אם ליהודי הנודד היו ברקסים | לרכישה באינדיבוק
אם ליהודי הנודד היו ברקסים

אם ליהודי הנודד היו ברקסים

שנת הוצאה: 2008
מס' עמודים: כ-200
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 28
- 28

אי שם בסיביר, באתר שיגור של חברת "טרנס וויי אאוט", עומדת להמריא חללית המיר 13 המשופצת, לטיסת תיירות היסטורית לחלל.

"טרנס וויי אאוט" הומצאה לחובבי שטויות כמוני', – אומר רז  גיבור "אם ליהודי הנודד היו ברקסים".

רז ומיקה שמקיימים קשר ב"און אנד אוף" מנהלים ביניהם מאבק על כרטיס טיסה אחד; דורית וזרח, עיתונאית ואיל הון, מנסים ליישב את בעיותיהם חובקות העולם, ועוד שלל דמויות צבעוניות, כל אלה יוצרים פסיפס עשיר ומרתק.

בניסיון להחליט למי שייך כרטיס הטיסה לחלל, נפגשים שני הזוגות על סיפונה של יאכטה מפוארת. במפרץ אילת, בעיצומה של סופה דרומית , מתחשבנים הזוגות אחד עם השני וכל אחד עם עצמו עד שהקלפים נטרפים בסוף מטלטל.

הרומן, פרי יצירתו של אורי זהבי,  הוא פנטזיה מודרנית הפורשת מציאות הזויה בה כמהים כולם להרביץ את ה'מכה', או להבדיל לזכות במעמד 'סלב'. "אם ליהודי הנודד היו ברקסים" הינו סיפור מסע הרפתקאות משעשע, המצליח להכיל תובנות אנושיות וחברתיות מושחזות באשר לניכור, בדידות, זוגיות והגשמה עצמית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אם ליהודי הנודד היו ברקסים”

בקרוב…

ארבעה ימים אחרי שהחיים החדשים שלי יצאו למראית עין לדרך, ובאותה מידה הסתיימו, עצר אותי שוטר תנועה על מהירות מופרזת. הייתי בעיצומה של דהירה על הכביש המהיר, דרומה מירקונה לצומת כפר סבא-רעננה. שנת אלפיים ושמונה הבטיחה ואכזבה ללא הפסק. בחציו השני של חודש מרץ השתוללה סערה ברחבי הארץ, והחזאים התקשו למצוא לה כינוי חיבה. באותם שלבים עדיין לא הרגשתי באמת מהי סערה, ונגררתי, פה ושם, למאוץ של מאה ושלושים קמ"ש בניסיון להדביק את קצב הסרטים שרצו לי בראש.

"תגיד", שאל אותי השוטר כשפתחתי את החלון, "לא ראית שסימנתי לך לעצור?"

"לקח לי קצת זמן, בקושי רואים משהו…" עניתי.

"לא ראית כלום, אה… טוב, תגיע עם המסמכים לניידת".

בניידת המחוממת והכמעט 'ביתית' השוטר עיין במסמכים ובתעודת הזהות שלי.

"יש לך בית?"

"אין לי בית", נמנעתי מלהרחיב.

"ובכל זאת, איפה אתה גר?"

"כרגע אני חי אצל סבא שלי, במושב, בירקונה".

"נסעת מאה שלושים קמ"ש, בכביש הזה החוק מאשר מהירות של מאה קמ"ש. לאן מיהרת? לעבודה?"

"תשמע… אין לי גם עבודה".

משאית שרקה לידנו וקילוח מכובד למדי של בוץ מעורב במי גשם שטף את הניידת.

השוטר מילא כמה עמודות בדו"ח שהיה מונח על ברכיו. עברו דקה או שתיים בהן חיכיתי לגזר הדין, עד שהניח את העט וקיפל את הדף.

"היום לא תקבל ממני דו"ח. ניצלת, פעמיים", הוא חנן אותי אגב נזיפה. הודיתי לו. וכשכבר אחזתי בידית הדלת אמר: "תסלח לי שאני מתעקש, אבל חשוב לי באמת לדעת, לאן מיהרת? תחושת הבטן שלי אומרת שנסעת מהר בגלל אישה… נכון? זה קשור לאישה שלך?"

"לא, לא ממש, אולי… בעצם אין לי אישה כרגע".

השוטר החרוץ קלט את מצבי הסבוך ושחרר אותי מהחקירה. שבתי למכוניתי המוזנחת. אפילו מזגן תקין לא היה בנמצא, והרכב היה קפוא למדי. מרחתי את שרוולי באדי החלון, מרגיש קצת את טעם עליבות החיים אחרי ההיתקלות הזאת עם החוק. התנעתי, הדלקתי את הרדיו והמשכתי לרעננה. דיברו שם על הפסקות חשמל והצפות, ועל חסרי בית למיניהם, כמוני. אחרי הפרסומות ציינו שדיוויד בואי הוא ככל הנראה המועמד הראוי לביצוע הספירה לאחור במהלך הטיסה ההיסטורית של ה"מיר 13". חשבתי לעצמי שזאת בטח עבודה חד פעמית מעולה. מצד שני, דיוויד בואי לא היה באזור התודעה כבר שנים. מה, או ליתר דיוק – כמה כסף גרם לו לחזור פתאום לעניינים האלה… תהיתי.

באותם ימי חורף אכזרי, לאחר שהפור נפל, העולם התעסק בספירה לאחור. איש עוד לא ניחש מה מידת הרצינות של "טרנס וויי אאוט".

באמצעי התקשורת והמדיה לא שאלו מי עומד מאחורי הפרויקט, את מי משגרים, מאיפה משגרים או מתי מתוכנן הפסטיגל הזה. כלום התעסקו סביב העיקר – מי יהיה אותו קול של כבוד שיספור ביום השיגור מעשר לאחת, כפי שהרגילה מסורת כיבוש החלל את בני האדם.

המארגנים, לפחות בזמנו, כיוונו לאירוע חגיגי ונוצץ. מראש הציבו רף ראשוני בעננים, במטרה לייצר את מירב הפרסום לכלל הציבור העולמי.

דיברו על איחוד של אגדות אנוש: ניל ארמסטרונג בכבודו ובעצמו, שעדיין צעד צעדים קטנים, היה מועמד מסורתי, לצד אלמנתו או בתו של יורי גאגרין זכרונו לברכה. האיחוד בין חלוצי החלל הרוסי והאמריקני עורר הרבה סימפתיה באמצעי התקשורת הרגשניים.

ואולם הייתה זו רק ספקולציה שהתנפצה.

בהמשך צצה האפשרות הפורמאלית וחיברה בין כבוד הנשיא האין סופי ולדימיר פוטין, לבין כבוד הנשיא לשעבר ביל קלינטון האלמותי. אף הם לא התמידו לשרוד ונעלמו מאחורי מגוון של תירוצים. לבסוף, כאמור, דיוויד בואי ומטענו התרבותי זיכו אותו בזכות להזניק את החללית.

"שובו של מייג'ור טום מתחיל היום", התחכם בעוקצנות הקריין באותה מהדורת חדשות שליוותה את נסיעתי.

בינתיים ניסו המארגנים לתזמן במקביל הופעת ענק של דיוויד בואי בכיכר במוסקבה. האיש כבר היה בין שישים ואחת ועדיין ביקש להופיע. חייו נראו כשיא הפשטות. הרי זו עבודה נפלאה לספור עשרה מספרים, ואולי לשיר בין לבין כמה שירים שחצי עולם מזמן יודע בעל פה.

אני עצמי הייתי חסר כל, נווד של אמצע החיים. כדרך אגב חציתי את גיל השלושים, ובאפתיות יתר צלחתי גם את השנה השלושים ואחת לחיי.

באותו מרץ משוגע כבר לא היה לי ספק שנקלעתי לצומת חיים. בצד אחד מצאתי משבר, וגם בצד השני נמצא משבר, אבל משותף. ברשותי היה הכרטיס טיסה לחלל. כן, כן, היה סיכוי קלוש שאני ודיוויד ניפגש באותה טיסה מדוברת. הבעיה שהכרטיס הזה היה שייך גם למיקה וזו הייתה תסבוכת שאפיינה את אורח חיי עד מרץ אלפיים ושמונה.

תמיד אהבתי לקפוץ.

כבר ב"בית יחזקאל" – בית הספר היסודי בקריית ביאליק. בהפסקות, וכמובן גם אחרי הלימודים – כששיחקתי כדורסל, כדורגל, טיפסתי על עצים, זינקתי מהעצים ושוב טיפסתי על העצים – התמיד ה"בבון" שבי לבלות בין שמים לארץ.

כולם חשבו שאם כבר קיים ילד ג'ינג'י והיפר אקטיבי, עדיף שיפיח רוח נעורים סביבו, ולכן עזבוני לנפשי.

סבא זיו חש גועל מהקריות ולכן נמנע מלבקרנו, אמא נזהרה בי ואבא היה אבא וכעס עלי, אבל רוב הזמן מי ראה אותו?

כבן נוער ממוצע המניע העיקרי לפועלי היה לצאת הרחק ככל האפשר מידי ההורים. ואולם עד גיוסי היה אלו ניסיונות קטנים ומוגבלים.

בצבא נדלק מנוע הטורבו באחוריי.

במסגרת השנתיים הראשונות החלפתי שבעה תפקידים קטנים, שלא תרמו לתפארתי או לתפארת המדינה מאום. בשנת השירות האחרונה נמצא לי מקום ביחידת המחשב בפיקוד הצפוני, ושם סיימתי באופן סביר את חלקי בסדיר.

מיד עם השחרור עפתי לכמה חודשים להודו, וזה לא באמת ריכך או פתר משהו במבנה האישיות שלי. רציתי להרוויח כסף. שבתי למולדת ובפעם הכמעט אחרונה נעניתי להוריי והתיישבתי על התחת לשנה שלמה במסלול למנהל עסקים. במהרה הרגשתי שאני דורך במקום – ונטשתי. אחר כך התברברתי עוד שנה ולא עשיתי כלום, חוץ מניסיון נואש להתקבל לתוכנית ריאליטי. הם חיפשו יזמים צעירים לעסקים. נרשמתי ועברתי סינון ראשוני. הם בקשו יוזמה עסקית. הצעתי להריץ רעיון להקים צבא שמטרתו לנקות את נופי הארץ מפסולת. סבא זיו הצית בי את היוזמה. בסופו של דבר לא שכנעתי אותם ברצינותי. נקלעתי למדיום מלוכלך עם רעיון נקי מידי וחתכו אותי.

דווקא אז נפתחה לי דלת לעולם הפרסום. שנתיים השקעתי והשתקעתי במשרד הפרסום "המילה האחרונה בע"מ". כשקיבלתי הזדמנות להיות קופירייטר, או לפחות את המעמד והתלוש בהתאם, קבעתי לעצמי חוק ברזל אחד: עבודתי תתבטא בהמצאת בדיחות בלבד. לא רציתי חלק בתשדירי זהירות בדרכים, האגודה למלחמה בסרטן ושאר השכול והצער. אחרי כמה חודשים הבדיחות כבר לא הצחיקו את הבוס הקריאטיבי של המשרד. נחה עליו המוזה והוא זרק אותי. בצער, אבל זרק. בפגישת הפרידה הוא מכר לי סלוגן חינם: "הקופירייטר הוא לוחם! הוא יודע להצחיק אותך כשפשטת רגל, ולהעציב אותך כשעשית מכה".

אלא שאני לא התחברתי לחלק של העצב.

שוב הייתי חסר מחויבות וחופשי לנוע. טיילתי עוד קצת בעולם בלי מטרה ברורה. טעמתי מאירופה, טעמתי מאמריקה ומשם כבר חזרתי במטרה לעשות את ה"מכה" של חיי.

הפעם בחרתי בידיד ותיק – עולם המחשבים. אומנם לא הייתי פריק של מחשבים בצעירותי, אבל ידעתי את שפת הגאבה- שפת תכנות – ברמה הבסיסית. אבא, בצעד כפייתי, שידך לי חבר שלו בקריות שהיה בעלים של חברת זעירה לשירותי מחשב. החזקתי שם מעמד כמעט שנה, אבל הייתי קרוב מדי להורים ורחוק שנות אור מהמרכז ומתחושת הבטן שהכסף האמיתי נמצא בהיי-טק.

חזרתי למאגר מחפשי התעסוקה ומצאתי את יוס.

הוא היה עילוי אמיתי עוד בימי יחידת המחשב בצבא, והצליח להשתחל לחברה בשם "מיני ביג". באותה תקופה הם התבשלו על אש קטנה והעסיקו מספר מצומצם של עובדים. מאחר ורציתי לעבוד בכל מחיר, סידר לי יוס ראיון עבודה בחברה אחרת. צלחתי את המבחן בזכות המילים החמות שפיזר טרם בואי, והם לא פיתו אותי בקביעות או פיטמו אותי בסכום בן שבעה אפסים, אבל שמם – "מעבר מהיר" – בהחלט התאים לי. תוך שלושה חודשים עשו "מיני ביג" ויוס קפיצת ענק במעמדם, וכבר לא היו חברה עם פוטנציאל אלא חברה שיש לה תכלית בעולם ההיי-טק. הם עברו למשרד גדול במתחם הטכנולוגיה שבכניסה לרעננה. אחר כך החלו לאייש עמדות ותפקידים, והמערך גדל מיום ליום. יוס פמפם להם את שמי ולבסוף נקרתה ההזדמנות. לא חשבתי פעמיים ועברתי.

"מיני ביג" הייתה עבורי כמו אהבה ראשונה – התחלה סוחפת וסיום הרסני.

החברה פרחה מהר ואנחנו ריחפנו באופוריה חסרת הפרופורציות שלעתים דובקת בעוסקים בעולם ההיי-טק. הייתי מאושר ורכבתי ללא ספקות על דרך המלך, עד שמיקה הצטרפה לחיי.

עד מיקה ספרתי אי-אלו קשרים עם נשים. פה ושם נמחץ לבי, פה ושם מחצתי בעצמי, אבל בחישוב מאזנים קר לא פגשתי מישהי שגרמה לי להפסיק לרוץ ולקפץ. במפגש עם מיקה קרה משהו מוזר וראשוני. הרגשתי שנפלתי לידיה. הייתי מודע לכך שנלכדתי, אבל השינוי הגדול ביותר התבטא בכך שלא נרתעתי כבדרך כלל. בדיעבד הייתה זו הנפילה הקלאסית – אולי בגלל הריח שאי-אפשר להתעלם ממנו, ריח חזק של תמהיל גופה בגופי, בד בבד עם המון שעות מיטה ופרפורים לא ברורים בבטן.

אחרי שבועיים קיבלתי מפתח לדירתה.

אם יש משהו שאני מסוגל להעיד על עצמי, הרי זה שמעולם לא הטלתי ספק במעשיי או באופיי. לא באתי לתקן את העולם, וכפועל יוצא לא באתי לדרוש תיקון על עצמי. מפתח הרזרבה של מיקה, שהפך במהרה שלי, אישר את תחושת הבטן שהאישה הזאת היא התחנה שממנה כבר לא אזוז.

אולי באמת סבלתי מעייפות החומר. אולי שחקתי את הברכיים מרוב דילוגים, ואולי היה זה ריבוי ההפרשות וההורמונים שהוליך אותי שוב שאנן. בכל מקרה, חשבתי שחליתי באהבה והפעם, לשם שינוי, לא פסלתי מראש דרישה מצדה לילדים, כלב, וחשבון בנק משותף. לא טרחתי לקדם את האהבה הזאת , אבל גם לא הטלתי וטו.

מיקה הייתה צעירה ממני בשלוש שנים, בעלת מבנה גוף אתלטי, פנים נאות ועיניים שקטות שגרמו לי להתאהב מיד. ראיתי בה אי של יציבות. זוג הורים מבוסס, דירה משלה ברמת אביב הישנה, תואר אחד ומשרה קבועה בסניף של "ספרי הצומת". חוץ מזה, לפחות בזמנו, היא הסכימה לשטויות שלי, ופעם ב… הייתי מנצל את זאת לשטות איכותית במיוחד.

הייתה לנו שטות אחת משותפת ששינתה את כללי ההתנהגות בינינו. שטות בעלת השפעה לטווח רחוק במיוחד. קנינו יחד כרטיס הגרלה בודד לטיסה לחלל של "טרנס וויי אאוט".

"טרנס וויי אאוט" הומצאה לחובבי שטויות כמוני, ואפשר להניח שיקירי העשירון העליון הם אלה שהמציאו את התיירות לחלל.

מהרגע שהמילניום הנוכחי נולד, החלו לטוס יותר ויותר מכובדי העולם העסקי לחלל החיצון. אלה לא אנשים כמוני. הם לא חיים כדי לעשות "מכה" חד פעמית. אלה אנשים שמנהיגים ומשפיעים על העולם החופשי יותר מראשי ממשלה ונשיאים. בעידודם תפחה התופעה בשקט ובעקביות.

בארצות הברית יצאה באותם ימים תוכנית ריאליטי שעסקה בהכנת תיירים לחלל. התוכנית פנתה לאנשים פשוטים שהשתוקקו לטוס מחוץ לאטמוספרה. אפילו אני השתעשעתי באפשרות לעזוב הכול ולטוס למבחנים לתוכנית. הפרסומים התרברבו ברבבות של משתתפים באודישנים. בקרב אזרחי הארץ התעורר עניין עצום בתוכנית. התזמון של המפיקים היה מעולה.

לרוב האנשים הייתה תחושה עמוקה, ואני משער שלעתים אף מוצדקת, של מחנק בגרון. גם אם הסתובבת לכאן או לכאן לשם יצירת שינוי, לשם הזרמת דם חדש בגוף, עדיין מצב פני הדברים כפני השטח היה צפוף.

צפוף וסבוך.

החורף היה לרצף סערות שדמה לגל פיגועים מייאש המשתולל בארץ.

בתנאים הללו נוצרו המון הצפות על פני הארץ. מערכות הביוב קרסו והציפו את סביבתם בטינופת בוצית וטובענית. השחיתויות בכל המערכות והממסדים התרבו כמגיפה. בקיצור, החרא באשר הוא צף בטבעיות למעלה. והיה זה חרא שנצבר לאורך עשרות שנים של חולי והתעלמות.

כולם, ללא יוצא מן הכלל, חשו מחנק כלשהו – פיזי או מנטלי. מחנק שרק קסם, כפי שהציעה הסוכנות לתיירות לחלל, יכול לשחרר לב אובד עצות. אני וכנראה גם מיקה נקלענו למחנק דומה.

בראשית נובמבר שמעתי, כמו יתר האזרחים שהשתוקקו להשתתף בתוכנית הריאלטי, על טיסה אמיתית לחלל. ליתר דיוק שמענו על שוק המועמדים לספירה לאחור של חברת "טרנס וויי אאוט".

בדצמבר הגיע מועד ההגרלה.

כל העניין "נתפר" בארץ. צה"ל בכבודו ובעצמו ירד לעם וערך הגרלה. מאז מלחמת לבנון השנייה חלה התקררות ביחסי העם והצבא, ודרושה הייתה ג'סטה שתשיב את האמון בצה"ל.

ובכן, מדובר במאה שקלים לכרטיס טיסה במעבורת החלל הרוסית "מיר 13". בצה"ל, או אם לדייק בקופת המדינה, הצטברו עשרות מיליוני שקלים.

מאה שקלים תמורת מספר בהגרלה – זה היה הדיל.

בכסף הכולל הבטיחו, כפי שפורסם בהודעה לציבור, שרי האוצר והביטחון לקנות "מיר" לצורכי מדינת ישראל. הכותרות צעקו "מבצע חסר תקדים!" ואני ומיקה חשבנו לעצמנו – למה לא?

בבוא יום ההשקעה התייצבנו בדואר, קנינו כרטיס, וזהו. עשינו את זה. בזמן שחמק לאטו בעקבות אותו אחר צהריים חייכני בדואר, התברר לה ולי שהייתה זו פאר הפעילות המשותפת שלנו.

שבועיים אחר כך פיטרו אותי מ"מיני ביג". הטענה שהמיתון קשה – התגשמה ובגדול. פתאום נגוזה האופוריה וקיצצו בכוח האדם, וגם יוס לא הצליח למנוע את עריפת ראשי.

ישבתי שעות מול המחשב והימרתי בעצלתיים כשבמקביל, בשקט ובהתמדה החלה הסקפטיות לנעוץ בי שיניים.

אחרי שבמשך חודשים ארוכים התעלמתי מהייאוש הכללי ששלט בארץ, הגיע שלב חדש – הרגשתי השפלה גדולה בעקבות הפיטורין. כבר לא האמנתי בעולם ההיי-טק וידעתי שלשם כבר לא אשוב.

חוסר אמון הוא נגיף מדבק, ומיום ליום ביושבי בבית אבד לי האמון באנשים, ואובדן זה השתלט על נתח גדול בתקשורת שלי עם העולם בכלל. באופן טבעי חזרתי לנקודת המוצא, לפיה לא ניתן להסתמך על אף אחד.

ראשון בראשונים התאכזבתי מעצמי ומהיכולת שלי להגשים משהו בזמן הקרוב. במקביל להידרדרות שלי, איבדתי את האמון במיקה שלצדי ובמשהו הלא מוגדר הזה שהיה בינינו.

מבנה האישיות שלי, כנראה גם מהיותי בן מזל תאומים, מוביל אותי הרבה פעמים לפיצולים. יש שיגידו שזה בעייתי, ויש שיגידו שזה הכרחי. וכך, למרות התהליך ההרסני שחוותי, במקביל באה ההימלטות לחלימה בהקיץ.

דווקא בשפל הגדול ביותר שלי חלמתי לזכות בכרטיס טיסה למעבורת החלל הרוסית. ראיתי בכך קרש קפיצה, אולי היחיד שאמצא.

התחלתי מבקר בקביעות באתר של נא"סא, והשתתפתי, יש להודות שבאופן פאסיבי לחלוטין, בצ'אטים שערכו מכורים לעניין. ככל שבלשתי והתפלשתי לעומק בהיסטוריה של סוכנות החלל האמריקנית, התחוור לי שמעבר לחוויה המאוד נדירה אני הולך להיכנס למועדון יוקרתי אנשים שיצאו את כבולות כדור הארץ. גברים כמו אמסטרונג, גאגרין, טיטו ועוד כמה מילארדאים. הגורל המשותף הזה קרץ לי, ומשך אותי לשאוף מעבר לתהומות העלובות שלי.

בוקר אחר בוקר התעוררתי בפרצוף חמוץ, בלא יכולת להתרכז בכלום מלבד בידיעה שאם אתפתח להיות סלב גלקסי שכזה, סלב על שכמותו יש אולי מאה אחרים שחיים בקושיי, הרי שאציב את עצמי בעמדה סבירה ומעלה לעשות "מכה". אחריה באמת אוכל לצאת לפנסיה מוקדמת. וכמה שהדברים היו באוויר, כמו שאומרים, האמנתי בכך באופן עיוור ומוחלט וללא קשר למצבי.

מיקה השתדלה לעורר אותי מההזיה הנעימה שלי, אבל ניסיונות הדאגה והתקשורת שלה נפלו על חירשותי, עיוורוני ובעיקר עצלותי המתגברת.

מתישהו מיקה פשוט מאסה בי.

נשבר לה שלא עשיתי שום ניסיון לחפש עבודה חדשה.

מדי יום, כשנפגשנו בשובה מהעבודה, הייתה האווירה קשה וחסרת מוצא. לקשר שלנו מלאו שישה חודשים, ופתאום לא הכול נראה ורוד. מיקה קלטה את זה ראשונה. אני – שכאמור הבנתי קצת באיחור שחלפתי על גיל שלושים – חייתי באשליה שמערכת היחסים הזאת תגסוס לאיטה, עד שאחד מאתנו יפגוש בן זוג אלטרנטיבי.

הבועה בינינו התפוצצה בלילה תמים, בדיוק לפני יום הבשורה על הזכייה בכרטיס, וחמישה ימים לפני ההיתקלות שלי בשוטר התנועה ואותה חקירה הזויה שהסתבכה בגלגליי בדרך ל"מיני ביג".

באותו יום הייתי חרמן שמוכן להקריב את כבודו, ולו בשם הניסיון להפיג את השרב הזוגי שלנו. עוד היה בי הכוח להשתדל – והשתדלתי. התנקיתי, התגלחתי וכשהתנשקנו אמרתי לה שהחלום הגדול שלי זה לשכב איתה עכשיו. הדלקתי נר וכיביתי את האורות בבית, ושכבר העמדתי אפלולית רומנטית – היא אמרה שאין טעם.

חשבתי להניח לה, להמתין שהמתח והעייפות שלה יפוגו והיא תצבור מעט מתיקות.

טעיתי בגדול. מול הניסיונות השטוחים שלי להתאושש במעט סקס נקי, כזה שנותן לך ולבת הזוג שלך מתנה של זמן, דקות יקרות בלי מטלות ובלי היסוסים, מיקה הבהירה לי שהיא רואה בי עול.

בשלוש לפנות בוקר ברחתי מהשמיכות להשתין, בעוד היא מסכמת עם עצמה בקול רם את השלב החדש ביחסים שלנו – היא לא רצתה להחזיק אותי בדירה שלה. הודעתי לה שאין לי בעיה להסתדר בלעדיה. לא היה ברור לי האם מיקה מעוניינת לזעזע אותי, ובכך לעורר בי שינוי כלשהו, או שפשוט הגיע הזמן שנתקדם הלאה. היה לי ברור שבעייתי למדי להיאבק במיקה על משהו בטריטוריה שלה, לכן בלי הרבה התנגדות ובלי לארוז הסתלקתי מביתה לסבא זיו

יליד בת ים, מתגורר בתל אביב. בן 43, נשוי טרי. במשך עשרות שנים פעיל בתעשיית הטלווזיה, מאחורי המצלמה. השתתף מגוון העשייה הקולנועית בארץ ובחו'ל. 'אם ליהודי הנודד היו ברקסים' הוא ספרו הראשון. בימים אלו עובד על ספרו הבא

X