אלה שלמטה | לרכישה באינדיבוק
אלה שלמטה

אלה שלמטה

שנת הוצאה: 05/2015
מס' עמודים: 186
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 53.1

 

המהפכה המקסיקנית שפרצה ב-1910 היתה המהפכה החברתית החשובה הראשונה במאה ה-20, ו'אלה שלמטה', ספרו של מריאנוֹ אסוּאֶלה שנכתב בלהט המאורעות ב-1915, הוא הרומן הקלאסי של המהפכה המקסיקנית.

בטכניקה סיפורית חדשנית לזמנו עוקב הרומן אחר התנהלותם של דֶמֵטריוֹ מסיאס, איכר שהיה למנהיג כריזמטי בשורות המהפכנים, ושל הלוחמים הסרים למשמעתו. אבל אין זה, כפי שאפשר היה אולי לצפות, פשוט שיר הלל אֶפּי לצדקתם ולגבורתם של המתקוממים.

ניתן בו אמנם תיאור אוהד של ההשפלות והמצוקות שגרמו להם למרוד, של אומץ ליבם ושל נאמנותם למפקדם. אבל הסיפור חושף גם את איוולתם, את אכזריותם, את תאוותנותם, את חמדנותם ואת היעדר המודעות הפוליטית שלהם.

אפיזודות רבות עוסקות בדמותו של לוּאיס סֶרוונטֶס, עיתונאי ורופא שערק מן הכוחות הפדרליים והצטרף אל חבורתו של מסיאס. היחסים בין הלוחמים בני הכפר ובין המשכיל ה"יפיוף", שאינו חף לגמרי מפגמיהם של רעיו החדשים, ממחישים את השסע המעמדי העמוק בחברה המקסיקנית.

מעניין שדמות זו, שאינה בוחלת בכמה מעשים נלוזים בעליל, מבוססת על קורותיו של המחבר עצמו, מריאנו אסואלה, שפעל כרופא באחת היחידות שסרו למשמעתו של המנהיג המהפכני הרדיקלי פנצ'וֹ וִייָה.

לרומן נלווית מסתו המלומדת והחריפה של קרלוס פוּאֵנטֶס, בתרגומו של יורם מלצר, המראה כיצד מתייחס ספר זה על מסורת האפוס והרומן בספרות המערבית וכיצד הוא פותח את הדרך לסיפורת המודרנית באמריקה הלטינית כולה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אלה שלמטה”

בקרוב…

1.

"אני אומרת לך שזאת לא חיה. תשמע איך פָּלוֹמוֹ נובח. זה בטוח איזה נוצרי."
האשה נעצה את אישוניה באפלת הסיירה.
"ומה אם זה פֶדֶרָלים?" השיב גבר שכרע על עקביו בפינה, בידו הימנית קערה ושלוש טורטיות מקופלות באחרת.
האשה לא השיבה לו; חושיה היו נתונים אל מחוץ לבקתה.
הלמות פרסות נשמעה משדה הטרשים הסמוך, ופלומו נבח ביתר זעם.
"ככה או ככה, כדאי שתתחבא, דֵמֶטְרִיוֹ."

הגבר לא התרגש וסיים לאכול; הוא קירב אליו כד, הרימו בשתי ידיו ושתה ממנו מים בלגימות גדולות. אחר־כך קם על רגליו.

"הרובה שלך מתחת למזרן," הגתה בקול חרישי.

החדר הקטן הואר בנר חֵלב. באחת הפינות היו זרוקים רתמת עול, מחרשה, סל נצרים וכלים חקלאיים נוספים. מן התקרה השתלשלו חבלים שהחזיקו תבנית ישנה של לבני חימר ששימשה מיטה, ועל שמיכות וסחבות דהויות ישן שם ילד.

דמטריו חגר את חגורת הכדורים למותניו והרים את הרובה. הוא היה גבוה, חסון, פניו אדמדמות ובלא חתימת זקן, לבוש חולצה ומכנסי כותנה לבנים, כובע קש רחב תיתורה לראשו וסנדלי עור כפריים לרגליו.

הוא יצא צעד אחר צעד, ונעלם בחשכה האטומה של הלילה.
פלומו, זועם כולו, ניתר מעל משוכת החצר. פתאום נשמעה ירייה, הכלב פלט יבבה חנוקה ולא נבח עוד. כמה גברים רכובים על סוסים הגיעו, צועקים ומגדפים. שניים ירדו מן הסוסים ועוד אחד נשאר לשמור על הבהמות. "נשים, משהו לאכול! ביצים, חלב, שעועית, מה שיש לכם, כי אנחנו מתים פה ברעב!"
"הסְיֵירָה הארורה הזאת! רק השטן לא היה הולך כאן לאיבוד!"
"היה הולך לאיבוד, סמָל, אם היה שיכור כמוך."
אחד ענד תגי קצונה על הכתפיים, לאחר היו פסים אדומים בשולי שרווליו.
"איפה אנחנו נמצאים, זקנה? אבל בחיי… הבית הזה ריק?"
"אם ככה מה זה האור הזה? והפַספוּס הזה פה? אשה, אנחנו רוצים ארוחת ערב, ומהר! את יוצאת או שאת רוצה שנוציא אותך?"
"רשעים, הרגתם לי את הכלב! מה הוא כבר עשה לכם, פלומו המסכן שלי?"
האשה נכנסה וגררה את הכלב, שהיה לבן מאוד ושמן מאוד, עיניו כבר ריקות וגופו רופס.
"תראה איזה לחיים אדומות, סמל…! נשמה שלי, אל תכעסי, אני נשבע שאני אעשה לך מהבית שובך יונים. אבל בחיי אלוהים…!

אל תביטי בי בזעם,
די לכעסייך,
הביטי בי בנועם,
רק אַת מְאור עינַי –"

סיים הקצין את דבריו, נושא קולו בשיר רווי אַגוּאַרְדְיֶינְטֶה.
"גברת, איך קוראים לחווה הקטנה הזאת?" שאל הסמל.
"לימון," השיבה האשה בזעף, נושפת בגחלים שבאח ומוסיפה גזרי עץ.
"אז פה זה לימון? האדמה של דמטריו מָסִיאַס המפורסם! שמעת, אדוני הסגן? אנחנו בלימון."
"בלימון? טוב, אני, מה אכפת לי? אתה יודע, סמל, אם אני צריך ללכת לגיהינום, אין כמו עכשיו, כשאני רוכב על סוס טוב. אבל תראה איזה לחיים יש לה, לשחרחורת! תפוחים לנעוץ בהם שיניים!"
"את בטח מכירה את הפושע הזה, גברת. ישבתי איתו בכלא אֶסְקוֹבֵּדוֹ."

"סמל, תביא לי בקבוק טקילה. החלטתי להעביר את הלילה בחברתה הנעימה של השחרחורת הזאת. הקולונל? מה אתה מדבר איתי על הקולונל עכשיו? שילך להזדיין הקולונל… ואם הוא יתעצבן, אני מה אכפת לי. קדימה, סמל, תגיד לרב־טוראי שיוריד את האוכפים מהסוסים וייתן להם משהו לאכול. אני נשאר כאן. תשמעי, חתולונת, תשאירי לסמל שלי לטגן את הביצים ולחמם את הטורטיות.

ואת, תבואי אלי לפה. תראי את הארנק הזה, מלא שטרות, והכל רק בשבילך. ככה בא לי. תארי לך! אני קצת שיכור, בגלל זה הקול שלי קצת צרוד, כאילו השארתי חצי גרון בגְוואדָלָחָרָה, ואת החצי השני ירקתי בדרך! אבל מה זה חשוב? ככה בא לי. סמל, הבקבוק שלי, מה עם הבקבוק טקילה שלי? חמודה, את רחוקה מדי. בואי תתקרבי ותשתי משהו.

מה זאת אומרת לא? את מפחדת מ… הבעל שלך או משהו כזה? אם הוא מתחבא באיזה חור, תגידי לו שיֵצא. אני מה אכפת לי! תהיי בטוחה שעכברושים לא מפריעים לי."

צללית לבנה מילאה פתאום את הפתח החשוך של הדלת.

"דמטריו מסיאס!" קרא הסמל מבועת ונסוג כמה צעדים לאחור.
הקצין התרומם על רגליו ונאלם דום, קפוא כפסל.
"תהרוג אותם!" קראה האשה בגרון ניחר.
"אה, תסלח לי, חבר! לא ידעתי… אבל יש לי כבוד לאנשים אמיצים באמת."
דמטריו עמד והביט בהם. חיוך יהיר ומלא בוז קימט את פניו.

"ולא רק שיש לי כבוד אליהם, אני גם אוהב אותם. הנה, אני מושיט לך יד של ידיד. בסדר, דמטריו מסיאס, אתה מזלזל בי ולא רוצה ללחוץ לי את היד, זה בגלל שאתה לא מכיר אותי, זה בגלל שאתה רואה אותי ככה בתפקיד הדפוק והעלוב הזה, אבל מה אתה רוצה, חבר! הבן־אדם עני ויש לו משפחה גדולה לפרנס! סמל, בוא נלך, אני תמיד מכבד בית של בן־אדם אמיץ, של גבר אמיתי."

ברגע שנעלמו חיבקה האשה את דמטריו בחוזקה. "שתשמור האמא הקדושה מחַלְפָּה! איזה פחד! חשבתי שבך הם ירו!"

"תלכי מייד לבית של אבי," אמר דמטריו.
היא רצתה לעכב אותו. התחננה, בכתה. אבל הוא הדף אותה מעליו בעדינות וענה בנימה קודרת: "יש לי הרגשה שתכף הם יבואו כולם יחד."
"למה לא הרגת אותם?"
"כנראה שעוד לא הגיע הזמן שלהם!"
הם יצאו יחד. היא עם הילד בזרועותיה.
ובפתח הבית נפרדו והלכו בכיוונים מנוגדים.
הירח מילא את ההר בצללים עמומים.
בכל צוק ובכל אלון המשיך דמטריו לראות את צדודיתה המיוסרת של אשה הנושאת את ילדהּ בזרועותיה.
לאחר שעות רבות של טיפוס במעלה ההר הסב את מבטו, ובעומק הקניון, ליד הנהר, עלו להבות גדולות. ביתו בער.

2
הכל היה עדיין צל כאשר החל דמטריו מסיאס לרדת אל קרקעית הגיא. שוליו הצרים של המדרון יצרו שביל בין קיר הסלע המחורץ בסדקים ענקיים והמצוק בן מאות המטרים שכמו נחתך באבחה אחת. הוא ירד בזריזות ובמהירות ואגב כך חשב: "עכשיו הפדרלים בטוח יעלו על העקבות שלנו, והם יתנפלו עלינו כמו כלבים.

המזל הוא שהם לא מכירים את הדרך, לא את הכניסות ולא את היציאות. אלא אם כן מישהו ממוֹיָאווה הולך איתם בתור מדריך, כי האנשים מלימון, מסַנְטָה רוֹסָה ומהחוות האחרות הם אמינים, והם לעולם לא יסגירו אותנו. במויאווה יושב הקָסיקֶה שבגללו אני מתרוצץ בין הגבעות, וישמֵח אותו מאוד לראות אותי תלוי על עמוד טלגרף עם חתיכת לשון בחוץ."

והוא הגיע אל תחתית הגיא כשהחל השחר להפציע. שם נשכב בין הסלעים ונרדם.
הנחל זרם והתנגן לו במפלים זעירים. הציפורים צייצו ממחבואן בין צברי הפּיטאיה, והציקדות צרצרו בקצב אחיד והשרו אווירת מסתורין על שיממון ההר.

דמטריו התעורר בבת-אחת, חצה את הנחל ועלה במדרון הנגדי של הקניון. כמו נמלה טיפס אל ראש הרכס, ידיו מתחככות באבנים ובענפים, כפות רגליו נשרטות באבני השביל.

כאשר העפיל אל הפסגה שטפה השמש את הרמה באגם של זהב. בכיוון הגיא נגלו סלעי ענק חתוכים. בליטות סמורות כראשים אפריקניים דמיוניים. צברי פיטאיה כמו אצבעות מוכות שיגרון של נפיל. עצים מתפרשים אל עבר התהום. ובצחיחות הסלעים והענפים היבשים הלבינו ורדי סן חואן הרעננים, כמנחה לבנה לכוכב שהחל להחליק את קרני הזהב שלו מסלע לסלע.

דמטריו השתהה בפסגת ההר. הוא שלח את ידו הימנית לאחור, חילץ את הקרן שהייתה תלויה על גבו, קירב אותה אל שפתיו העבות, ניפח את לחייו ונשף בה שלוש פעמים. שלוש שריקות השיבו לאות מעבר לקו הרכס.

במרחק, מתוך ערימה דמוית חרוט של גומא וקש רקוב, יצאו בזה אחר זה גברים רבים, כהים וחלקים כפסלי ארד עתיקים, חשופי חזה וגלויי רגליים.

הם חשו לקראת דמטריו. "שרפו לי את הבית!" השיב למבטיהם השואלים.

נשמעו קללות, איומים, דברי בלע. דמטריו הניח להם לפרוק את אשר על ליבם. אחר־כך הוציא מחולצתו בקבוק, שתה ממנו קצת, ניקה אותו בגב ידו והעביר אותו לעומד על ידו. בסיבוב אחד מפה לפה הבקבוק התרוקן. האנשים ליקקו שפתיים.

"אם אלוהים ירצה," אמר דמטריו, "מחר או כבר הלילה יֵצא לנו לראות שוב את הפרצוף של הפדרלים. מה אתם אומרים, בחורים, שנכיר להם קצת את השטח פה?"

הגברים העירומים למחצה קפצו וצרחו בגיל, ומייד חזרו והשמיעו נאצות, גידופים ואיומים. "אנחנו לא יודעים כמה הם יהיו," ציין דמטריו ובחן את פניהם, "באוֹסְטוֹטִיפָּקִיוֹ, חוּליאן מֶדינה, עם כמה עלובים עם סכינים שהשחיזו על אבני ריחיים, יצא מול כל השוטרים והפדרלים בעיירה וגמר אותם."

"מה כבר יש לאנשים של מדינה שלנו אין?" אמר מזוקן אחד בעל גבות עבותות ושחורות מאוד ומבט שופע מתיקות, גבר מוצק וחסון.

"כל מה שאני יכול להגיד לכם," הוסיף, "זה שאל תקראו לי אָנַסְטַסְיוֹ מוֹנְטַנְיֶס אם מחר אין לי ביד מאוּזֶר, חגורת תחמושת, מכנסיים ונעליים. באמת! תשמע, קוֹדוֹרְנִיס, אתה בטח לא מאמין לי, אה? אני סוחב יותר מחמישה כדורי עופרת בגוף שלי… תשאל את החבר דמטריו אם לא ככה… אבל אני, כדורים מפחידים אותי בערך כמו סוכריית קרמל. אתה לא מאמין לי?"

"לחיי אנסטסיו מונטנייס!" צעק המכונה מַנְטֶקָה.
"לא," ענה האיש. "לחיי דמטריו מסיאס, שהוא המפקד שלנו, ולחיי אלוהים שבשמים ומריה הקדושה." "לחיי דמטריו מסיאס!" צעקו כולם.

הם הדליקו אש בעזרת עשב ופיסות עץ יבשות, וצלו נתחים של בשר טרי על הפחמים הבוערים. התיישבו במעגל סביב הלהבות, כורעים על עקביהם, ושאפו בתיאבון את ריח הבשר שהתפתל והתפצפץ על הגחלים.

לא הרחק, על האדמה הספוגה מדם, נערם עורו הזהוב של בן בקר. על חבל, בין שני עצי שיטה, נתלה הבשר המומלח והמיובש להתאוורר בשמש ובאוויר הפתוח.

"טוב," אמר דמטריו, "כבר ראיתם שחוץ מהשלושים־שלושים שלי אין לנו יותר מעשרים כלי נשק. אם יבואו רק כמה אחדים, נוריד את כולם עד האחרון. אם יבואו הרבה, לפחות נבהיל אותם כמו שצריך." הוא שיחרר חגורה ממותניו, התיר בה קשר והציע את תכולת הכיס לחבריו.

"מלח!" קראו בעונג, וכל אחד מהם חפן בקצות אצבעותיו כמה גרגרים.
הם אכלו בלהיטות, וכששבעו השתרעו פרקדן, כרסם אל השמש, ושרו שירים חדגוניים ועצובים, פולטים קריאות חדות בסוף כל בית.

3
בסבך השיחים של הסיירה ישנו עשרים וחמשת אנשיו של דמטריו מסיאס עד שהעירה אותם תרועת הקרן של פַּנְקְרַסְיוֹ ממרומי אחד הצוקים.

"הגיע הזמן, בחורים, תתכוננו!" קרא אנסטסיו מונטנייס ובחן את בריח הרובה שלו.

ואולם עברה שעה ולא נשמעו אלא שירת הציקדות בעשב וקרקור הצפרדעים במחילות הבוץ.

רק כשהתפוגג לובן הירח ברצועת השחר המוורידה הסתמנה צללית ראשונה של חייל בחלקו הגבוה ביותר של השביל. ומאחוריו הופיעו אחרים, ואחריהם עוד עשרה, ועוד מאה. אבל עד מהרה נעלמו כולם בצללים. השמש עלתה במלוא עוזה, ואז היה אפשר לראות את המדרון התלול הומה אדם: אנשים קטנטנים על סוסים זעירים.

"תראו איזה יפים!" צעק פנקרסיו. "קדימה, בחורים, בואו נשחק איתם!"
הבובות המתנועעות נעלמו וצצו לסירוגין, פעם אבדו בעבי החורש ופעם השחירו במורד על רקע הסלעים הצהובים.
קולותיהם של מפקדים ושל חיילים נשמעו בבירור.
דמטריו נתן אות: נשמע שקשוק הדריכה של בריחי הרובים.
"עכשיו!" פקד בקול כבוש.
עשרים ואחד גברים ירו כאיש אחד, וכמספר הזה פדרלים נפלו מסוסיהם. האחרים הופתעו וקפאו במקומם כתבליטים על הסלעים.
מטח נוסף, ועוד עשרים אחד גברים התגלגלו מסלע אל סלע בגולגולות מפוצחות.
"תצאו, פושעים! מזי רעב!"
"מוות לגנבי הקמח!"
"מוות לזוללי הבקר!"

כך צעקו הפדרלים אל אויביהם, והללו נותרו חבויים ושותקים בלי ניע, ורק המשיכו במפגן הקליעה שלהם, יכולת שכבר הוציאה להם שֵם.

"'סתכל, פנקרסיו," אמר המכונה מֶקוֹ, איש שרק בעיניו ובשיניו היה לובן כלשהו, "זאתי בשביל ההוא שהולך לעבור מאחורי הפיטאיה שמה! בן ז… תאכל אותה! בול בראש! ראית? עכשיו על ההוא שבא על הסוס האפור… הלך עליך, קירח!"

"אני הולך לעשות אמבטיה להוא שהולך עכשיו בקצה השביל. אם לא תגיע לנחל, חתיכת מתחסד עלוב, אתה לא תהיה רחוק משם. מה אתה אומר? ראית מה זה?"

"אנסטסיו, בן־אדם, אל תהיה כזה רע! תשאיל לי את הרובה שלך. בחייך, רק ירייה אחת!"
מנטקה, קודורניס ויתר האנשים שלא היה להם נשק התחננו כמבקשים טובה גדולה, שייתנו להם לירות ולוּ רק ירייה אחת.

"תראו את עצמכם אם אתם כאלה גברים!"
"תוציאו את הראש שלכם, סמרטוטים מטונפים!"
מהר להר נשמעו הצעקות ברורות כמו משני צידיו של רחוב.
קודורניס גח פתאום, כולו עירום, ונופף בתחתוניו מול הפדרלים כלוחם פרים בזירה. ואז החל מטר של קליעים לרדת על אנשיו של דמטריו.
"אוּי, אוי! נראה שהעיפו לי קן של צרעות על הראש," אמר אנסטסיו מונטנייס, שכבר נשכב בין הסלעים ולא העז להרים את עיניו.
"קודורניס, חתיכת…! עכשיו כולם לאיפה שאמרתי לכם!" שאג דמטריו.
והם זחלו ותפסו עמדות חדשות.
הפדרלים החלו לקרוא קריאות ניצחון ונצרו את האש, אבל אז ברד חדש של כדורים היכה אותם בתדהמה.

"הנה הגיעו עוד!" הזדעקו החיילים.
אחוזי בהלה, נסוגו רבים מהם לאחור בנחישות, אחרים ירדו מסוסיהם ונטשו אותם כדי למצוא מחסה בין הסלעים. המפקדים הוכרחו לירות לעבר הנמלטים כדי להשיב את הסדר על כנו. "על אלה שלמטה… על אלה שלמטה," קרא דמטריו בקול וכיוון את השלושים־שלושים שלו אל חוט הבדולח של הנחל.

אחד הפדרלים נפל שם למים, ועם כל ירייה נוספת המשיכו חבריו ליפול בזה אחר זה. אלא שרק הוא ירה לעבר הנחל, ועל כל אחד שהרג, עלו עשרה או עשרים ללא פגע במדרון האחר.

"על אלה שלמטה… על אלה שלמטה," המשיך לצעוק מוכה זעם.
כעת השאילו החברים את כלי נשקם זה לזה, כיוונו למטרות והימרו על התוצאות.
"אני נותן את החגורת עור שלי אם אני לא פוגע בראש של זה על הסוס השחור. תשאיל לי את הרובה שלך, מקו."

"עשרים כדורים של מאוזר וחצי מטר נקניקיות אם תיתן לי להוריד את ההוא עם הסוסה החומה. טוב… עכשיו! ראית איזה קפיצה? כמו צבי!"
"אל תברחו, סמרטוטים! בואו תכירו את האבא שלכם דמטריו מסיאס."
עכשיו היה תורם לגדף. פנקרסיו צרח, ופרצופו החלק הנוקשה כסלע התארך כלפי מטה. מנטקה צעק, מאמץ את גידי צווארו ומותח את תווי פניו, שעיניים פראיות של רוצח ניבטו מהן.
דמטריו המשיך לירות והזהיר את האחרים מפני הסכנה החמורה, אבל הם לא שעו לקריאותיו הנואשות עד שחשו בפצפוץ הקליעים באחד מאגפיהם.
"פגעו בי!" צעק דמטריו בחירוק שיניים. "הבני זו…!" והתגלגל בזריזות לעבר המתלול.

4
חסרו שניים: סֵרָפְּיוֹ, מוכר הממתקים, ואנטוניו, שניגן במצלתיים בתזמורת העיירה חוּצ'יפּילה. "נראה אם הם יצטרפו אלינו בהמשך," אמר דמטריו.

הם חזרו מדוכדכים. רק אנסטסיו מונטנייס שמר על המבע שופע המתיקות בעיניו הישנוניות ובפניו המזוקנות, ופנקרסיו שמר על הנוקשות הדוחה של צדודיתו זקורת הלסת.

הפדרלים כבר נסוגו, ודמטריו שב ואסף את כל הסוסים שהחביא בסתר הסיירה.

קודורניס שהלך חלוץ פלט פתאום צעקה: זה עתה הבחין בחברים האבודים תלויים על ענפיו של עץ מֶסְקִיטֶה.

היו אלה סרפיו ואנטוניו. הם זיהו אותם, ואנסטסיו מונטנייס סינן תפילה מבין שיניו: "אבינו שבשמים…"

"אמן," המהמו האחרים בראש מורכן ובכובע כנגד החזה.

הם נחפזו לפנות צפונה בקניון חוצ'יפילה, ולא עצרו לנוח עד שעת לילה מאוחרת. קודורניס לא נפרד מאנסטסיו אף לרגע. צלליותיהם של התלויים – על צווארם הרופס, זרועותיהם השמוטות, רגליהם הנוקשות – שהתנודדו קלות ברוח, לא נמחו מזיכרונו.

למחרת התלונן דמטריו מרות על פצעו. הוא כבר לא יכול לרכוב על סוסו. משם והלאה הצטרכו לשאת אותו באלונקה מאולתרת מענפי אלון ואגודות עשב.

"אתה ממשיך לאבד הרבה דם, קוֹמְפַּדְרֶה דמטריו," אמר אנסטסיו מונטנייס, ובמשיכה אחת קרע שרוול מחולצתו וקשר אותו בחוזקה על הירך, מעל למקום חדירת הקליע.

"טוב," אמר וֶנַנְסְיוֹ, "זה יעצור לו את הדם ויפסיק את הכאב."

וננסיו היה ספר. בעיירה שלו היה עוקר שיניים, מחטא פצעים ומקיז דם. הוא נהנה מעליונות מסוימת משום שקרא פעם את היהודי הנודד ואת שמש מאי. כינו אותו "הדוקטור". והוא התבשם בידענותו ולא הרבה במילים.

הם נשאו את האלונקה ארבעה־ארבעה לפי תור על פני רמות טרשיות חשופות ובמורדות תלולים. בצהרי היום, כשהאובך החניק את הנשימה והראות היטשטשה, נשמעו גניחותיו הקצובות והחדגוניות של הפצוע על רקע זמרתן הבלתי פוסקת של הציקדות.

בכל בקתה דלה חבויה בין הסלעים המשוננים עצרו למנוחה.

"תודה לאל! נשמה רחמנית וטורטייה מלאה בצ'ילי ושעועית תמיד אפשר למצוא!" אמר אנסטסיו מונטנייס וגיהק.

וההרריים הושיטו להם את ידיהם המיובלות וקראו: "שאלוהים יברך אתכם! שאלוהים יעזור לכם ויוביל אתכם בדרך הטובה! היום אתם הולכים, מחר גם אנחנו נרוץ, נברח מהגיוס ומהפושעים האלה של הממשלה שרודפים אותנו, שהכריזו מלחמה על כל העניים, מלחמת חורמה נגד כולנו, ששודדים לנו את החזירים שלנו, את התרנגולות שלנו ואפילו את המעט תירס שיש לנו לאכול, ששורפים את הבתים שלנו ולוקחים את הנשים שלנו, ובסוף, אם הם תופסים מישהו, הם גומרים אותו במקום כמו כלב שוטה."

כשירד הערב והשמים התלקחו בשלל גוונים עזים, השחירו כמה בתים עלובים ברחבה שטוחה בין ההרים הכחולים. דמטריו סימן שיישאו אותו לשם.

היו אלה כמה בקתות דלות ועלובות עשויות קש וטיט, פזורות על גדת הנחל בין חלקות של תירס ושעועית שנבטו זה לא כבר.

הם הניחו את האלונקה על הקרקע, ודמטריו ביקש קצת מים בקול חלוש.

בפתחיהן החשוכים של הבקתות נקבצו חצאיות צ'וֹמִיטֶה דהויות, חזות גרומים, ראשים סתורי שיער, ומאחוריהם – עיניים נוצצות ולחיים רעננות.

ילד שמנמן, בעל עור שחום ובוהק, ניגש לראות את האיש שעל האלונקה. אחר־כך קרבה אשה זקנה, ואחריהם באו כל האחרים והקיפו את האלונקה.

נערה חביבה מאוד הביאה קנקן של מים זכים. דמטריו אחז בכלי בידיים רועדות ושתה בשקיקה.

"אתה לא רוצה עוד?"

הוא נשא אליה את עיניו: פניה של הנערה היו גסות למדי, אבל קולה היה ערב ומתוק.

הוא מחה בגב ידו את אגלי הזיעה ממצחו, הסתובב על צידו והגה בקול לאה: "שיגמול לך אלוהים!" ואז נתקף רעד עז שטלטל את מצע העשב של האלונקה ואת רגליה. החום הגבוה הטיל בו רפיון.

"מתאסף הטל של הלילה וזה לא טוב למי שיש לו חום," אמרה סניורה רֶמִיחְיָה, זקנה יחפה לבושה צ'ומיטה ופיסה של אריג כותנה במקום חולצה.

והיא הזמינה אותם להכניס את דמטריו לבקתה שלה.

פנקרסיו, אנסטסיו מונטנייס וקודורניס השתרעו למרגלות האלונקה ככלבים נאמנים, ממתינים למוצא פיו של מפקדם.

האחרים התפזרו לחפש אוכל. סניורה רמיחיה הציעה את מה שהיה לה: צ'ילי וטורטיות.

"תתארו לכם, היו לי ביצים, תרנגולות, אפילו גדי עיזים, אבל הפדרלים הארורים האלה ניקו אותי לגמרי."

אחר־כך קירבה את ידיה אל פיה כאפרכסת ולחשה באוזנו של אנסטסיו: "תתארו לכם, אפילו את הבת הקטנה של סניורה נְיֵיבֶס הם לקחו!"

 

מריאנו אסואלה (Mariano Azuela) נולד ב-1873 בעיר לָגוֹס דֶה מוֹרֶנוֹ שבמדינת חָליסְקוֹ השוכנת במרכז מקסיקו. למד רפואה בגוּאדלחרה ובמקביל החל בקריירה של כתיבה. לאחר נפילת הרודן פּוֹרפירְיוֹ דיאס מונה בידי הנשיא הנבחר מָדֶרוֹ למנהל מערכת החינוך של חליסקו.

בעקבות רצח מדרו הצטרף כרופא לכוח מהפכני בראשותו של חוּליאן מֶדינה, מתומכיו העיקריים של פנצ'ו וייה. 'אלה שלמטה' נכתב בסערת המאורעות של המהפכה המקסיקנית ופורסם תחילה בהמשכים ב-1915 בעיתון בעיר אל פאסו שבטקסס, שם מצא אסואלה מקלט אחרי תבוסת כוחותיו של וייה.הרומן נדפס בספר כעבור שנה, נתגלה מחדש ב-1924 וזכה למעמד בלתי מעורער כרומן המובהק של המהפכה וכיצירת מופת של ספרות מקסיקו. אסואלה המאוכזב ממהלך המהפכה ומהישגיה חדל מפעילותו הפוליטית ב-1916, עקר למקסיקו הבירה שם המשיך לעסוק ברפואה ובכתיבה עד למותו בשנת 1952, שבע כיבודים ופרסים. יצירתו הספרותית מקיפה כעשרים ספרי סיפורת, מחזות ומסות.

X