אלנמוגים | לרכישה באינדיבוק
אלנמוגים

אלנמוגים

שנת הוצאה: 01/2015
מס' עמודים: 104
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 20

אנה נאנסה על ידי מכר ממקום העבודה שלה. לאורך שנה מנסה אהוד, בן זוגה לקיים שגרת חיים נורמלית על אף המשבר שהיא חווה. בשלב מסוים המשחק מתהפך; נדמה שדווקא אהוד זקוק לעזרתה של אנה שהולכת ומשתקמת אפילו מהר משחשב.

 

העלילה מסופרת מנקודת המבט של אהוד ושל אנה לסירוגין ואנו מלווים אותם בכל שלבי המשבר עד לסיום הבלתי נמנע.

 

לשונו של יובל מעוז משובחת ומהוקצעת, ומציבה אותו בשורה הראשונה של הכותבים הצעירים כיום. לא לחינם הוא נבחר לרשימה הקצרה של התחרות הראשונה של פרס סמיט על שם אלחנן וציפורה סמיט.

 

במהלך העבודה על הספר זכה יובל מעוז גם בתחרות הנובלות של הוצאת זיקית.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    יובל, שפתך העשירה מדוייקת להפליא. היטבת לתאר את המצוקה הנשקפת בבן הזוג הרוצה לסייע לחברתו. הוא קשוב, מכיל ורואה את כל הדקויות של מצוקת חברתו. שניהם כבולים בקשר הזה. לא אחת עולות בהם מחשבות פרידה, אך הפרידה קשה עליהם. "הוא עייף ממני. גם אני. גם אני עייפתי מכל זה". "נדמה לי שחיי נשזרו בשלך מלכדו אותם בפתיון ארס". "את צריכה לבחור. כי היבשות מתחילות להיפרד".

הוסף חוות דעת

מבין כל הכותבים, כותב זה הוא אולי השירי והמהוקצע מכולם, שליטתו בשפה מושלמת, המשפטים מתנגנים… אלנמוגים מספר על מערכת יחסים בין בני זוג, אהוד ואנה, ועל חוסר האונים של כל אחד מהם מול מצבה של אנה. כל שבירה וכל סטייה מהשגרה הביתית הקפואה של בני הזוג היא תזוזה על קרקע לא יציבה. הסיפור ברובו עוסק במחשבות הפנימיות של שני בני הזוג ובמצבים של כמיהה וייאוש.

 

מנימוקי השופטת נגה אלבלך, פרס סמיט 2013

לו היה לנו תינוק, הייתי מערסל אותו אל שדייך ומכוון את פיו לינוק את חלבך, ליצור בך חלב ליניקה, שיינק ויינק ממך בקולות געייה ומציצה, תאווה ורעב. שיפיק ממך נתינה. לו היה לנו תינוק הוא היה נוגע בך, היית חייבת במגע, כזה שאי־אפשר להתרחק ממנו, לרמוז לו – "לא עכשיו". וגם אם היה כבר הילד גמול, הולך על שתיים, הייתי פוסק מלהיות לו לאב ומבקש, לך אליה, נוֹק, נוֹק משדיה, שתשוב, שתבריא, חייב אותה בעולמנו.

אבל תינוק אין, גם לא ילדון, רק את ואני, אנה ואני, בעולם.

מילותייך רפות. אני רוצה להקיש לך באצבע ְצֵרָדה שתפקחי עיניים עד תום. שלא תעצרי במועט ההכרחי. אני רוצה ללטף, לחבק אותך, להגיד לך, מה שהיה היה. עכשיו אני כאן, איתך, ואת איתי, ועולמנו מוגן, הדלת נעולה, איש לא יתערב בינינו, אף אחד לא יגיע, עזבו כולם, את איתי בבית, שלמה ומוגנת. אין דאגה כלל.

קומי, את יכולה לקום עכשיו מהמיטה. ממילא אינך ישנה. את מתגרדת ללא הרף, מנסה לקלף משהו שאי־אפשר להגיע אליו. קומי, שטפי פנים, אספי את השיער בקשת, תהיי לי ברורה.

את לא מביטה לאף כיוון, לא אוכלת. רופא אינך רוצה לראות, גם לא אחות. מנותקת. אנה, חזרי אלי. תעצרי את מי שאת עכשיו, בואי נעמוד לרגע במקום. את לא כאן, עינייך ריקות. על כל שנייה שלא הייתי שם אני מצטער. אני פצצה טעונת־אדם מאז, חוטי הנפץ מאיימים להימשך. הם מגרדים לי לצאת עכשיו מהדלת, למצוא אותו בדירתו, אולי עוד קודם, ברחוב, בדרך מן הגן כשהוא מחזיר את הילד, ולחנוק, ולבעוט בשיניים, בלסת, להפיל אותו לרצפה ולרקוע עליו במלוא העוצמה על בית החזה, עד שייפח. אבל החוטים נותרים במקום, אלה רק כפות הידיים המזיעות שנותרות חסרות מנוחה.

**

להקיץ. מֵערות לערות. להקיץ אל חדר בלי זמן ובלי מקום, להקיץ מדי רגע. מיד לאחר שמתבקעים החיים, מבין החורבות שנדמה שאפשר מיד לחבר – לו רק היה מי שילחץ חזק חזק על כל החלקים ולא ירפה – תופחת בועה קרירה של מחסה, עוטפת את השאריות ומתגלגלת עמן ברכות אל התהום. אחרי שהחיים מתבקעים הולכים לישון. אומרים – כשאקום, הסלע הלופת את בית החזה יידרדר, אפשר יהיה לנשום. אחרי שאתעורר יהיה קצת פחות דוחק. הרי החיים כבר התנפצו, נשאר רק לחבר. אך השינה לא מגיעה. הסלע רובץ. כל נשימה נספרת בנפרד, נחלקת לשניים, לא פוסקת לרגע, קחי מנוחה, די לך. הגוף מתנועע מצד לצד ואין לשינה מקום להידחק אליו. המיומנות לעצום עיניים ולשקוע אל הגוף העייף, הגווע, הרוצה בבאות, החפץ עתיד, איננה עוד. השינה נעלמה ומבוששת לחזור. לילה חולף ויום.

יובל מעוז, נולד ב-1982, עוסק בכתיבה באינטרנט. זכה בפרס בתחרות הארי הרשון ובתחרות הנובלות של הוצאת זיקית. אלנמוגים, ספרו הראשון, נבחר לרשימה הקצרה בתחרות פרס סמיט.

X