אל תיגע בזמיר | לרכישה באינדיבוק
אל תיגע בזמיר

אל תיגע בזמיר

שנת הוצאה: 08/2015
מס' עמודים: 367
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 66.6

תרגום חדש ליצירת המופת שראתה אור לראשונה ב-1960 והיתה לאחד מעמודי התווך של הספרות האמריקנית בת זמננו. הספר זכה בפרס פוליצר לשנת 1963, נמכר בעשרות מיליוני עותקים ותורגם ליותר מארבעים שפות. בעברית הוא ראה אור לראשונה בהוצאת עם עובד [1964].

אל תיגע בזמיר הוא רומן התבגרות חודר לב ומעורר מחשבה, המסופר בעט קלה ובהומור כובש, וכל אדם ראוי שיקרא אותו.

עלילתו מתרחשת בשנות השלושים של המאה העשרים במייקום, עיירה מנומנמת בדרום ארצות הברית, המתמודדת עם משבר מוסרי וערכי, כאשר אחד מתושביה, אפריקני־אמריקני, מואשם באונס של צעירה לבנה. גזענותם, אלימותם וצביעותם של תושבי העיירה אינן נעלמות מעיניהם של סקאוט וג'ם פינץ', הילדים גיבורי הספר, שאביהם, עורך הדין אטיקוס פינץ', מתבקש להגן על הנאשם בבית המשפט.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אל תיגע בזמיר”

בקרוב…

1

כשהיה אחי גֵ׳ם כמעט בן שלוש־עשרה, הוא שבר את המרפק בצורה קשה. אחרי שהשבר התאחה וחששותיו של ג׳ם שמא לא יוכל לשחק פוטבול התבדו, לא הטרידו אותו תוצאות הפציעה שנראו לעין. זרועו השמאלית היתה קצרה קצת יותר מזרועו הימנית; כשעמד או הלך פנתה כף ידו בזווית ישרה לגופו, באגודל מקביל לירך. זה לא עניין אותו כהוא זה, ובלבד שיוכל להעביר כדור למסירה או לבעיטה.
אחרי שנים, כשהעבר היה רחוק מספיק וכבר יכולנו לראות אותו, היינו מדברים לפעמים על האירועים שהובילו לפציעתו של ג׳ם. אני טענתי שהכול קרה בגלל משפחת יוּאֶל, אבל ג׳ם, שהיה גדול ממני בארבע שנים, אמר שזה התחיל הרבה לפני כן. הוא אמר שהכול התחיל בקיץ שבו הגיע אלינו דִיל, כשדיל הציע שנפתה את בּוּ רֶדְלִי לצאת החוצה.
אני אמרתי שאם כבר מדברים, אז מי שהתחיל זה אנדרו ג׳קסון. אלמלא הגנרל ג׳קסון, שעשה תרגיל מבריק לשבט קריק, סיימון פינץ׳ לא היה מפליג בנהר האלבמה – ואז מה היה עלינו?1 כבר היינו מבוגרים מכדי ליישב ויכוחים במכות, ופנינו אל אָטִיקוּס. אבא שלנו אמר ששנינו צודקים.
1 אנדרו ג׳קסון, לימים נשיאה השביעי של ארצות הברית, נחל ניצחון במערכה נגד שבט קריק במלחמת 1812 וכבש שטח עצום המצוי כיום במדינות אלבמה וג׳ורג׳יה. (כל ההערות הן הערות המתרגמת)
במשפחה דרומית כשלנו היו מי שהתביישו בכך שאין כל תיעוד שמישהו מאבות אבותינו לחם בקרב הייסטינגס, לפחות באחד הצדדים.2 לנו היה רק סיימון פינץ׳, רוקח וצייד פרוות מקוֹרנווֹל שאדיקותו היתה שנייה רק לקמצנותו. באנגליה טרדו את מנוחתו רדיפות המאמינים שכינו עצמם מתודיסטים ונרדפו בידי אחיהם הליברלים יותר. היות שגם סיימון כינה את עצמו מתודיסט, הוא עלה על ספינה, עבר את האוקיינוס האטלנטי והגיע לפילדלפיה, משם המשיך לג׳מייקה, ממנה אל מוֹבּיל שבאלבמה ואחר כך במעלה הנהר עד סנט סטיבנס. סיימון זכר את מצוותו של ג׳ון וֶסלי, אבי המתודיזם, שלא להרבות דברים בשעת מקח וממכר, ולכן צבר הון נאה בעסקי המרפא, אך בתוך כך גבר חששו שמא יתפתה לעשות מה שידוע כי אינו לכבוד אלוהים ולהתקשט בעֲדִי זהב ובגדים. הוא שכח את מה שאמר רבו על מִקנה אדם, קנה לו שלושה עבדים ובעזרתם בנה את ביתו על גדת נהר האלבמה, כשישים קילומטר במעלה הנהר מסנט סטיבנס. רק פעם אחת חזר לסנט סטיבנס, למצוא לו אישה, ועם רעייתו העמיד שושלת עתירת בנות. סיימון האריך ימים, ובמותו היה איש עשיר.
2 קרב הייסטינגס (אנגליה, 1066) נערך בין הנורמנים הכובשים לאנגלו־סקסונים.
רוב הגברים במשפחה המשיכו לחיות בנחלתו של סיימון, ״פינץ׳ לנדינג״, והתפרנסו מגידול כותנה. זה היה משק עצמאי: לעומת מטעי הענק שסבבו אותו היו ממדיו צנועים, אך הוא הניב את כל הדרוש לקיום חוץ מקרח, קמח חיטה ופריטי לבוש, ואת אלה סיפקו ספינות הנהר שהגיעו ממוביל.
סיימון היה ודאי נתקף זעם אין אונים נוכח הסכסוך בין הצפון לדרום3 שבעקבותיו נותרו צאצאיו חסרי כול פרט לאדמתם, אך המסורת החקלאית נמשכה ברציפות עד תחילת המאה העשרים ומעבר לה, כשאבי, אטיקוס פינץ׳, נסע ללמוד משפטים במונטגומרי, ואילו אחיו הצעיר נסע לבוסטון ללמוד רפואה. אחותם אלכסנדרה היא שנשארה בפינץ׳ לנדינג כנציגת המשפחה: היא נישאה לגבר שתקן שרוב שעותיו עברו עליו ברביצה בערסל על גדת הנהר ובהתעמקות בשאלה אם חוטי הדיג מרובי הקרסים שהניח כבר התמלאו.
3 הכוונה למלחמת האזרחים של ארצות הברית.
אחרי שעבר אבי את מבחני הלשכה, חזר למֵייקוֹם והתחיל לעבוד בעריכת דין. מייקום, כשלושים קילומטר מזרחית לפינץ׳ לנדינג, היא עיר המחוז של מחוז מייקום. במשרדו של אטיקוס בבית המשפט היו מדף לכובעים, מרקקה, לוח דמקה, ספר בתולי של חוקי אלבמה ולא הרבה יותר מזה. שני לקוחותיו הראשונים היו שני האנשים האחרונים שהוצאו להורג בתלייה בכלא המחוזי של מייקום. אטיקוס הפציר בהם להיענות להצעתה הנדיבה של התביעה ולהודות בהריגה כדי להציל את נפשותיהם, אבל הם היו בני משפחת הברפורד, ובמחוז מייקום זהו שם נרדף לחמור גרם. שני בני הברפורד אלה חיסלו את הנפח הבכיר במייקום בגלל אי־הבנה עקב מעצר לא חוקי לכאורה של סוסה, ובפזיזותם עשו זאת בנוכחות שלושה עדים ואף עמדו על כך ש״הממזר־קיבל־בדיוק־מה־שהגיע־לו״ הוא טיעון הגנה מספיק בהחלט. הם הואשמו ברצח, עמדו בסירובם להודות באשמה, ובמצב שכזה לא יכול היה אטיקוס להושיט למרשיו עזרה אלא רק להיות נוכח במעמד עזיבתם את העולם – אז כנראה התחילה סלידתו של אבי מהעיסוק בפלילים.
בחמש שנותיו הראשונות במייקום התמחה אטיקוס בעיקר בצמצום הוצאותיו; בשנים שבאו אחר כך השקיע את הכנסותיו בהשכלתו של אחיו. ג׳ון הֵייל פינץ׳ היה צעיר מאבי בעשר שנים ובחר בלימודי הרפואה בתקופה שהכותנה לא היתה גידול כדאי; אבל אחרי שדאג לדוד ג׳ק, הצליח אטיקוס להתפרנס מעריכת דין במידה מניחה את הדעת. הוא אהב את מייקום והיה בן המחוז מבטן ומלידה; הוא הכיר את יושבי המקום והם הכירו אותו, ומפאת חריצותו של סיימון פינץ׳ היה אטיקוס קשור בקשרי דם או נישואים כמעט לכל משפחה בעיר.
מייקום היתה עיר ותיקה, אך בימים שהכרתי אותה היתה עלובה למדי. בימים גשומים נעשו הרחובות עיסה אדומה; המדרכות צימחו עשב, ובית המשפט שבכיכר כבר התחיל לשקוע. בימים ההם היה משום מה חם יותר; כלבים שחורים התענו בימי קיץ; פרדות גרמיות רתומות למכוניות שהוסבו לעגלות נפנפו בזנבן לגרש זבובים בצִלם המחניק של האלונים בכיכר. בתשע בבוקר כבר התרככו צווארוניהם המעומלנים של הגברים. הגברות טבלו באמבט לפני הצהריים ושוב אחרי מנוחת הצהריים, ולעת ערב כבר נראו כתופינים רכים מצופים בזיגוג של זיעה ואבקת טלק מבושמת.
בני האדם נעו לאט בימים ההם. הם השתרכו בכיכר, נכנסו ויצאו מהחנויות בדשדוש, לא נחפזו בדבר. היממה נמשכה עשרים וארבע שעות אך נדמתה ארוכה יותר. איש לא מיהר כי לא היה לאן ללכת, לא היה מה לקנות ולא היה כסף לקנייה, לא היה מה לראות מחוץ לגבולות מחוז מייקום. ועם זאת היו מי שחשו תקווה עמומה בעת ההיא; זה לא כבר נאמר למחוז מייקום שאין לו ממה לפחד אלא מהפחד עצמו.4
4 אמרתו הידועה של פרנקלין דלאנו רוזוולט בנאום ההשבעה שלו כנשיא ארצות הברית ב-1933.
גרנו ברחוב המגורים הראשי בעיר – אטיקוס, ג׳ם ואני, ועמנו קַלפּוּרניָה המבשלת. ג׳ם ואני היינו די מרוצים מאבא שלנו: הוא שיחק אִתנו, קרא באוזנינו והתייחס אלינו בריחוק ובאדיבות.
לא כך קלפּורניה. כל כולה היתה עצמות ופינות חדות; היא היתה קצרת רואי; עיניה זעומות; כף ידה רחבה כאחד מקרשי המיטה וקשה ממנו כפליים. היא היתה מגרשת אותי מהמטבח ושואלת למה אני לא יכולה להתנהג יפה כמו ג׳ם, והלוא ידעה שהוא גדול ממני, והיתה קוראת לי לחזור הביתה כשלא רציתי. קרבות אדירים ניטשו בינינו, קרבות חד־צדדיים. קלפּורניה ניצחה תמיד, בעיקר משום שאטיקוס צידד בה תמיד. היא גרה אצלנו מאז נולד ג׳ם, ואני חייתי תחת שלטון עריצותה מאז ומתמיד.
אמא שלנו מתה כשהייתי בת שנתיים, ולכן מעולם לא הרגשתי בחסרונה. היא היתה בת משפחת גרהם, מהעיר מונטגומרי; אטיקוס פגש אותה כשנבחר לבית המחוקקים של המדינה. הוא היה אז בגיל העמידה, והיא צעירה ממנו בחמש־עשרה שנה. ג׳ם היה פרי שנת הנישואים הראשונה; כעבור ארבע שנים נולדתי אני, ושנתיים אחר כך מתה אמא שלנו מהתקף לב פתאומי. אמרו שזה עובר בתורשה אצלה במשפחה. לא התגעגעתי אליה, אבל אני סבורה שג׳ם התגעגע. הוא זכר אותה היטב, ולפעמים באמצע משחק היה נאנח פתאום עמוקות ואחר כך מסתלק לשחק לבדו מאחורי המוסך. בשעות כאלה ידעתי שמוטב להניח לו.
כשהייתי כמעט בת שש ולג׳ם כמעט מלאו עשר נקבעו לנו גבולות לקיץ (במרחק קריאה מקלפּורניה) – עד ביתה של גברת הנרי לפאייט דוּבּוֹז, שני בתים מצפון, ועד לבית רֶדְלִי, שלושה בתים מדרום. מעולם לא התפתינו לחרוג מהם. בבית רדלי שכן יצור נסתר מן העין, שעצם תיאורו הטיל עלינו משמעת ימים ארוכים; גברת דובוז היתה גיהינום עלי אדמות.
בקיץ ההוא הגיע אלינו דִיל.
יום אחד, השכם בבוקר, כשג׳ם ואני יצאנו לשחק בחצר האחורית, שמענו משהו מהבית השכן, מערוגת הכרוב של מיס רייצ׳ל הברפורד. ניגשנו אל גדר התיל לראות אם יש כלבלב – כלבת הרֶט־טֶרייר של מיס רייצ׳ל עמדה להמליט – והנה גילינו מישהו שישב והסתכל עלינו. בישיבה לא היה גבוה הרבה יותר מעלי הכרוב הגדולים. נעצנו בו מבט עד שדיבר:
״הֵיי.״
״הֵיי גם לך,״ אמר ג׳ם בחביבות.
״אני צ׳רלס בייקר האריס,״ אמר. ״אני יודע לקרוא.״
״אז מה?״ אמרתי.
״סתם חשבתי שתרצו לדעת שאני יודע לקרוא. אם יש לכם משהו שצריך לקרוא אתם יכולים לתת לי…״
״בן כמה אתה,״ שאל ג׳ם, ״ארבע וחצי?״
״עוד מעט שבע.״
״אז מה הפלא,״ אמר ג׳ם, והחווה עלי באגודל. ״סְקָאוּט קוראת מהיום שהיא נולדה, והיא אפילו עוד לא בבית ספר. אתה נראה נורא קטן בשביל עוד מעט שבע.״
״אני קטן בגוף אבל גדול בגיל,״ אמר ההוא.
ג׳ם סילק את שערו מעיניו כדי להיטיב לראות. ״רוצה לבוא אלינו, צ׳רלס בייקר האריס?״ שאל. ״אלוהים, איזה שם.״
״לא יותר מצחיק מהשם שלך. דודה רייצ׳ל אומרת שקוראים לך ג׳רמי אטיקוס פינץ׳.״
ג׳ם הזעיף פנים. ״אני מספיק גדול בשביל השם שלי,״ אמר. ״השם שלך יותר ארוך ממך. נראה לי במטר.״
״כולם קוראים לי דִיל,״ אמר דיל, והתחיל להידחק מתחת לגדר.
״יותר כדאי לך לעבור מלמעלה,״ אמרתי. ״מאיפה אתה?״
דיל היה ממרידיאן שבמיסיסיפי. הוא בא לקיץ לבית דודתו מיס רייצ׳ל ומעכשיו יבוא בכל קיץ למייקום. משפחתו ממחוז מייקום במקור, אמו עובדת אצל צלם במרידיאן, היא הגישה תמונה שלו לתחרות הילד היפה וזכתה בחמישה דולר. את הכסף נתנה לדיל, והוא הלך עשרים פעמים לקולנוע.
״כאן אין קולנוע, רק לפעמים סרטים על ישו בבית המשפט,״ אמר ג׳ם. ״ראית משהו טוב?״
דיל ראה את ״דרקולה״, וכששמע זאת התחיל ג׳ם להסתכל עליו בשמץ כבוד. ״תספר לנו את זה,״ אמר לו.
דיל היה יצור משונה. הוא היה לבוש במכנסי פשתן קצרים כחולים שהתחברו לחולצתו בכפתורים, שערו היה לבן כשלג וצמוד לקרקפתו כפלומת ברווז; הוא היה גדול ממני בשנה אך אני הייתי גבוהה ממנו בראש. בשעה שסיפר לנו את הסיפור העתיק התבהרו עיניו הכחולות והתקדרו חליפות; צחוקו היה פתאומי ועליז; מדי זמן מה משך בקווצת שיער סוררת באמצע מצחו.
אחרי שהיה דרקולה לעפר בסיפורו של דיל וג׳ם אמר שהסרט נשמע יותר טוב מהספר, שאלתי את דיל איפה אבא שלו: ״לא אמרת עליו כלום.״
״אין לי אבא.״
״הוא מת?״
״לא…״
״אז אם הוא לא מת, יש לך אבא, לא?״
דיל הסמיק וג׳ם אמר לי לשתוק, סימן בדוק לכך שדיל נבדק ונמצא ראוי. מאותו יום עבר הקיץ בשגרה מסַפקת. שגרה מספקת פירושה היה הכנסת שיפורים ושכלולים בבית העץ שלנו שנבנה בין שני עצי אזדרכת ענקיים בחצר האחורית, מריבות, ועריכת הצגות על פי כל ספריהם של אוליבר אופטיק, ויקטור אפלטון ואדגר רייס בורוז שהכרנו, לפי הסדר.5 בעניין זה הועיל לנו דיל מאוד. הוא גילם את תפקידי האופי שעד אז נכפו עלי – הקוף ב״טרזן״, מר קרֶבְּטְרי ב״נערי רוֹבֶר״, מר דיימוֹן ב״טום סוויפְט״. וכך למדנו להכיר את דיל כמכשף בזעיר אנפין, מֶרלין שראשו גדוש תוכניות מוזרות, כמיהות משונות ויצירי דמיון יוצאי דופן.
5 אוליבר אופטיק – שם העט של ויליאם טיילור אדמס, סופר מהמאה התשע-עשרה שכתב סדרות רבות לילדים; ויקטור אפלטון הוא שם העט המשותף למחברי ספרי ״טום סוויפט״, ספרי מדע בדיוני והרפתקאות לנוער; אדגר רייס בורוז הוא מחבר ספרי ״טרזן״.
אבל בסוף אוגוסט כבר נשחק הרפרטואר שלנו עד דק, ואז הציע לנו דיל לפתות את בו רדלי לצאת החוצה.
בית רדלי הילך קסם על דיל. על אף אזהרותינו והסברינו משך אותו הבית כמו שהירח מושך את המים, אך מעולם לא מעבר לפנס הרחוב שבפינה, במרחק בטוח משער החצר של רדלי. שם נהג לעמוד, חובק בזרוע אחת את העמוד העבה, בוהה ותוהה.
בית רדלי הזדקר בעיקול חד במורד הרחוב שלנו. מי שהלך דרומה ברחוב ראה מולו את הגזוזטרה; אחר כך התעקלה המדרכה ונמשכה לצד החלקה. הבית היה נמוך, לפנים היה צבעו לבן, בחזיתו גזוזטרה רחבה ותריסיו ירוקים, אבל כבר מזמן השחיר ועתה היה צבעו כצבע החצר האפורה שמסביב לבית. רעפים מרקיבים מגשם השתפלו מעל לשולי הגזוזטרה; אלונים הסתירו את השמש. שרידי גדר כלונסאות שמרו כשיכורים על החצר הקדמית – חצר עפר ״פנויה״ שאיש לא פינה מעולם – שעשבי דוּרָה ולִבְדָן צמחו בה בשפע.
בבית פנימה שכן יצור רפאים חורש רע. סיפרו שהוא קיים, אבל ג׳ם ואני לא ראינו אותו מימינו. סיפרו שהוא יוצא בלילות כשהירח שוקע ומציץ בחלונות. כשהאזליאות קפאו בלילות כפור, סיפרו שזה משום שהוא נשף על הפרחים. כל פשע זעיר חשאי שנעשה במייקום היה מעשה ידיו. פעם החרידה את העיר שורה של אירועים ליליים חולניים: תרנגולות וחיות מחמד נמצאו תלושות איברים; אף על פי שהאשם היה אדי המשוגע, שבסופו של דבר הטביע עצמו בבריכת בַּרקֶר, המשיכו הבריות להביט בבית רדלי והתקשו לשכוח את חשדותיהם הראשונים. שום כושי לא היה מוכן לעבור בלילה ליד בית רדלי, והם תמיד חצו את הכביש ועברו בצד האחר של הרחוב בשריקה. שטח בית הספר של מייקום היה צמוד לגבול האחורי של החלקה של בית רדלי; מחצר הלול של רדלי השירו עצי פקאן גבוהים את פריים בחצר בית הספר, אך הילדים לא נגעו באגוזים: אם תאכל מהפקאנים של רדלי, תמות. כדור שעף לחצר רדלי היה כדור אבוד, וסוף פסוק.
צרותיו של הבית הזה התחילו שנים רבות לפני שג׳ם ואני נולדנו. בני רדלי, שיכלו להתקבל בברכה בכל העיר, העדיפו את חברת עצמם, העדפה בלתי נסלחת במייקום. הם לא הלכו לכנסייה, הבילוי העיקרי במייקום, אלא התפללו בביתם; לעתים נדירות, אם בכלל, חצתה גברת רדלי את הרחוב לקפה של אמצע הבוקר עם השכנות, ועל אחת כמה וכמה לא הצטרפה לשום אגודה מיסיונרית. אדון רדלי צעד למרכז העיר מדי בוקר באחת־עשרה וחצי וחזר בשתים־עשרה בדיוק; לפעמים נשא עמו שקית נייר חומה, שבשכונה שיערו כי היא מכילה מצרכי מזון למשפחה. מעולם לא נודע לי ממה התפרנס מר רדלי הזקן – ג׳ם אמר שהוא ״קונה כותנה״, לשון נקייה למי שאינו עושה דבר – אבל אדון רדלי ואשתו גרו בבית ההוא עם שני בניהם מאז ומתמיד.
בימי ראשון נשארו התריסים והדלתות בבית רדלי סגורים, וגם זה לא היה ממנהגה של מייקום: דלתות סגורות פירושן היה אך ורק מחלה או מזג אוויר קר. מכל הימים דווקא יום ראשון היה היום הראוי ביותר לביקורים רשמיים בשעות אחר הצהריים: הנשים לבשו מחוכים, הגברים לבשו מקטורנים, הילדים נעלו נעליים. אבל איש מהשכנים לא עלה מעולם במדרגות הכניסה לבית רדלי ולא קרא ״הֵי־י״ ביום ראשון אחר הצהריים. בבית רדלי לא היו דלתות רשת. פעם שאלתי את אטיקוס אם היתה שם פעם דלת רשת; אטיקוס אמר שכן, אבל לפני שנולדתי.
האגדה בשכונה סיפרה שכשהיה צעיר הבנים נער, חָבַר לכמה מבני קנינגהם מאוֹלְד סארוּם, שבט מסועף ומסובך שהתיישב בצפון המחוז, ויחד הקימו את הדבר הדומה ביותר לכנופיה שנראה אי־פעם במייקום. הרבה הם לא עשו, אך די היה במה שעשו כדי לעורר דיבורים בעיר ואזהרה פומבית שיצאה משלוש כנסיות: הם התגודדו מול המספרה; בימי ראשון נסעו באוטובוס לאַבּוֹטְסְוויל והלכו לקולנוע; הם יצאו לרקוד בבית ההימורים של המחוז על גדת הנהר, ״מחנה הדיג ופונדק דְיוּ־דרוֹפּ״; הם התנסו בלגימת ויסקי מזוקק. לא נמצא במייקום מי שיעז לספר לאדון רדלי שהבן שלו מסתובב בחברה רעה.
ערב אחד, בפרץ של עליזות מופרזת, השתוללו הבחורים בכיכר במכונית שאולה, התנגדו למעצר בידי שוטר הקהילה הישיש אדון קוֹנֶר ונעלו אותו בבית השימוש שבחצר בית המשפט. העיר החליטה שמוכרחים לעשות משהו; אדון קונר אמר שהוא יודע בדיוק מי היו בחבורה, וכלה ונחרצה עמו שהם לא יֵצאו פטורים מעונש, וכך הובאו הנערים בפני שופט נוער באישומי התפרעות, הפרת הסדר הציבורי, תקיפה וחבלה וניבול פה בנוכחות אישה ובאוזניה. השופט שאל את אדון קונר מדוע כלל את האישום האחרון; אדון קונר השיב שהם קיללו בצעקות כאלה, שהוא משוכנע שכל גברת במייקום שמעה אותם. השופט החליט לשלוח את הנערים לבית הספר המקצועי לעבריינים צעירים, מקום שלפעמים שלחו לשם נערים אך ורק כדי לספק להם מזון וקורת גג: המוסד לא היה בית סוהר ולא היתה בכך בושה. אדון רדלי חשב שיש בכך בושה. אם ישחרר השופט את ארתור, אמר אדון רדלי, הוא עצמו ידאג לכך שארתור לא יגרום יותר שום בעיות. השופט ידע שאדון רדלי הוא אדם העומד בדיבורו ושמח להיעתר לבקשה.
שאר הבחורים הלכו למוסד וזכו לחינוך התיכוני הטוב ביותר במדינה; אחד מהם סיים לימים את בית הספר להנדסה באוֹבֶּרן. הדלתות בבית רדלי נסגרו ונשארו סגורות, בימי חול ובימי ראשון, וחמש־עשרה שנה לא ראה איש את בנו של אדון רדלי.
אבל יום אחד – ג׳ם זכר זאת בקושי – ראו ושמעו את בו רדלי כמה אנשים, אם כי ג׳ם לא היה ביניהם. הוא אמר שאטיקוס לא נוהג לדבר על משפחת רדלי: כששאל ג׳ם שאלות היתה תשובתו היחידה של אטיקוס שהוא צריך להתעסק בענייניו שלו ולהניח למשפחת רדלי להתעסק בענייניה, וזאת זכותה; אבל כשקרה הדבר ההוא, כך סיפר ג׳ם, הניד אטיקוס בראשו ואמר: ״הממ, הממ, הממ.״
את רוב הידוע לו שמע אפוא ג׳ם מפיה של מיס סטפני קרופורד, הצדקנית השכונתית שאמרה שהיא יודעת את כל הסיפור. לדברי מיס סטפני, בו ישב בסלון וגזר קטעים מהעיתון ״מייקום טריביון״ כדי להדביק באלבום. אביו נכנס לחדר. כשעבר אדון רדלי ליד בנו תקע בּוּ את המספריים ברגלו של האב, שלף אותם, ניגב אותם במכנסיו וחזר לעיסוקו.
גברת רדלי יצאה בריצה לרחוב וצרחה שארתור הורג את כולם, אבל כשבא השריף מצא את בו עדיין ישוב בסלון וגוזר את העיתון. הוא היה אז בן שלושים ושלוש.
מיס סטפני אמרה שכשהעלו בפני אדון רדלי הזקן את האפשרות ששהות בטַסקָלוּסָה אולי תועיל לבּוּ, הוא אמר שאף אחד ממשפחת רדלי לא יֵלך לבית משוגעים. בו לא משוגע, הוא רק מתרגש לפעמים. מוסכם עליו שיכלאו אותו, אמר אדון רדלי, אך דרש שלא יוגשו נגדו אישומים: הוא לא פושע. השריף חס על בו ולא רצה להכניס אותו לבית המעצר עם הכושים, ובסופו של דבר נעלו אותו במרתף של בניין בית המשפט.
את חזרתו של בו מהמרתף הביתה זכר ג׳ם רק במעורפל. מיס סטפני קרופורד אמרה שאחדים מחברי מועצת העיר אמרו לאדון רדלי שאם לא ייקח את בו הביתה, הוא ימות מהעובש במרתף הלח. חוץ מזה, אי אפשר להחזיק את בו לנצח על חשבון המחוז.
איש לא ידע אילו אמצעי הפחדה נקט אדון רדלי כדי להסתיר את בו מן העין, אבל ג׳ם חשב שאדון רדלי כובל אותו רוב הזמן למיטה. אטיקוס אמר שזה לא נכון, ושיש דרכים אחרות להפוך בני אדם לרוחות רפאים.
אני זכרתי רק איך היתה גברת רדלי פותחת מדי פעם את דלת הכניסה, ניגשת עד לקצה הגזוזטרה ומשקה את פרחי הקאנָה. אבל את אדון רדלי ראינו יום־יום הולך למרכז העיר ובחזרה. הוא היה איש רזה וגִלדני שעיניו חסרות צבע, עד כדי כך שהאור לא השתקף בהן. היו לו עצמות לחיים מחודדות ופה רחב, שפתו העליונה היתה דקה והתחתונה מלאה. מיס סטפני קרופורד אמרה שהוא ישר כמו סרגל ולכן הוא חושב שהחוק היחיד שנוגע לו הוא דבר האל, ואנחנו האמנו לה, כי לאדון רדלי באמת היה גב ישר מאוד והוא הלך תמיד זקוף.
הוא לא דיבר אלינו אף פעם. כשעבר היינו משפילים מבט ואומרים, ״בוקר טוב, אדוני,״ והוא היה משתעל בתשובה. בנו הבכור של אדון רדלי גר בפֶּנְסָקוֹלָה; הוא בא לבקר בכל חג מולד, והוא אחד המעטים שראינו נכנסים לבית או יוצאים ממנו. מיום שלקח אדון רדלי את ארתור הביתה, אמרו שהבית מת.
אבל יום אחד אמר לנו אטיקוס שירביץ לנו אם נעשה רעש בחצר ומינה את קלפּורניה למלא את מקומו בהיעדרו אם תשמע אותנו מוציאים הגה. אדון רדלי גסס.
דרכו לא אצה לו. חמורי עץ חסמו את הכביש בשני קצות החלקה, קש הונח על המדרכה ואת התנועה הפנו לסמטה האחורית. בכל פעם שבא דוקטור ריינולדס הוא החנה את המכונית שלו מול ביתנו והמשיך ברגל עד בית רדלי. ימים ארוכים התהלכנו ג׳ם ואני בחצר על קצות האצבעות. לבסוף סילקו את חמורי העץ, ואנחנו עמדנו והסתכלנו מהגזוזטרה כשאדון רדלי חלף מול ביתנו במסעו האחרון.
״זה סופו של האיש המרושע ביותר שברא אלוהים,״ הפטירה קלפּורניה חרש, וירקה בכובד ראש לחצר. הסתכלנו בה בהפתעה, כי קלפּורניה לא נהגה להעיר הערות על אנשים לבנים.
כשמת אדון רדלי חשבה כל השכונה שעכשיו בו יֵצא החוצה, אבל כל השכונה טעתה: אחיו הבכור של בו חזר מפנסקולה ותפס את מקומו של אדון רדלי. הוא נבדל מאביו רק בגיל. ג׳ם אמר שגם אדון ניית׳ן רדלי ״קונה כותנה״. אבל אדון ניית׳ן ענה לנו כשאמרנו לו בוקר טוב ולפעמים ראינו אותו חוזר מהעיר ובידו שבועון.
ככל שהוספנו לספר לדיל על משפחת רדלי כך רצה לדעת עוד, האריך לעמוד כשזרועו חובקת את פנס הרחוב בפינה, תהה והתעניין עוד יותר.
״מעניין מה הוא עושה שם בפנים,״ היה אומר חרש. ״הוא יכול לפחות להציץ החוצה מהדלת.״
ג׳ם אמר: ״הוא יוצא ועוד איך, כשיש חושך גמור. מיס סטפני קרופורד אמרה שפעם היא התעוררה באמצע הלילה וראתה אותו מסתכל דרך החלון ישר עליה… והראש שלו היה כמו גולגולת שהסתכלה עליה. לא קרה לך שהתעוררת בלילה ושמעת אותו, דיל? הוא הולך ככה,״ ג׳ם גרר את רגליו בחצץ. ״למה לדעתך מיס רייצ׳ל נועלת הכול בלילה? הרבה פעמים ראיתי בבוקר את העקבות שלו בחצר האחורית שלנו, ולילה אחד שמעתי אותו מגרד את הרשת בכניסה האחורית, אבל עד שאטיקוס הגיע הוא כבר נעלם.״
״מעניין איך הוא נראה,״ אמר דיל.
ג׳ם מסר לו תיאור מתקבל על הדעת של בו: גובהו של בו כשני מטר, על פי העקבות; הוא ניזון מבשר סנאים וחתולים כשהוא מצליח לתפוס אותם, ולכן ידיו מוכתמות בדם – אם אוכלים חיה לא מבושלת הדם לא יורד מהידיים אף פעם. צלקת ארוכה ומשוננת מעטרת את פרצופו מאוזן לאוזן; שיניו המעטות צהובות ורקובות; עיניו בולטות, ורוב הזמן הוא מזיל ריר.
״בואו ננסה למשוך אותו החוצה,״ אמר דיל. ״הייתי רוצה לראות איך הוא נראה.״
ג׳ם אמר שאם דיל רוצה להיהרג, הוא מוזמן לגשת לשם ולדפוק בדלת.
הפשיטה הראשונה שלנו נערכה רק מפני שדיל התערב עם ג׳ם על הספר ״רוח הרפאים האפורה״ תמורת שני ספרי ״טום סוויפט״ שג׳ם לא יעז לעבור את השער. מימיו לא נרתע ג׳ם מהתערבות.
שלושה ימים שקל ג׳ם את העניין. כפי הנראה הכבוד היה לו יקר יותר מחייו, כי דיל שכנע אותו בקלות: ״אתה פוחד,״ אמר דיל ביום הראשון. ״לא פוחד, רק מתייחס בכבוד,״ אמר ג׳ם. למחרת אמר דיל: ״אתה כל כך פוחד שאתה לא מסוגל להכניס אפילו את האצבע של הרגל שלך לחצר שלהם.״ ג׳ם אמר מה פתאום, הוא עובר ליד הבית של רדלי כל יום בדרך לבית ספר.
״עובר בריצה,״ אמרתי אני.
אבל ביום השלישי דיל סידר אותו: הוא אמר לג׳ם שבטוח שבמרידיאן אנשים לא פוחדים כמו במייקום, ושהוא בחיים לא ראה פחדנים כאלה כמו במייקום.
זה כבר גרם לג׳ם לצעוד עד לעיקול הרחוב, ושם נעצר ונשען על הפנס והביט בשער המתנודד כתלוי על בלימה על צירים תוצרת בית.
״אני מקווה שהבנת שהוא יהרוג את כולנו אחד־אחד, דיל האריס,״ אמר ג׳ם כשבאנו לעמוד לידו. ״אל תאשים אותי כשהוא יעקור לך את העיניים. אתה התחלת, תזכור.״
״אתה עדיין פוחד,״ לחש דיל בסבלנות.
ג׳ם רצה שדיל יבין אחת ולתמיד שהוא לא פוחד משום דבר. ״אני פשוט לא מצליח לחשוב איך למשוך אותו החוצה בלי שהוא יתפוס אותנו.״ חוץ מזה, הרי ג׳ם צריך גם לדאוג לאחותו הקטנה.
כשאמר כך, ידעתי שהוא פוחד. גם ביום שהתערבתי עם ג׳ם שאין לו אומץ לקפוץ מהגג הוא נתקף צורך לדאוג לאחותו הקטנה. ״אם אני איהרג, מה יקרה לך?״ שאל אז. אחר כך קפץ, נחת ללא פגע, ותחושת האחריות נשתכחה ממנו עד שניצב מול בית רדלי.
״אתה משתפן?״ שאל דיל. ״כי אם כן -״
״דיל, צריך לחשוב על דברים כאלה,״ אמר ג׳ם. ״תן לחשוב רגע… זה קצת כמו שמוציאים צב מהשריון…״
״איך?״ שאל דיל.
״מדליקים מתחתיו גפרור.״
אמרתי לג׳ם שאם הוא יצית את בית רדלי אני אגיד אותו לאטיקוס.
דיל אמר שזה גועל נפש להדליק גפרור מתחת לצב.
״לא גועל נפש, זה רק שכנוע – זה לא שזורקים אותו לאש,״ רטן ג׳ם.
״מאיפה לך שהגפרור לא מכאיב לו?״
״לצבים לא כואב, טיפש,״ אמר ג׳ם.
״היית פעם צב?״
״בחיי, דיל! תן לחשוב… נראה לי שאפשר להבהיל אותו…״
ג׳ם עמד וחשב שעה ארוכה כל כך עד שדיל הסכים לוויתור קל: ״אני לא אגיד שהשתפנת ואני אחליף אִתך את ׳רוח הרפאים האפורה׳ אם רק תתקרב ותיגע בבית.״
פניו של ג׳ם התבהרו. ״לגעת בבית, זה הכול?״
דיל הנהן.
״אתה בטוח שזה הכול? אני לא רוצה שתתחיל לצעוק לי משהו אחר ברגע שאני אחזור.״
״כן, זה הכול,״ אמר דיל. ״הוא בטח יֵצא לתפוס אותך ברגע שהוא יראה אותך בחצר, ואז סקאוט ואני נקפוץ עליו ולא ניתן לו לזוז עד שנסביר לו שלא נעשה לו כלום.״
נטשנו את הפינה, חצינו את הסמטה שמול בית רדלי ונעצרנו מול השער.
״קדימה,״ אמר דיל, ״סקאוט ואני מאחוריך.״
״בסדר,״ אמר ג׳ם, ״אל תזרז אותי.״
הוא ניגש לפינת החלקה, חזר, בחן את השטח הגלוי כמי ששוקל בדעתו מה הדרך הטובה להיכנס, קימט את מצחו וגירד את ראשו.
ואז צחקתי עליו.
ג׳ם פתח את השער בתנופה וטס אל צד הבית, הצליף על הקיר בכף ידו וחזר ועבר על פנינו בריצה, בלי לחכות לראות אם ההסתערות הביאה לתוצאה כלשהי. דיל ואני דלקנו בעקבותיו. כשהגענו למקום מבטחים על הגזוזטרה שלנו, מתנשפים ומתנשמים, הסתכלנו לאחור.
הבית הישן עמד כשהיה, עקום וחבוט, אבל כשהבטנו לשם בעיניים בולשות, נדמה היה לנו שאנחנו רואים איזה תריס זז בפנים. הבזק. תנועה זעירה, כמעט בלתי נראית, ומיד דמם הבית.

הרפר לי היא צאצאית של רוברט אי לי, המפקד הנערץ של כוחות הקונפדרציה במלחמת האזרחים של ארצות הברית. לי נולדה בשנת 1926 במדינת אלבמה שבארצות הברית. בשנות הארבעים, בעת שלמדה משפטים באוניברסיטה, כתבה סיפורים קצרים שעסקו בגזענות, נושא יוצא דופן באותה תקופה. אחרי הצלחתו המסחררת של אל תיגע בזמיר הסתגרה ולא פרסמה עוד.  בשנת 2015 נחשף רומן גנוז בשם ניצב כל הלילות, שכתבה לפני אל תיגע בזמיר. הספר עוסק בקורותיה של סקאוט כאישה צעירה השבה אל עיר הולדתה. גם הוא, כמו אל תיגע בזמיר, היה לרב־מכר בן לילה.

X