איש ושמו אובה | לרכישה באינדיבוק
איש ושמו אובה

איש ושמו אובה

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 319
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72

הכירו את אוֹבֶה.
אוֹבה הוא איש עקרונות. 
הוא מאמין בסדר ובמשמעת עצמית. 
הוא יודע שאין בעולם שום הצדקה להשאיר את שקית הזבל ליד הפחים או לחנות באדום-לבן. 
הוא מקפיד לעשות דברים כמו שצריך.

עכשיו, אובה רק רוצה למות בשקט. אבל הוא לא יכול. כי מעבר לכביש עוברים לגור שכנים חדשים. מהגרים כמובן. והבעל, המגודל, עושה רוורס עם העגלה הנגררת שמחוברת למכונית שלו לתוך הגינה הקדמית של אובה. והאישה, בהיריון, שולחת את שתי הילדות הקטנות אל אובה עם סיר של אורז בזעפרן. ויש גם איזה חתול רחוב שאיכשהו מצליח לדחוק את עצמו אל תוך חייו של אובה. ובל נשכח את רוּנֶה, שאמנם קנה ב-מ-וו, אבל גם לשכנים מסוגו צריך להושיט יד בעת צרה. 

איש ושמו אוֹבה הוא רומן מרגש, מצחיק וחכם, שמאפשר לקוראים להתבונן על העולם מבעד לעיניו של הזקן הנרגן מהבית הסמוך, ובה בעת להציץ אל תוך לבו. בתווך נפרשת במלוא הדרה האנושי והקומי דמותו הבלתי-נשכחת של אוֹבה: קצר רוח; מיואש מן המצב שהאנושות הגיעה אליו; כופר בטכנולוגיה ונוח לכעוס. אבל לנתיבים העמוקים שחרצו בלבו הזיכרונות והזמן חודרים עתה אנשים חדשים, עם מנהגים חדשים ובעיות חדשות, שנדמה כי מכל האנשים בעולם, דווקא אוֹבה הוא היחיד היכול לספק להן פתרון. 

איש ושמו אוֹבה הוא הרומן הראשון של פרדריק בקמן. לאחר שבשנת 2013 היה לספר הנמכר ביותר בשוודיה, ארץ מוצאו, הצליח גם ברחבי העולם ועורר ציפייה רבה לספרו הבא.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “איש ושמו אובה”

פרק ראשון:1

איש ושמו אוֹבֶה קונה מחשב שהוא בעצם לא מחשב

אוֹבֶה בן חמישים ותשע. הוא נוהג בסאאב. הוא איש שנוהג לנופף באצבע מאיימת לעבר אנשים שפחות מוצאים חן בעיניו, ולתת להם את התחושה שהם גנבים והוא שוטר. הוא עומד ליד הדלפק בחנות שאנשים עם מכוניות יפניות קונים בהן כבּלים לבנים. אוֹבֶה בוחן את המוכר ארוכות, ואז מנופף לעברו בקרטון לבן בגודל בינוני.

"אז זה מה שנקרא אוֹ־פּד?" הוא תובע לדעת.

המוכר, צעיר בעל מסת גוף חד־ספרתית, נראה מוטרד.

ברור שהוא נלחם בדחף לחטוף את הקרטון מידיו של אוֹבה.

"כן, בדיוק. אַייפּד. אבל אם תפסיק לנופף בו ככה זה יהיה ממש נחמד מצדך…"

אוֹבה בוחן את הקרטון במבט חשדני. ללא ספק מדובר בקרטון לא אמין. למעשה הוא נראה לאוֹבה כמו נהג קטנוע שלובש מכנסי התעמלות, קורא לאוֹבה "ידידי" ומנסה למכור לו שעון.

"טוב! וזה בעצם מחשב?"

המוכר מהנהן. אבל כעבור כמה שניות הוא מהסס ומניד בראשו.

"כן… כאילו כן… כלומר, זה אייפד. יש כאלה שקוראים לו טאבלט ואחרים קוראים לו מחשב לוח. אפשר להתייחס לזה בכמה דרכים…"

אוֹבה מבין שהמוכר מאותגר שכלית.

"טוב…"

המוכר מהנהן בחוסר אונים.

"כן…"

אוֹבה שוב מנער את הקרטון.

"והוא טוב, הדבר הזה?"

המוכר מגרד בשערותיו.

"כן. אה… מה זאת אומרת?"

אוֹבה נאנח ומתחיל לדבר לאט. הוא מבטא את המילים בצורה ברורה, כאילו המוכר סובל מאיזה עיכוב התפתחותי.

"האם. הוא. טוווווב? זה מחשב טוב?"

המוכר מגרד את סנטרו.

"כלומר… כן… הוא מעולה… אבל תלוי כמובן באיזה סוג מחשב אתה מעוניין."

אוֹבה מכוון אליו עיניים רושפות.

"אני רוצה מחשב! מחשב רגיל!"

שתיקה משתררת בין שני הגברים. המוכר מכחכח בגרונו.

"כן, כלומר, זה בעצם לא מחשב רגיל. אולי תעדיף…"

המוכר משתתק ותר אחר מילה שהאיש מולו יבין. הוא שוב מכחכח בגרונו ואומר:

"…לפטופ?"

אוֹבה מטלטל את ראשו בזעם ורוכן מעל הדלפק.

"לא, אני לא רוצה 'לפטופ'. אני רוצה מחשב!"

המוכר מהנהן בהבנה.

"לפטופ זה מחשב."

אוֹבה נועץ בו מבט נעלב ולוחץ עם האצבע המורה על הדלפק.

"את זה אני יודע!"

המוכר מהנהן.

"אוקיי…"

משתררת שתיקה נוספת, לא שונה בהרבה משתיקה שעלולה להשתרר בין שני אקדוחנים שכרגע התחוור להם ששכחו את האקדחים בבית. אוֹבה בוחן את הקרטון ארוכות, כאילו הוא מצפה שיפצח בווידוי.

"איפה פותחים את המקלדת?" הוא רוטן לבסוף.

המוכר מחכך את כפות ידיו על קצה הדלפק ומעביר משקל מרגל לרגל, כפי שמוכרים צעירים נוהגים לעשות כשהם מבינים שהעניין הזה יימשך הרבה מעבר למשוער.

"טוב, אין לזה בעצם מקלדת."

אוֹבה מרים את גבותיו.

"בטח! כי את זה מוכרחים לקנות בנפרד, נכון?"

המוכר שוב מחכך את כפות ידיו.

"לא… זאת אומרת, למחשב הזה אין מקלדת נפרדת. שולטים בו דרך המסך."

ממנוד הראש העייף של אוֹבה אפשר היה לחשוב שכרגע ראה את המוכר מלקק את חלון הראווה בגלידרייה.

"אבל אני חייב מקלדת. אתה לא מבין את זה?"

המוכר נאנח עמוקות, ככל הנראה סופר עד עשר.

"אוקיי, אני מבין. אבל אם זה המצב אז לדעתי הלפטופ לא מתאים לצרכים שלך. אם כבר, אני חושב שכדאי לך לקנות מק־בּוּק במקום."

ארשת פניו של אוֹבה מעידה שאינו מאוד משוכנע.

"מק־בּוּק?"

המוכר מהנהן בתקווה, כאילו חלה פריצת דרך במשא ומתן מייגע.

"כן."

אוֹבה מקמט את המצח בחשדנות.

"זה הקינדר המזורגג הזה שכולם מדברים עליו?"

המוכר נאנח עמוקות.

"לא. מק־בּוּק זה… זה… לפטופ. עם מקלדת."

"שיהיה!" מסנן אוֹבה לעומתו.

המוכר מהנהן. הוא מחכך את כפות ידיו.

"כן."

אוֹבה מביט מסביבו בחנות ומטלטל שוב את הקרטון.

"והם טובים?"

המוכר משפיל אל הדלפק מבט שמסגיר רצון עז וכמעט בלתי־נשלט לשרוט את פניו. לפתע מפציע עליהן חיוך נמרץ.

"אתה יודע מה? תן לי לבדוק אם הקולגה שלי כבר סיים עם הלקוח שלו, אז הוא יוכל להראות לך!"

אוֹבה מעיף מבט בשעון. הוא מניד בראשו.

"לחלקנו יש דברים אחרים לעשות בחיים, אתה יודע!"

המוכר מהנהן קצרות. אחר כך הוא נבלע מאחורי הדלפק, וכעבור כמה רגעים חוזר עם הקולגה. הקולגה נראה שמח מאוד, כמו אנשים שעדיין לא עבדו מספיק זמן כמוכרים.

"שלום! איך אפשר לעזור?"

אוֹבה שותל את אצבעו המורה בדלפק.

"אני רוצה מחשב!"

הקולגה כבר לא נראה כל כך שמח. הוא שולח מבט נקמני לעבר המוכר הראשון.

"אווווקקיייי. 'מחשב', כן. אז בוא נתחיל במחלקת הניידים שלנו," אומר הקולגה בהתלהבות מעושה ופונה אל אוֹבה.

"דאאא! אני יודע מה זה לפטופ! אתה לא חייב לקרוא לזה 'מחשב נייד'."

המוכר מהנהן בקשב. המוכר הראשון רוטן מאחוריו, "אין לי כוח, אני יוצא להפסקת צהריים."

"הפסקת צהריים, כן, זה הדבר היחיד שמעסיק אנשים בימינו," נושף אוֹבה.

"מה?" שואל הקולגה.

"ה־פ־ס־ק־ת צ־ה־ר־י־י־ם," מאיית אוֹבה.

בקרוב…

X