אלה החיים | לרכישה באינדיבוק
אלה החיים

אלה החיים

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 277
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 71

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר, והדרך שבה אתה בוחר לספר את מה שאתה זוכר," כתב גבריאל גארסיה מרקס. רוטמן בחר להתחיל את הסיפור בלילה שבו פינה מבית אמו המנוחה את החפצים, התעודות, התמונות והזיכרונות. הוא שירבט גם את האיורים. זה סיפורו של הדור שנולד בימי התום של הארץ הזאת, והוא מנסה לתאר אותה כמו שהייתה, או כמו שרצתה להיות, עם גיבורי התרבות שלה: דוד בן-גוריון, רחל ינאית בן-צבי, משה דיין, ג'וני וייסמילר, נתן אלתרמן, אלביס פרסלי, ישעיהו לייבוביץ', המשוררת רחל, יעקב חודורוב, אריק איינשטיין, אלחנן המציל, מוכרת הבייגלאך מחוף השרון, ואחרים. הסיפור שרוטמן מספר הוא לא רק שלו. במידה רבה הוא גם של כל הדור שנולד באותם ימי תום, סיפור כתוב להפליא, נוגע ללב ומעורר געגועים.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אלה החיים”

קראתי: "מאמאל'ה!" עוד לפני שפתחתי את הדלת, שלא תיבהל. מהמטבח דימיתי לשמוע קרקוש של כלים. האשה שלא ידעה לשיר ניסתה מה שבאוזניה הכי קרוב לזמרה. בעוד רגע האשה שלא ידעה לנשק תקרב את תלתליה האפורים לשפתי. מה שבעיניה הכי קרוב לנשיקה.

 

נכנסתי ל"הול".

 

ה"הול" היה שם יומרני לחדר הכניסה ששימש גם מעבר בין המטבח לשירותים, ולשני החדרים הצמודים לו: הסלון – חדר האורחים שהיה גם חדר השינה של ההורים – וחדר הילדים, שהיה לימים החדר של אמא.

 

ישבתי בכיסא שמול פתח המטבח. לצד אותו שולחן, אותה מפה רקומה ואותה שיחה:

 

"מאוחר. כבר דאגתי."

 

"מה יש לדאוג. עבודה."

 

"המרק התקרר. שאחמם לך?"

 

"לא. אין צורך. תאכלי גם את."

 

"אני כבר אכלתי מקודם."

 

"אז גם אני אכלתי."

 

"טוב. אוכל איתך קצת. איך בבית?"

 

"הכל בסדר… ואיך אצלך?"

 

"אצלי?.."

 

פתאום אני נתקף געגועים עזים לאשה שלא ידעה לשיר, ולא לנשק, והפליאה לצייר פרחים, לשבש מילים, ולבשל מרק ודגים ממולאים ולפתן שזיפים שקראה לו "קוֹמפּוֹט", וכשדיברה בטלפון הרימה את קולה כי לא לגמרי האמינה בטכנולוגיה.

 

אני שב וקורא בקול גדול "מאמאל'ה!"

 

התריס בסלון חורק. אני נבהל מעוצמת הקריאה, ומפני מה יגידו השכנים, ומוסיף לשבת שם ליד השולחן, בוהה בתמונות שעל הקיר, שעה ארוכה.

 

מה יגידו השכנים, חשבה אמא שלי בבוקר אחד שעה שהשקתה את פרחי הגראניום שבאדנית. חמישים וחמש שנים עברו עליה בבית הזה. היא שיוותה בנפשה את פינוי הבית מתכולתו אחרי מותה, ונחרדה. בעיני רוחה ראתה איך אברמיקו הסבל מסיר את הציפיות באחת, מפשיט את החלונות מווילונות התחרה, מוריד את הציורים מהקירות ומעמיס את השידה הישנה על גבו. מנגד ראתה את גברת פוגל מצמידה את אפה לחלון, וגברת לוי מול השער, ומר זיידל ורוחלה…

 

מייד טילפנה לעורך-הדין הופברג ואמרה לו שהיא מבקשת להוסיף משהו לצוואה שהפקידה אצלו. מר הופברג שאל אם זה דחוף, והיא אמרה שלא, אבל אם הוא לא עסוק מדי אולי אפשר, כלומר רצוי. הוא אמר שישוב מהעיר בארבע, והיא אמרה שארבע זה בסדר גמור, וכבר בחמישה לארבע עמדה בפתח ביתו מול החדר ששימש לו משרד.

 

מר הופברג פשט את המקטורן, תלה אותו על קולב, התיר את קשר העניבה, ושאל אם כבר הציעו לה לשתות ומה שלום עודד שהוא בן מחזור שלו, ואיך הבריאות, ובכלל… היא אמרה שהכל בסדר ומייד הכתיבה לו מהדף את הדברים שהכינה מראש:

 

"אני מבקשת שלא יפנו את תכולת ביתי, ולא ישכירו או ימכרו את הבית עד שתחלוף שנה מיום מותי." היא שבה וקראה את הכתוב, אחר-כך חתמה את שמה באותיות גדולות עגולות, ושוב הציצה בדף עד שנחה דעתה.

 

באותו ערב, כשעלתה על מיטתה, נקוותה דמעה אחת בעינה, והיא מחתה אותה בגב ידה והסבה ראשה לקיר.

 

 

עברה שנה, עברו עוד חודשיים.

 

באתי לבית שאמא שלי כמו מעולם לא עזבה. ניחוחות התבשילים כמו נטבעו בקירות, עם ריח תרופות וצבע שמן, ועל השולחן קבלה על המנוי לעיתון.

 

מחר יבואו הדיירים החדשים ואי אפשר לדחות עוד את פינוי החפצים שנותרו. באתי לאסוף תמונות. תעודות. ספרים. דברים שראוי לקחת.

 

על הרצפה, ליד הארון בחדר השינה ראיתי את מפת השולחן הרקומה. חשבתי לארוז בה כל מה שאקח, ולקשור כמו שאדון כהן היה צורר את הציפות בסדין ומניף מעל גבו.

 

את המפה הזו אבא שלי קנה בחנות של ריידל עם קופסה מהודרת שבה שרשרת זהב – מתנה ליום האם. כתבנו לה ברכה משותפת מהעבר השני של גלויה שעליה עצי זית של ואן גוך.

 

לימים הוכתמה המפה ביין ונותרו סימנים רבים לארוחות החגיגיות שאכלנו מעליה. אמא שלי רקמה על הכתמים פרחים צבעוניים ועלים ירוקים. הכתמים לבשו חג, והמפה נראתה כמו שדה פרחים באביב.

 

פרשתי את המפה, ולאורך הלילה נערמו בתוכה תעודות, מסמכים, גזרי עיתונים, תמונות, גלויות דואר, ציורים וזיכרונות שגם אותם ביקשתי לצרור.

 

 

 

 

אבא שלי מציץ מהשורה השלישית בתמונה שנשרה מהאלבום שעל השידה. אבא שלי שבתמונה הוא עדיין ילד בן שש או שבע. אפשר לזהות אותו לפי עיניו שהיו שחורות וקודרות גם כשצחק. במרכז התמונה ניצב כמו בעל בית סבא שלי, שהיה ראש ועד העיירה אוּנגֶני שבחבל בֶּסָרַבְּיָה – אזור ספר שהיה פעם ברומניה ופעם ברוסיה והיום רובו במוֹלדוֹבה. מספרים שפעם, כשסבא שלי חצה את הנהר פְּרוּט להגיע לשדותיו שבצד השני, עצר אותו שוטר רומני והצמיד לגופו את קנה הרובה. סבא פרע את חולצתו, חשף את חזהו וקרא לשוטר: "יְרה בי!" השוטר נסוג מפניו. גם בתמונה הוא נראה כמי שמכיר במעמדו.

 

בראשית המאה שעברה סבא שלי הפליג עם רב העיירה – הרב יהודה לייב הכהן פישמן – לארץ-ישראל לחפש בה כברת אדמה למשפחות שביקשו לעלות לארץ מהעיירה. שני המרגלים עלו לגליל והנציחו את מסעם בתמונה משותפת שעל גבה כתוב: "עין זיתים ארץ הקודש".

 

ליד התמונה מצאתי תיק מסמכים מרופט, ובו תעודה ישנה שבשוליה חותמת עגולה: פקיד רישום המקרקעין במחוז צפת מודיע שהמגרש הרשום בכפר הקדום יבנית בהר כנען עובר לידיו של סבי אחרי שקנה אותו מעַבְּד אלמַג'יד אַסְוַּד לפי חוק המקרקעין העותומאני משנת 1858 ככתוב בקובץ המֶגֶ'לֶה אל אַדכּוּיוּם לפי סעיף 4 לחוקי הקניין, לאמור: "אם אדם טוען לבעלוּת על קרקע, ואין אדם אחר שטוען לבעלות על אותה קרקע, והאיש הצועק הכי חזק בכפר הכי קרוב יצעק מביתו – וצעקתו לא תישמע במגרש האמור – יהיה השטח קניינו של הטוען לבעלות…" ככה זכה אותו אלמג'יד בקרקע שסבא שלי קנה מידיו בצרור הפרנקים שהביא עמו בשקית מהעיירה.

 

את המסמך הזה מצאה בת דודתי דליה בעיזבונו של הדוד אליהו ושמחה שהנה זה קורה – החלום הישראלי – מגרש בהר כנען. נטלתי את המסמך והלכתי לבית-האבות – לדודה שלי חיה שהייתה בת תשעים ויותר, והיא צחקה: "כן, היה מגרש. סבא שלך אכן רכש אותו בבואו לארץ, וגם ניסה לגדל בו חיטה. אלא שהאדמה הייתה טרשית וקשה, ולא גדל בה דבר. הוא התייאש ומכר את המגרש תמורת ארבע פרות דמשקאיות. בפרות הוא הבין עוד פחות – הן היו חולות ומתו. הבנת? אין מגרש. אין פרות. אתה תמשיך לעבוד…"

 

 

אני ברנדייס. השם רוטמן הוא שם פיקטיבי. סבו של סבי, מאיר בְּרַנְדייס, הוא שאימץ את השם רוטמן לבנו. כך למדתי מהדפים המצהיבים שהותיר אבי. הוא תירגם מרוסית את המסמך שהעביר לו אביו. שינוי השם נועד להקנות לבניו של ברנדייס זהות של בנים יחידים להוריהם, וכך לשחררם מחובת הגיוס לצבאו של הצאר ניקולאי.

 

בעשור השלישי של המאה התשע-עשרה גויסו לצבא גם נערים יהודים וצוענים. אומרים שהכוונה המקורית הייתה דתית – הצאר ביקש להעבירם על דתם ולהטבילם לנצרות. מי שאיתרע מזלו להיות במִכסת המגויסים נידון לעשרות שנות שירות צבאי מהקשים שידעו חיילים גם בעת ההיא. לאלה שזכו להשתחרר אחרי שנות שירות מפרכות הוענקו זכויות בדיור ובהעסקה, אבל כמה נותרו לנצל את הזכויות האלה? האיום הנורא הוליד שיטות שונות ומשונות: מצד אחד, לעמוד בחובת המִכְסָה של הקהילה, ומהצד השני – לשחרר כמה שיותר בנים מהחובה הזאת, ובעיקר מהסכנה להמרת הדת. בקהילות רבות נולד עיסוק חדש, "חטפן" (חאפער). ככה כינו את אלה שחטפו ילדים מהרחוב והעבירו אותם למחנות הצבא תמורת תשלום מצד השלטונות או מצד גבירי הקהילות שביקשו בדרך זו לעמוד במכסה מבלי למלאה בבניהם שלהם.

 

מאיר ברנדייס היה איש עשיר, ולו גני ירקות ומטעים, ובעיקר קשרים עם השלטונות. שלושה בנים היו לו, והוא חשש שיגייסו גם אותם. לכן העביר כל אחד מהם לעיירה אחרת, שבה שינה את שמות משפחתם כדי שיירשמו כבנים יחידים לזוגות חשׂוכי ילדים. בנים יחידים היו פטורים מחובת הגיוס. נראה שהתרגיל הזה עלה לו בדמי שוחד ובשינוי הרישום: לבן הבכור הותיר את השם המקורי ברנדייס. לבן השני העניק את השם סוּסלֶנסקי, על שם העיירה שאליה נשלח, והשלישי היה אליהו רוטמן, הוא אבי סבי.

 

אליהו היה ילד מוכשר מאוד ומינקותו גילה ידע רב. אמרו שצפוי לו עתיד גדול. יום אחד הלך מה"חדר" שבו למד לבית שבו התגוררה המשפחה שאירחה אותו. בדרך התנפלו עליו שני "חטפנים" שארבו לו בפינת הרחוב. הם כבלו את ידיו ורגליו והובילו אותו לבסיס הצבאי בבֶּלצי, עיר המחוז.

 

משבושש לחזור דיווחה המשפחה המארחת לאמו כי בנה לא שב מלימודיו. האם הנסערת עלתה על הרכבת ונסעה לעיר הגדולה. שם התייצבה בשער לשכת המפקד. היא אמרה לזקיף שלא תזוז משם עד שישחררו את "אחיינה" המגויס. המפקד הורה לסלקה משם בכוח, ואולם בערב היא שבה לאותו מקום ולא זזה מהשער בכל הימים והלילות שבחודש הקר ההוא. היא חלתה מהצינה ומהרעב, אך לא נטשה את מקומה. בסופו של דבר עלה בידה להביא לשחרורו של הילד, אבל היא עצמה לא שבה לאיתנה. כמה שבועות אחרי שובו של הבן אליהו היא נפטרה ממחלתה. הילד לא סיפר דבר על תקופת ההכשרה הצבאית שעבר, אבל כשפשט את כותנתו ראו את סימני השוטים שבהם היכו אותו מפקדיו. בלילות היה מעיר את בני הבית בצעקות רמות, ומדי בוקר הלך לפקוד את קבר אמו.

 

 

סביר להניח שבין אלה ששם משפחתם ברנדייס או סוּסלֶנסקי יש לנו שארי בשר ששותפים למורשת של הגורל היהודי ושל הילד אליהו רוטמן, שנשא לא רק על גבו את הצלקות מתקופת האימון בצבאו של הצאר ניקולאי והוריש גם לי ולבנַי אחרַי שם משפחה מזויף.

עמיקם רוטמן נולד בהרצליה, היה קצין בקבע, עיתונאי ושדר רדיו בקול ישראל. נשוי למאיה ואב לארבעה. הוא מתגורר עם משפחתו בגליל. אלה החיים הוא ספרו הראשון.

X