איש הזיכרון | לרכישה באינדיבוק
איש הזיכרון

איש הזיכרון

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 438
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 70.20
- 39

כאשר אֵיימוֹס דֶקֶר חזר לביתו בעיירה בֶּרלינגטון באותו לילה, הוא לא ידע שחייו ישתנו לעד. אך כששמע את השקט הנורא והחליק בשלולית הדם הוא הבין מייד כי כל משפחתו נרצחה.
שנה אחרי שעולמו חרב עליו, לאחר שעזב את ביתו ואת עבודתו כבלש במשטרה, איימוס סובל לא רק מבדידות איומה, אלא גם מזיכרון ליל הרצח שאינו מרפה ממנו אפילו לרגע. כי התופעה המוחית הנדירה שמלווה אותו מאז נפצע על מגרש הפוטבול עשרים שנה קודם לכן – זיכרון מוחלט שאינו מאפשר לשכוח דבר – דנה אותו לחיים של כאב מתמשך ללא מזור.
אך חייו של איימוס מקבלים תפנית מפתיעה ביום שבו נכנס אדם לא מוכר לתחנת המשטרה ומתוודה על רצח בני משפחתו. וכאשר רצח מחריד נוסף מתרחש בסמיכות אירועים חשודה, הוא נקרא להפעיל את יכולותיו המיוחדות בניסיון לפענח מי מטיל טרור על העיירה, ומדוע. אלא שכדי להתמודד עם מוחו המטורף של הרוצח – או הרוצחים – נאלץ איימוס להתעמת חזיתית עם העבר שהוא כל כך רוצה לשכוח, ועם העתיד המסוכן הממתין לו ולכל מי שעובד לצידו בכל צעד שיעשו.
זהו סיפור הגדול מסך חלקיו, בזכות גיבור ייחודי שנצרב בראש ובלב גם לאחר סיום הקריאה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “איש הזיכרון”

"באלדאצ'י מיטיב לשרטט פרופיל של רוצח המונים מטורף, כשהוא מנסה להתחקות אחרי המוטיבציות שלו".
עלית קרפ, הארץ

אֵיימוֹס דֶקֶר יזכור לעד כל אחת משלוש מיתותיהם האלימות בכחול משתק מאין כמוהו. הזיכרון ישסף אותו ברגעים לא צפויים, כמו סכין ביתור עשויה אור צבעוני. הוא לא ישתחרר ממנו לעולם.
המארב היה ארוך, ובסופו של דבר חסר תועלת. כשנהג הביתה ציפה להשלים כמה שעות שינה לפני ששוב ייצא אל הרחובות. הוא נכנס לחניה הצמודה לבית הדו־קומתי הצנוע, שקירותיו החיצוניים מחופים ויניל דמוי עץ. הבית היה בן עשרים וחמש שנים, ועתידות היו לעבור עוד עשרים וחמש לפחות עד שיסיימו לשלם עליו. הגשם הפך את המדרכה לחלקלקה, וכשמגפיו, במידה 48.5, פגשו אותה, הוא החליק מעט לפני שהצליח להתקדם. הוא סגר את דלת המכונית בשקט, בתחושת ביטחון שבשעה כל כך מאוחרת בני הבית ישנים כולם. הוא כיתת את רגליו אל דלת הרשת שהובילה אל המטבח, ונכנס.
השקט היה צפוי. אבל הבית היה שקט מדי, יותר מכפי שהיה אפשר לצפות. הוא לא חש בכך באותם רגעים, ומאוחר יותר תהה למה. זה היה אחד מכשליו הרבים באותו לילה. הוא התעכב במטבח כדי למזוג לעצמו כוס מים מהברז. הוא גמע אותה, הניח את הכוס בכיור, ניגב את סנטרו ופנה אל החדר הסמוך.
הוא החליק על הרצפה והפעם גופו הגדול מעד. הוא כבר נפל בעבר על הפרקט החלק. אולם הפעם הזו היתה שונה בתכלית, בגלל מה שעמד לראות. אור הירח הסתנן פנימה מבעד לחלון הקדמי במידה מספקת בדיוק, כך שיוכל לראות בבירור.
כשהרים את ידו, צבעה היה אחר.
אדום. דם.
זה הגיע ממקום כלשהו. והוא התרומם כדי למצוא מאין.
הוא מצא את מקור הדם בחדר הסמוך. ג'וני סאקס. גיסו. בחור גדול וחסון כמוהו, ששכב שם על הרצפה. הוא התכופף והתקרב אליו, כרע על ברכיו ופניו היו רחוקות מרחק סנטימטרים בודדים מפניו של ג'וני. גרונו שוסף לכל רוחבו. לא היה שום צורך לחפש דופק; לא היה שום סיכוי שיימצא. רוב הדם מגופו של ג'וני נקווה על הרצפה.
הוא היה צריך לשלוף את הטלפון שלו ולחייג למשטרה בו ברגע. הוא היה אמור לדעת שזה מה שעליו לעשות. הוא ידע שאסור לו לשעוט ברחבי זירת פשע, שכן זה מה שהיה עכשיו ביתו, הודות לאיש המת שנרצח באלימות. זה הפך עכשיו למוזיאון; לא נוגעים בכלום. הצד המקצועי שבו צרח עליו את כל זה.
אבל זו היתה רק גופה אחת. מבטו נורה לעבר המדרגות וראשו פתאום התנתק מהנעשה סביבו, תוך שכל ישותו נשטפה אימה – תחושת הבטן שהחיים גזלו כעת מדקר את כל מה שאי־פעם היה לו. אז הוא רץ, כשמגפיו דוחקים הצידה שלוליות של דם הולך ונקרש, כמו היו גאות עולה.
הוא הרס ראיות חיוניות, החריב בענק את מה שהיה צריך שיישמר מכל משמר. בשלב זה, זה פשוט לא הזיז לו.
הוא התחקה אחרי דמו של ג'וני במעלה המדרגות, ועלה בהן שלוש בכל פעם. הוא התנשם וליבו דפק כל כך מהר והיה כל כך נפוח, שפלא שבית החזה שלו בכלל הצליח להכיל אותו. היה נדמה שראשו משותק, אבל גפיו נעו איכשהו כמו מאליהן.
הוא הגיע למסדרון והוטח בקיר אחד, ואז בקיר שמולו, תוך שהוא מסתער על הדלת הראשונה מימין. הוא לא שלף בשום שלב את אקדחו, ואפילו לא טרח לחשוב שהרוצח עוד עלול להיות שם. שהרוצח מחכה לו שיחזור הביתה.
הוא פתח את הדלת במכה עם כתפו והביט סביבו בפראות.
כלום.
לא, לא נכון.
הוא קפא בפתח בשעה שהאור ממנורת הלילה האיר במעומעם את כף הרגל היחפה שהזדקרה מעבר למזרן, בצד הרחוק יותר של המיטה.
הוא הכיר את כף הרגל הזו. מפעם לפעם אחז בה, עיסה אותה ונישק אותה, לאורך שנים רבות. היא היתה ארוכה, צרה ואיכשהו עדיין מעודנת, כשהאצבע הסמוכה לבוהן מעט ארוכה יותר מכפי שהיתה אמורה להיות. הוורידים לאורך צידה, היבלות בתחתיתה, הציפורניים המשוחות באדום, היא היתה בדיוק כפי שהיתה אמורה להיות – למעט העובדה שהיא לא היתה אמורה להציץ כך מעבר למזרן בשעת לילה כזו. המשמעות היתה ששאר גופה היה למטה, על הרצפה, ואיזו סיבה יש לו להיות שם, אלא אם…
הוא קרב לצד המיטה והביט מטה.
קסנדרה דקר, קאסי בפי כולם, לרבות – וחשוב מכול – בפיו, בהתה למעלה ממקומה על הרצפה.
טוב, בהייה כבר היתה מעבר ליכולותיה בשלב זה. הוא מעד לפנים, נעצר בסמוך אליה ואז כרע לצידה באיטיות, תוך שברכיו הנתונות בג'ינס הכחול מוצאות להן מקום מנוחה בשלולית הדם שנקוותה לידה.
הדם שלה.
צווארה היה נקי, לא היה שם שום פצע. לא משם הגיע הדם. הוא הגיע ממצחה.
פתח כניסת כדור יחיד. הוא ידע שעדיף שלא יעשה זאת, אבל אסף בזרועו את ראשה מהרצפה, ועירסל אותו בסמוך לחזו המתנשם. שערה הכהה והארוך נפרש על פני זרועו כמו נתז קפוא מנחשול גדול. הנקודה שבמצחה היתה שחורה ומיובלת כתוצאה מחום הכדור.
פצע כניסה מטווח מגע שקדמה לו נשיקה מלוע האקדח, שארכה רק שבריר שנייה בטרם סיים הקליע את חייה. האם ישנה? האם התעוררה? האם נאלצה לחוות את האימה שבלראות את הרוצח שלה ניצב מעליה? על כל זה חשב כשחיבק את אשתו בפעם האחרונה.
הוא הניח אותה בחזרה במקום שבו מצא אותה. דקר בהה בפנים שהיו כעת לבנות וחסרות חיים, והנקודה המושחרת במרכז מצחה עתידה היתה להיות הזיכרון האחרון שלו ממנה, נקודה דקדוקית ממש בקצה הסוף.
של הכול.
הוא קם והתנודד אל מחוץ לחדר ובמורד המסדרון, לעבר החדר הנוסף היחיד שהיה בקומה, והרגיש שרגליו רדומות.
הוא לא נאבק בדלת כדי שתיפתח. עכשיו שום דבר לא בער עוד. הוא ידע מה הוא עתיד למצוא. הוא פשוט לא ידע מה תהיה השיטה של הרוצח.
קודם סכין, אחר כך אקדח.
היא לא היתה בחדרה, ונשארה רק האמבטיה הצמודה.
האור הראשי עדיין היה דלוק, והאיר בחוזקה. ניכר שהרוצח רצה שיראה את האחרונה בבירור.
היא ישבה שם, על גבי האסלה. מה שהחזיק אותה היה חגורת החלוק שלה, שנכרכה סביב מכל המים, כי אחרת היתה צונחת הצידה. הוא התקרב.
רגליו לא החליקו. לא היה שום דם. ילדתו הקטנה לא נשאה על גופה שום פצעים נראים לעין. אבל אז הוא התקרב עוד, וראה את סימני הקשירה על צווארה – כתמים גדולים ומכוערים, כאילו מישהו צרב שם את עורה. אולי השתמשו בחגורת החלוק. אולי בידיים. דקר לא ידע, לא היה לו אכפת. מוות בחניקה הוא לא נטול כאבים. הוא מייסר. ומבעית. והיא מן הסתם הביטה בפניו כל אותו זמן, כשהוא לאט־לאט דחס את חייה אל מחוץ לגופה.
מוֹלי היתה אמורה להיות בת עשר שלושה ימים לאחר מכן. כבר תוכננה מסיבה, אורחים הוזמנו, מתנות נקנו, ועוגה מלבנית במילוי שוקולד הוזמנה. הוא סידר לעצמו ימי חופשה כדי לעזור לקאסי, שעבדה במשרה מלאה ודאגה בעצמה פחות או יותר לכל דבר בבית, כי לעבודה שלו לא היו שעות שגרתיות, לא קרוב לזה אפילו. הם נהגו לצחוק על זה. מה הוא יודע על החיים האמיתיים? על קניות בסופר? על תשלום חשבונות? על לקחת את מולי לרופא?
כלום, כך התברר. פשוט שום כלום. חסר כל מושג.
הוא התיישב על הרצפה מול ילדתו המתה, הצליב את רגליו כמו שנהגה ילדתו הקטנה לעשות, כך שכל אחת מכפות הרגליים דחוקה כנגד הירך הפנימית של הרגל השנייה. הוא היה גמיש יחסית לאיש גדול. תנוחת הלוטוס, חשב במעומעם. או משהו כזה. הוא אפילו לא ידע למה הוא חושב על זה. הוא הבין שהוא בוודאי בהלם.
עיניה היו גדולות ופקוחות והן בהו בו ישירות, בלי לראות אותו. כמו אמא. היא לעולם לא תראה אותו שוב.
דקר פשוט ישב שם והתנודד קדימה ואחורה, התבונן בה אבל לא באמת ראה אותה, ובתו הקטנה, ללא צל של ספק, לא ראתה גם היא את אבא'לה שלה.
זהו זה. כלום לא נשאר. אני לא נשאר פה לבד. לא מסוגל.
הוא שלף את אקדח תשעת המילימטרים הקומפקטי שלו מהנרתיק שעל חגורתו, ודרך את הנשק כדי לוודא שיש כדור בבית הבליעה. כלי קטן ונחמד. הוא היה מדויק, והיה לו מספיק כוח עצירה. הוא מעולם לא ירה בו באף אחד. אבל הוא רצה.
הוא הביט בלוע בעל כוונות הברזל. כמה קליעים ירה במטווח המשטרתי? אלף? עשרת אלפים? טוב, הלילה הוא לא יכול להחטיא.
הוא פתח את פיו ותקע בו את לוע האקדח תוך שהוא מכוון אותו כלפי מעלה, כדי שהכדור יפלח את מוחו ויגמור את זה מהר. אצבעו נחה על שמורת ההדק. הוא נשא את עיניו והביט במולי. פתאום התבייש בעצמו, והוציא את האקדח מפיו והצמיד אותו לרקתו הימנית ועצם את עיניו כדי לא לראות אותה. האצבע המורה שלו שוב גלשה לעבר שמורת ההדק. מרגע שעוברים אותה, מחליקים לעבר ההדק, ואז הלחיצה האיטית והיציבה, עד לנקודת האל־חזור. הוא לא ירגיש דבר. מוחו ימות לפני שיוכל לספר לשאר גופו שהוא חיסל את עצמו.
הוא רק היה צריך ללחוץ. פשוט תלחץ, איימוס. אין לך מה להפסיד, כי לא נשאר לך כלום. הן אינן. הן… אינן.
הוא החזיק כך את האקדח, ותהה מה יאמר למשפחתו כשיתאחד איתה.
אני מתנצל?
סלחו לי?
הלוואי שהייתי שם כדי להגן עליכן ממי שעשה את זה? הייתי צריך להיות שם ולהגן עליכן?
הוא הצמיד את האקדח עוד יותר ודחק את המתכת כנגד רקתו בחוזקה כזו, עד שהרגיש את הלוע החלק פוצע את עורו. טיפת דם הופיעה ונספגה בשערו המאפיר, שבדקות האחרונות הפך – לא היה לו ספק – אפור עוד יותר.
הוא לא חיפש את האומץ לעשות את זה.
הוא חיפש נואשות אחר שיווי המשקל הנכון. אבל כלום יכול אי־פעם להיות שיווי משקל, כשאדם נוטל את חייו?
כשהאקדח עדיין צמוד לרקתו הוא הוציא את הטלפון שלו, חייג למשטרה, הזדהה בשמו ובמספר התג שלו, ובשני משפטים תמציתיים תיאר את הטבח שנעשה בשלושה אנשים. הוא שמט את הטלפון לרצפה.
בקומה למטה שכב ג'וני.
בהמשך המסדרון שכבה קאסי.
כאן, על האסלה, מונחת מולי.
ובבת־אחת, בלי שום אזהרה, נצבע לו הכול בגוון כחול מעורר פלצות. הגופות, הבית, הלילה כולו. בועת הכחול הזו – היא היתה בכל מקום. והוא היטה את מבטו לעבר התקרה וצרח קללה, וטען אותה בכל הזעם והאובדן שחש. הצבעים הארורים האלה, אפילו כאן הם מפריעים לו. למה הוא לא יכול להיות נורמלי, רק הפעם, ברגע הזה של אומללות גמורה ומוחלטת? הוא הרכין את ראשו וישב שם על הרצפה כשאקדח צמוד לראשו, כשהוא ריק לגמרי מכל דבר. הוא היה מוכן למות, מוכן להצטרף אליהן.
אבל מסיבה כלשהי שנעלמה ממנו, איימוס דקר לא לחץ על ההדק.
וכך בדיוק מצאו אותו השוטרים כשהגיעו ארבע דקות לאחר מכן.

דיוויד באלדאצ‘י, יליד 1960, הוא עורך דין וסופר, מחברם של רבי־מכר עולמיים רבים, בהם, "גאון פשוט", "החיסול", "האיש השישי" ועוד – שיצאו כולם לאור בעברית בהוצאת מודן.

X