אלמונים באמריקה | לרכישה באינדיבוק
אלמונים באמריקה

אלמונים באמריקה

שנת הוצאה: 11/2015
מס' עמודים: 285
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 69
- 39

נער ונערה מתאהבים. שתי משפחות שתקוותיהן מתנגשות בגורל. רומן שמציע הגדרה חדשה וצלולה לזהות האמריקאית.

ארטורו ואלמה ריוורה חיו כל חייהם במקסיקו. ואז בתם היפה בת החמש-עשרה נפגעת בתאונה קשה, והפציעה החמורה מטילה בספק את האפשרות שהיא תחזור להיות מה שהיתה.

הוריה נוטשים אפוא את החיים המוכרים להם ובאים לאמריקה ובלבם חלום אחד: שבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בארץ רבת המשאבים הזאת, יוטב מצבה של מריבל.

כשמיור טורו, בן למשפחה שהיגרה מפנמה, רואה את מריבל בחנות השכונתית של "הכל בדולר" הוא מתאהב בה ממבט ראשון. הפגישה מסמנת את תחילתה של ידידות בין משפחת ריוורה למשפחת טורו. רשת האשמה, האהבה והאחריות שנטווית בין שתי המשפחות היא לב-ליבו של הספר.

בסיפורן של שתי המשפחות שזורות גם עדויותיהם של נשים וגברים שבאו לארצות הברית מכל רחבי דרום אמריקה. המסעות שהביאו אותם וקולותיהם יעוררו בכם השראה וישברו את לבכם. אלמונים באמריקה הוא ספר מרתק, ישיר ואנושי – יצירה מקורית רבת עוצמה.

אלמונים באמריקה הוא ספר מרתק, ישיר ואנושי – יצירה מקורית רבת עוצמה. הספר נכלל ברשימת 100 הספרים הראויים לציון של ה"ניו יורק טיימס" לשנת 2014 .

"רומן עדין ועמוק על אהבה, על כמיהה ועל חוסנה של הרוח האנושית. דמויותיה של אנריקס הן אולי נפשות סמויות מן העין בנוף האמריקאי, אך סיפורן מותיר חותם בל יימחה על הלב" – גילברט קינג, חתן פרס פוליצר לספרות
ומחבר Devil in the Grove

"נפלא. אם רוב הרומנים, או לפחות הטובים שבהם, הם שירים, הרומן הזה הוא מקהלה. בקולות רבים, שכל אחד מהם ייחודי ואותנטי, מספרת אנריקס אוסף שלם של סיפורים ומוציאה מתחת ידה ספר חמים, נבון, ונדיב מאין כמותו. הוא מעורר את המצפון ונוגע ללב" –  קווין ברוקהיימר, מחבר The Brief History of the Dead

"עוצמתי… גדוש באהבה ללא מצרים – של נער לנערה יפהפייה, של הורים לבתם מוכת הגורל, של קהילת מהגרים לאמריקה בלתי אפשרית. אנריקס מעניקה לנו דמויות בלתי נשכחות שחוסנן מניב יופי מפתיע לחלוטין" – רות אוזקי, מחברת "סיפור זמני".

"ביושר בוטה מהול בעדנה מציגה כריסטינה אנריקס לקוראיה עדות מטלטלת על חייהם של בני אדם. זהו רומן שובר לב ואנושי, ובכוחו הרב הוא מעורר את רגשות הקוראים" –אנתוני דה סָה, מחבר Kicking the Sky

"מקורי ומצטיין בחמלה. שוזר להפליא תקווה ואשליות. פנים רבות לאהבה העולה ממנו, ומתוכה מכוונות הדמויות בספר את הכמיהה להשתייך אל הארץ החדשה ולא פחות מזה את הכמיהה לגרסאות שונות, משופרות, של עצמם. יוצא מן הכלל" – היידי ג'ולביץ, מחברת The Vanishers

"בלתי נשכח: סיפור חשוב על משפחה, קהילה וזהות, מסופר יפה ובחמלה" – ג'יימי אטנברג, מחבר "המידלשטיינים".

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אלמונים באמריקה”

אַלמָה

 

בימים ההם רצינו בסך הכול את הדברים הכי פשוטים: לאכול אוכל טוב, לישון בלילה, לחייך, לצחוק, להיות בריאים. חשבנו שיש לנו זכות ליהנות מהדברים האלה בדיוק כמו לכל אחד אחר. ברור, כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שהייתי תמימה. הסתנוורתי מהתקווה הגואה ומהעתיד האפשרי. הנחתי שכל הרע שעלול לקרות לנו בחיים כבר מאחורינו.

שלושים שעות אחרי שחצינו את הגבול, הגענו שלושתנו במושב האחורי של טנדר אדום שהדיף ריח של עשן סיגריות ושל בנזין.

״קומי,״ לחשתי והדפתי את מַריבֶּל כשהנהג פנה למגרש החניה.

״המממ?״

״הגענו, איחָה.״

״לאן?״ שאלה מריבל.

״דֶלאוֶור.״

היא מצמצה אלי בחושך.

ארטוּרו ישב מהצד השני שלה. ״היא בסדר?״ הוא שאל.

״אל תדאג,״ אמרתי. ״היא בסדר.״

השמש זה עתה שקעה, והחשכה התפשטה וקרבה משולי השמים. כמה דקות קודם לכן נסענו בכביש עמוס, חצינו הצטלבויות, עברנו מרכזי קניות פתוחים ומסעדות מזון־מהיר, אבל כשהתקרבנו אל בניין המגורים כל זה נעלם. הדבר האחרון שראיתי לפני שפנינו אל שביל החצץ הארוך שהוביל למגרש החניה היה מוסך נטוש, שהשלט שלו, שאולתר בעבודה עצמית, היה מונח על הארץ ושעון על חזית הטיח האפורה.

הנהג החנה את הטנדר והדליק עוד סיגריה. הוא עישן בשרשרת במשך כל הנסיעה. העישון סיפק תעסוקה לפה שלו, אני מניחה, כי מהרגע שהוא אסף אותנו בלַרֵיידוֹ הוא הבהיר שהוא לא מעוניין בשיחה.

ארטורו יצא ראשון, יישר את כובע הקאובוי וסרק את הבניין. שתי קומות, עשוי מבלוקים ומבטון, מסדרון חיצוני שנמתח לאורך הקומה השנייה ובכל אחד מקצותיו מדרגות מתכת, חתיכות קלקר שבורות מפוזרות על העשב, גדר מרשת ברזל מסביב למגרש, סדקים באספלט. ציפיתי שהבית יהיה יותר יפה. בית עם תריסים לבנים ולבֵנים אדומות, עם שיחים גזומים ואדניות פרחים בחלונות. כמו הבתים האמריקאיים שרואים בסרטים. אבל זה מה שאפשרה לנו העבודה החדשה של ארטורו, ואמרתי לעצמי שמזלנו שהשגנו אפילו את זה.

באפלולית הלא מוכרת פרקנו בשקט את החפצים: שקיות אשפה מניילון שבהן ארוזים בגדים, סדינים ומגבות; ארגזי קרטון מלאים בצלחות עטופות בעיתונים; צידנית עמוסה בחפיסות סבון, בקבוקי מים, שמן בישול ושמפו. בזמן הנסיעה עברנו ליד טלוויזיה שהיתה מונחת על המדרכה, וכשהנהג ראה אותה הוא עצר בבת אחת ונסע אחורה. ״רוצים את זה?״ הוא שאל. ארטורו ואני החלפנו מבטים בלי להבין. ״את הטלוויזיה?״ שאל ארטורו. הנהג אמר, ״כדאי לכם, קחו.״ ארטורו אמר, ״זה לא נקרא לגנוב?״ הנהג חרחר בזלזול, ״בארצות הברית אנשים זורקים כל דבר. אפילו דברים שהם עוד טובים לגמרי.״ אחר כך, כשהוא שוב עצר והצביע על שולחן מטבח שנזרק, ואחר כך על מזרן שהושען כמו מגלשה על תיבת דואר של מישהו, הבנו מה צריך לעשות והעמסנו אותם על הטנדר.

אחרי שסחבנו הכול במדרגות המתכת החלודות לדירה שלנו, אחרי שמצאנו את המפתח שבעל הבית השאיר לנו מוצמד בנייר דבק לסף הדלת, ארטורו שוב ירד כדי לשלם לנהג. הוא נתן לו חצי מהכסף שהיה לנו. זהו, נעלם. צ׳יק צ׳ק. הנהג הכניס את השטרות לכיס והעיף את הסיגריה מהחלון. ״בהצלחה,״ שמעתי אותו אומר לפני שנסע.

בתוך הדירה ארטורו הרים את מתג החשמל שבקיר, ונורה חשופה נדלקה על התקרה. רצפת הלינולאום היתה מלוכלכת ומשופשפת. כל הקירות היו צבועים בצבע צהוב־חרדל כהה. היו בדירה שני חלונות — חלון גדול בחזית וחלון קטן יותר מאחור, בחדר השינה היחיד — שניהם היו מכוסים ביריעות ניילון מחוזקות בנייר דבק, מסגרות העץ היו עקומות, ושבבים התפצלו מהן. מול חדר השינה היו שירותים עם כיור קטן בצבע תכלת, אסלה עם טבעות חלודה ותא מקלחת בלי דלת ובלי וילון. המטבח נראה יותר סביר במבט ראשון — הוא היה יותר גדול, לפחות — אף על פי שהמבערים בכיריים היו מוקפים בנייר כסף ועל הארונות התחתונים ננעצו סדינים במקום דלתות. מקרר ישן עמד בפינה בדלתות פתוחות לרווחה. ארטורו ניגש אליו ודחף את הראש פנימה.

״זה מה שמסריח?״ הוא שאל. ״איכס!״

כל הדירה הסריחה מטחב ומריח דגים קלוש.

״אני אנקה אותו בבוקר,״ אמרתי, וארטורו סגר את הדלתות.

הצצתי אל מריבל שעמדה לידי. היא היתה חסרת הבעה, כרגיל, והצמידה את המחברת שלה לחזה. מה היא תופסת מכל זה? שאלתי את עצמי. היא מבינה איפה אנחנו?

לא היה לנו כוח לפרוק את החפצים, לצחצח שיניים או אפילו להחליף בגדים, לכן, אחרי שהסתובבנו והסתכלנו, הפלנו את המזרן שזה עתה השגנו לרצפה בחדר השינה, זחלנו עליו ועצמנו עיניים.

כמעט שעה, אולי יותר, שכבתי והקשבתי לפזמון השקט שיצרו הנשימות הארוכות והקצובות של מריבל וארטורו. שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. הסיכוי גואה. הספק צובט. האם עשינו נכון כשבאנו הנה? ידעתי את התשובה כמובן. עשינו את מה שהיינו צריכים לעשות. עשינו את מה שהרופאים אמרו לנו. הנחתי את הידיים על הבטן ואמרתי לעצמי לנשום. ריפיתי את שרירי הפנים ושחררתי את הלסת. אבל היינו רחוקים כל כך מכל דבר מוכר. הכול כאן היה שונה — האוויר החמצמץ, הרעשים העמומים, עומק החושך. ארזנו את חיינו הקודמים והשארנו אותם מאחורינו ואז הטלנו את עצמנו לחיים החדשים האלה עם מעט חפצים, זה עם זה ועם תקווה. האם זה יספיק? הכול יהיה בסדר, אמרתי לעצמי. הכול יהיה בסדר. חזרתי על המילים כמו על תפילה, עד שבסוף נרדמתי גם אני.

התעוררנו בבוקר אבודים ומבולבלים, הסתכלנו זה על זה, ומבטינו התרוצצו מקיר לקיר. ואז נזכרנו. דלאוור. יותר מארבעת אלפים קילומטרים מהבית שלנו בפּאצקוּאַרוֹ. ארבעת אלפים קילומטרים ועולם שלם.

מריבל שפשפה את העיניים.

״את רעבה?״ שאלתי.

היא הנהנה.

״אני אכין ארוחת בוקר,״ אמרתי.

״אין לנו אוכל,״ מלמל ארטורו. הוא התיישב על המזרן בעיניים מטושטשות והשעין את המרפקים על הברכיים.

״אנחנו יכולים לקנות,״ אמרתי.

״איפה?״ הוא שאל.

״במקום שמוכרים אוכל.״

אבל לא היה לנו מושג לאן ללכת. יצאנו מהדירה אל השמש הבהירה ואל האוויר הלח של שעת בוקר מוקדמת — ארטורו חבש את הכובע שלו, מריבל הרכיבה משקפי שמש כדי להקל את כאבי הראש כמו שהרופא הציע לה — והלכנו אל קצה שביל החצץ שהוביל לרחוב הראשי. כשהגענו אליו, ארטורו נעצר, החליק את השפם והסתכל לשני הצדדים.

״מה את חושבת?״ שאל.

הבטתי במכונית שהגיעה במהירות מאחוריו והשמיעה רחש שקט כשחלפה לידנו. ״בואו ננסה בכיוון הזה,״ אמרתי והצבעתי שמאלה בלי שום סיבה.

שלושתנו יחד ידענו רק אנגלית בסיסית מאוד, מילים וביטויים שקלטנו מתיירים שבאו לפאצקוארו ובחנויות שמכרו להם, ולא יכולנו לקרוא את השלטים מעל חלונות הראווה שעברנו, לכן רק הסתכלנו בכל חלון ראווה בדרך כדי לראות מה יש בפנים. חנות למוצרי טיפוח עם כני פאות נוכריות בחלון, חנות שטיחים, מכבסה בשירות עצמי, חנות למוצרי אלקטרוניקה, המרת מטבע. ואז, לבסוף, הגענו לתחנת דלק בפינת צומת סואן, והיה לנו שׂכל לא לדלג עליה.

עברנו את המשאבות והתקדמנו אל הדלת הראשית. לידה עמד נער שנשען על הקיר והחזיק סקטבורד מהקצה שלו. כשהתקרבנו הרגשתי שהוא נועץ בנו עיניים. הוא לבש טי־שרט שחורה ורפויה וג׳ינס פרומים בשוליים. השיער שלו היה חום כהה עם תספורת מדורגת שירדה לו על הפנים. קעקוע בכחול־דיו יצא מצווארון החולצה והתפתל בצד צווארו.

נעצתי מרפק בארטורו.

״מה?״ שאל ארטורו.

הטיתי את הראש לכיוון הנער.

ארטורו הסתכל לשם. ״זה בסדר,״ אמר, אבל כשעברנו ליד הנער הרגשתי שהוא הודף אותי בגב ושהוא מכוון את מריבל ואותי לתוך החנות של התחנה כאילו הוא קצת לחוץ.

בפנים סרקנו את מדפי המתכת וחיפשנו מצרכים שהכרנו. אחרי כמה זמן ארטורו טען שהוא מצא סלסה, אבל כשלקחתי את הצנצנת והסתכלתי מבעד לתחתית הזכוכית, צחקתי.

״מה?״ הוא שאל.

״זה לא סלסה.״

״כתוב סלסה,״ הוא עמד על שלו והצביע על המילה שהיתה כתובה על תווית הנייר.

״אבל תסתכל על זה,״ אמרתי. ״זה נראה לך כמו סלסה?״

״זאת סלסה אמריקאית.״

הרמתי שוב את הצנצנת וניערתי אותה קצת.

״אולי זה טוב,״ אמר ארטורו.

״הם חושבים שזה מה שאנחנו אוכלים?״ שאלתי.

הוא לקח ממני את הצנצנת והכניס אותה לסל. ״ברור שלא. אמרתי לך. זאת סלסה אמריקאית.״

כשגמרנו את הקניות היו לנו סלסה אמריקאית, ביצים, חבילת אורז להכנה מהירה, כיכר לחם פרוס, שתי פחיות שעועית, קרטון של מיץ וחבילת נקניקיות שמריבל טענה שהיא רוצה.

בקופה ארטורו סידר הכול על הדלפק ויישר את השטרות שהוציא מהכיס. בלי להגיד מילה הוא נתן לקופאי שטר של עשרים דולר. הקופאי הכניס אותו למגירה של הקופה והושיט אלינו כף יד פרושה. ארטורו הרים את סלסילת הפלסטיק הכחולה מהרצפה והפך אותה כדי להראות לו שהיא ריקה. הקופאי אמר משהו וכיווץ את כף ידו המושטת, לכן ארטורו נתן לו את הסלסילה, אבל הקופאי רק שמט אותה מאחורי הדלפק.

״מה קרה?״ שאלתי את ארטורו.

״אני לא יודע,״ הוא אמר. ״נתתי לו את הכסף, לא? אולי אנחנו צריכים לעשות עוד משהו?״

התור מאחורינו התארך, והעומדים בו מתחו את הצוואר כדי לראות מה קורה.

״אולי צריך לתת לו עוד כסף?״ שאלתי.

״עוד? כבר נתתי לו עשרים דולר. קנינו רק כמה דברים.״

מישהו בתור צעק בקוצר רוח. ארטורו הסתובב להסתכל אבל לא אמר מילה. מעניין איך אנחנו נראים לאנשים פה, חשבתי. מדברים ספרדית, לבושים באותם בגדים מקומטים שלא פשטנו כבר כמה ימים.

״מאמי?״ אמרה מריבל.

״הכול בסדר,״ אמרתי לה. ״אנחנו רק מנסים לשלם.״

״אני רעבה.״

״אנחנו קונים לך אוכל.״

״איפה?״

״כאן.״

״אבל יש לנו אוכל במקסיקו.״

האישה שעמדה מאחורי בתור, שמשקפי השמש שלה היו מורמים על שערה הבלונדיני, טפחה לי על השכם ושאלה משהו. הנהנתי אליה וחייכתי.

״תן לו עוד כסף וזהו,״ אמרתי לארטורו.

מישהו בתור שוב צעק.

״מאמי?״ אמרה מריבל.

״אני יוצאת איתה החוצה,״ אמרתי לארטורו. ״יש פה יותר מדי בלגן בשבילה.״

פעמון בדלת דנדן כשמריבל ואני יצאנו, ועוד לפני שהדלת הספיקה להיסגר מאחורינו, ראיתי שוב את הנער, עדיין שעון אל הקיר ומחזיק את הסקטבורד בעמידה. כשראה אותנו הוא זז קצת וראיתי שמבטו פונה אל מריבל וסוקר אותה מלמעלה למטה בהערכה, בקור רוח, בעיניים חצי עצומות.

התרגלתי שאנשים מביטים בה. זה קרה הרבה בפאצקוארו. מריבל התברכה ביופי מהסוג שמבלבל את דעתם של אנשים. פעם, כשהיא היתה עוברת ליד גברים מבוגרים, חיוך היה עולה על פניהם. הבנים מבית הספר שלה היו באים אלינו הביתה, דוחפים זה את זה בביישנות כשפתחתי את הדלת ושואלים אם היא בבית. זה היה לפני התאונה, כמובן. עכשיו היא נראתה כמו תמיד, אבל אנשים ידעו — בעיר שלנו כמעט כולם ידעו — שהיא השתנתה. נדמה לי שעכשיו הם חשבו שהיא לא שווה שישימו לב אליה או שאולי עכשיו אסור להסתכל עליה, שיש בזה משהו מעוּות, והם הפנו את המבט הצדה.

אבל הנער הסתכל. הוא הסתכל כי הוא לא ידע. והרגשתי לא נוח כשראיתי איך הוא מסתכל.

משכתי את מריבל אלי והרחקתי את שתינו אחורנית.

הנער התקרב אלינו צעד אחד.

התרחקתי שוב אחורנית והחזקתי במרפק של מריבל. איפה ארטורו? הוא עוד לא סיים שם?

הנער הרים את הסקטבורד, תחב אותו מתחת לזרוע והתחיל להתקדם אלינו ופתאום — גראסיאס אַ דִיוֹס! — דלת החנות נפתחה. ארטורו יצא ממנה עם שקית ניילון ביד אחת ובנענועי ראש.

״ארטורו!״ קראתי.

״עשרים ושניים דולר!״ הוא אמר כשראה אותי. ״את מאמינה? את חושבת שעבדו עלינו?״

אבל לא עניין אותי כמה כסף הוצאנו. הרמתי את הסנטר כדי שארטורו יתפוס למה אני מתכוונת והפניתי את המבט מעֵבר לכתף שלו. הנער המשיך לעמוד שם ולנעוץ מבטים בשלושתנו. ארטורו הסתובב לאחור לאט.

״אתן מוכנות?״ שאל את מריבל ואותי בקול קצת רם מדי, כאילו דיבור חזק כזה יגרש את הנער.

הנהנתי, וארטורו התקרב אלינו, הזיז את השקית, אחז בזרועה של מריבל והניח יד בתחתית גבי.

״תתחילו ללכת,״ לחש לי. ״הכול בסדר.״

שלושתנו פנינו לכיוון הרחוב כדי לחזור בכיוון שממנו באנו, בדרך הביתה.

 

כריסטינה אנריקס חיברה את אוסף הסיפורים "Come Together, Fall Apart", שנכלל ברשימת ההמלצות של עורכי מגזין הספרים של הניו יורק טיימס, ואת הרומן "The World in Half". סיפוריה הופיעו במגזינים The New Yorker, The Atlantic,The American Scholar, Glimmer Train, Virginia Quarterly Review, Ploughshares, TriQuarterly, AGNI, Oxford American וכן באנתולוגיות שונות. היא מתגוררת באילינוי.

X