אמא היתה זוחלת | לרכישה באינדיבוק
אמא היתה זוחלת

אמא היתה זוחלת

שנת הוצאה: 1994
מס' עמודים: 295
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 86.40
- 37

"בעזרת כמה טלפונים פיצחתי את מספר הטלפון החסוי של השוטר עם העיניים הכחולות. קבענו שהוא יפצה אותי על מה שהוא עשה לי בבוקר, אם אף אחד לא ירצח אותי קודם לכן".

בתחילת שנות התשעים נרצחות נשים צעירות ברחבי תל אביב וגופותיהן מושחתות. במרתף דירה ישנה בלב העיר נרקמת תוכנית מעוררת חלחלה.

המשטרה ניצבת חסרת אונים, והיחידה שיש ביכולתה להושיע היא מיכלי, חוקרת פרטית בת עשרים ותשע שלא לוקחת שבויים. היא צינית, היא סקסית, היא צופה אובססיבית בטלוויזיה, ואין דבר שהיא אוהבת יותר מאשר להצליח במה שכולם נכשלו בו לפניה.

אמא היתה זוחלת הוא מותחן פסיכולוגי מבריק, מצמרר ונשכני, מצחיק ופרוע להפליא. בדיוק עשרים שנה לאחר שראה אור לראשונה, הוצאת כתר שמחה לפרסם מהדורה מיוחדת של הספר שהיה לתופעה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אמא היתה זוחלת”

"אמא היתה זוחלת הוא ספר נועז, מהפכני ומשחרר, שאחרי הקריאה בו שוב אין העולם נשאר כשהיה." דגנית בורובסקי, "מעריב"

 

"ריטושי גוף למיניהם וחיתוכי איברים המתוארים לפרטיהם הם חלק בלתי נפרד מהעלילה. אבל ההומור הישראלי המצוין של לימור נחמיאס הופך את כל העסק למשהו קליל להפליא." מנחם בן, "תל אביב"

1

שירה בריצקי שכבה עירומה על השולחן, עצמותיה חופרות שקערוריות במזרן הדק והמוכתם שחצץ בין גופה לבין משטח הפורמייקה הצהוב. גשם וצליפות ענפים רטובים איימו לנפץ את זגוגיות החלונות ורוח יללנית שרקה כמתפעלת ממהלומותיהם העיקשות. תנור החשמל החלוד שביקש לחמם את האולם ניצב במרחק רב משירה והיא רטנה חרש כשחשה בליחה המצטברת וגודשת את תעלות אפה. שלושים דקות קודם לכן, כאשר אבדה לה התחושה במרבית איבריה, תלתה זוג עיניים מייחלות במחוגי השעון המעורר, ומאז לא הסיטה משם את מבטה חרף הדמעות שהוליד המאמץ. היא ידעה כי שרירי גבה מכווצים וזרועה השמאלית קפואה, אך אילצה את עצמה שלא להרהר בכך והמשיכה לספור לאחור עם המחוגים.

הספרות הרומיות נצצו מתוך לוח השעות ופיזזו מול עיניה האדומות. שריר בלתי רצוני רטט במעלה ירכה השמאלית, ושירה תהתה אם הצופים בה מבחינים בעוויתותיו הקצובות. משקלם של שדיה הכביד על גווה הדק ומשך את פלג גופה העליון כלפי מטה, אך משדחקה את כתפיה הצרות לאחור, כדי להתאזן, נתבלט חזה וחרג למשך רגע קשה מגבולות מעטפת חום הגוף הדקה. פגיעת הקור תססה וצבטה בכפתורי פטמותיה, מותחת ומחדדת אותם. גל חום הבקיע מתחתית בטנה וגאה במעלה גרונה למשך רגע קצר.
מחוג השניות הדקורטיבי חלף על פני המספר שתים־עשרה ואץ לסיבובו האחרון. שירה דרבנה אותו במבטה. בעוד דקה תוכל להתמתח ולהתמסר לכאב יקיצת האיברים. לאחר מכן תתחמם בעזרת ספל המשקה שתניח לפניה גברת בלום.
עליה לשנן את תנוחתה, על מנת שתוכל לשחזרה עם תום ההפסקה. היא רשמה במוחה את עיקרי הדברים: בשכיבה על הצד, הרגל השמאלית כפופה קצת יותר מהימנית, יד ימין נופלת ברישול על המותן והזרוע השמאלית תומכת בראש. שירה לא הצליחה להיזכר על איזה מהצדדים של כף ידה המאובנת מונח ראשה.
חמישה־עשר התלמידים ישבו סביבה בחצי גורן קטנה ושקדו על רישומיהם. היא התבוננה במר רוזנברג וגל הבחילה שב וטיפס בגרונה; את פניו של הקשיש עיטרה ארשת חגיגית ובקרחתו האדמדמה הבליחו אגלי זיעה. ראשו בצבץ מצווארון חולצתו הגבוה כראשו של צב, והיטלטל במרחק סנטימטרים ספורים מהדף המקושקש שנח על ברכיו הרועדות והמנסות, לשווא, להיצמד זו לזו. הוא ישב כה קרוב אל שירה עד שכאשר הרים את ראשו מהדף כדי להביט בה דימתה לחוש בהבל נשימתו חולף ומדגדג בערוותה.
״הפסקה!״ הכריזה גברת בלום.
שירה התיישבה לאטה ונחיריה התרחבו מעוצמת הכאב שפילח את שריריה. בשיניים נוקשות עטפה את כתפיה בחלוק מגבת כחול שהכינה בעוד מועד על כיסא סמוך.
״נו?״ חייכה אליה גברת בלום, ״מחזיקים מעמד?״
שירה מתחה את שפתיה לחיוך תוך שהיא מטלטלת את זרועה השמאלית ומשפשפת אותה בידה הימנית. הזרוע ניעורה מקיפאונה בתחושת נימול ושירה משכה באפה.
״אפשר להדליק עוד תנור?״ שאלה.
לאחר שהניחה על השולחן ספל תה מהביל פנתה גברת בלום לחפש אחר תנור נוסף. שירה השחילה את כפות רגליה הקרות לתוך נעלי הצמר, אחזה את הספל באוזנו וגררה את גופה הדואב אל צדו השני של הסטודיו.
מהמקום שבו עמדה שיגרה מבטים חטופים אל הציורים. גם לאחר חודש של ותק במקצוע עדיין סחררה אותה דמותה העירומה כשניבטה אליה בגדלים שונים ובשלל צבעים מתוך מצבור דפי הבריסטול. היא הדפה את חולשת העילפון משריריה בנשימות עמוקות, איטיות, וספל התה רעד בידה.
עד ששבה גברת בלום אל האולם, נושאת בידה מפזר חום קטן, קהה הכאב באיבריה של שירה ואת מקומו תפסה גחמה תובענית להתלבש ולמהר הביתה, לצלול תחת שמיכת הפוך אל בין זרועותיו הדוביות של צורי. בוויכוחיהם האין סופיים טענה שירה באוזניו כי שלושים שקלים לשעה בעבור החלפת תנוחות בפני ציירים מתלמדים הם כסף קל שאסור לוותר עליו, אך ברגעים כמו זה, כאשר קור דצמבר ביקש להקפיא את עצמותיה, פסלה את הקביעה הזו מכול וכול.
התלמידים שיצאו לעשן החלו להיכנס פנימה ושירה הניחה את הספל בכיור החרסינה הסדוק שבפינת האולם.
״נמשיך!״
גברת בלום.

הפעם הראשונה שבה התפשטה שירה בפני קבוצה היתה בכיתתה של גברת בלום. באצבעות נוקשות אחזה אז בשולי החלוק חסר החגורה ולבה הלם כפטיש בחזה. איש מהתלמידים לא הביט בה. כולם כאחד עסקו בהצבת כני הציור ובערבוב צבעים. גברת בלום טיילה ביניהם, משימה עצמה כמתעניינת בשלומם. שירה המתינה עד שזו תתפנה אליה, בבקשה לשאוב עידוד מהאישה היחידה שהכירה בחדר, גם אם היכרותן הסתכמה בשתי שיחות טלפון קצרצרות. משפנתה אליה גברת בלום בסופו של דבר ידעה שירה כי לא ממנה תבוא הישועה. פניה הרבועות, תסרוקתה התפוחה, יציבתה הסרגלית ולבושה המחויט מחקו כל בדל אומץ שעוד נותר בה. הסרת בגדים מתבצעת בצנעת חדרים לפני רחצה או מעשה אהבה, נבהלה בת קול באחורי מוחה. היא חשה כיצד אוזל הדם מלחייה בעת שהרפתה משולי החלוק ונתנה לו לגלוש במורד גופה המתוח. אחד התלמידים סיים לספר בדיחה ברגע שבו נחבט החלוק ברצפה, וכולם צחקו. לאחר מכן הביטו בה בעיניים מקצועיות לחלוטין. בבית צחקה שירה וסיפרה לצורי שהרגישה כמו אגרטל.
צורי. על כל שישים השקלים, שכרה לערב זה, היתה מוותרת כדי להימצא כעת בין זרועותיו. היא נאנחה ללא ניע ופזלה לעבר השעון. בעוד כשעה יחלץ אותה מבגדיה הלחים ויכסה את איבריה הקרים בנשיקות. לכשתתחמם דייה הוא ילחץ אותה כנגד חזהו ויפציר בה לבל תעבוד יותר בדוגמנות העירום. היא תסרב, כרגיל, והוא יסמיק בתסכולו, ולבסוף יאמר כי לא מפריע לו כל־כך שהיא מדגמנת עבור קבוצות, אבל מטריד אותו הרעיון שבנוסף לכך היא מתפשטת בפני ציירים מסוימים בפרטיות, בבתיהם.

״למה היא צוחקת?״ פנה מר רוזנברג אל גברת בלום.
״החיוך שלך מפריע, שירה.״ גברת בלום חייכה אליה.
״וגם היד שלך לא בסדר,״ אנפפה אחת התלמידות, ״משהו ביד שלך לא נכון. קודם זה היה אחרת.״
״נכון,״ אישרה חברתה, ״מקודם נשענת על כף היד, עכשיו את על גב היד.״

קולות התלמידים משו אותה ממיטתה הזוגית והטילו אותה על שולחן הפורמייקה. היא שיחקה באצבעותיה בעדינות כדי להזרים אליהן דם.

לימור נחמיאס היא סופרת, תסריטאית ויוצרת טלוויזיה ישראלית המתגוררת בתל אביב. היא מחברת הספרים המצליחים  "צבוטותי" ו"סרט לבן על כיפה אדומה".

X