אל ארץ אחרת מאוד | לרכישה באינדיבוק
אל ארץ אחרת מאוד

אל ארץ אחרת מאוד

שנת הוצאה: 07/2010
מס' עמודים: 336
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 65
- 37

אל ארץ אחרת מאוד הוא סיפורם של תושבי שיכון מאובק בבית שפע – מקום קטן ודל בפאתי הקיום שלנו. ברגישות אנושית ובכישרון ספרותי מרהיב מוחה עדי ברק את מעטה האבק מהשיכון העייף ומדייריו שבעי התלאות ומתאר את הגיבורים שלו בסבלנות, בעצב, באהבה ובפשטות: את אלכס, הילד העזוב, את לבן, המרוקאי הזקן והערירי, את ההודי השיכור, את אמו היפה והעייפה של ברוכינקה ואת שלמה המלך — פעם פקיד בכיר בעיריית בית שפע, והיום משוגע חסר בית שקולו הולך מקצה השיכון ועד קצהו.

סיפורם של האנשים הרחוקים־רחוקים האלה מקרב את הקורא אל הספר הגיאוגרפי והחברתי של ישראל, ולא פחות מכך, מקרב אותו אל  נבכי נפשו שלו. שכן היתמות של אלכס, השיגעון של שלמה המלך, הבדידות של לבן — כל אלה אינם רק פיסות חיים מארץ אחרת מאוד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אל ארץ אחרת מאוד”

יום ראשון, כ"ב באלול. בוקר

 

אמא של אלכס התחילה לבקר אותו כל יום. כמו אמא ציפור היא מרחפת מעל הבניינים, מזהה מלמעלה את הכניסה אל השיכון שלו, זוכרת באיזו קומה הוא גר ואפילו לא צריכה להדליק את האור במדרגות כדי לטפס למעלה. היא מדלגת מעל הבָּלטה השוקעת, עוברת דרך הדלת בלי לדפוק ואומרת, "ילד שלי, חמוד שלי, מתוק שלי, מאמל'ה שלי, חכם שלי, יפה שלי, אהוב שלי."

 

הוא רוצה לספר על זה למישהו אבל יחשבו שהוא משוגע, כמו ההודי אולי, שנעמד פעם באמצע מגרש החניה, ניפץ בקבוק בירה וצעק, "מזל טוב, חתן וכלה," וכל הילדים התקרבו להסתכל מקרוב ואחר כך ברחו מהר, ורק אלכס לא פחד בכלל, התקרב בהליכה איטית, שיראו איזה אומץ יש לו, וזרק למסריח בפרצוף, "מזל טוב, עד מאה ועשרים," או כמו שלמה המלך, שזה משוגע טוב, לדעתו, רק יושב על קרטונים מתחת לעמוד החשמל וכותב מכתבים למועצה, ולבָן, השכן מהדלת ליד, אומר, "זה היה פעם הפקיד הכי מניאק בעירייה של בית שפע," אבל שלמה המלך דווקא נחמד, לא מניאק. אלכס תמיד מדבר איתו וגם מבין אותו, בגלל שהוא בעצמו נהיה קצת משוגע.

 

ואמא ציפור אחרת, ציפור אמיתית, שונאת את אלכס, נראה לו, וזה קצת מפריע לו. אני לא אשם, הוא חושב. ברוך התחיל. היה קן מחוץ לחלון המסדרון והילדים קראו למורה לראות אותו. עץ בודד שלח ענפים שהגיעו כמעט עד לקומה השלישית, ובאמצע ערסל קטן של קש. המורה באה איתם, מחדר המורים צעדה במרכז קבוצת התלמידים, ואלכס רץ לפני כולם, עשה גליץ' עם הרגליים, נראה כאילו עוד רגע הוא נופל, סתם בשביל להפחיד אותה, וגם כדי שהיא תצעק לו, "לאט, אלכס." הוא הגיע ראשון כי הוא הכי מהיר בכיתה, ונעמד ליד החלון שזגוגיתו מעוותת את מראה השיכונים.

 

"המורה, תראי, שלוש ביצים."

 

המורה חייכה, "קן לציפור בין העצים…" ומיד הרצינה, "מה זה? מה זה שם?" כי אלכס הנחית סטירה על לחיו של ברוך שעמד לידו, "בן זונה," ואחר כך — בעיטה, ועוד בעיטה, ואגרוף לבטן, ובעיטה, וסטירה.

 

"עזוב אותי," בכה ברוך, "עזוב אותי," וכבר אפשר היה לראות שריטה גדולה שנמתחת מאמצע צווארו אל מתחת לחולצה, "עזוב אותי," התקפל.

 

אלכס בשלו, "בן זונה, מסריח, אני יהרוג אותך."

 

"אלכס, תירגע, עזוב אותו מיד, אתה שומע?" ניסתה המורה לפרוץ את מעגל הצופים שנסגר מסביב לקרב, הגיעה אליו, תפסה זרועותיו בחוזקה ומשכה לאחור. "אתה תשלם על ההתנהגות שלך," צווחה וטילטלה אותו. "אני מבטיחה לך, אתה תשלם." ולא שמה לב שהוא מאבד את שיווי המשקל ומועד אל הרצפה ושהיד מתעקמת לו ככה. "נמאס ממך," משכה אותו הלאה, למרות שכבר היו שניהם רחוקים מברוך. "איך אתה מתנהג? ראית מה עשית לו? ראית? זה לא יעבור לך בשתיקה."

 

עשה את עצמו נרגע. הגוף המתוח רפה בין ידיה והמבט ירד אל הרצפה, שפוף הוא הניח לה להמשיך לנענע ידיו, מבלי שהפגין רצון לברוח, לענות, כלום. "אלכס, אני עוזבת אותך עכשיו, טוב? חסר לך שאתה ממשיך להרביץ."

 

"בסדר."

 

"מבטיח?"

 

"כן."

 

שיחררה אותו.

 

מיד רץ אל הכיתה, נבלע בתוך חדר הלימוד וחזר למסדרון מחזיק כיסא באוויר. "אנ'לא שם עלייך, בת זונה," צרח והתקדם אל החלון שרק לפני רגע הביטו ממנו אל קן הציפור.

 

"אלכס…" הקול של המורה הפך גבוה וצווחני. "אלכס… מה אתה עושה?"

 

פרצופים קטנים של תלמידי כיתה ה' עקבו אחריו לראות איך הוא מותח זרועותיו לאחור, צורח, "בית ספר מסריח," ומעווה פניו בזמן ששולח את הכיסא הקטן לעבר החלון. הכיסא התנגש בזגוגית, שבר אותה, המשיך לרחף באוויר, התמהמה לרגע, נאחז בענף העליון של העץ, ניתק והמשיך למטה, סוחב איתו בדרכו אל החצר את הקן הזעיר. שלוש ביצים התרסקו על האדמה.

 

"אתה נורמלי?" התקדמה לעברו בעיניים מכווצות. "עוף למנהלת. שמעת אותי? מיד!"

 

"לא שואל אותך."

 

ברח משם, החוצה לחצר, ודרך הפִּרצה בגדר אל שלמה המלך.

 

"שלמה המלך… שלמה המלך…"

 

כבר כמה דקות הוא עומד ומחכה, מתבונן באיש הכפוף שעטוף בקרעי בגדים אפורים. אין תשובה. המלך שותק ומעיין במחברת המקומטת שלו, שבה הוא רושם מבוקר עד ערב דברים סודיים.

 

"שלמה המלך," מרים קולו, "שלמה… שלמה…"

 

"הנני," מרעים הזקן ושולח אליו מבט מלמטה למעלה בעיניו הכחולות הפעורות. "מה, בן שלי?"

 

"למה כולם קוראים לך שלמה המלך?"

 

"למה?" מתפלא שלמה וממשיך כאומר את המובן מאליו, "כי אני החכם באדם, בן שלי."

 

"ולמה קוראים לרחוב שלך רחוב שלמה המלך?"

 

"על שמי, בן שלי," משיב שלמה באותו טון מופתע, "אני כבר שנים יושב כאן בפינה. כולם אומרים לי, בוקר טוב המלך, לילה טוב. פעם הגיעו מהעירייה, החליפו את השלט מעלי ל'שלמה המלך', ואחד העובדים אמר, 'עכשיו הרחוב קרוי על שמך.' אני הייתי פעם פקיד חשוב בעירייה של בית שפע, בן שלי. פקיד חשוב מאוד."

 

"אתה יודע, המלך," אומר אלכס ומתלבט אם לספר שברח מבית הספר, למרות שאמור היה לחכות ליד משרד המנהלת. "אה…" הוא מגמגם, "אה… אתה יודע, המלך…"

 

"מה, אלכס?"

 

"מותר לשבת?"

 

"שב, בן שלי," מחווה שלמה בידו על חלקת מדרכה פנויה. "אשרי היושבים."

 

"תודה," ממלמל אלכס, ובכל זאת נשאר לעמוד. "ברחתי מבית ספר, המלך."

 

"לא נורא, בן יקר, לא נורא," מנחם אותו שלמה.

 

"אסור לצאת באמצע הלימודים," מנסה אלכס להבהיר את חומרת המצב.

 

"אז תישאר, בן שלי, אשרי הנשאר."

 

"המורה מאוד כועסת עלי."

 

"אל תעצבן את המורה," פוסק המלך. "היא… אם מעצבנים אותה, אחרי זה היא בוכה." ומיד חוזר לכתוב במרץ, מזיז את היד הבלה במהירות על פני שורות המחברת הדהויות, כאילו דבריו של אלכס הזכירו לו משהו, וכמו פוחד לשכוח את שצריך להירשם.

 

את הדרך חזרה לבית הספר עושה אלכס בהליכה איטית, חוצה את דרך בן גוריון, ממשיך אל השער הראשי, עובר את השומר, נכנס אל קומת הכניסה של המבנה ומתיישב על הספסל שליד משרד המנהלת. תמיד הוא מגיע לשם בסוף. בגלל זה הילדים צוחקים עליו ואומרים שהיא אמא שלו. היא בכלל לא דומה לאמא שלו ואין לו בעיה להוכיח להם. אמא שלו היתה בלונדינית וגבוהה, עם עיניים כחולות בדיוק כמו שלו, גדולה כזאת, אבל יפה. המנהלת רזה ונמוכה ויש לה ציצי ענק. היא לובשת שמלה של זקנות ולא בגדים יפים כמו שאמא שלו הביאה מרוסיה. היא יורקת כשהיא צועקת ואלכס אומר לה בבטן, "את היטלר, את היטלר, היטלללללללללרררררררר." אבל חוץ מזה הוא לא פוחד ממנה וליד החדר שלה הוא כבר נהיה ממש רגוע. מסדר את השיער שביל בצד יפה־יפה. חולצה בתוך המכנסיים. אלכס עכשיו ילד טוב.

 

"תיכנס," המנהלת אומרת ומצביעה על הכיסא שמולה. הוא מתקדם עד לדלת, אך נשאר לעמוד בפתח. "למה הרבצת לברוך?" שואלת.

 

"אמרתי לו שלא יתקרב אלי. הוא מסריח."

 

עדיין המנהלת רגועה. היא רוכנת קדימה ונשענת בשני מרפקים על שולחן הכתיבה שלה. "למה שברת את החלון?"

 

"רציתי לעשות חביתה."

 

"אלכס," נמתחת כאילו מתכוננת לקפוץ מהכיסא. "אתה רוצה שנקרא לאבא שלך?"

 

"תקראי," מחייך.

 

"זהו," צועקת, "אנחנו משעים אותך מבית ספר. לא נסבול במוסד שלנו ילדים שמרביצים וששוברים דברים. אתה מבין את זה? הסבלנות שלי פוקעת, אם תמשיך ככה אני מעיפה אותך מבית ספר לתמיד, אתה מבין?"

 

"מה אכפת לי."

 

בשתים־עשרה משחררים אותו הביתה. הוא סוחב את התיק ביד אחת ואת מכתב ההשעיה בשנייה ומיד כשיוצא מחצר בית הספר, זורק את המעטפה לפח וממשיך לדרך בן גוריון, חוצה את הכביש, פונה אל מגרש החניה הסמוך לשיכון שלו, שלמה המלך מאה כניסה ארבע, מתקרב יותר ויותר אל שלמה הזקן שיושב ומתפתל על ערמת הזבל שלו, בוהה, מפלבל וממלמל מילים ומשפטים בשפות לא מוכרות.

 

"שלום, המלך." נעמד ומנסה להציץ אל הדף ששלמה ממלא באותיות זעירות. "מה אתה עושה?"

 

"אני?" ממשיך המלך לשרבט במהירות. "כותב מכתב לעירייה."

 

אלכס מוריד את התיק ומתיישב עליו. "מה כתוב?"

 

המלך מסמן נקודה, מרים את המחברת למול עיניו ומקריא, "לכבוד עיריית בית שפע. אני שלמה המלך פתחתי את ספר התנ"ך, הקוראן והברית החדשה יחד, וכיוונתי כיוונים וגזרתי את הגורל שלכם. בכבוד רב, שלמה המלך."

 

"שלמה המלך, מה גזרת עליהם?"

 

"אסור לי לגלות, אבל אתה תדע בקרוב, בני, בקרוב מאוד."

 

"איך גוזרים גורל של בן אדם?"

 

"מה?" המלך נדרך. "זה סוד, ילד, אסור לי לגלות לך."

 

"כשגוזרים גורל, הבן אדם מת?"

 

"כמו כלום," פוסק המלך, "מת ולא נשאר ממנו כלום."

 

"שלמה המלך," נושם אלכס נשימה עמוקה. "אתה גם הרגת את אמא שלי?"

 

"אמא שלך?"

 

"גם עליה אמרת הלוואי שתמותי?"

 

"לא, בן שלי," המלך מרצין. "אמא שלך, היא מתה לבד."

 

אלכס נרעד. הוא מתרומם במהירות מהמדרכה ומניף את התיק על הכתפיים. "להתראות, המלך."

 

"לאן אתה הולך?"

 

"לא יודע."

 

ממשיך אל מעבר לקצה המגרש, אל המקום שבו השיכונים נגמרים עם כל עשרות הכניסות שלהם, ומתחיל שביל עפר. חם. אבק נכנס לעיניים ואלכס נהיה קצת עצוב כי הוא נזכר איך אמא שלו תמיד אמרה שבבית שפע יש יותר מדי אבק ואין לה כבר כוח לנקות. הוא צועד לאורך השביל המתפתל בין בתים נמוכים ישנים, צמודים זה לזה, וביניהם כביסה שתלויה על חבל, מגיע אל הגדר שמפרידה בין הרחוב לחלקת המדבר, צועד לאורכה ומחפש את הפרצה שפעורה בה. הנה, נעצר. מצאתי. מתכופף ומשתחל.

 

מרחוק מגיע קטר, צופר להודיע על בואו.

 

רץ, מטיח צעדיו באדמה המדברית, חולף על פני שלדי המכוניות השרופים, הזרוקים, קופץ במורד ואדי רדוד, עולה מצדו השני, וממשיך במישור החולי לעבר הפסים המנצנצים, שלא לפספס, ואין בו שום פחד להיות שם לבד, למרות שהפושעים של בית שפע, כולם יודעים, באים אל חלקת המדבר להיפגש. אבל מה אכפת לו להתגרות בהם או ברכבת המתקרבת, הרי אמא שלו עפה למעלה ומגינה עליו מכל מה שעלול לקרות, "נכון, אמא?"

 

"בטח, בן שלי. בטח שאני עפה מעליך, מה חשבת? תלך אל הרכבת, תעשה מה שתעשה, ואחרי זה תבוא אל שבע־קומות."

 

נעמד.

 

הרכבת מגיעה, משקשקת, מחזירה את האור המסנוור הלוהט של שמש הצהריים. הוא מסדר את הנשימה ומכין עם היד זין גדול ויפה לנוסעים. שיראו. הרכבת ממשיכה ונעלמת.

 

אחר כך הוא הולך לשבע־קומות, איפה שיש מחבוא טוב בין השיחים ואפשר לעשן. מוציא מהכיס חפיסה מקומטת שלא נשאר בה כמעט כלום, מצית לעצמו סיגריה ונשכב מאחורי הגדר על האדמה. הוא שואף ונושף עשן לבן ומיד משתעל ושורפות לו העיניים ובפה נהיה לו טעם מגעיל, ואף על פי כן מנסה להוציא טבעת עשן ואחרי כן לנשוף פס דק, והוא נזכר איך פעם, נגיד, לפני כמה חודשים, ישב בדיוק באותו המקום ועישן בדיוק כמו עכשיו, ואז הופיעה אמא שלו מהשמים, רכובה על מגב שבעת כוכבי הניקיון בע"מ, לבושה בשמלת הכלה שלה, נחתה למטה לאט ושאלה, "בן שלי, חמוד שלי, יפה שלי, מתוק שלי, למה אתה לא בא לבקר אותי איפה שאני גרה, בארץ אחרת מאוד," והיתה עצובה מאוד. "אלושקה, ארץ אחרת מאוד היא בדיוק כמו רוסיה ואפילו יותר טובה, אנשים שם מנומסים, אומרים תודה, סליחה ובבקשה, יש שם שלג, לא מדבר כמו כאן, ואין לכלוך בכלל, אתה יודע כמה קל לנקות? מעבירים סמרטוט והכול מבריק." והיא נתנה לו פלאפון במתנה. "אלכס, עם זה תוכל לדבר איתי מתי שאתה רוצה במחשבות," חזרה אל המגב שלה, טיפסה עליו וזרקה לעברו, "עכשיו אני צריכה ללכת. לא טוב לי בבית שפע."

 

"בבקשה, אמא," עצר אותה. "אל תלכי," ושאל, "איך אפשר להגיע אלייך אם אין לי כרטיס טיסה?"

 

"לא צריך כרטיס בשביל לטוס," השיבה לו. "תעלה על הגג של שבע־קומות ותקפוץ למטה, ואז אני יבוא עם המגב שלי ויאסוף אותך, ואין לך מה לפחד בכלל, גם אם תמות. כשמתים פוגשים את מי שמת."

 

"נכון," חזר אחריה. "כשמתים פוגשים את מי שמת."

***

 

אחר הצהריים אלכס מנמנם בחדרו וחולם חלום. הוא ואמא שלו עומדים בסלון הבית מול הטלוויזיה הדולקת. "אלכס חמוד שלי," היא מחבקת אותו. "תקום ותטפס לשבע־קומות. תעלה על הגג, חמוד שלי, ילד שלי, אהוב שלי, מתוק שלי. תעלה על הגג וכשתקפוץ אני אתפוס אותך. טוב, אלכס?"

 

"טוב, אמא."

 

"אתה ילד טוב, אלכס."

 

"אני אוהב אותך, אמא."

 

מתעורר.

 

קם מהמיטה.

 

הוא לוקח את תיק בית הספר, למרות שנגמר יום הלימודים. יורד לרחוב שבוהק בקרני השמש. אף אחד לא יוצא מהבית בחום הזה, נראה לו. ריק בחוץ. ממשיך קדימה. כמעט נתקל בשלמה המלך שממלמל לעצמו ומסביבו כל הזבלים שהוא אוסף, בקבוקים, ניירות, חצי לחם, מטרייה ישנה, ועוד דברים שאלכס אפילו לא יודע מה הם.

 

"מה איתך, ילד?" המלך שואל ולרגע קצר מעמיק הקמט בין עיניו.

 

"היום אני פוגש אותה."

 

"את מי?"

 

"את אמא שלי."

 

"איך, בן שלי?"

 

"יש לי שיטה. ראיתי בסרט."

 

"איזה סרט?" מרים שלמה את קולו.

 

"ואן־דאם," משיב אלכס.

 

"ילד," מתעורר שלמה. "אני גוזר עליך לא למות," אבל אלכס כבר לא מקשיב לו. הוא מסתובב להמשיך ללכת.

 

"חכה," מצווה המלך. "לאן אתה הולך?"

 

"לשבע־קומות."

 

הבניין האפור מזדקר מולו בקצה הרחוב. מישהו הניח ספה פרומה בכניסה כדי שישבו עליה ילדים. האינטרקום בכניסה שבור ולדלת אין ידית. קל להיכנס. הוא מטפס במדרגות מכיוון שהמעלית מקולקלת. מגיע לקומה השביעית. סולם עולה מהרצפה עד לצוהר שקבוע בתקרה ונפתח אל הגג. הדלת לא נעולה. מטפס. הולך בין הדוודים. האור הבוהק של השמש מאיר את שיכוני הרכבת שנמשכים עד לאופק, ארוכים ומפותלים סביב עצמם. מגיע עד לקצה, לחומת המעקה הבנויה לבנים. מה אכפת לו לעלות עליה? אין מה לפחד. היא תתפוס אותו אם ייפול. גם אמא ציפור תפסה שלוש ביצים לבנות. בעצמו ראה את זה, פתחה את המקור שלה, שיש לו שק, תפסה אותן ומיד יצאו הגוזלים, שלושה תוכים יפהפיים, תוכים מדברים. הם אמרו, "אנחנו רעבים, איפה היית כל הזמן ולמה עפת כל כך רחוק." מצחיק, אם החברים היו רואים אותו עכשיו, זוחל על המעקה הצר בלי פחד. עם הידיים הוא תופס בצדדים, כדי לא ליפול, ומדי פעם מרים את גופו ומניף ידיו באוויר, כמו אווירון, פעם ימינה ופעם שמאלה, כולם היו אומרים שהוא חולה ברוח אמיתי. גם לא מתבייש לעשות קול של אווירון, אאאאאאאאאנננננננננננננננננננ. מה יש לו לפחד? בחיים הם לא יאמינו לו. אם הוא רוצה, הוא קופץ ברגע.

 

"אנ'לא הולך ליפול וזה בכלל לא מסוכן," חושב ברוך בדרכו חזרה מבית ספר, גורר עצמו קדימה במגרש החניה. "מה בסך הכול אני רוצה, לעשות מחנה?" הוא עובר את שלמה המלך, מטפס על מדרגות הבטון, שבשוליהן חול אפרפר ובדלי סיגריות, מגיע אל מפלס השיכונים, צועד אל כניסה ארבע ומעפיל באותה אפלולית תמידית שבתוך הבניין אל הקומה השנייה. "אסור לעשות מחנה בבית ספר," מדמיין את המורה עומדת ומנופפת באצבע מולו, כאילו הוא איזה תינוק. "אסור לעשות מחנה בשכונה," רואה את אמו עם המבטא הרוסי המוזר שלה, ומתעצבן כשחושב עליה עומדת מולו ומתחננת, "ברוכינקה, ההודי רודף אחרי ילדים עם אולר, ברוכי, ההודי הוא רוצחת, ברוכי, הוא שותָה הרבה, ברוכינקה שלי, הוא היה בכלא, ברוכי, לא מתעסקת עם רוצחים, ברוכינקה שלי, לא יוצאת בחוצה, מסוכן, תישאר בבית, ברוך, ברוכי, ברוכינקה, משחקת בבית, אסור לעשות מחנה."

 

שני חדרים בדירה, חדר שינה קטן של האמא עם טלוויזיה מעל המיטה. סלון עם טלוויזיה גדולה על שידת מלמין שעליה מונחות גם התמונות של ברוך, של אמו ותמונה אחת ישנה של אביו, מרכיב משקפיים ענקיים. אמא שלו ישנה לבד בחדר. גם ברוך רוצה לישון בחדר משלו. ברוך רוצה שתהיה לו טלוויזיה פרטית שרק הוא יוכל לצפות בה. רק לעצמה היא קונה טלוויזיה ורק לה יש חדר ולי אפילו מחנה היא לא מרשה, חושב בזמן שנכנס הביתה וטורק את הדלת מאחוריו, שתדע — הוא לא מדבר איתה. "את תישני בסלון, מעכשיו," הוא קובע. "אני על המיטה בחדר, הבנת?"

 

"ברוכי, חמודי," משיבה לו בעברית, כי אם תדבר ברוסית יתעלם ממנה. "יש נקניקיות לאכול, מאוד טעים. אמא קונה לך בשביל גודלת טוב. תן לאמא נשיקה… גומרת הכול."

 

"לא רוצה נקניקיות. אני הולך לעשות מחנה."

 

"אסור מחנה. כמה פעמים אפשר אומרת."

 

"אנ'לא שואל אותך," מתקדם לכיוונה, וככה מרוב כעס, לא בגלל שהוא מתכוון, דוחף אותה, "אני לא יושן יותר בבית," צורח. "רק במחנה," והיא מחזירה בצעקה, "ברוכינקה, ככה אתה מרביץ לי? לאמא?" אחר כך מדליקה סיגריה ובוכה. "מתביישת. אני אומרת הכול למורה."

 

רץ החוצה.

 

"אל תצא בחוץ זה מסוכן."

 

טורק את הדלת.

 

"אחת, שתיים, שלוש, ארבע…" סופר את המדרגות בדרך למטה. הוא לא מבקש ממנה רשות לכלום, זה בטוח, ואם הוא רוצה הוא מסתובב בשכונה ועושה מה שבא לו, "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש," ממשיך במדרגות הבטון שבחוץ אל מגרש החניה, ושם מסתכל על הרצפה כי ידוע שאסור להסתכל לשלמה המלך בעיניים. מי שעושה את זה, המלך משתלט לו על המוח וגורם לו לעשות כל מיני דברים מוזרים כמו למשל לתקוע לעצמו סכינים בגוף, או, במקרה היותר גרוע, לתקוע סכינים לאנשים שהוא הכי אוהב. מצחיק, מתמרמר. שלמה המלך עושה מה שבא לו. הקים לעצמו בית ברחוב בלי לשאול אף אחד, ככה על המדרכה, מחנה הזבל, ופעם כשיהיה לי אומץ אני יגיד לו בפנים, "זקן מסריח," ואם הוא רק יעיז לפתוח את הפה אני יבעט לו בזבלים ויעיף אותם לכל הכיוונים, יגיע אליו וירביץ לו בכל הכוח עד שהוא, מצדי, ימות.

 

"ברוכינקה…" האמא מרווחת את תריסי המרפסת. "ברוכינקה," קוראת לו מלמעלה, "חמודינקה, לא כועסת על אמא," והוא מאדים. "סתמי כבר את הפה." מרגיש איך עיניו מתמלאות בדמעות. לא אכפת לה שכל הכיתה צוחקת עלי ושאלכס, למשל, אומר שהשדיים שלה קופצים כשהיא צועקת, מבלבלים את הנהגים בדרך בן גוריון ופתאום יש תאונה. לא אכפת לה כלום.

 

"ברוכינקה, באה הביתה לאמא."

 

לא עונה לה. מסתובב ורץ בכביש, מתעלם מקריאתה, "ברוכי, נזהרת," עובר את מגרש החניה וממשיך אל דרך בן גוריון, הכי מהר שהוא יכול, והוא, למי שלא יודע, ממהר בגלל שרודפים אחריו שוטרים שרוצים ללכוד את הפושע הכי מבוקש בעיר — ברוך. בידו הוא מחזיק חומר נפץ תקני שאיתו ריסק את דלת הברזל של הכספת הכי גדולה בבית שפע, נכנס פנימה, לקח את כל הכסף שהיה ורק הדרך החוצה היתה קשה יותר, וצריך היה, מה לעשות, לפוצץ כמה ראשים של שומרים, שוטרים, פקידי בנק וסתם סקרנים כדי לברוח.

 

הנה, חושב, עכשיו היא כבר לא יכולה לראות אותי, וזאת הזדמנות לתכנן את הכול, כי הוא המוח שמאחורי חבורת המחנה הסודי, החבורה שלי… שאני מקים, כאילו… שתהיה לי, כאילו… אולי.

 

מקמט המצח. חייבים לחשוב על הפרטים הקטנים לפני שיוצאים למבצע. צריך, לדוגמה, להחליט אילו כלי נשק יהיו להם. יש לו כבר כמה רעיונות. קודם כול יחפרו בור באדמה, ובפנים ישימו מקלות מחודדים כדי לשפד אנשים שמתקרבים למחנה בטעות או שלא בטעות, והעיקר שלא יגלו את מיקומו הסודי. חוץ מזה יכינו אבן קשורה בחבל שמסובבים מעל הראש ומעיפים לכיוון המסתננים. ולבסוף, אם יצליחו להשיג, יביאו אל המחנה תת־מקלע שיורה באש אוטומטית, וזה למקרה שייאלצו להרוג הרבה אנשים בבת אחת.

 

חוצה את הכביש. פונה ברחוב הקטן שמסתיים בגדר בית הספר, מגיע אל הפרצה ומאט כדי לפסוע מעל צינור חשוף וגם בשביל להתכופף מתחת לתַיל שפעם היה מתוח ועכשיו נשאר מתנדנד מענף של עץ יבש. מתנשף. צריך למצוא שותפים, כי אי־אפשר לעשות כאלה דברים לבד. יודע לאן ללכת. אל הגבעה שבחצר האחורית של בית הספר, אותה תלולית מלאה שברי זכוכית שעליה משחקים הילדים גולות, ואמא אמרה לו פעם, "כל הזכוכיות בגבעה זה מהודי. שותה בקבוקים ושוברת. לא נוגעת, יש מחלות בזכוכית."

 

"מה העניינים," צועק ומטפס אל חבורת ילדים שעסוקה במשחק צליפות איטי על הפסגה.

 

עוצרים ומרימים ראשם למעלה, "תראו מי הגיע… ברוכינקה."

 

נעמד במקומו. למרות שמנסה לסדר נשימתו יוצא קולו מקוטע ורועד, "אהלן."

 

אינם משיבים. הם מתקבצים בחצי עיגול ומחייכים.

 

"רוצים נבנה מחנה?" שואל ומחדש את הטיפוס.

 

"מחנה?"

 

"בית על עץ," מסביר וכבר רוצה לספר איך אפשר לבנות את הבית עם קרשים, איך יגורו בו, מה יעשו, איזו חבורה יקימו ומי יהיה המפקד.

 

"אמא לא תרשה לך, ברוכינקה." מגחכים.

 

"היא לא תדע," נעצר באמצע המדרון.

 

"היא תדע…"

 

"היא לא תדע," מתחנן, "באמת… היא לא תדע."

 

צועד לביתו, ממלמל, "אתם תראו שאני יבנה," ותוך כדי כך מרים ענף ארוך וגורר אותו על הרצפה, מרגיש איך הוא קופץ ומטרטר כמו רעש של מנוע, "פפררררר." מנוע של אופנוע, "אנננננננננ." מרים גלגל. השנה אלפיים ומאתיים, הוא, ברוך, רוכב אמיץ, כזה שיכול לטפס על קיר ישר — קיר המוות. מאחוריו יושב רובוט מדבר שמזהיר אותו מפני סכנות בקול מתכתי. הרובוט אף פעם לא מתרגש, גם בזמן שהוא אומר דברים מפחידים כגון, תיזהר אויבים מאחוריך, והאויבים האלה הם כל מיני מדוזות שיש להן מחשבים במקום עיניים, ונו, כאלה דברים, רובי לייזר, קרניים אולטרה סגוליות, ורק כשיורים עליהן אש הן נמסות והמים שלהן עושים חורים באדמה, ועד שהן לא מתות לגמרי הן צועקות, "הוווווווווו, אנחנו מתות, אנחנו מתות."

 

נמאס. זורק את המקל הצידה רחוק. מסיט הפוני מהמצח. בחיים אנ'לא ייתן שהיא תגזור לי. מגדיל צעדיו, כמו מרחף. השנה אלפיים ומאתיים. ברוך הוא אסטרונאוט שנחת על כוכב לכת רחוק, צועד על פני האדמה לעבר תחנת החלל שמתגלה למלוא אורכה, אפורה ומלאה פתחים שאליהם נכנסות חלליות קטנות, והוא, לוחם ותיק, מתקדם לעברה וחולף, כרגיל, ליד המשוגע הבין־כוכבי, שלמה המלך, שיושב על ערמה של זבל בפה פתוח, חושף שיניים רקובות ומעליו זבובים מעופפים במעגלים. מגעיל. מסתכל למטה. כשהולכים עם פרצוף לרצפה אפשר לגלות כסף. בעצמו ראה איך אלכס מצא פעם חמישים שקל. מעצבן. דווקא כשהוא מחפש הרצפה מלאה בזבל. פעם, כשברוך יהיה עשיר, הוא יזרוק על הרצפה שטרות שילדים ימצאו. מיליון דולר אני יזרוק. אתם תראו שאני יעשה את זה. ממשיך. כניסה אחת, שתיים, שלוש, ארבע… כמעט נפלו המשקפיים מהאף. אם הם נשברים עוד פעם היא הורגת אותי, חושב. עולה במדרגות הבטון ממגרש החניה אל מפלס השיכונים, נכנס אל חדר המדרגות, מטפס למעלה ופותח את הדלת. אין בעיה. יש לו מפתח שתלוי על שרשרת בצוואר, ככה אין סיכוי שיאבד אותו. תמיד הדירה נעולה.

 

"ברוכינקה," היא מניחה יד על כתפו ומצליחה להתבונן בו סוף־סוף. "מי עיקם לך משקפיים? למה שיער מלוכלכת?" מיישרת לו שביל באמצע. "מי שורט אותך בצוואר, ברוכילה, מי שורט? רבת מכות? אני מדברת מורה."

 

"זה אלכס שרט אותי," בורח ממנה חזרה אל הדלת.

 

"כרגע את מגיע, ברוכילה, למה הולכת? אין שיעורים? ברוכי, תכין שיעורים…"

 

"אין שיעורים."

 

"אל תצא בחוץ, כבר מאוחר."

 

הדרך אל הגינה האחורית קצרה. יוצאים מכניסת השיכון ובמקום לרדת במדרגות הבטון אל מגרש החניה מקיפים את הבניין לכיוון מרפסות הכביסה. ממשיכים אחרי שהשביל מסתיים ועולים על האדמה החומה המהודקת, המרובבת אשפה ובדלי סיגריות. שם, במרכז החצר השוממה, נטוע עץ בודד ששורשיו מרימים את הקרקע, מתעקלים ומתפתלים בתוכה במאמצם להיאחז בה. העץ של לבָן.

 

הוא יבנה מחנה, חושב, בדיוק כאן. אין מקום אחר. הוא יניח סולם שיגיע עד לצמרת, שאליה רק הציפורים והוא יכולים להגיע. הוא יגנוב קרשים מליד הנגרייה ויעשה רצפה שאפשר לשבת עליה ואפילו לישון. הוא יקיף הכול בהסוואות, כמו בקומנדו, מלא עלים ירוקים, אף אחד לא ידע שהוא שם. הוא יכין שַער עם מנעול ורק לו תהיה הזכות להחליט מי יקבל מפתח. הוא יביא לשם רדיו לשמוע שירים ויגנוב מאמא, אם היא לא תשים לב, כסף מהארנק לעשות קניות. הוא ימציא סיסמה, כל יום סיסמה אחרת, ויגלה אותה רק למי שמתחשק לו. אמא שלו תחפש אותו שעות ולא תמצא. אפילו אם תעבור מתחתיו היא לא תשים לב שברוך למעלה, מסתכל עליה. אלכס יתחנן שייתן לו להיכנס פנימה. הוא בחיים לא יסכים.

 

תופס את הענף הראשון בשתי ידיים. מושך עצמו למעלה כמו בסרט שראה בטלוויזיה על לוחם קומנדו שנשאר לבד בווייטנאם ומכיוון שלא היתה לו ברירה התחבא על עץ וירה על חיילי האויב, ובסוף הסרט, כשמסוק החילוץ התרומם באוויר, ראו איך כל השטח מנוקד גופות עד האופק. ממשיך, ענף אחר ענף, ונעצר רק בחצי הדרך לצמרת.

 

ברוך למפקד, עבור.

 

שומע אותך, ברוך.

 

רודפים אחרי, המפקד.

 

איפה אתה, ברוך, אני שולח חילוץ.

 

החיילים מהיחידה בגדו בי, המפקד.

 

ברוך, ציין את מיקומך, אני שולח מסוק.

 

אני פצוע, המפקד, לא יודע כמה זמן נשאר לי.

 

ברוך, אני שולח רופא, אני שולח חובש, מה מיקומך?

 

אני בסכנה גדולה, המפקד.

 

אני יציל אותך, ברוך, היכן אתה נמצא?

 

נשארתי לבד במשימה, המפקד.

 

אני מגיע עם כוחות חילוץ, ברוך, תחזיק מעמד, היכן אתה נמצא? היכן אתה נמצא? ברוך, האם שומע, היכן אתה נמצא? ברוך, ברוך, האם שומע? ברוך, האם שומע? ברוך? היכן אתה נמצא? ברוך, האם שומע? האם שומע?

 

לא שומע כלום. משהו מוזר מתרחש על הגג של שבע־קומות. קשה לראות בגלל החשכה המתקרבת, ובכל זאת יש שם משהו. למעלה, אחרי כל החלונות, אחרי שהמרזב נגמר. משפר ישיבה על הענף. זה אלכס, מניף ידיים לצדדים כמו ציפור על מעקה הגג, שולח את הגוף קדימה, מתרומם, וחוזר לחבוק את החומה.

 

עוד טיפה לקצה ואני מצליח לראות ממש טוב, חושב. מזיז עלים שמפריעים להסתכל…

 

עכשיו גם הוא באוויר.

 

הנפילה ארוכה.

 

ענף אחד נשבר מתחתיו. מי היה מאמין שכזה ציפלון יכול לשבור כזה ענף. גם אצלו נשבר משהו. שמע בבירור.

 

אין ספק שהוא שמע ואי־אפשר להתעלם. משהו נשבר למטה בבניין, מישהו הורס ומשהו נהרס בדיוק כשהוא מנסה לישון את שנת הצהריים שלו, והוא מתיישב במיטה לבוש בתחתונים לבנים מהוהים, ומלבדם עירום, שערות לבנות מכסות את החזה וכרס קטנה של רפיון שרירים, לא של שומן, נוטה למטה. מזיע, חם מאוד בבית שפע במיוחד כשאין מזגן, כשהמאוורר היחיד בבית מרעיש בצורה כזו שלא נותנת להירדם, כשאי־אפשר לעצום עיניים בלי שמיכה על הגוף ואי־אפשר לנשום מתחת לשמיכה. כשאין למי להתלונן וזו עובדה, כי הוא הרי מתקשר כבר שנים לעירייה, דורש שיפנו את שלמה המלך מהמדרכה, שינקו את השכונה, שישמרו על הסדר ושיקפידו לאכוף את חוקי התברואה, והם כבר שנים מעבירים אותו משלוחה אחת לשנייה באותו מסלול ידוע שמסתיים תמיד בצליל תפוס.

 

קם ונעמד יחף ליד המיטה הזוגית שמשמשת רק אותו, מרכיב משקפיים, לובש זוג מכנסיים קצרים וגופייה שקיפל יפה לפני שהלך לישון, קודם מכנסיים ואחר כך גופייה. הולך אל הסלון ושם, מתוך הרגל, מעביר אצבע על השולחן שבפינת הישיבה לבדוק אם יש עליו אבק. מביט סביב. הבית נקי וריק כמעט לגמרי: ארגז תחמושת צבאי על הרצפה ליד דלת הכניסה, תעודת הערכה "העובד המצטיין" מעוטרת בסמל קק"ל, ממוסגרת ותלויה על הקיר. כוננית שעליה תמונה שלו עם התינוק: אבא גדול ובהיר, תינוק קטן לבנבן. אין תמונות מגיל מבוגר יותר. ליד התמונה, טלוויזיה דולקת, מכוונת על הערוץ המקומי, ושם, במגזין הקהילתי שמצלמים במתנ"ס, מדברים על מפכ"ל המשטרה שיגיע ביום חמישי לבקר בעיר ומדקלמים, "נקיטת צעדים למיגור תופעת הפשע… החלטות… ישיבה דחופה… מפכ"ל המשטרה מודע…" והוא מכבה את המקלט ופונה לצאת החוצה.

 

פעם היה לבָן חזק יותר. הוא נחת בנמל חיפה כשהיה בן עשרים וחמש, יחד עם אשתו, והם, אחרי שעברו את ביקורת הדרכונים, הועלו למשאית שעמדה במנוע דולק, והיתה בהלה של נוסעים המחפשים מזוודות, בני זוג, ילדים, מטפסים בערבוביה לארגז המאובק שהריח מגריז ובנזין, ורק לבָן המשיך לעמוד זקוף וסבלני, עזר לאשתו לעלות, טיפס אחריה, התיישב ליד פתח הברזנט ולא שינה הבעתו גם כשהחלה המשאית לנוע, בתחילה תזוזה קלה לכיוון שער הנמל, ולאחר מכן במהירות על הכביש שהוביל דרומה, מבלי לעצור, אל השממות שמתחילות אחרי שתל אביב נגמרת. ונשאר בעיניים פקוחות, למרות שלידו החלו הנוסעים האחרים להירדם. הביט איך מסתיימת רצועת הים הזוהרת, הפרדסים נבלעים באופק, צבע השמים העמוק משתנה לתכלת בהירה מסנוורת ואת מקום הירוק מחליפה אדמה צהובה־חומה, אין עוד מלבדה. קפץ שפתיים. דמיין שיחצו את המדבר וימשיכו למקום אחר, ירוק וקריר, וציפה לאותו עיקול שבדרך, צומת דרכים שיפנו בו. שתק. לא אמר מילה לאשתו, למרות שהרגיש איך הקשיח גופה ונצמד אליו, רק התכופף לקרב אליהם את המזוודות שזנחו על רצפת המשאית, אחת שיש בה חליפה, בגדי יומיום ומעילים עבים לימות החורף ושנייה שבה שמלת ערב, שמלת חתונה, בקבוק בושם ומצעים, כמו מצהיר שיעדם אחר, ומיד כשתסתיים הנסיעה ייקחו כבודתם וימשיכו הלאה.

 

כשהגיע הלילה עצרה המשאית בחלקת מדבר קטנה שמנורות נפט בודדות דלקו בה ומסביבה חשכה גדולה. המנוע דמם, דלת תא הנהג נפתחה וממנה ירד גבר שמן משופם שהצית סיגריה, הלך אל ארגז הנוסעים, הצביע על הריק ואמר, "הגענו. ברוכים הבאים לבית שפע."

 

"לאן הבאת אותנו?" נדבקו הנוסעים למושבם, וגם לבָן הרגיש מין דחף להישאר במקומו, לחזור עם הנהג לחיפה ולהתחיל מסע חדש, למקום שבו אין דממה כבדה כזו והאוויר מואר וקליל יותר, ודווקא בנקודה זו של שפל, הזדקף בארגז, לקח מאשתו את המזוודה שהחזיקה והיה הראשון לקפוץ למטה, להרגיש את האדמה התחוחה של העיר הנבנית, למתוח עצמות בתוך אדי הבנזין והאבק, להושיט ידו ולומר לה, "בואי, אני מחזיק אותך."

 

שנה אחרי כן, כשקיבלו דירה ברחוב שלמה המלך, היה זה לבָן ששתל בעצמו את כל הגינה האחורית של השיכון, ובמרכזה העץ שלו. בידיים חשופות יישר את האדמה, הגביה את מפלסה עם עפר שהביא בדליים של ספונג'ה, הפך אותה עם מקל של מטאטא, והרווה אותה עם מים שסחב דליים־דליים. הוא ערג ערוגות וערם ערמות והקהיל קהילות של שכנים שהביטו בו מחלונות השיכון עודר ומקלטר וחופר בור לשתיל, מנגב את הזיעה ומהדק אדמה מסביב לשורשים הרכים. היה לו שיער מלא ובהיר מכוסה בכובע רחב שוליים, שפתיים כהות שבלטו על הרקע של עור הפנים החיוור, גב זקוף ומבט שפונה בזווית למעלה. "נעשה כאן גינה כמו בפריז," אמר למתבוננים, והם בתשובה המציאו לו את הכינוי שדבק בו מאז. "לבָן," אמרו לו, "תיזהר שלא תישרף מהשמש."

 

הוא זקן יותר היום. השיער הבהיר הלבין, העור הלבן התקמט, הגבות הצמיחו שערות פרועות, המִפרקים חורקים והגב, שנשאר אמנם זקוף, הפך נוקשה וכואב. מסובב את המפתח במנעול שלוש פעמים כדי לצאת, ושלוש פעמים כדי לנעול, כי בבית שפע, לא עלינו, יש גנבים שיכולים לגלח לך את הבית גם ביציאה של חמש דקות, ולמה ללכת רחוק אם אחד מאלה, שעונה לשם "הודי", גר קומה מתחתיו. יורד ארבע קומות במדרגות הבניין, מגיע לשביל המחבר בין הכניסות וממשיך למטה בגרם מדרגות הבטון שמוביל למגרש החניה. מעלית, הוא חושב, לא תהיה בשיכון. כאן חייבים להיות חזקים עד הקבר. אין מנוחה.

 

"חם, אה, שלמה המלך?" פונה אל הזקן שיושב על המדרכה.

 

"אני הצעתי כבר מזמן, כשהייתי פקיד חשוב בעיריית בית שפע, במרכז העיר, מסביב למעגל המרכזי של קודש הקודשים יהיה רחוב זכוכית ובתוך הרחוב ילכו האנשים ומאוורר יעשה עליהם נחת רוח."

 

"נחת רוח… שלמה המלך, מכל השיכונים דווקא מול שלנו חייבים לשבת?"

 

המלך פורש את שתי ידיו לצדדים, כפותיהן פונות אל השמים. "השם הציב אותי כאן לעזור לכם. לא נלחמים עם רצון השם, לבָן."

 

"בעזרת השם, יפנו אותך מכאן, אני ידאג לזה."

 

"אני מברך אותך, לבָן. אני הופך את הקללה שלך לברכה. אתה יודע מה קרה לבִלעם? הוא נשאר בלי עַם. הבנת אותי, לבָן? אתה שומע?"

 

"לא בלעם ולא נעליים. אני יסלק אותך מהשכונה, תאמין לי, גם אם אני יצטרך לעשות את זה בעצמי. היום עוד יגיע."

 

כמו תמיד לוקח למלך זמן לענות, הוא מרים את ראשו לאט עד שעיניו הכחולות פוגשות את עיניו הכחולות של לבָן. הוא מביט בו במעורפל, כמנסה לחשוב ולהיזכר מי עומד מולו, ואז, במהירות, בקול צרוד, כמו מקריא מדף, אומר, "היום מגיע, לבָן. ארזי הלבנון קורסים. שברו לך את העץ ובאחרית הימים תישבר בית שפע כולה."

 

"שוברים לי את העץ?"

 

"תקשיב, לבָן, תקשיב טוב."

 

לבָן מקשיב. מישהו צועק בחצר האחורית, מין צעקה חלשה שבקושי אפשר להבחין בה, קול של ילד, דק וחד, שחודר בעד קיר הבניין ומגיע אל מגרש החניה, והקול הזה, מתקשה לבָן לאבחן, לא ברור אם הוא של שמחה או של עצב, בכי או קריאת התלהבות, ומה שבטוח, חושב, מישהו מחריב את העץ ששתל, וכבר כשהתעורר משנת הצהריים, נזכר, שמע ענף נשבר וראה בדמיונו את העץ הפצוע מוקף בעלים יבשים, והוא כבר יכול לנחש איך הפרחח עושה בחצר מדורת ל"ג בעומר, מבעיר אש בחלקת גן העדן שתיכנן מאחורי הבניין, אותה גינה שפעם היו השכנים באים לשבת ולדבר בה, והיום היא משמשת פח אשפה לעוברים ושבים וזירת מלחמה לילדים.

 

"ממני הוא לא יתחמק."

 

עוזב את שלמה המלך, מטפס במהירות במעלה מדרגות הבטון, הפנים מכווצות כרגיל והידיים מאוגרפות ומתוחות לצדי הגוף, ומתאמץ להמשיך באותה מהירות, לא להפסיק, אבל כשמגיע קרוב לפינת השיכון מתחזקת הלמות לבו ונשימתו מתקצרת. עוצר. אומר לעצמו — שתי נשימות ולרוץ. ובכל זאת נשאר לעמוד, מתבונן, בשבריר השנייה שהתיר לעצמו, לעבר השמש המדברית הצובעת, בדרכה למטה, שדרת עננים ארוכה בוורוד. מהר, מדרבן עצמו, נגמרה ההפסקה. ועדיין ממשיך לעמוד ולהביט, כי השמים של בית שפע, ככה הוא תמיד אומר, הם הדבר היפה היחיד שיש בעיר הזאת, השמים והעץ שלו, טוב, מה שנשאר מהעץ, מפני שהילד הזה, הוא משוכנע, משאיר את הגינה האחורית חרבה, עדות לניצחון היובש והעזובה, ומכיוון שהזכיר לעצמו עד כמה דחוף המצב, חוזר ללכת, מקיף את פאת הבניין ומגיע אל אדמת הגינה, שם הקרקע עקמומית ויבשה, זרועה אשפה ומצמיחה עשבים שוטים דהויים. כאן שומעים את הצעקות חזק יותר ורואים את העץ ששתל מותח צללים ארוכים על השיכון המאפיל לקראת הערב. ממצמץ מתחת למשקפיו. קשה לראות דבר־מה בחשכה המתעבה. "מי זה שמה? מי מטפס לי על העץ?"

 

"אני."

 

"מי זה אני?"

 

"ברוך."

 

"אתה?" מכווץ עיניו ומתקרב בזהירות עד לנקודה שממנה יכול להבחין בענף גדול שנשבר ונפל למטה. ככה ברוך נראה: הוא תלוי על הסתעפות עבה של הגזע, קרוב לאדמה, אבל לא ממש עליה. ידו השמאלית מעוקמת בין שני ענפים. המשקפיים סדוקים ותלויים איכשהו על אוזן אחת. הפנים חיוורות יותר מבדרך כלל. על המצח שטף דם כחלחל.

 

"מה קרה?"

 

"רציתי לבנות מחנה."

 

"למה טיפסת על העץ שלי?"

 

ברוך לא עונה.

 

"אלף פעם אמרתי לך לעזוב את העץ. עכשיו אתה רואה מה קורה כשלא עושים מה שאני אומר."

 

ממשיך לבכות.

 

"כואב לך, ברוך?"

 

"כן."

 

"מגיע לך."

עדי ברק, יליד 1975, כותב דוקטורט בעבודה סוציאלית, מלמד באוניברסיטת ת"א "תיאטרון קהילתי ועבודה סוציאלית", וכן לומד לתואר שני בתיאטרון. מנחה קבוצות, סדנאות ומופיע בתיאטרון פלייבק. סיפורו "אלכס ושלמה המלך" היה בין הזוכים בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" והוא הגרעין שממנו צמח רומן זה.

X