אמא של אלף שמונים וארבע | לרכישה באינדיבוק
אמא של אלף שמונים וארבע

אמא של אלף שמונים וארבע

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 157
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 59
- 38

אמא של אלף שמונים וארבע מספר את סיפור התעוררותה של אם בעקבות מעשיו של בנה בן העשרים. מסעה בעקבותיו גורם לה לפקפק ברבים מעיקרי חייה ולראות באור חדש את השגרה הנוחה שאליה התרגלה. הספר מתרחש בשנות השישים בעיר קוֹלקָטָה, עיר הבירה של מדינת בֶּנגָל המערבית ואחד המרכזים האינטלקטואליים והאמנותיים החשובים והתוססים בהודו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אמא של אלף שמונים וארבע”

כל היום היא עבדה בצורה אוטומטית. לפנות ערב, כשהגיע אבא של בראטי הביתה, היא שאלה אתו, "אתה ביקשת מהם להעביר את התמונה של בראטי לקומה השנייה?"

 

"כן."

 

"את הנעליים של בראטי?"

 

"כן."

 

"למה?"

 

"למה!"

 

דיבונט הניד בראשו. אם שוג’טה מסרבת להבין למה הכרחי להסיר את חפציו של בראטי, למה צריך למחות את קיומו של בראטי ואת כל מה שנושא את זכרו, איך אפשר להסביר לה?

 

דיבונט לא אמר מילה.

 

"החדר בקומה השנייה נעול?"

 

"כן."

 

"אצל מי המפתח?"

 

"אצלי."

 

"תן לי אותו."

 

שוג’טה לקחה את המפתח ועלתה למעלה. בראטי ישן בחדר בקומה השנייה. זה היה הסידור מאז שהיה בן שמונה. בתחילה סירב לישון לבד, פחד לישון לבד. שוג’טה אמרה, "בסדר, הֵם תישן לידך על הרצפה."

 

דיבונט זעם. הוא טען ששוג’טה לא הפגינה חולשה כזאת עם ג’וטי, גם לא עם ניפה או עם טולי. שוג’טה הסבירה שהיו לה גם אז השגות, כי גם הם פחדו, אבל אז עוד לא ידעה שביכולתה להתנגד לרצונותיו של דיבונט.

 

בראטי היה אכול פחדים, פחדים עזים, הפחדים שתוקפים ילד עם דמיון עשיר. בלילה הפחידו אותו צעקות "הָריבּוֹל!" של תהלוכת לוויה, ביום הפחיד אותו שחקן רחוב ששיחק שודד. ואז, יום אחד, נמוגו כל פחדיו.

 

אבל כעת בראטי חופשי מפחד ומחוסר פחד.

 

עוד בילדותו אהב בראטי לקרוא שירים על מוות. בחלומותיה מצאה שוג’טה את בראטי בן השבע יושב על אדן החלון, קורא שירה, רגליו מתנדנדות מחוץ לחלון. כשראתה כעת שוג’טה את בראטי בחלומותיה, נחצתה הכרתה לשניים. החצי האחד אמר, "זה חלום. אין בראטי. רק חלום."

 

החצי האחר אמר, "זה לא חלום, זה אמתי."

 

בחלומות המשיכה שוג’טה למצוא את בראטי יושב על אדן החלון, קורא שירים, רגליו מתנדנדות מחוץ לחלון. שוג’טה ישבה על המיטה, על מיטתו של בראטי, והקשיבה, הקשיבה וסידרה את הסדין שלו, סידרה יפה את הכרית שלו.

אז שכב בראטי לישון וקרא:

"הוא שפחד יותר מכולם,

פתח את הדלת לחדר האפל."

ולפעמים התהלך בראטי בחלומותיה וקרא מתוך הספר "הילד":

"בלילה אפל הלכת,

חזרי נא אלי בלילה אפל.

איש לא ישגיח בך,

כי הם מחפשים אחריך רק בכוכבים."

 

 

בשנתה היתה שוג’טה זועקת בקול "בראטי!" ואז שנתה היתה מופרעת. כמה אמתיים נדמו החלומות, ממשיים כל כך. שוג’טה היתה מתעוררת פתאום ומביטה סביבה, איפה בראטי?

 

שוג’טה עמדה בפתח החדר בקומה השנייה. מיטתו של בראטי הוצעה, חולצותיו נחו בארון, התמונה על הקיר, הספרים על המדפים. רק המזוודה חסרה, כי המשטרה לקחה אותה.

 

שוג’טה החזיקה בדופן המיטה וקימטה את מצחה בניסיון לחשוב, האם היא אחראית בצורה לא ישירה למותו של בראטי? האם משהו בדרך שבה גידלה אותו גרם לו, בעשור שנודע כעשור השחרור, להפוך למספר אלף שמונים וארבע? האם היה דבר מה שהיתה יכולה לעשות, או לא לעשות, כדי שלא יהפוך למספר אלף שמונים וארבע? במה טעתה?

 

דיבונט לא סבל את בראטי. הוא אמר,

 

"ילד של אמא! את לימדת אותו להיות האויב שלי."

 

זה הפתיע את שוג’טה. למה לה ללמד את בראטי להיות האויב של אבא שלו? מה יצא לה מזה? דיבונט הוא האויב של שוג’טה? שוג’טה לא מאמינה בדיוק כמו דיבונט במעמד, בעושר ובביטחון? היא מעולם לא תהתה אפילו אם היא מאמינה בערכים האלה. אם היו לה ספקות, היא לא היתה תוהה?

 

שוג’טה באה מבית מכובד ומבוסס, משפחה מסורתית מאוד. היא נשלחה ללורטו קולג' לקבל תואר. הכול למען נישואיה. מעמדו של החתן היה נמוך משלה, אבל הוא בא ממשפחה ידועה. אביה של שוג’טה ידע שדיבונט יתקדם בחיים.

 

שוג’טה האמינה באמונה שלמה בכל הערכים האלה, עושר, ביטחון וכל מה שכרוך בהם. לכן היו האשמותיו של דיבונט חסרות בסיס.

 

ואם האשמותיו חסרות בסיס, זה מוכיח ששוג’טה לא לימדה את בראטי להיות האויב של דיבונט. אבל זה לא מוכיח שבראטי לא ראה באביו אויב. שוג’טה ידעה שבראטי לא סבל את אביו. היא ידעה זאת היטב.

 

"למה, בראטי?"

 

"הפרט ששמו דיבונט צ'טרג'י אינו האויב שלנו."

 

"אז?"

 

"כל הדברים והערכים שהוא מאמין בהם, יש גם רבים אחרים שמאמינים בהם. המעמד שמטפח את הערכים האלה, אותו אנו מחשיבים לאויב שלנו. הוא אדם שמשתייך למעמד הזה."

 

"מה אתה אומר, בראטי? אני לא מבינה."

 

"למה את מנסה להבין? אולי תתקני איזה כפתור?"

 

"בראטי, נעשית אחר."

 

"אחר במה?"

 

"השתנית."

 

"איך אפשר לא להשתנות?"

 

"מה אתה עושה כל היום?"

 

"אַדָּה, יושב ומדבר."

 

"עם מי?"

 

"עם חברים."

 

"הנה החולצה שלך. היית צריך לחכות לכפתור שיפול כדי למצוא קצת זמן לדבר עם אמא שלך?"

 

בראטי לא אמר דבר. הוא כיווץ את עיניו בחיוך. היה משהו חדש בחיוך שלו, באופן דיבורו. סובלנות, סבלנות. כאילו ידע עוד לפני ששוג’טה פתחה את פיה שהיא לא תבין את דבריו. הוא דיבר אליה כאָב, כאילו שוג’טה ילדה קטנה. כאילו בראטי מנסה לרצות אותה. שוג’טה הרגישה שבראטי הולך ונעשה אחר, אדם זר, זה גרם לה סבל רב. אבל איך לא חשדה בכלום? איך לא דאגה?

 

למה אף פעם לא חשבה שאם בן נעשה זר לאמו שלו, שאם הם מאבדים מגע זה עם זה בעודם חיים תחת קורת גג אחת, זה ייגמר יום אחד באסון?

 

שוג’טה עמדה בחדרו של בראטי, היא קימטה את מצחה ושקעה בהרהורים.

מַהַשְוֵטָה דֵוִי (ילידת 1926), סופרת ופעילה חברתית, נמנית על הסופרים החשובים הפועלים היום בהודו.

דווי זכתה בפרסים רבים וחשובים בהודו ובעולם ולשבחים על כתיבתה רבת העוצמה ומלאת הדמיון, וכיום היא אחת משני המועמדים ההודים לפרס נובל לספרות (לצד בן ארצה, סלמן רושדי).

אמא של אלף שמונים וארבע הוא ספרה המפורסם ביותר, והרומן הראשון שמתורגם לעברית מהשפה הבנגלית.

X