אליזבת | לרכישה באינדיבוק
אליזבת

אליזבת

שנת הוצאה: 2012
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 73.6
- 37

אמשטטן, בירת מחוז אוסטריה-תחתית. באוגוסט 1984 יוזף פריצל חוטף את אליזבת, בתו בת השמונה-עשרה, וכולא אותה בבונקר אטומי שאותו תיכנן ובנה תחת יסודות ביתו. הוא מחזיק אותה כאסירה במשך קרוב לעשרים וארבע שנים, ובעקבות גילויי עריות חוזרים ונשנים שהוא כופה עליה נולדים שבעה ילדים.

רומן הביכורים טורד המנוחה של פאולו סורטינו משחזר את אחד ממעשי הפלילים האכזריים ביותר שאירעו מאז ומעולם.

בקול מספר שאינו מטיל אשמה פולש סורטנו לפרשה מצמררת זו (פרוטוקול המשפט שנערך ל"מפלצת מאמשטטן" נותר סודי), לעתים משחזר כמה אפיזודות ולעתים בוחר להביא את האירועים כפי שאירעו.

אליזבת, שנכלאה כחיה הניזונה מהחום שבמחילה, היא הגיבורה הראשית בסיפור מחריד זה, שתופס את הקורא וגורר אותו על כל משקלו אל תוך הבונקר בלי להניח לו לצאת ממנו. פאולו סורטינו נולד ברומא בשנת 1982. זהו רומן הביכורים שלו.

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אליזבת”

יוזף

הנסיעה

אלו היו הימים האחרונים, אך היא לא ידעה זאת.

שנת הלימודים עמדה להסתיים ולפַנות את מקומה לקיץ הראשון ללא אבא, שבשל כך הסתמן כקיץ ורוד. היא עמדה להצטרף למשפחה של רוזוויטה, שהזמינה אותה עוד בראשית מרס לחופשה הקצרה שהוריה תיכננו לבלות הרחק משם. מאותו רגע נפגשו שתי החברות לעתים קרובות והסתודדו במהלך השיעורים. הן התענגו על מתיקות הציפייה לנסיעה, שכעת עמדה להתגשם.

לעת עתה הכינה אליזבת את שיעוריה. היא מצאה מרחב שעדיין היה חופשי והתחיל במקום שבו הסתיים הבית. אף שלא היתה רגילה לצאת מהבית, אף שהיה נדמה לה שאינה יודעת מה עושים כשיוצאים, הצעד האחרון במדרגות הכניסה טמן בחובו זיק של שמחה. היא הרגישה טוב. די טוב כדי לחיות. עדיין ניכרו בפניה חיוכים חמקניים.

ייתכן שהנעורים אינם מעידים אלא על עצמם בלבד, אבל בבית הספר — אמנם בלי שתפצה פה, אך תמיד מתוך דריכוּת למנוּסוֹת, למרדפים — גילתה אליזבת את עצמה מחדש. כעת, כשאביה אינו ממתין לה עוד בשער עם תום הלימודים, היא נהגה להשתהות ככל האפשר על החומה הקטנה המפרידה בין הכיתות לגנים. היא היתה מתכרבלת שם, ותחת חום השמש בוחנת בפניה את מוצקותה של הבדידות, שבסופו של דבר היתה יפה, יפה ואינסופית.

די היה לאמה להביט אל תוך עיניה כדי להיענות לבקשתה לצאת לחופשה. היא בת שבע־עשרה, ומדובר בפרק זמן קצר בלבד. רוזמרי חשה התרגשות מיוחדת, לא מוגדרת, מכך שעליה להחליט לבד. בעלה המחמיר ודאי היה מפליא להציג היסוסים והתלבטויות ואוסר מכול וכול את הנסיעה הזאת. רוזמרי הרגישה חסרת אונים, כמי שכל חייה לא הניחו לה לשאת באחריות, ופתאום הדבר ניתן לה באחת, לאחר שכילתה את כל זמנה לשווא.

"לכי ותיהני," היא אמרה וליטפה אותה ליטוף מסויג של אֵם שאינה מורגלת בליטוף בתה. היא רצתה לעזור לה במטלה הפשוטה לכאורה, אריזה לנסיעה. כמי שאינה מיומנת בכך, דחקה בה בשפע של עצות ופריטים רבים מדי, מיותרים. אליזבת השתוקקה לארוז בחופזה, כביטוי לצעד של חירות. היא ביקשה מאמה לא להציק לה — היא תסתדר בעצמה ותצא מהבית בהקדם: "בנוגע לרוב כבר החלטתי, אמא."

היא סגרה את התיק כפי שהוא ויצאה לגינה, ממתינה לקול הצופר בחזית הבית. היא דמיינה את רוזוויטה יוצאת מהמכונית ורצה במדרגות הכניסה כדי לצלצל בפעמון, או מטפסת על השער וקוראת לה בנפנופי ידיים. הן יאחזו זו בידי זו ויצחקו במרץ. ואז יצאו לדרך תחת שמים שיתבהרו לרגל האירוע.

בני משפחת אדלמן ידעו שאביה של אליזבת יושב בכלא, אך לא ידעו בגין מה. מן הסתם חשבו שהסיבה היא עסקים בלתי חוקיים במסגרת חברת "וסטאלפינה", שבה עבד כחשמלאי עד שפוטר בעקבות ההרשעה. האֵם היא שהסתירה את האמת, היות שמעשי האונס שבהם הורשע חמקו בדרך נס מהרכילות המקומית, והעיתון עבר במהירות לנושא אחר. רוזמרי ניצלה את ההזדמנות ליהנות מכך בעצם שתיקתה, וכך הניחה לזמן לחלוף ולקבור את העניין עד תום.

בני משפחת אדלמן ראו באליזבת נערה ככל הנערות, פחות או יותר, והפגינו ידידות טבעית כלפיה. הם קיבלו אותה כבת משפחה. עיניהם הביעו זאת, כפי שמסוגלים להביע מי שחיים בהרמוניה שבה כל אחד ממלא את תפקידו. פרידריך שימש אב, גברת אניה — אֵם, ואחרונה עטתה את גלימת האחות חברתה היקרה רוזוויטה. אבל בזמן שהאדלמנים ראו בכך נסיעה שלֵווה אל היעד, אליזבת חשה צורך עז להסתלק בכל מחיר.

הטלפון צילצל, ורוזמרי ניגשה לענות. היא אמרה "בסדר, הבנתי" ונשאה את עיניה מבעד לחלון הגדול הפונה לגינה בחיפוש אחר בתה. היא ראתה אותה מתהלכת כמו סייחה הנכונה לדהור. מבעד לחלון הפתוח היא סימנה לה להיכנס. אליזבת שמעה את צלצול הטלפון שעומעם על ידי הזגוגית, וחשבה שאחת מחברותיה מחפשת אותה בטלפון. אך חלף זמן רב מהרגע שאמה ניגשה לענות, וכשקראה לה לבוא הביתה, נחה על פניה הבעה שלא ראתה מעולם. משהו קרה. אולי הוריה של רוזוויטה ביטלו את הנסיעה או שהנפקת הדרכון נתקלה בקשיים, שכן היא עדיין קטינה. היא קיוותה שהיא טועה ועלתה במדרגות המוליכות לבית, מושכת אחריה את התיק שלה כמו כלבלב קשור ברצועה. משלא מצאה את אמה, חצתה את המסדרון. פניה וגבה הגיחו מהאפלולית. היא צחקה כשראתה אותה ליד שולחן האיפור, השפתון בין אצבעותיה. היא צחקה עד שהאֵם, פניה כמלאך המוות, ביטאה את גזר הדין המקפיא דם:

"אבא שלך עומד לחזור הביתה."

שתיים בנות אותו גיל

חזהּ התכווץ בו ברגע. אותו חלק במציאות המתפרש מתחת לפני השטח כמו נע לעברה כבועת מים. מי יודע מאיזה כיוון יגיח אליה אביה. אולי הוא ילפות אותה מלמטה ויגרור אותה, כמו זאב מים הלוכד שפירית.

היא פנתה לאחור בחדות כדי להימלט ונתקלה בתיק הנסיעות שלה. עליה למלא אותו עכשיו בבגדים נחוצים אחרים, בגדי חורף. אלה אוחסנו בארגזים שהונחו במרתף. היא עצרה בראש המדרגות. כדי להיכנס לפינות מסוימות בביתה של אליזבת נדרש שימוש בדמיון: היא יצאה מתוך עצמה, כמו פנימית ששומרת על המִתאר שלה גם מחוץ לצמיג. היא ראתה את עצמה מהגב, גופה הרפוי מתנודד חלול, פיה פעור ורגליה כבדות. היא דחפה את עצמה במעלה המדרגות כמו מעטפת ריקה; אבל ממש לפני רפיון מוחלט, היא שבה אל תוך גופה כמי שעוטה על עצמו חליפת צלילה.

במורד המדרגות היא הדליקה שורה של מנורות קטנות שהאירו כמו עיניים מוכות נדודי שינה. חרוטי האור החליפו את התקרה בלילה מלאכותי. הכול סביב הבהיל אותה באחת. באופן כלשהו הבית עצמו היה שותף לדְבר עבֵרה עם אמהּ.

במפלס התחתון היא הדליקה מנורת ניאון קטנה שלא היה בכוחה להאיר רצף של קירות ספוגי לחות. לו היה נופל שם מטבע, הוא היה מהדהד עד אינסוף. היא בחנה את קו הקצה, מתבונת בחשכה. היא נזכרה בחפירות, וכיצד אביה אילץ אותה לעמול עליהן. היא שאלה את עצמה אם הן התקדמו מעצמן בזמן שאביה נעדר משם. היא המשיכה להתבונן באפלה כאילו היתה יצור חי. לווייתן פלאי שמשגשג בקרביה של תהום פרטית.

הארגזים שחיפשה היו מונחים בערמה בצמוד לקיר הנגדי. קו המתאר של הבגדים המקופלים התמזג עם הערפל והפך את המסלול שלה לצניחה אל הלימבו. אור הניאון שהשתקף מארגזי הפלסטיק היה לעננה פזורה בחדר. החלל כמו שינה את מצב הצבירה שלו וקיבל צורה חדשה.

אותה מנהרה שלא הוליכה לשום מקום, אותו בור קבורה אופקי, הלך וגדל כעת מאחורי גבה של אליזבת כמו נבואת פורענות שעה שכרעה על ברכיה והזיזה את הארגזים. ככל שהתחושה היתה חרישית — אליזבת בקושי הבחינה בה — ואולי דווקא משום כך, היא דמתה לנשיפה של אקורדיון לֵאה, דבר־מה מרשים אך רצוץ ולכן מגוחך, דבר עתיק יומין שהתפרק לגורמים.

מבוהלת היא שבה להכנות לבריחה. היא שיכנעה את עצמה שבתוך דקות מעטות תהיה בחוץ. אביה שלח אליה את ידו דרך אותו רִיק עומד ותלוי, אבל היא תימלט במהירות כזאת, שתותיר רק את דמותה בין זרועותיו.

אך חיש מהר שוב לא נראתה לה המשימה קלה כל כך. המכשולים שיוזף תמיד ערם לפניה — לוח הזמנים המוקפד, איסורי הלבוש שלה, הקנאה — הפכו בהדרגה לקירות מנטאליים. היערכות לבריחה סופית מחייבת זמן שאיננו בידה. זמן שאיננו עומד לרשותה. הן היו שתיים בנות אותו גיל שנאלצו לשחק בגן של בטון, היא ונערוּתה. החלה ספירה מטורפת שתכריע מי מהשתיים תצליח לטפס על הקיר ומי תיאלץ להשאיל את כתפה לצורך הטיפוס. בעודה ממהרת לאסוף פריטים מהארגזים היא שאלה את עצמה, "מה היה קורה אילו אבי היה חוזר כעת, ברגע זה?"

לא היה די בדמיון. היא התאמצה לחזות ממש בשובו של אביה. כך יכלה להביט בעיניו בלי להשפיל את מבטה. התחושה שהיא מבזבזת זמן יקר התחלפה בצורך עז להתבונן סביבה אחר חפץ שיוכל לגונן עליה, אם אכן אביה ייכנס. אותו חלום בהקיץ שהתפוגג עד מהרה בניסיון למנוע את הכאב הקשה ביותר השתלט על המציאות והקפיא אותה במקומה. היא נותרה לעמוד כך זמן רב בראש מושפל, עיניה נעוצות במִתחם הסגור שברכיה התוו על הקרקע. אליזבת איבדה את עצמה לרגע, אבל ידעה שחזרתו של אביה דחופה וחשובה יותר ממה שהסיח את דעתה.

היא היטלטלה בבהלה כשאמה קראה לה, כאילו חיפשה אותה בתוך באר עמוקה. היא נאחזה בקריאתה של רוזמרי כמו בחבל.
***

האֵם ניצבה בפתח המדרגות, חוששת להבחין בזעם הטבוע בפני בתה. אבל אליזבת נמלאה רחמים למראה חלוק הבית המהוּה, למראה אותם פרחים מודפסים קטנים על בד שאיבד מצורתו משנמתח על הגוף הזקן. אילו זכתה אמה לשמוע בחייה מילים רכות, היא היתה מזהה אותן מיד כשאליזבת מילמלה בעודה הודפת אותה מעליה:

"תעזבי אותי בשקט."

אם חייב להתחולל מאבק בינה לבין אסון השיבה של האב אל הבית, שבו התהלך כסערה שיש לעמוד בפניה, מוטב שלפחות לא יימצאו לידה חדלי אישים.

לא רק מתוך גאווה היא פעלה בראש מורם, אלא גם על מנת למלא את ריאותיה באוויר צח. אמה ניסתה לאחוז בה בכוח, אבל משנכשלה נעמדה מולה בניסיון לחסום בפניה את היציאה דרך הדלת האחרונה. ואז, משהצליחה למשוך את תשומת לבה, הבריק במוחה רעיון גאוני והיא סטרה לאליזבת. מתוך אינסטינקט קירבה אליזבת יד אל פניה. המבט המעונה שחדר אל לב אמה עורר בה את אומללותה והקל על אליזבת לעמוד מולה. מסעה החל בבכי, כמי שמגיח לאוויר העולם.

הלילה האחרון

השמים מעל היו שלווים ומעוררי רחמים.

מבטה היה נעוץ בקצות כפות רגליה הזריזות שפסעו לסירוגין, כמו בוכנות של מכונה מושלמת שברצון היא היתה הופכת להיות כדי להאיץ את הבריחה. בכל אשר פנתה קלט מבטה בבירור את כל הכיוונים האפשריים, אבל לא היה כיוון אחד שיצביע על יעד מסוים. תמרורי הדרכים הרבים יועדו למי שחופשי ללכת כרצונו, אבל לא למי שזה עתה רכש את חירותו. שוב ושוב היא הסיטה וסידרה את התיק שעל גבה ואת הז'קט הקשור למותניה.

היא עברה מרחוב לרחוב פעמים אחדות. לבסוף בחרה לעלות בווינרשטראסה, שהעניק לה נחמת מה בשל שמו שכמו ציין את הדרך המוליכה לווינה. ואז היא הטתה אוזן. וינה נשמעה כמו פעמון המבשר על תום המלחמה. שם היעלמותה אכן תושלם במלואה. המון האנשים, האורות והצללים האינסופיים. שם העולם יתהפך בסחרחרה של רחובות, מבוכים ללא מוצא, קולות, שמות. בדרכה ייקרו סימנים שונים רבים כל כך, שאדם מבוגר לא יוכל להתמצא בהם. היא המשיכה ללכת בתחושה שהיא אפופה באשליה, מוּלכת שולל, נאנסת להתקדם לאותו חלל קטן שהיא כרתה לעצמה מאחורי חייה, מעבר למרחב הכאב. מאז ומעולם נכנסו אביה ולאחר מכן אמה לחדרון שהיא חפרה לעצמה במאמץ בתוך לבה, שלעתים ניטל מתוך גופה כמו חופן רגבים מהאדמה.

הלילה עטף הכול. מן הסתם היא הסתובבה אינספור פעמים בחשש בלתי מוסבר לוודא שאיש אינו עוקב אחריה, מן הסתם ניסתה לכבוש את הבכי כדי שלא תישָמע. היא היתה לבד, והבדידות היתה מקור לנחמה מוזרה. אולי היא הצליחה. כעת נותר רק להגיע לווינה. דבר לא יסדוק את הוודאות הזאת — שהיא סוף־סוף מצאה את נקודת החיבור שלה עם העולם. היא התנמנמה על ספסל בלב חניון נטוש, מצונפת בז'קט קטן מכדי לכסות אותה. מחר בבוקר היא תצא לדרך.

ידיים מגואלות בדם

בחמש בבוקר העירו אותה שני שוטרים שסיירו ברחובות במשמרת שלהם. ההסברים שלה לא שיכנעו אותם, והם ליוו אותה לביתה.

כשהגיעו סמוך לשביל הלבֵנים שבחזית השער, ראתה אליזבת להבות עוטפות את הבית בשרֵפה מרשימה. אבל הפתיל שדמיינה כי הציתה בכוח מחשבתה לא נדלק, וגם הקירות שביקשה למוטט בטלטול זרועותיה לא קרסו. היא הסתגרה בשתיקה. היא לא תיגע בדבר, ותעשה הכול כדי שדבר לא ייגע בה.

השער הקטן ליד החניה היה פתוח למחצה. אם כך, אביה אכן חזר. הוא ודאי שם בפנים, בגן, עסוק בדבר־מה, בשכנוע העצמי הרגיל שלו. הוא ודאי הבחין בניידת מגיעה, שמע את שני השוטרים קוראים בשמה של בתו, מזמינים אותה לצאת מהמכונית, וכעת הוא מעמיד פנים שאינו שם לב, כך שאם עוד מעט, בבית, יבחינו בו השוטרים מבעד לחלון הגדול, פניו ישקפו את ההבעה הנואשת של אב שבור.

אמה ניגשה לפתוח את הדלת ומיד התנפלה עליה, נוטלת את פניה בין כפות ידיה, אותן כפות ידיים שבהן סטרה לה אמש. אליזבת חשה באצבעותיה של רוזמרי את עקבות הסטירה הפראית ההיא. היא נסוגה בהפגנתיות לעיני השוטרים כדי להתריע על מה שלא הצליחה להביע במילים. אך הם לא הבחינו בכך, אלא הסירו את כובעיהם וקיבלו את הזמנתה של רוזמרי להיכנס הביתה.

כשנכנסו לסלון הקטן, הם לא יכלו שלא להבחין בקמין הגדול שיוזף בנה וברשת המושלמת של פתחי אוויר שהפליאו לפלוט חמצן. הוא התגאה בכך, ולא הבין מדוע ילדיו מעולם לא העריכו את אותה שעה או שעתיים בערב שהוא כפה על כולם לבלות יחד מול האש. במשך שנים לקראת שש בערב הוא דרש מהם לשבת במקומותיהם בשקט. לאחר שסיים לשרוף את מנת העץ הראשונה — וכבר היתה זו פשרה עם חוסר הסבלנות של הילדים — הוא היה מניח להם לשוב לענייניהם. בתום תקופה שבה נוכחות הילדים העניקה לחדר איזה ניחוח, צליל טיפוף רגליים, המולה קלה המעידה על סימן לחיים קל ככל שהיה, החדר הפך לשממה ולמכשלת אבק.

אליזבת נעה באותם חללים כאסטרטג הנהנה מיתרון הכרת שדה הקרב. כמו האחים בזמן "עידן האש" (כך הם כינו בסתר את שנות הילדות בשל האובססיה של האב אל כל דבר בוער), כך גם היא לא חדלה לרַצות אותו בדברים קטנים בהמתנה לבריחה השנייה ברגע שתגדל מעט.

רוזמרי הושיבה את צמד השוטרים והניחה על השולחן את כל ההבלים שנועדו לשעשע את האורחים, כמסורת המשפחות של פעם. אליזבת לא זזה מהספה רחבת הידיים. היא הניחה למבטו של השוטר הצעיר יותר להצטלב במבטה יותר מפעם. הבחור, גבוה ומוצק, הביט בה בעיניים משוטטות, והיא קיבלה את מחוות הפיתוי הפשוטה הזאת כתחליף לנסיעה שהוחמצה.

כשהשתררה שתיקה קצרה עם תום דבריו של השוטר המבוגר יותר, פנתה האם אל הבחור במדים:

"ואותך, ידידי הצעיר, מעולם לא ראיתי עם הסגן מאייר."

"אני שוטר פשוט, אלברט הַבּיכֶּר, גברתי," השיב השוטר וקפץ על רגליו, גאה לעמוד לשירותה.

רוזמרי חייכה אל הסגן, שהשיב בהבעה של שביעות רצון ובו בזמן סימן לכפוּף לו לשוב ולהתיישב.

"כמה טוב לדעת שמיטב הנוער שלנו נרתם לשירות למען הביטחון," המשיכה האישה, מחפשת את הסכמתה של אליזבת, שהעדיפה להשפיל מבט.

"תרצה כוס תה, מר הביכר?"

"ברצון, תודה."

"אליזבת, תוכלי לגשת למטבח להכין תה לאורחים שלנו? הרי לא נמנע מעצמנו את העונג שבחברתכם, לאחר המעשה הטוב שעשיתם."

משמצאה רוזמרי תירוץ להרחיק את בתה, היא המשיכה בהצגה של האם המודאגת.

אליזבת חצתה את מפתן המטבח והוכתה באור שקרן מבחוץ. בקצה הגינה התנשאה שורה של עצי אשוח גבוהים, שהשתרגו בינות שיחים וחוחים באורח פראי אך מאופק. מתחתם השתרע מרבד של דשא ירוק רב־עונתי, שהאב הקפיד להעניק לו מראה אחיד. היא עשתה צעדים אחדים כדי לבחון נקודה מתה במרחב ההוא ונעצרה בסקרנות. הרחק ממנה, על רקע אור היום שמיקד את המראה, במרווח שנפער בין העצים לבין החלק האחורי של החניה, היא ראתה את אביה חובט בעוצמה שק יוטה על אחד הקירות. חוטים נפרמו מהשק קווצות־קווצות, עד כדי כך היו החבטות עזות.

היא אימצה עוד את מבטה בתהייה, אבל כשראתה אותו פונה לכיוון הבית, רצה למצוא מקלט בחדרה. היא נעלה את הדלת מאחוריה ושלפה את המפתח כדי לטמון אותו בחזהּ. היא הצמידה אותו אליה, אבל זה היה נשק חסר תועלת. היא הלכה לאחור כדי לא להפנות גב אל החלון וכדי להתרחק גם מן הדלת. היא פחדה להותיר את גבה חשוף שמא ייפער בו סדק, כאילו החלון והדלת — הרכיבים השבריריים ביותר בחדר — עלולים להדביק אותה בחולשתם. ואז היא פנתה שוב לאחור, ושוב, עד שהקירות החלו להסתחרר סביבה. לבסוף היא נפלה על ברכיה ושמטה גם את ראשה על הרצפה.

אביה ניצב על מפתן הדלת ומצא את השוטר הצעיר, אשר שמע את טריקת הדלת וסבר שאליזבת נמלטה מאחור. הוא הגיע למטבח כדי להציץ אל המסדרון הנוסף. יוזף שמט ארצה את השק. הוא חלץ את נעליו הכבדות לפני שנכנס, והבחור הבחין בו:

"ערב טוב, מר פריצל, אני השוטר אלברט הביכר. סלח לי על הסקרנות, אבל ניסיתי להבין היכן בתך. החזרנו אותה הביתה, אבל אתה מבין, היא די נסערת."

יוזף ניגש אליו בחביבות, אחז בזרועו של הבחור והחזיר אותו לסלון. הוא הושיט את ידו לסגן, פניו מוטות ועיניו עליזות כמי שאומר "הצלחנו", בגינונים של בעל בית מושלם שהתעכב לחזור הביתה.

בינתיים אליזבת שבה, אפה נעוץ בחלון. היא הבחינה בתזוזה קלה בתוך השק המונח על הרצפה. פריצל פרש את זרועותיו לעבר הסגן בשלווה כזאת, שהלה קם והתמסר לחיבוק בלי להבחין שהאב הניח יד על גבו והחל לדחוף אותו לעבר דלת הכניסה. כשאשתו לצדו, מנופפת לשלום ומזמינה אותם לשוב ולבקר, יוזף הבטיח לעצמו שאיש לא יחזור לבית הזה. הוא הצליח להיפטר מהם בלי שנדרש לומר מילה. די היה לו לחייך.

בשובם למטבח הם מצאו את אליזבת בוכה, רועדת כולה, כורעת על ברכיה. ידיה היו מונחות על השק הפתוח, עיניה ממוקדות בגורי החתלתולים שאביה השמיד. דמן של החיות הקטנות נספג באריג והכתים את ידיה.

גוף שלישי

במשך ימים אחדים נמנע יוזף מלהיות במחיצתה. אפילו במהלך הארוחות הוא הזדרז לסיים את האוכל ולשוב לגראז'. היה עליו לחדש את עבודת ההרחבה של המרתף, ושבוע לאחר מכן אליזבת ואמה שמעו אותו מתווכח בטלפון עם ספק חומרי הבנייה. הם נדהמו לשמוע אילו כמויות גדולות של חומרים נדרשו לעבודה, אך חשבו שמן הסתם מדובר בשיגעון השליטה הרגיל שלו. אותה אובססיה לקנות הכול בשפע כדי להיות בטוח שלא יחסר להם דבר, אותה אובססיה שגרמה לו לאגור סביב הבית ארבעה מקררים ולפחות שלושה מקפיאים בנפח של מטר מעוקב כל אחד.

הוא הזמין שקי מלט, טיח, שני סוגי בלוקים, לבֵנים, לוחות גבס ולוחות בידוד, מכלים וצינורות מים וגז, צנרת פלסטיק לחשמל; הכול במשלוח אחד שהספיק לבניית מקלט שיוכל להכיל עשרה אנשים.

שתי הנשים לא תיארו לעצמן שרוב החומרים לא ישמשו להרחבה אלא לעיבוי.

באותו בוקר יוזף קם מוקדם. הוא ניקה את החצר הקטנה לצד הבית, וידא שהכלים תקינים ופינה מקום למטען שהיה אמור להגיע בצהריים. רק בשעת הארוחה הוא חזר הביתה ואמר לעצמו שהגיעה העת לדבר עם בתו. ודאי יאמר מילים מעטות אך מדויקות, ובעיקר יאמר אותן בקצרה. לאחר מכן רוזמרי תקרא להם לשולחן. בדוחק הזמן לא יהיה עליו להתמודד עם מבטה המעיק של אליזבת.

הוא עמד זמן־מה מול החדר, מהסס אם להניח את היד על הידית. מבעד לחור המנעול הוא ראה שלא נעוץ מפתח בצד השני. כמו שהוא מכיר את בתו, היא שלפה אותו מהמנעול כדי לשמור אותו במקום בטוח. הוא חיפש מפתח נוסף, וכשמצא אותו — הכניס אותו חרש לחור המנעול. אליזבת עלולה להיכנס לפאניקה מיד, וכל המאמץ להתרחק ממנה במשך ימים על מנת לגרום לה להאמין שהשתנה בכלא היה מתפוגג בן רגע. חוץ מזה, אם יצליח להיכנס בשקט, יפתיע אותה. היא תתהה איך זה קרה ותפקפק בעצמה, אם זו היא ששכחה לנעול את הדלת.

הוא סובב את מפרק ידו ושיחרר את המנעול. הוא פתח את הדלת ונכנס. מבטה כבר פנה לכיוונו. הוא קרב אליה והתיישב לרגלי המיטה. הוא רצה לשלוח יד אל מותניה, אבל ויתר על כל תנועה שתקשה עליו אולי לשלוט בעצמו. הוא הסתפק לא רק בהעמדת פנים, אלא באמירה של חלק מהאמת בלבד:

"קטנטונת, אבא נולד מחדש. לא תפחדי עוד בגללו. הוא יודע שהוא איבד אותך לפני המון זמן, אבל תהיי בטוחה שהוא ימצא אותך שוב, ואז נהיה יחד. בלי עוד כאב, אוצר שלי. ובלי עוד פחד."

היא שתקה רגעים אחדים, ואז אמרה:

"איפה שמרת את מפתח המסטר שבו פתחת את הדלת?"

"אין שום מפתח מסטר, אוצר שלי. כל מפתח פותח כל דלת."

אליזבת ניסתה להבין. בעודה משערת מדוע אביה דיבר על עצמו בגוף שלישי — כאילו הוא מדבר על מישהו אחר — היא הבחינה בפשטות שבה עלה בידו למוטט את ההגנות שלה עם כניסתו לחדר.

הוא פילס לעצמו דרך לתוכה באורח כל כך מדוקדק, שאליזבת לא הבחינה בכך מיד. אם אין מפתח נפרד לכל דלת, הרי צריך לחפש מפתח מיוחד שיפתח את כולן. כלי פריצה שיגבר על הכול, שמסוגל לעקור מציריהם את כל שערי החמלה.

מתנת יום ההולדת

בשעת אחר צהריים מוקדמת הגיע משלוח החומרים. יוזף שכר בנאים שאסף בצמתים, ומן הסתם שילם להם על בסיס יומי. הוא בחר אותם בקפידה, מצביע עליהם אחד־אחד. ודאי רצה לבחון את פיותיהם, את מצב שיניהם, כפי שבודקים סוס בשעת רכישה. הוא בחר את החזקים ביותר, ולא את הצעירים ביותר, כדי שלא יסתובב בבית בחור בגילה של אליזבת שעלול לצוד את עיניה. עם בעלי פגם גופני כלשהו או עיוות בפנים הוא התיידד יותר מאשר עם האחרים ונתן להם במתנה חפיסות סיגריות ובקבוקי אלכוהול שבהמשך הפכו לסיבה למריבה, שהוא מצדו היה מתאמץ להסדיר. רוזמרי לא הבינה את הסיבה לאותם טיפים נדיבים והעזה לומר שזאת הוצאה מיותרת. הוא זעם על כך שהמזכירה החרוצה מדי הזאת מסתובבת לו בין הרגליים, ולכן נאלץ להרים עליה את ידו. הוא לא סבל לשמוע אותה מדברת על כסף, תמיד על כסף. מי יודע מה היתה אומרת אילו ידעה את העלות האמיתית של בניית האזור האחר במרתף, האזור הסודי, שלגביו — תוך התיידדות עם הבנאים — הוא ביקש סודיות מיוחדת, "כי נשים הן כאלה, דוחפות את האף לכל מקום, לא מבינות כלום ודואגות בגלל שטויות."

הכול התקדם לפי התוכנית שהוא רשם והצמיד מעל למדרגות החיצוניות של הדירה, שהוליכו מהגלריה הפתוחה שלפני הכניסה הראשית לבית אל המרתף. הוא עלה וירד ללא הרף כדי לסמן בעיפרון את השלבים השונים בתהליך הבנייה. יום אחר יום שקי מלט נצרכו לפי הוראותיו. כמעט מן הנמנע להוריד חומרים רבים כל כך מתחת לפני האדמה מבעד לדלת כניסה פשוטה, שהפכה לחור שחור שבתוכו החומר משנה צורה.

ואז, בדיוק כפי שהכול החל, הכול פסק באחת. טואטא כל האבק שהשקים הותירו על הרצפה. הרוח נשאה איתה כל שריד מיותר. הכול שב לקדמותו. החצר פונתה והגינה חזרה לנשום, פרט לאותו חלק במשלוח החומרים שהעיק על הדשא כמו קובייה גדולה: חמש מאות קילוגרמים של טיח ובטון מוכנים לשימוש, רשתות מתכת ליציקה, מאתיים מטרים של צינורות וכבלי חשמל.

יוזף השלים בעצמו את העבודות האחרונות. הוא הקים קיר בעובי חצי מטר לפני החדרים, ולאחר מכן עוד שני קירות באותו עובי, וחיבר ביניהם באמצעות שלוש דלתות משוריינות קטנות שגובהן מטר ועשרים, שהוא עצמו תיכנן את מסגרותיהן וחיבר את חלקיהן. על הדלת החיצונית הוא אף התקין מערכת לפתיחה אלקטרונית, כולל לוח כפתורים וקודים דיגיטליים. בין הקירות נוצרו שני חללים בעלי תפקיד כפול: בידוד אקוסטי ומרחב מוצפן.

החלק החדש הכיל שלושה חדרים מחוברים במסדרונות שרוחבם בקושי חמישים סנטימטרים. גובהו המרבי של כל הבונקר, שהשתרע על שטח כולל של שלושים וחמישה מטרים רבועים, היה מטר ושישים, והוא כלל שני חללים. חלל אחד שהגישה אליו מהכניסה, וחלל אחד בסוף שנועד למיטות. במרחב הזה היה מטבח בצד אחד וחדר שירותים קטן בצד האחר. שני אלה הוקמו בשתי גומחות ונבנו במרכז המתווה בשל צינורות הניקוז מהחדרים המושכרים בקומות העליונות שעברו שם אנכית.

הקיר האחרון שיוזף הוסיף לאחר ששילח את הבנאים לדרכם, כדי שאפילו הם לא ידעו עד כמה תוצפן הכניסה, החליף בדיוק את הקיר החיצוני של המרתף הישן. למראית עין זאת היתה אותה חומה כתמיד. יוזף הותיר רק פתח קטן אחד, שאותו הסתיר בכוננית ספרים ישנה.

נותר זמן קצר עד ליום הולדתה השמונה־עשר של אליזבת. רוזמרי רצתה לארגן מסיבה לכבוד בִּתה בתקווה שתרחיק מפניה את העצב האינסופי הזה.

שבוע לפני החגיגות החלו שתי ספירות לאחור בכיוון ההפוך: אליזבת התכוננה להסתלק לתמיד, ואמה השלתה את עצמה שמסיבה קטנה תצליח למלא את החלל הרגשי שנפער עם הזמן. גם יוזף ערך ספירה משלו וראה כיצד מתקרבת שעת המסירה של המתנה הגדולה ביותר: זאת שהכין במו ידיו, ושכבר לא היה יכול לחכות לרגע שבו תצא לפועל. אלא שהוא החל לספור לפני אשתו ובתו, כי מבחינתו הזמן האיץ. היה ברור שיגיע לנקודת האפס לפניהן.

בשעת אחר צהריים מאוחרת שבה רוזוויטה מהנסיעה ובאה לפגוש את אליזבת. כחברה קרובה ואמיתית היא ניסתה לנחם אותה ואמרה שלא נהנתה מהחופשה, כששני הוריה לצדה כל הזמן. הן צחקו על כך כמו על שקר שקוף, אבל אליזבת מצאה לעצמה כמה שעות של שקט.

הן שוחחו בגינה, יושבות על קיר לבנים נמוך. הן פיטפטו בלחש על יום ההולדת השמונה־עשר של שתיהן, שקרב והלך. ואז הופיע במקום יוזף: הוא שהה במרתף לסידור הפרטים האחרונים — כמי שקושר סרט למתנה שלו — עלה בחזרה במדרגות, חצה את הדירה ולבסוף יצא ונעמד לצד הבית. העבודה שהוא החליט לבצע, תהיה אשר תהיה, הגיעה לידי סיום. הוא ניגב את ידיו בסמרטוט ספוג במדלל צבע וסרק בעיניו את האופק. אליזבת ישבה בגבה אליו ולא יכלה לראות אותו. רוזוויטה ראתה אותו והבחינה בהבעה מוזרה בפניו, כאילו הוא מותש ומחפש מקום להניח בו את ראשו.

יוזף ידע היטב שאפילו מילה אחת עלולה להעכיר את מצב רוחה של בתו, ולכן שתק והעניק לה עוד כמה רגעים של שמש. הוא הרגיש ציפייה עזה המחלחלת ללבו, והניח לה למלא אותו אט־אט. רק אז הוא קרא לה הביתה בבקשה שתעזור לו בהתקנת דלת. אליזבת נפרדה מחברתה. הן לא יתראו עוד.

כשמצאה את עצמה למטה, הוא הסביר לה במה מדובר — תליית הדלת על ציריה. הם הרימו אותה על עגלת עץ קטנה שגררו במאמץ עד לכניסה הראשונה לאזור החדש. אליזבת חשה מועקה, מחסור עז באוויר. אביה דחף אותה באמצעות אותה דלת שהוא דחף ושהיא משכה עד שם. הוא דחק בה במילים, דרש שתמהר, זירז אותה בתנועות ידיים, דוחף אותה פנימה כל העת. "קדימה," הוא אמר, "קדימה!" ואליזבת, כדי לעשות כרצונו, הלכה והתקדמה פנימה.

יוזף סגר את הדלת של מה שבעיניה היה החדר האחרון במרתף. הוא השחיל את המפתח על התפס שלצווארו והביט לתוך עיניה. אליזבת הבינה מיד: כעת הוא יתפוס אותה, יתקוף אותה שוב.

אלא שהוא ניגש אליה, הושיט את ידו כדי לא לפלוש לתחומה, והגיש לה פיסת בד שקופלה פעמים אחדות.

"תריחי איזה ריח טוב יש לזה."

היא עשתה צעד לאחור, אבל הוא הרגיע אותה.

"קדימה, אל תפחדי."

הבד החליף ידיים. אליזבת לא הסירה את מבטה מעיניו של יוזף. היא קירבה את פיסת הבד באטיות אל שפתיה והצמידה אליה את פניה. כשנענתה לבקשתו הצנועה של אביה, ודאי חשבה שהיא מונעת את הגרוע מכול.

היא ריחרחה את הבד, וענן של אדים מרים חדר לראשה. עפעפיה נעצמו מעט. יוזף מיד עשה צעד אחד קדימה, הצמיד אותה אליו והידק את פניה אל הבד. אליזבת איבדה את הכרתה, ואז נגררה בקרסוליה מבעד לדלתות הקטנות.

X