורן. "לא משנה לי איך אתה מתכוון לפעול. ככל שאדע פחות, כן ייטב. הייתי שמח לתת לך קצה חוט לו רק יכולתי, אבל למרבה הצער, החתול… שטען שהוא יודע ששמי מופיע ברשימה… נעלם. לכן אני מניח שאתה יכול להתחיל איפה שתרצה."

"אבל אני…"

ניקולס יונה קם מן הספה. קול ריסוק נורא מילא את החלל.

אריק הניח שארון הוויטרינה עם כוסות הקריסטל נחת על הרצפה. "אנחנו הולכים!" קרא יונה.

דממה מיידית ירדה על חדר האוכל ושני הגורילות יצאו בכבדות מהסלון.

יונה פסע צעדים מספר בכיוון המבואה, אבל נזכר בדבר מה ופנה בחזרה.

"זה די פשוט בעצם," אמר והפנה מבט קר אל אריק, שנשאר לשבת על הספה. "אם הנהגים יבואו לקחת אותי, יבואו הגורילות שלי וייקחו את אֶמה ארנבת היקרה שלך. ויקרעו אותה לגזרים."

יונה לא התעכב לראות איך השפיע האיום על הדוב. הוא יצא בראש הגורילות שלו למבואה. אריק לא היה מסוגל לזוז ממקומו.

"בהצלחה!" נשמע הקול הצפצפני מחדר המדרגות.

טים דייוויס הוא שם-עט. זהו ספרו או ספרה הראשון של המחבר או המחברת.

 

X