אלזה | לרכישה באינדיבוק
אלזה

אלזה

שנת הוצאה: אוקטובר 2014
מס' עמודים: 118
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 20
- 36
- 20

בציור "הצגת הנֵס" של פּוֹל קלֵה (1916), המוזכר בשיר הפותח את הספר, כורע איש על ברכיו. על כתפו עומד איש אחר, קטן. הקטן נושא ראש בידו. אולי ראשו־שלו, ואולי ראש של אחר. הנס בציור טמון ביכולת להניף את ראש הזולת כאילו היה ראשך, להופכו לראשך. זה מה שעושה ישראל אלירז ב'אֶלְזֶה'.
הראש האחר הוא ראשה של המשוררת הגרמנייה־יהודייה הגדולה אלזֶה לסקר־שילר (1945-1869). אלירז, יליד 1936, ראה אותה בירושלים, בילדותו. הקורא בספר לא יוכל לדעת זאת, אבל חלק מן הדיבור המופיע בקולו של המשורר ("אֲנִי מְפַחֵד", "אֲנִי יוֹדֵעַ"), הופיע בטיוטות של הספר כדיבוב של קולה ("אֲנִי מְפַחֶדֶת, אֲנִי יוֹדַעַת"). כי אפשר לגעת בקולך בעזרת קול אחר, אפשר למשש את ראשך דרך ראש אחר. גם אם בסופו של דבר בחר לדבר בקולו, אלזה נוכחת ברקע כמו השמש המסתתרת בפרי. והקורא יכול לקחת את ראשו של אלירז ולהרכיב אותו על ראשו־שלו, ממש כפי שעשה אלירז בראשה של אלזה, וכפי שהיא עשתה בשיריה לראשים רבים.
מיהי אלזה של אלירז? שמותיהם, אגב, חולקים שלוש אותיות, כאילו בחר המשורר שם בדוי שצליליו ישַמרו את שמו המקורי. אולי היא המשוררת הבודדה והגולה בְּעיר שאינה יכולה לתת לה אזרחות; אולי נוכחוּת רפאים משוטטת שמעלה מתוך חורבן ביתה "שׁוֹשַׁנִּים מְחַפְּשׂוֹת", כוכבים ש"נוֹטְפִים כְּבֵדִים" על הלב ו"רְקִיעֵי שֶׁלֶג" – כל אלה אף הם "הצגת הנס"; אולי קול "התחינה הקוראת בשם האל וחשה בשקיעת המלכוּת" (כדברי פרופ' גלילי שחר). ואולי, פשוט יותר, היא המוּזָה עצמה, שלבשה בשר־ודם רק במידה ההכרחית, ונתגלתה לילד אחד בירושלים לפני כשבעים שנה, המוזה המלמדת את "יִרְאַת־השיר", אותה מחפש הספר, ואותה יש לחפש תמיד.

 

דרור בורשטיין

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אלזה”

אֲנִי יוֹדֵעַ

 

הַכֹּל נֶאֱמַר. הַכֹּל עוֹד
צָרִיךְ לְהֵאָמֵר.

הַאִם עָלַי לָזוּז הַצִּדָּה לִזְמַן־מָה
וּלְהַפְצִיר בֶּאֱלוּל

לְהִתְעַכֵּב בֶּחָצֵר בֵּין שְׁלוּלִיּוֹת
הַזָּהָב וְהַצֵּל וְלִשְׁתֹּק עַד

שֶׁאֶמְצָא אֶת דַּרְכִּי אֶל הַמֵּתִים?

בְּהִתְמַעֵט הָאוֹר לֹא
אֹמַר עוֹד

אֲנִי מְפַחֵד אֶלָּא
אֲנִי יוֹדֵעַ

*
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵינִי יָכוֹל
לְדַבֵּר אֶל הַמֵּתִים

אֶלָּא בַּעֲצִימַת עֵינַיִם

עַל הַצֹּרֶךְ לָשׁוּב וּלְדַבֵּר
עִם הָאֵשׁ

וְלִכְתֹּב עַל הַגּוּף
נָכוֹן אֲנִי

בְּטֶרֶם תִּשָּׁמַע טְרִיקַת דֶּלֶת
מִכִּוּוּן שֶׁאֵין בּוֹ קִיר
אוֹ עִיר
*
לִכְתֹּב בְּלִי לִשְׁבֹּר אֶת הַשֶּׁקֶט.

לְהַפְרִיד מִלִּים מִדְּבָרִים.
לֹא לְהַסְגִּיר אֶת הָאוֹתִיּוֹת וְהַבְּכִי.

לְהֵחָקֵר אֵצֶל הַמֵּתִים הָאֲהוּבִים
הַבָּאִים עִם אֶצְבְּעוֹת

שְׁתֵּי יָדַיִם עַל יָד אַחַת

וְלַעֲמֹד "פָּנִים אֶל פָּנִים
נֹכַח מִי שֶׁאָנוּ

רַשָּׁאִים לִרְאוֹת רַק אִם אָנוּ
מְסִבִּים פָּנֵינוּ מֵהֶם"

*

עָלַי לְהָרִים, לֹא חָשׁוּב
מָה, מִן הָאֲדָמָה,
מִלְּמַטָּה,

עַד לַכּוֹכָבִים שֶׁאֵין לִגְרֹעַ
עַיִן מֵהֶם.

עַכְשָׁו קַיִץ עָצֵל וְטוֹב
לָשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ

הַדָּבִיק שֶׁל הַזַּיִת הַמַּר
שֶׁיָּכוֹל הָיָה לַעֲשׂוֹת,
אִלּוּ רָצָה, יוֹתֵר

מִמַּה שֶּׁעָשָׂה הַשָּׁנָה. לִשְׁאֹל
אוֹתוֹ הַאִם הָלְאָה
זֶה פְּנִימָה?

*

נוֹתְרָה שִׁכְבָה שְׁבִירָה שֶׁל
זְכוּכִית בַּגָּרוֹן, חֹפֶן
מַסְמְרִים בַּבֶּטֶן.

בַּכִּיסִים גַּפְרוּרִים שְׂרוּפִים
כַּפְתּוֹרִים סִכּוֹת אַבְזָמִים

עֵדוּת לְאֵיזֶה מַהֲלָךְ נִמְרָץ
(גַּם יָהִיר) שֶׁל הַגּוּף
שֶׁלֹּא צָלַח.

זֶה הַזְּמַן לָקוּם וְלִשְׁאֹל

אֵיךְ לֹא לָמַדְנוּ כְּרִיעָה
מִכּוֹכָב?

*

בְּמִכְתָּב לְבּוֹלֶנְדוֹרְף כּוֹתֵב
הֶלְדֶרְלִין בְּרֹב יֵאוּשׁוֹ

"וְהָאוֹר הַפִילוֹסוֹפִי מִסָּבִיב לְחַלּוֹנִי
הוּא עַתָּה שִׂמְחָתִי".

אֲנִי יוֹדֵעַ, עַכְשָׁו עָלַי לְדַבֵּר
עִם הָאֵיבָרִים הַפְּנִימִיִּים
אֵיךְ לִמְשֹׁךְ,

כְּמוֹ כִּיס מִן הַבֶּגֶד, אֶת
הַגּוּף הַחוּצָה

וְאֵיךְ לְהַטּוֹת אֹזֶן אֶל הַשְּׁמוּעוֹת
הָעַקְשָׁנִיּוֹת עַל מִזְמוֹרִים

שֶׁכֹּחַ הַכְּבִידָה שֶׁלָּהֶם
אֵינוֹ תָּקֵף כָּאן

*

עָסוּק בַּטֶּקְסְטִים הַשְּׁבוּרִים
שֶׁל הֵירַקְלִיטוֹס

(שְׂדֵה הַנִּסּוּיִים הָאָפֵל
שֶׁל הָרוּחַ)

אֶשְׁאַל: מָה אָנוּ
יוֹדְעִים עַל

מַה שֶּׁצְּרִיכִים לָדַעַת
עָלָיו הַכֹּל?

אָנִיף יָד בָּאֲוִיר כְּמִנְהַג מִי
שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם

וְאֵינָם יוֹדְעִים אֵיךְ לָצֵאת מִזֶּה

*

אִם יִשְׁאֲלוּ, מָה
עָשִׂיתָ הַיּוֹם?

אַרְאֶה לָהֶם דַּף
מָחוּק וְעוֹד

דַּף בְּמַחְבֶּרֶת כְּחֻלָּה.

אֶצְטַדֵּק, אֶאֱרֹב וְאֶדָּרֵךְ,
וְאֶחְמֹק וְאֶכְתֹּב

וְאֶמְחַק וְאֶשְׁאַל, הַאִם
סֶזַאן עָבַר כָּאן?

*
הַכֹּל נֶאֱמַר. הַכֹּל עוֹד
צָרִיךְ לְהֵאָמֵר

כְּמוֹ אוֹר שֶׁעֲדַיִן הוֹלֵךְ וְצָף
וְצוֹבֵר אֶת עַצְמוֹ

וּבְעֶצֶם הַצְּבִירָה הַזֹּאת
הוּא הוֹלֵךְ וְכָבֶה

אֶל תּוֹךְ הָאוֹר הַבָּא
וְגוֹבֵר וּמֵאִיר
אֶת הַהֶעְדֵּר.

אֲנִי יוֹדֵעַ,
הַמַּקְשִׁיבִים בַּלַּיְלָה שׁוֹמְעִים נָמֵר

 

ישראל אלירז כתב סיפורים קצרים, רומנים, מחזות, ליבריות לאופרה, אבל בעיקר (משנת 1980 ואילך) שירים. על ספריו הוא קיבל פרס ביאליק, ברנר, אלתרמן, שלושה פרסי ראש הממשלה ע”ש לוי אשכול ומספר פרסי אקו”ם.

X