אם יהיה זה שנית | לרכישה באינדיבוק
אם יהיה זה שנית

אם יהיה זה שנית

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 444
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69

אם יהיה זה שנית, מביא את סיפורה של ליאת, סטודנטית ירושלמית עם אובססיה קלה לתאריכים, למזג האוויר וגם לבחור אחד בלתי מושג שעד מהרה משתלט על חייה.

שבע וחצי שנים של רומן מייסר ומלהיב נשזרות בשנות הלימודים באוניברסיטה, ובתהליך ההתבגרות והיציאה לעצמאות שלה.

העלילה מתרחשת בירושלים רוויית הפיגועים, בתחילת שנות האלפיים, כאשר הנפשות הפועלות מנסות לחיות את הסיפור שלהן בתוך המציאות המדממת  שמסביב.

 

בכתיבה דחוסה ואינטנסיבית המשובצת באירוניה דקה ובציניות, משרטטת אילת סלצקי את עולמה של בחורה צעירה החווה אהבה ראשונה "אסורה", המטילה אותה למאוהבות קדחתנית נואשת.

 

"…האדם המאוהב-אובססיבי לעולם לא יוכל להיות בטוח בהתנהגות מושא אהבתו, אך בדיוק בגלל סיבה זו, לא יוכל גם להשתחרר ממושא אהבתו. ובדיוק כפי שברגעי השפל עוצמת הכאב היא אדירה, כך גם תחושת האושר העילאית ברגעים הטובים".

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    הספר היחיד שקראתי מתחילתו ועד סופו בזמן האחרון..העלילה סוחפת ונקראת בשקיקה רבה.
    הסופרת מכניסה אותנו לתוך מחשבותיה של גיבורת הספר בכנות רבה ובחשיפה עמוקה של רגשותיה ותחושותיה. "אם יהיה זה שנית" , הוא ספר שכל אחד ימצא בו משהו להתחבר אליו מהמקום שלו ואפילו יש סיכוי טוב שיגרום לכם לצחוק בקול מדי פעם. מומלץ בחום!

  2. :

    ספר סוחף ומרגש, רציני ומצחיק באותה נשימה.
    הכתיבה שוטפת ושנונה! העלילה מעניינת ומסקרנת. ספר שקשה להניח מהידיים!
    מומלץ בחום!!

  3. :

    הסיפור תופס אותך וגורם לך לרצות לדעת כבר מה קורה הלאה. האם הרומן יתממש? מה יהיו ההשלכות? לאן כל זה מוביל? איזה מאורע שכבר הספקנו לשכוח עוד יפקוד את ירושלים או ישראל? ספר שכל סטודנט או סטודנט לשעבר (בוודאי באוניברסיטה העברית) יתחבר אליו אך גם כל מי שאוהב רומן בו יש כנות רבה, לבטים קשים ודילמות מן החיים. מחכים כבר לספר השני!

הוסף חוות דעת

1.
1999, יום רביעי, אמצע נובמבר
כמעט חודש חלף מאז תחילת לימודיי באוניברסיטה העברית.
פתחתי את היום בריצה אחר האוטובוס שהתחיל לנסוע בדיוק כשהגעתי לתחנה. הנהג כנראה ראה אותי והחליט לעצור ולפתוח לי את הדלת. נדירים היו המקרים שאיחרתי להגיע לתחנה, אבל באותו בוקר התעכבתי מעט יותר מהרגיל כיוון שלא יכולתי להחליט מה ללבוש. שנאתי את מזג האוויר של חודש נובמבר – חם, קר, מעונן. הנחתי שכל מה שאבחר ללבוש לא יתאים ובכל מקרה יהיה לי חם מדי או קר מדי. לבסוף החלטתי ללבוש חולצה דקה עם שרוולים ארוכים ומעליה סריג קליל. לא אהבתי את התוצאה אבל כבר לא היה לי זמן להתחבט בסוגיה. רצתי מתנשפת כולי, ורק כשהשגתי את האוטובוס ומצאתי מקום ישיבה הרגשתי ששלווה אופפת אותי ומשב רוח רענן, שחדר דרך החלון, דבק בי והותיר חותם של רעננות על היום שלפניי.
באותו זמן כבר התגברתי על ההלם ההתחלתי מהעולם החדש שנכנסתי בשעריו, אבל עדיין הייתי מעט המומה. בשעתיים החופשיות שהיו לי באותו יום – "חלון", כפי שלמדתי לקרוא לו בהמשך – נפגשתי עם שירה, החברה החדשה שלי. התחברתי איתה כבר ביום הראשון ללימודים, כששתינו תעינו בדרכנו אל הכיתה שהתקיים בה השיעור שלנו באיטלקית. עתה החלטנו לבחון יחד את הדבר הגדול והמפחיד הזה שנקרא "ספרייה". מצאנו את עצמנו הולכות סחור סחור בין המדפים הרבים בקומה החמישית, וכאשר הבנו סוף סוף את ההיגיון שלפיו מסודרים הספרים, הגיעו השעתיים החופשיות שלנו לקצן. נפרדנו זו מזו במידה מסוימת של הקלה מכך שנאלצנו לדחות את מציאת הספר המבוקש ואת השאלתו למועד אחר, והלכנו כל אחת לדרכה.
מיהרתי לכיוון המשוער של השיעור הבא שלי. באותם ימים עדיין חישבתי את הזמן שלוקח לי להגיע משיעור לשיעור ולקחתי בחשבון גם את הזמן שבו אלך לאיבוד בחיפוש אחר היעד. רצתי, או לפחות הלכתי מהר, ומבט ההלם וחוסר האונים, שהסתובבתי איתו דרך קבע בשבועות הראשונים שלי באוניברסיטה, חרות כפי הנראה על פניי. כשהייתי במסדרון המוביל מהספרייה לגוש 8 במדעי הרוח, הוא פנה אלי.
"סליחה," הוא אמר, "את גרה בשכונת יפה נוף?"
למבט ההלם הקבוע שלי נוסף גוון של תהייה.
"כן," אמרתי בלי לדעת מי הבחור שעומד לפניי ומה הוא רוצה ממני. רק הבחנתי שהוא חמוד.
"בקומה רביעית, נכון? בבית הזה שיש לו מרפסת גדולה?" המשיך, ועל אף שהחשד שלי גבר עניתי לו "כן," בהיסוס.
"ואת מציירת, נכון?"
אי הנוחות שלי גברה. לא ידעתי כיצד הבחור הבלתי מזוהה יודע את כל הפרטים האלה על חיי, אבל הוא היה חמוד ומצאתי את עצמי עונה לו בחיוב פעם נוספת. הוא כנראה קלט בכל זאת את סימני השאלה על פניי ואמר: "אה, סליחה, אני פשוט גרתי פעם בבית ממול, אז זיהיתי אותך משם. איך קוראים לך?"
מוזר. לי הוא ממש לא נראה מוכר. הוספתי להתבונן בו. היה לו שיער חום והוא לבש חולצה בהירה משובצת ומכנסיים בהירים. מיד חשבתי לעצמי שלא הייתי מסווגת אותו כ"חתיך הורס", אבל ציינתי לעצמי פעם נוספת שהוא בהחלט חמוד.
"ליאת," השבתי, לאחר שגמרתי בדעתי שהוא כנראה לא פסיכופת או רוצח סדרתי, והוספתי: "ולך?"
"ניר," הוא אמר וחייך. הוא שאל אותי אם אני בשנה א' ומה אני לומדת. "תולדות האמנות ובי. איי. כללי," השבתי. ועל אף שאני לא נוהגת לנהל שיחות מוזרות עם אנשים מוזרים שאני לא מכירה, היה דבר מה שגרם לי להמשיך בשיחה איתו.
"ומה אתה לומד?" התעניינתי לאחר כמה רגעי שתיקה מהוססת.
"אני לומד לתואר שני בהיסטוריה," אמר וחייך שוב.
חשבתי לעצמי שאם הוא כבר לומד לתואר שני, אז הוא בטח חכם. באותם ימים הבחינות של סמסטר א' בשנה א' נראו לי כמשוכה בלתי עבירה ולא הבנתי כיצד בכלל אפשר להגיע למצב שלומדים לתואר שני. מיד גם חישבתי שאם הוא לומד לתואר שני, הוא בוודאי מבוגר ממני בחמש שנים בערך.
"טוב, אז שיהיה לך בהצלחה," אמר וקטע את מחשבותיי, "אני מניח שעוד אתקל בך מתישהו."
"כן," אמרתי, אף על פי שהנחתי שהסבירות שניתקל שוב זה בזה קלושה. הרי אין כמעט סיכוי שניפגש שוב, במקרה, בין אלפי הסטודנטים הגודשים את המקום מדי יום.
הוא חייך עוד קצת ונפרדנו כל אחד לדרכו.
למרות העיכוב, הצלחתי להגיע לכיתה כחמש דקות לפני תחילת השיעור. מיד הוצאתי את הסיכומים מן השבוע הקודם והתחלתי לקרוא אותם כדי לרענן את זיכרוני, כפי שהמליצו לנו, אבל מצאתי את עצמי חושבת עליו. לא הבנתי על מה ולמה, הרי הוא סתם בחור נחמד וקצת מוזר שהיה שכן שלי. ובכל זאת, היה בו משהו שגרם לי לחשוב עליו והוא היה חמוד.
התחיל השיעור. נגמר השיעור. נסעתי הביתה באוטובוס וחשבתי עליו.
למחרת בבוקר, כשהגעתי לאוניברסיטה, ראיתי אותו עומד במעלה המדרגות הנעות שבכניסה לאוניברסיטה. הוא חייך אלי. השתעשעתי ברעיון שאולי הוא מחכה לי, אבל מיד קטעתי את קו המחשבה הזה – מדוע שיחכה לי?
"בוקר טוב," אמר, "לאיזה כיוון את הולכת?"
"לאולם 300," עניתי, "יש לי שיעור במבוא כללי לאמנות."
הוא ליווה אותי ואמר שגם הוא צריך ללכת לאותו כיוון. פתאום הבחנתי שיש לו מכשיר קשר ביד. "מה זה?" שאלתי.
"אה, לא אמרתי לך? אני עובד כאן כמאבטח."
עכשיו ידעתי מדוע הוא עמד בפתח עם השומרים. הוקל לי כשהבנתי שהוא לא באמת עמד וחיכה לי, אך להפתעתי גם חשתי אכזבה קלה מן הידיעה הזאת.
הגענו לאולם 300 ועצרנו. הוא חייך ואני מניחה שגם אני. רציתי להמשיך לדבר איתו, אבל לא היה לי מה לומר.
"טוב, אז שיהיה לך שיעור טוב," איחל לי.
הודיתי לו ונכנסתי לשיעור. אורנה, בחורה שהכרתי בשיעור "מבוא לרנסנס", כבר ישבה באחד הכיסאות בשורה שעם הזמן הפכה להיות "השורה שלנו". התיישבתי לידה ודאגתי לשמור לשירה את המקום הפנוי שנותר לידי. משום מה היה לי ברור שאספר לה ורק לה על הבחור הזה שהיה שכן שלי.
כמה שניות לפני תחילת השיעור שירה נכנסה והתיישבה במקום ששמרתי לה. היא הוציאה סנדוויץ' מהתיק. כתבתי לה בשולי הדפדפת שלי שיש לי סיפור מוזר לספר לה ופירטתי את השתלשלות האירועים. לא ידעתי למה בעצם אני מספרת לה, הרי בסך הכול מדובר בבחור נחמד ומוזר מעט שהיה שכן שלי. "ואיך הוא?" היא כתבה בחזרה, בזמן שהמרצה הסבירה לנו על פרספקטיבה. "לא יודעת, חמוד." עניתי.
היא כתבה שזה נשמע קצת הזוי שהוא ידע את כל הדברים האלו עלי והמשיכה ללעוס את הסנדוויץ' שלה.
בבוקר יום שישי של אותו שבוע, אבא שלי, איש טוב אך חם מזג, שב ונכנס לאחד ממצבי הרוח הבעייתיים שלו שגררו תמיד רצף של שתיקות או של צעקות. לא ידעתי מה ינקוט הפעם ולא ידעתי כיצד אעמוד בסוף שבוע נוסף מהסוג הזה. בעוד אמי תמיד עמדה לצדי בוויכוחים משפחתיים למיניהם, סירב אבי לקבל את עצם העובדה שאני בעלת דעות מוצקות משלי בענייני יומיום כמו גם בנושאים גורליים. באותו בוקר קם כנראה על צד שמאל והשתלח בי על שהחלטתי להעביר אחד מהקורסים שלי בתולדות האמנות לסמסטר ב' כדי להוריד מעצמי לחץ. הרגשתי שאני מוכרחה לצאת מן הבית, להתאוורר, והלכתי לסופר פארם השכונתי, אף על פי שלא באמת הצטרכתי לקנות משהו באופן דחוף. כשיצאתי מהחנות עם חבילת מסטיקים בודדת בידי פתאום ראיתי אותו מולי. הוא לא היה לבד. בחורה בלתי מזוהה עמדה לידו.
"היי, מה קורה?" אמר וחייך אלי, אבל לא התעכב אלא המשיך ללכת עם הבחורה.
שוב עבר בגופי זרם חם, כמו בשתי ההזדמנויות הקודמות שנפגשנו בהן. אבל הפעם נוסף לכך גם קמצוץ של אכזבה, אף על פי שלא ידעתי מה טיב הקשר בינו לבין הבחורה והמפגש כולו חלף לפני שהספקתי לעבד את הסיטואציה בראשי. ועדיין היה משהו מוזר ואפילו מיסטי בכך שעד לפני שלושה ימים כלל לא ידעתי על קיומו של ניר, ופתאום אני פוגשת בו יום אחר יום והוא עושה לי בלב משהו שלא ידעתי בדיוק כיצד להגדיר. גם לא ידעתי שזו בעצם הפעם הראשונה שבה פגשתי את היא – האשה שמהר מאוד למדתי לשנוא.

אילת ס. אסף נולדה בירושלים ב-1979, בה היא מתגוררת עד היום.

בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות, ספרות עברית וספרות אנגלית מן האוניברסיטה העברית בירושלים, ובעלת תואר שני בתולדות האמנות.
השתתפה בכתיבת המונוגרפיה של האמן יעקב גילדור, שראתה אור בשנת 2009, וכתבה סיפורים קצרים שהתפרסמו ברשת.
זהו רומן הביכורים שלה.

 

X