אל מלא רחמים | לרכישה באינדיבוק
אל מלא רחמים

אל מלא רחמים

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: כ-153
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 26
- 26

מלחמת העולם השנייה. פולין. צעירה יהודיה, נואשת, מקריבה את חייה על מנת להציל את שני התאומים הרכים שלה.

53 שנים לאחר מכן, ירמיהו נוימן, רב ניו – יורקי, מגלה את עובדת קיומו של אחיו התאום. הגילוי גורם לירמיהו לאובדן עשתונות – כשמסתבר לו שאחיו, דמו ובשרו, מכהן ככומר נוצרי. שני האחים, המומים מעוצמת הגילוי, יוצאים למסע שורשים בערבות פולין, וחושפים, עמוד אחר עמוד, את הסוד הנורא, מקפיא הדם של מורשתם.

אל מלא רחמים יטלטל אתכם טלטלה עזה אל הגבולות המטושטשים בין אנושיות למפלצתיות, בין אכזריות לחסד, בין יהדות לנצרות. נשמת האם המתה, המגוננת על בניה, מוצאת לה מקום בנפש בתו המורדת של ירמיהו. הבת המנודה, תוך גילוי תעצומות נפש ואומץ, חושפת את החוט המקשר בין זוועת השואה לאנטישמיות הקיימת זה אלפי שנים. סיפור העלילה המצמרר, בועט בלב הממסד הדתי, ומעלה על פני השטח שאלות קשות ונוקבות על טבע האדם, אופי אמונתו וקיומו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אל מלא רחמים”

בקרוב…

 

פרק ראשון

"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם" (תהילים ח', ג')

 

 

 

 

 

1947

 

 

 

 

 

היא עוד יכולה לעשות את זה.

אולי.

 

ענפי עצים קפואים הצליפו בפניה, אבל לא האטו אותה. היא יכולה לעשות את זה. היא יכולה. ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

 

רגליה טבעו בשלג, נחבטו בענפים עירומים. זה כאב, אבל אולי היה לה עוד סיכוי. המלחמה נגמרה, והשטח כבר היה… ידידותי? רוצי מספיק רחוק, מספיק מהר, ואולי עוד תצילי את עצמך! ואת הילדים. הכי חשוב. 

 

ימין שמאל ימין שמאל. פם פם פם פם.

 

האוויר בער בריאותיה, וסלסילת הנצרים הקטנה, בה שכבו התאומים, הכבידה על ידיה, על כתפיה, על הגב. היא תיקנה את אחיזתה, הצמידה אותה לגופה ולפתה בה חזק יותר. צמוד לחזה, צמוד לנפשה.

 

פם פם פם פם. ימין שמאל. פם פם.

 

הזרועות כאבו. הידיים צרחו. אבל היא לא הקשיבה, לא ענתה לתביעות המנוחה של ידיה, רגליה, ריאותיה. אין זמן לזה. לא עכשיו. כרגע יש רק מטרה אחת: להגיע לקצה השני של היער. לברוח. לברוח.

 

בכוונה היא בחרה בנתיב הארוך יותר, המפותל יותר. בכוונה ויתרה על נתיב הפיתוי הקל, שהתאים יותר לנעליים הקלות שלה. ועכשיו היא היתה בין העלים הנוטפים לאדמה הקפואה, רצה לאט יותר ויותר, נזהרת מענפים חובטים ומשורשים מכשילים. אסור לה ליפול. אסור לה לעצור. מאחוריה…

 

אבל היא לא הביטה לאחור.

 

*

 

מאחוריה רדף המוות, חמוש ברובה ציידים משומן. הוא היה לבוש בכבדות, במגפי איכרים תפורים היטב, במכנסי צמר אפורים ובמעיל חורפי, מעור פרה גס. המוות התמצא ביער הזה פחות טוב ממנה, אבל עדיין מספיק כדי להבין לאן היא בורחת. הכביש. היא מנסה להגיע לכביש. הוא המשיך הלאה, מקלל את שלוש השנים האחרונות, בהן הזניח את האימונים היומיומיים וטיפח כרס איכרים.

 

מדי פעם הוא ראה הבזקי כותונת כחולים בין הענפים, וידע שהוא סוגר עליה. איך היא התחמקה ממני בכלל, מלכתחילה? הוא לא רצה להודות בתשובה. הוא לא רצה לחשוב בכלל. הוא היה המוות, ומטרתו היתה מוות, ושום דבר אחר לא שינה עכשיו. הוא ידע מה הוא צריך לעשות.

 

ימין שמאל ימין שמאל, פם פם פם פם.

 

המרדף נמשך.

 

*

 

הדי היריות עדיין נבחו באוזניה, בייחוד אותו נתז שחלף ליד פניה כשיצאה מהבקתה. אותו נתז שקרע חלק מלחיה הימנית. האם היא עדיין מדממת? היא לא ידעה. ימין שמאל ימין שמאל, פם פם פם פם.

 

מתנשמת בכבדות, היא הרכינה מבט אל התאומים. והם, מצידם, החזירו לה מבט עגול ובוטח. למה אימא מוציאה אותם לריצה ביער? הם לא ידעו. ולכן הם שכבו זה לצד זה, מביטים באמם המתנשפת בכאב, וחושבים מחשבות של תינוקות, ברסיסי הפולנית שהתחילה להתגבש במוחם.

 

ימין שמאל ימין שמאל, פם פם פם פם.

 

האם היא איבדה אותו?

 

האם המוות נדד לכיוון אחר, ביער הקפוא?

 

היא לא שמעה את קולו כבר מספר דקות. בהחלטה פתאומית, שנתקבלה בברכה על ידי ריאותיה השורקות, היא האטה ועצרה. הקשיבה.

 

שקט.

 

 

*

 

המוות הביט, חסר כיוון, ימינה ושמאלה. גם הוא הקשיב.

 

רק עצים קפואים, דוממים.

אין זכר לצליל, אין רמז לכותונת כחולה.

 

איפה היא יכולה להיות? היער שתק, מביט בו בשלווה רועמת. הוא קילל בקול רם, ועשה עוד כמה צעדים. לפתע הוא היה במקום בלתי מוכר לחלוטין. איפה היה הכביש? איפה היתה הלנה? איפה היו הילדים?

 

לאן הוא צריך ללכת?

 

שקט.

 

דממה.

 

אין זכר לצליל, אין רמז לכותונת כחולה.

 

בהחלטה רגעית, המוות דרך את הרובה שבידו.

 

 

*

 

הירייה סטרה בעוצמה באזני התאומים, שעד עכשיו דווקא די נהנו מהטיול המוזר. בעוד אימם מתאבנת ועוצרת את שרידי נשימתה, הם הגיבו בדרך היחידה בה תינוקות מגיבים לסטירת לחי.

 

הלנה הביטה בהם באימה גוברת. קרובה לאפיסת כוחות, היא אספה אותם לחיקה, וניסתה להרגיע אותם. שקט!!!  הוא שומע!!!

 

ללא הואיל. הפנים המיוסרות שלה, המתחננות בשתיקה, רק גרמו להם לילל ביתר שאת, ביתר עוצמה. הם בכו ובכו, חזק וכואב. פתאום הם הבינו שמשהו לא בסדר. שהטיול לא היה ממש טיול. והם בכו. כי היה קר. כי היה חשוך. הם בכו כי הם בכו קודם, והם בכו כי המוות היה מאוד קרוב.

 

מחשבה נודדת חלפה בה… אין סיכוי… אולי תצילי את עצמך? אולי תשאירי אותם לבד… ותרוצי אל החיים, אל החופש, אל ה – – –

 

היא נפנפה אותה הצידה, והחלה שוב לרוץ, התאומים בידיה, מייללים, קוראים, זועקים.

 

פם פם פם.

 

*

 

המוות כבר היה קרוב מאחוריה. הוא ראה אותה יותר ויותר בין העצים, כתונת הלילה הכחולה שלה בולטת בין האפור והירוק. הוא הגביר את קצב ריצתו וסגר את המרחק במהירות.

 

והיא שמעה אותו. הריחה אותו מאחוריה, חשה בו סוגר עליה, טורף.

 

הכביש היה קרוב. אך לא קרוב מספיק. הריצה שלה, שהיתה מהירה בהתחלה, דעכה לכדי קרטוע נואש. כפות רגליה, סגורות בנעלי הבית הנקרעות, החלו לקפוא ולאבד תחושה. הזיעה שהדביקה את הכותונת הכחולה לעורה, קררה אותה, משתקת בקיפאון.

 

והצעדים שלו, מאחוריה. כל כך כבדים, כל כך קרובים.

 

מובסת, היא עצרה.

מטרים ספורים לפני תום היער ותחילת החיים. התמוטטה על ברכיה, הסלסילה עדיין צמודה אל גופה. נשמה בקושי, נשפה בכאב.

 

המוות עצר מאחוריה, מתנשף קלות. מחייך קלות. בין כוונות הרובה, הוא ראה אותה מתרוממת לאט. מסתובבת. היא הביטה בו, ובתחינה נואשת הרימה מעט את הסלסילה.

 

האם הוא יכול להרשות לעצמו את זה? האם…

 

הוא נד בראשו, בתנועה כמעט בלתי מורגשת. לאט לאט, בכאב, היא הסתובבה, ודידתה לקצה היער, אל הדרך הפתוחה.

 

לשניות ספורות היא השתעשעה ברעיון של לזנק החוצה, אל האור – ואולי אפילו להימלט – אך בליבה ידעה שאין סיכוי. שהמוות יגיע במהירות, וייקח את שלושתם אליו, לא רק אותה.

 

*

 

 

לרגע קטן הבליחה השמש בין חריץ בעננים, מאירה את פני התאומים בהילה קורנת, מכבה את הבכי שלהם, מחייכת אליהם. והם – חייכו בחזרה, שוטפים את הלנה בגל של אהבה טהורה, ילדותית. ניצוץ קל מן השרשרת אותה ענדה שבה את עיניהם – הם לא ראו את התליון הזה אף פעם, את אותו מגן דויד מוזהב.

 

והלנה נשקה ברכות על מצחו של כל אחד מתאומיה, ברכה אותם – בפעם האחרונה – לשלום, והניחה אותם מעדנות לצד הדרך. מבט אחד סופי, קורע לב –

 

והיא שבה אל היער השחור, אל המוות שהמתין לה ברובה דרוך.

 

היא התקרבה אליו באומץ, בלי חשש ובלי פחד. בהחלטיות. גם במרחק של ארבעה מטרים ממנו – מרחק שדי היה בו כדי להרתיע אותה בעבר – היא דחפה הלאה, מאלצת אותו לסגת צעד אחורה. עיניה השחורות שרפו חורים בפניו, בעוד היא ממשיכה לנוע קדימה, עוד צד ועוד צעד. הוא נסוג ממנה, כמעט מבוהל, לא מסוגל להביט בפניה. עוד צעד, עוד צעד – – –

 

*

 

יריה עזה זעזעה שוב את היער השחור, מבריחה להקת ציפורים מן הצמרות.

 

וליד הכביש, בודדים בסלסלה, החלו התאומים לבכות שוב.

 

 

לירון פיין, יליד 1971, נשוי + 3, ניהל תוכן וקריאייטיב שונים במספר משרדי פרסום. במסגרת תפקידיו היה שותף ליצירת מרכזי מבקרים רבים (מרכז רבין, מכון ויצמן, מקורות ועוד) וכן סדרות טלוויזיה ("דום לב", "צימרים) ומסעות פרסום רבים. כיום הוא שותף בחברת סטארט-אפ המתמחה בתוכן למובייל, כותב ספרים, מוציא לאור באמזון ומסייע לסופרים ישראלים נוספים בתחום זה.

X