אישה מעופרת יצוקה | לרכישה באינדיבוק
אישה מעופרת יצוקה

אישה מעופרת יצוקה

שנת הוצאה: 02/2010
מס' עמודים:
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 58

זהו סיפור על עידו, קיבוצניק החוזר לעיר ילדותו, באר שבע.
עידו מסתובב בעיר בימי 'עופרת יצוקה'. הוא בא אל עיר מקלט בהתרחקו מן הקיבוץ המאוים בקסאמים, ולא משווה בנפשו עד כמה יוצף בזיכרונות שהתמתקו ממרחק הזמן, ועולה בו געגוע גדול למקום שעזב בנעוריו.

בטיילו עם הכלבה, לשאוף אוויר ולהתרענן ממועקת המצור ששרתה גם במקום בו ביקש רוגע, הוא מגיע אל 'גן הקומנדו הצרפתי' שאליו התנקזו דרמות של ילדות, רגעי בכי ושעות אושר (ואפשר שההפך הוא הנכון..), אך אלה לא הספיקו לו בשעתו. הוא רצה עוד, והלך לקיבוץ.

עתה הוא פוגש בדמויות שדהו והתעמעמו בזיכרונו, ומחפש מקור להשראה, משהו שידליק את הנר שדעך, הבהוב שיאיר את הדרך אל הלב ואל התקווה למצוא את מקומו מחדש.

במסעו המהורהר אל העבר, הוא חוזר אל ילדותו במעברה, בשכונה ג' בבאר שבע, ומלקט פיסות חיים שהיו, תמונות השמורות אחרת ב'ראש שלו', מאשר בזיכרונם של הוריו וחבריו, ואשר עיצבו את דמותו כפי שהיא עכשיו. תוך כדי המסע, שיש בו גם מפגשים – מתעמתים ומתרפקים, הוא מגלה שוב ובראייה בוגרת, את כל מי שהיה לידו בתחנות השונות בחייו, בעיר, בקיבוץ, בצבא ובטיול הגדול לחו"ל…

על כל אלה מתווספת רוח של אישה מרוקאית מן השכונה, צדקת שחייתה בחסר רגשי ומתה בצערה ובלא עת. לרוח המתלווה אליו יש נוכחות פעילה בתודעתו. היא מנחה ומדריכה אותו, ומאפשרת לו לעשות תיקון בחייו.

על רקע הימים המתוחים מסביבו, הוא מוצא איזון פנימי, השלמה ושלוות נפש אותם ביקש.

זהו סיפור מקומי לכאורה, אך לאמיתו של דבר, זה סיפור של רבים שבינינו, פה ושם בארץ ישראל. ויש לו דווקא 'סוף טוב', אף שהוא ריאלי ומהימן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

  1. :

    למיכאל שלום,
    אתמול סיימתי לקרוא את הספר שלך ומאד נהניתי מהכתיבה ומהסגנון שלך , יש לך את זה .
    אני חושב שכל אחד יכול למצוא את עצמו בספר שלך וזו גדולתו .
    בתקווה לקרוא את הספר הבא

    שלום,יעקוב קרוטנברג
    קיבוץ מגן

  2. :

    מיכאל : סיימתי לקרוא את ספרך וברצוני לשתף אותך ברגשותיי ובהתרשמותי מהסיפור על עידו. אני מקדימה ואומרת לך שקשה להתבטא דרך המחשב
    אבל אנסה.
    מאוד נהניתי. עקבתי בהתלהבות אחרי המסע המרתק והמרגש בין התחנות השונות והרבות של עידו כילד, כנער מתבגר ,כשותף ליצירת ארצינו הקטנה
    כבחור אוהב, נבגד ובוגד, כהרפתקן המחפש ריגושים, תשובות, אתגרים ובנסיון להשתיק את הכאבים,את החיפוש המתמיד בעקבות אחרי השלווה והתקווה…….
    בכיתי עם פרחיה, כאבתי עם רוחמה,כעסתי על לנה והבנתי את רונית. טיילתי בעולם ביחד עם עידו וזה זרק אותי לתקופה שחוויתי כאם ל4 ילדים שגם הסתובבו
    בעולם בחיפוש אחרי חופש ושלווה…………
    בחלק הראשון של שסיפור הייתי במתח ולא יכולתי להפסיק את הקריאה. בסוף נרגעתי כמו שקרה בעצם לעידו.
    האם אישה בעופרת יצוקה מבטא את האישה שבתוך עידו או את רגשותיהן, מעשיהן,פחדיהן ואהבתן של הנשים הרבות שמשתתפות במסע………
    כל הכבוד לך ! האם נצפה לספר שני ?
    בהצלחה !
    דבורה

  3. :

    היי מיכאל,
    הייתי אתמול בערב במועדון ומהדיון שהתפתח הצלחת לסקרן אותי ולגרום לי לרצות לקרוא את הספר. ואכן, התחלתי לקרוא אותו אתמול בלילה וסיימתי לקרוא אותו ממש ברגעים אלה ואני מנצלת את ההזמנה שלך לדיבור על הספר ולקשר איתך.
    ראשית הספר והסיפור מקסים!!! כתוב כל כך יפה והקריאה הייתה ממש בכייף ובשטף, כאילו אי אפשר לעצור ורק בציפייה למה שיקרה בעמוד הבא ובזה שאחריו. מעבר לכך נהנתי מתיאורי הנוף של מחוזות הילדות המוכרים של האזור ומאלה של ב"ש העיר שבה אני מתגוררת בשנים האחרונות. אהבתי מאוד את ה"מוזיקה" של הספר והשירים שאתה משלב בכתיבה שלו ממש פסקול ישראלי כזה שמלווה את הסיפור, כמי שמאוד אוהבת מוזיקה בכלל ושירים ישראלים בפרט זה היה תענוג. אהבתי את ה"רוח המרוקאית" והשימוש שעשית בדמות של פרחיה ובכלל היכולת שלך כמחבר להתחבר לחלק הנשי, לא חושבת שקראתי אף פעם גבר שמצליח לכתוב כל כך יפה ולהביא את הקול הנשי לתוך הסיפור ככה, זה היה מקסים. אם אכן מדובר בחוויות שלו בחלקן הן אמיתיות ושלך אשריך, כי זכית! וגם אם לא והן פרי דימיונך זכינו כולנו. אשמח להמליץ על הספר למכרי, האם הוא מופץ בחנויות?
    ושוב, תודה, תודה, תודה על חוויית קריאה סוחפת ומרגשת!!!
    נשתמע, קרן בן-שלום

  4. :

    לא זוכרת מתי נהניתי מספר כל כך כמו מהספר "אישה מעופרת יצוקה" סיפרו רומן האוטוביוגרפיה הראשון של מיכאל אוחיון. ספר מדהים, חכם, אחר. ספר שבא לי בדיוק בזמן. ספר כל כך יפה ומתובל בהומור ובחוויות שמשותפות לאנשים שכל כך יקרים לליבי.
    לא לקח לי זמן להיסחף לתוך העלילה של חייו של עידו, גיבור הספר. הוא מלא תובנות עמוקות ומשמעותיות על החיים ומגולל בפני הקורא את סיפור חייו – אנשים, נשים, מקומות בעולם, מין, עבודות, אהבה, ריקנות. שעות של שיאים וחודשים של שפל. הסופר קופץ מסיפור לסיפור, מדלג בין חוויות מהחיים בשכונה ג' בבאר שבע לאהבה בין החיים הירוקים והיפים בקיבוץ, מחוויות הצבא לשמש האוסטרלית לבין טראומות מתאילנד. קראתי את הספר ומידי פעם אני מחייכת, מרצינה מבט, צוחקת, מתרגשת, כואבת, מרימה גבות בפליאה או מתבוננת בו בעיניים גאות. מתחברת לחלק מהחוויות ילדותו שחלקם הם חוויות ילדותי.
    כשסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי תחושת תודה. תודה על כך שקיבלתי מתנה שהיא כרטיס כניסה לנשמה של הסופר. אדם שגדל לצידי בילדות.
    הספר השאיר אותי עם משפט חכם ששמעתי ממזמן : "אלה החיים היחידים שקיבלנו עם הטוב והרע שבהם". הרגשתי שגיבור הספר בהחלט ידע לקחת את הטוב והרע מתוכם ולהצמיח מהם תובנות וחוכמה.
    ספר מעולה שכתב איש מוכשר עם נשמה מדהימה, ילד צעיר שזכיתי להכיר מזמן ואדם בוגר ומעמיק שזכיתי להכיר לא מזמן.
    מומלץ בחום, אהבה והערכה!
    יעל

הוסף חוות דעת

על סודות וגילויים –

בתוכנית האימון האישי הקרויה ‘סוד הגילוי’, חותרים לחיים מתוך מודעות ומשמעות, עוצרים לבדוק מה מוחמץ במירוץ היום-יומי השוחק, ולנער את האבק המצטבר על חלומות ורצונות ושאיפות ותשוקות… מטרת התוכנית היא לאפשר להם להשתדל (ולהצליח!) להתרחש.

חמש תחנות בתוכנית, שבהן אנו מגלים דברים חדשים שלא ידענום עד כה, ומתגלים לנו באור חדש ורענן הנקי ממשקעים מאובנים – דברים שהיו והתקהו.

עתה, תוך שהם מצטללים ומתבהרים, נחשף לנו יופיינו וייחודנו, ואיתם מתגלות יכולותינו.

התחנות הן בבחינת ‘סודות’ שעלינו לגלות בעצמנו, לעצמנו.

עדיין פרק א’: קיץ שנות השבעים

הייתי ילד ואיך שהגעתי מבית הספר השלכתי את הילקוט על הרצפה. אימא אמרה לי, “בוא לאכול”, ואני אמרתי לרוב, “אחר כך”, וכבר יצאתי לשכונה. הרביתי להסתובב בשכונה עם הרבה ילדים אחרים. היינו מתאספים אחרי הצהריים בחצרות הצריפים שבמעברה. בכל יום התרגשתי מחדש, הייתי מלא ציפייה כי עולמה החברתי של המעברה היה עשיר ומגוון. היו בה דמויות מעניינות, מסעירות, אלה שנקראו ‘עבריינים’,
שלא למדו והיו עסוקים בעניינים אחרים. בחורים וגם נערים וילדים שעסקו ב’מעשים אסורים’. לעומתם, הרבה ילדים כמוני, ילדים רגילים, ‘נורמטיביים’ בהגדרה )התוודענו אליה בדיעבד, עם ההכשרה המקצועית(, ששיחקו בקלאס, מחבואים, קפיצה בחבל ושבע אבנים. והיו אלמנות בודדות לצד נכים שגם רוחם נכאה, ומשפחות מרובות ילדים של מרוקאים, טוניסאים, עיראקים ואפילו כמה רומנים )כן, אני יודע שבשביל התקינות הסגנונית עלי לומר, עולי מרוקו, תפוצת טוניס, גולת עיראק ואחינו מרומניה, אבל אני כותב באופן נאמן לדיבורנו, לאופן שבו תפסנו את זהותם(.

איזה כיף להיזכר! היו בי תום ותמימות, אך יחד איתם, כבר מגיל צעיר מאוד היו בי תשוקה ושאפתנות. רציתי להתקרב אל הבנות, להשיג לעצמי מעמד חברתי גבוה, להיות חזק ולבכות פחות. הייתי חסר מנוח ומלא סקרנות – כמיהה להכיר את העולם שהקיף את חיי המעברה אבל היא לא נגעה בו והייתה מבודדת בתוכו. ואנחנו בתוכה.

פירוש המילה ‘מעברה’ הוא שיכון משפחות במקום זמני, באורח זמני ורק לתקופת מעבר. מאוחר יותר יעברו המשפחות למקום מגורים קבוע.

בינתיים, העולים שבאו מצפון אפריקה התלהבו מהמקום החדש שאליו הגיעו בתקופת החיים הראשונה מאז עלייתם ארצה. החיים כאן דמו מעט לחיים שם, כולם באו מהמעמד הפשוט ביותר. ההכנסות היו נמוכות, הציפיות היו מעטות והצורך להתקיים היה בקדימות עליונה. הם פחות שאלו מה יהיה בעתיד ואיך נתקדם?
בשבילם, לעלות לארץ הקודש מבית ציוני, לנשק את אדמת הארץ ולתקוע בה שורש, ולקיים כאן חיי יום-יום רגילים, היה מימוש החלום עצמו. הם חיו באופוריה. חלקם בירכו על המבנה הסטנדרטי והמינימליסטי שקיבלו, ואפילו הרגישו כאילו התנחלו בווילה פרטית. אלה שהיו להם יותר מעשרה ילדים, קיבלו שני צריפים צמודים ופירקו את הקיר ביניהם, כך שכמעט לכל ילד היה חדר והתנאים נראו בעיניהם מספקים. היה להם נוח ועל פיהם היה שגור, “איזה לוקסוס”, “ברוך השם” ו”תודה לאל”, והעיקר, “העיקר הבריאות” – אְלְלָה יְחְדִינָה אוּנְקוּנוּ סְחַאח…

השנים עברו ונראה שהזמניות הפכה לקבע. רבים במעברה היו דיירי עמידר וחסרי הכשרה מקצועית, ומעטים סיימו לימודים על יסודיים. בכל בוקר היו הגברים יוצאים מהבית לעבוד עבודת כפיים הדורשת יכולות פיזיות. רבים וביניהם אמי, עבדו ב’מפעל הטכסטיל’. אחרים עבדו בנגריות, מסגריות ובתי מלאכה. היו להם ידי זהב. מן החלון הייתי רואה אותם יוצאים השכם בבגדי עבודה ולקראת סוף השבוע, היו לוקחים גם סלים, לערוך קניות בשוק לקראת שבת וחג. בשוק העירוני פגשו רבים מהשכונה שהפכו להיות ‘בסטיונרים’, בעלי דוכנים. המולת השוק, שפע של פירות וירקות טריים והמשא ומתן על מחירי המוצרים, החזירו אותם, ולו לכמה שעות, אל המקום ממנו עלו – שם חוו חוויות דומות.

שנים אחר כך החלו הכעסים, בעיקר אחרי שה’אשכנזים’ עזבו את המעברה ועברו להתגורר במקומות נחשבים יותר. גם מערכת החינוך תסכלה אותם, כשהחלה לתייג את ילדיהם ולכנות אותם ‘חריגים’ או ‘עבריינים’, ולתעל אותם למסגרות לימודיות מקצועיות, הרחק מן המגמה העיונית. שם דיברו אל ההורים בשפה שלא הבינו ולא נתנו להם כלים כדי לטפל נכון בילדיהם. ובעצם, גם אילו היו נותנים להם כלים, למי
היה זמן לזה בכלל? האבות היו יוצאים לעבוד, הפרנסה הייתה מזערית. האימהות עסקו בניהול משק הבית, בבישול, ניקיון ודאגה לילדים. בסוף היום הן היו קורסות ו’נופלות מהרגליים’. להורים לא היה זמן לדאוג לטיב הקשר עם המורים ולהשקיע בחינוך הילדים. לא שזה לא היה חשוב להם, אבל…
הילדים קיבלו את חינוכם מעצמם, וזה היה לא רע בכלל, בעיניי. למדנו להסתדר בכוחות עצמנו ולהיות עצמאיים. פיתחנו מיומנויות וכישורי חיים שרדניים, יצרנו קשרים חברתיים ונאמנויות שעמדו במבחן הזמן.

מה ששמר בכל זאת על הילדים בחוג משפחה, הוא יראת הכבוד לדמותו של אבא. רבות כתבו על כבוד האב שנשחק עד דק בעבודות דחק, ואיבד את סמכותו. יתכן ש”היופי הוא בעיני המתבונן”, ואני ראיתי לרוב, כיבוד אב שלא הופר. למשל, להידרדר לפשע, נחשב להפרה בוטה של כיבוד אב. זה היה מטיל רבב על כל המשפחה, מפיל אותה במדרג החברתי ומכתים את שמה בעיני הבריות. האב היה מקור הכוח והנהיג
את המסורת. סמכותו עצרה בעד הילדים מלסטות מן הדרך, ומנעה מהם הסתבכויות לא רצויות עם המשטרה.

במשך השנים נולדו במעברה עוד ועוד ילדים שהרחיבו את המשפחות. הן רצו להגיע לעשרה ילדים כדי לקבל עוד צריף ולחיות ברווחה. היו בשכונה הרבה רעש והמולה, הייתה שמחה רבה, והרבה אהבה הייתה. לפעמים היו גם צעקות וכעסים, אך רק במקרים נדירים התפרצה בין אנשים עוינות או שנאה. ומעל כל אלה נישא ריח התבשילים בשכונה… “לריח שמניך טובים… ריח שמנייך מכל בשמים”, אצלנו לא היו
אלה ציטוטים משיר השירים אלא מציאות חושנית ומוחשת, ויום-יומית.

אחת השכנות, עליזה, או כפי שכינו אותה, ז’יז’ה, בישלה מאכלים מרוקאיים שמהם נישאו ומילאו את הרחוב ניחוחות מיוחדים. ביום שלישי הכינה קוסקוס – כי… פעמיים כי טוב. ביום שישי הכינה דגים חריפים, ‘אש’, וניחוח ה’סחנה’ שהניחה על הפלטה לשבת, הפעיל בחוזקה את בלוטות הרוק והטעם שלי. למזלי, היה הבן שלה, יורם, אחד מחבריי, וזאת הודות להיכרות של אימא שלי עם אחותו הגדולה, מארי.

יורם נהג להכניס אותי אל ‘קודש הקודשים’, למטבח של ז’יז’ה. במטבח הייתה כירת גז לבנה של אמישראגז, ממנה עלה עשן רב. קירות האסבסט במטבח נשאו סימני פיח של אדי בישול וכתמי צבע של תבלינים. תמיד בהיכנסי לביתם הייתה ז’יז’ה על משמרתה, מבשלת.
ואולם, לפני שנכנסנו, יורם היה הולך לאיטו ומסמן לי באצבע, “ששש…”, בלי דיבורים.

הוא חשש מפני אחיו מכלוף, פן יגיע וינהם לעומתנו בתרעומת. מכלוף התגורר בצריף הצמוד לביתם, באחד החדרים שבתוך ‘מפעל הנעליים’ הקטן שהקים אבא שלהם, מרדכי. שם נמכרו נעליים ‘יד שנייה’, ותוקנו נעליים אחרות, לפי הזמנה. עבודה, ברוך השם, הייתה לו.

רעש הסירים, ריחות התבשילים וקולות של תזוזה ודיבורים, הפריעו את מנוחת מכלוף שהיה ישן עד שעות הצהריים המאוחרות, ובערב היה יוצא לבלות בדיסקוטקים.
האמת היא שדי פחדתי מתגובתו להתגנבותנו פנימה, אבל היה שווה להתגבר על החשש. הרי האוכל היה משובח, מגרה וערב לחיכי, כי תמיד הוגש לנו חם וטעים, מהביל ומתובל ולא נרתע מחריפות.
ז’יז'ה הייתה מקבלת אותנו באומרה, “אה, באתם לאכול משהו? יש מספיק, תודה לאל”! – אִילַה זִ’יתוּ תָקְלוּ שִׁי חַזָ’ה, קַיִין כִרְת אְלָלה.

יחד עם התבשיל, תמיד הייתה בצד צלחת גדולה של סלט מירקות חתוכים, שמן ולימון, מלח ופלפל שחור, וכשנגמר חיש מהר הסלט ונשאר הרוטב, היינו טובלים בשלוליתו פרוסת לחם שחור ואיתה היינו מקנחים. אוי, כמה טעים!

ההתגנבויות הללו לביתו של יורם ולאחרים בסביבה, מסיבות ובנסיבות דומות, ריגשו אותי, התסיסו, הסעירו. זו הייתה הרפתקה. כניסה בחשאי לבית של שכנים השרתה עליי הרגשה שהכול אפשרי, הפיחה בי תחושה של יכולת לתחבל, ואני אזרתי עוז, נמלאתי כוח. לא היו תיאומים מוקדמים, ולא-באמת נדרשו לנו אישורים מן ההורים.

דומה בעיניי שאין היום דברים כאלה, קירבה בלתי אמצעית בין שכנים וקשר שזור כזה, בין אנשים – עם מאכלים נפלאים ובלי מילים, אלא אלה המזמינות בפשטות, בנדיבות. ועולה בי געגוע לאותם ימים, ומציף אותי אושר על שיכולתי להיות חלק מהמקום ומהזמן הפשוט והטוב ההוא.

בינות לשאר הצריפים במעברה, בהמשכו של הרחוב ובאמצע של הכול, נישא בית מפואר מאבן. כשושנה בין החוחים הייתה הווילה של לידו, שהפכה להיות מעין ‘מרכז תרבות’ בולט בלב השכונה. המון סיפורים דמיוניים ליוו את הקמתה של הווילה המסתורית. לא ידענו בדיוק מה עיסוקיו של לידו, אך ידענו שהפעילות בווילה סגורה וססגונית. לידו היה בחור כחוש ונמוך עם אף ארוך, מטורזן למראה. הוא נראה לי מנהיגותי, בעל ידיים חזקות שנכרכו לרוב סביב מותניהן של יפהפיות צחות עור ובהירות שיער, והיה מקושר תדיר לסיפורים אפלים שנלחשו ושוערו, אך לא נאמרו מפורשות.

בתוך הווילה, באמצע הסלון, הפתיעה את רואיה בריכה קטנה שמתוכה עלתה מזרקה – מראה בלתי שכיח באותם ימים, ממש כמו בסרט. הסלון היה מעוצב לפי המילה האחרונה שבצו האופנה, כך אמרו, ואחד החדרים היה מצופה במראות שהובאו במיוחד מאירופה. אחת לכמה שבועות היו שם, בווילה המוגפת מפנינו, התכנסויות.

מבחוץ חשנו בהן, מנסים להעז להציץ פנימה. הבחנו בבחורות משתכשכות בבגדי ים זעירים בתוך הבריכה הסלונית, ובגברים לבושים בחולצות שחורות ומכנסי גברדין. עם רדת הערב הייתה בוקעת משם מוזיקת דיסקו רעשנית. המסיבות ארכו עד לשעות הקטנות של הלילה )שכנים לא הלינו על השאון המפריע לישון(, ורק מקורבים או זרים שמרחוק באו, הורשו להיכנס.

בימים שבהם יצא לידו מהווילה ופגש בנו, הילדים, הוא הפגין כלפינו הרבה חיבה ונכונות לפנק, אותן אישש בנשיקות וחיבוקים. “בואו על ידי”, היה אומר לנו בקולו השקט. באנו והוא פינק – קנה לנו צעצועים, גלידות וממתקים, ופעם אחת אפילו הכניס אותנו לתוך הווילה, כאילו היינו אורחיו רמי המעלה, ונתן לנו להשתכשך במים, בבריכה הקטנה. רק אז ראינו אותה מקרוב – בריכה עגולה העשויה מאבן שיש איטלקי באמצעיתה הזדקר עמוד אבן לבן שממנו קלחו מים ומילאו את הבריכה.

לידו דאג גם לספק עבודה לחלק מהנערים, ותמיד שילם ביד רחבה. ציפיתי לרגע שבו ייתן לי ‘הזמנת עבודה’. העבודה הייתה קשורה בפינוי שאריות בנייה או בניקיון החצר סביב הווילה, ולעולם לא בתחום האחר, במשימות הקשורות בעולם הפשע. ידעתי שהוא עבריין, אבל בעיניי הוא היה עבריין מוסרי עם לב של זהב!

באחד הימים, ליד ‘מפעל הנעליים’ של מרדכי, האבא של יורם, הוצפה מערכת הביוב.
נחלי מים קטנים ומעופשים החלו לזרום ברחובות המעברה. המבוגרים ביקשו מאיתנו לבדוק מה קרה, וכשמצאנו מאיפה מתחילה ההצפה, גילינו פתח ומתחתיו ‘סליק’ של נשק בתוך צינורות הביוב. הייתה שם תחמושת שמספיקה לארגון קטן. כמה רובים של ‘קארל גוסטב’, מחסניות, כדורים, מרגמות ואמצעי לחימה. היינו המומים, נרגשים ונרעשים, ובדרכנו לספר להורינו על הממצא שגרם להצפה. אך בטרם התרחקנו, הגיח מתוך הווילה בחור שבא בתור ה’נציג’ של לידו.

“היי, בואו הנה רגע, לאן אתם ממהרים”? נעמדנו והוא הכניס את ידו לכיס מכנסיו ושלף ערימה של שטרות כסף, וקיבץ אותנו סביב מותניו. “שבו רגע”, הוא אמר בקול סמכותי ועצור, שלא השאיר לנו שום ברירה. הבחור היה גבוה מאוד, שיערו משוח בג’ל ומשוך לאחור. הוא נראה כמו שחקן קולנוע.

“אתם יודעים כמה אני אוהב ילדים”, אמר והשפיל את עיניו. “יש לי שלושה ילדים ובקושי אני רואה אותם. כשאני איתם בחופשים, אנחנו עושים כיף חיים, נהנים מהחיים. כמה כסף שאני שופך עליהם, אבל רגוע, בלי עצבים”.

הקול שלו נעשה רך ונעים אבל בדיוק כשהתחלתי לאהוב אותו, הוא חזר פתאום להיות קשוח ואמר, “אני נותן לכל אחד מכם עשר לירות, בתנאי ששום דבר לא ייצא מכאן. אתם לא ראיתם כלום”! וחילק את השטרות, סיים ב”עופו מכאן”, וחזר לווילה.
וכי הייתה לנו ברירה? איזה כיף היה, בטח שהסכמנו! 10 לירות!!!
למישהו יש מושג מה זה עשר לירות בשביל ילד באותם ימים??? מה אפשר לקנות בסכום הזה? במושגים של ילד, זה היה אינסופי…

למשל, 100 ארטיקים לימון, 20 כניסות לבריכת ‘גלי גיל’, 30 כניסות לאולם קולנוע ‘אורות’, ואם הולכים בימי שישי לסרטים ההודים או לסרט טורקי, וכל סרט נמשך שלוש שעות, אז זה הופך להיות 90 שעות של צפייה בסרטים הכי נחשבים!… וכמה מנות פלאפל מהדוכן של אלה, אפשר לקנות בעשר לירות? כמה גולות אצל רייזנר? וכמה בנות אפשר להזמין לצאת איתן?… האיש שיצא מהווילה קנה ללא ספק, את שתיקת הילדים.

לידו ‘עבד’ בצרפת ובגרמניה ובמרבית ימות השנה הייתה הווילה שלו אטומה אל החוץ.
או אז היינו מתיישבים על מעקה הבטון ליד הווילה ומדברים, מייחלים להתרחשותו של נס שיעיד על תחייתה של הפעילות במקום.
בנות השכונה עסקו ברכילות, בעיקר על אודות הקשר שלהן עם הבנים, ואני כריתי אוזן. בערב הייתי חוזר הביתה, אך לא לחלוטין מתביית במקום האמור להיות מסוכך ומרפה מלחצים שמחוץ לו. האזנתי וגם התבוננתי.

מאוחר בלילה, כשהייתי צופה מחלון החדר שמעל מיטתי, יכולתי לראות שמירי ה’נותנת’ מתמזמזת עם מאיר החרמן. ככה התוודעתי למגעים שבינו לבינה, מגעים שבין גבר לאישה. בשבתות וחגים היו מתארחים אצלנו שכנים וקרובים, ולפעמים, באמצע הסלון היו מתנשקים ומתלטפים. הדמיון שלי, שכבר מגיל צעיר עבד, ועוד איך עבד, היה מרותק וממוגנט, והייתי מתכנן את המהלכים שאני אעשה עם נשים ביום
מן הימים. הו, אילו יכולתי להקדים אותם, הלא לא הייתה משאת נפש גדולה מזו.

בהמשך הרחוב, בקצהו השני, גרה משפחה מרוקאית בעלת שורשים חזקים. בעיניי, היא הייתה משפחה איכותית. לפני הכניסה לביתם בנו שובך יונים, ובחצר הסתובבו תרנגולות ובעלי כנף אחרים, ברווזים, כלבים, ועשרה ילדים. אהבתי את הבן שלהם, בני, שדמה לאביו, ניסים, והכרתי גם את אחיו הגדול רפי, שהיה אחד הבחורים החזקים בשכונה.

בהמשך ובמרחק של כמאה מטר מביתם, הייתה חורשת עצים. בתוך החורשה הוקם ‘גן הקומנדו הצרפתי’, ובו מדשאה גדולה, מגרש כדורסל חדש ומתקני משחקים לילדים. מעבר לגן, עמוק בתוך החורשה, הייתה חלקת אדמה חשופה. על חלקה זאת היו בני ורפי פורשים רשת מלכודות לציפורים. הרשת הייתה חצויה, כל חלק באורך מטר וחצי, ושמונים סנטים לרוחב. מתחת לרשת פיזרו גרעיני דורה.
קצות הרשת היו מסוגרים בתוך מוטות עץ מעוגלים ובסופם יתדות מעץ, שננעצו באדמה. אל היתדות קשרו חבל דק באורך חמישים מטר, ואיתו הלכו לאחור עד למקום מסתור מתחת לאחד השיחים, שם הם היו נשכבים וממתינים…

מקץ כמה דקות, בעליצות ותוך נפנוף כנפיים וציוצים רמים, היו מגיעות הציפורים אשר לא עמדו בפיתוי ורצו לטעום מהגרעינים… ואז, בבת אחת ובמיומנות שאין דומה לה, היו בני ורפי מושכים את החבל ומפילים את היתדות, ובתוך הרשת היו נלכדות הציפורים. אחר כך היו השניים אוספים אותן וממיינים. את הדרורים היו מעיפים חזרה לשמיים כי הם לא היו ממש שווים, אבל את החוחיות שלכדו מבין שיחי קוצים ודרדרים, היו מכניסים לתוך כלובים בגלל ערכן הרב בשוק המקומי.

נשמע אכזרי? אולי. בימים ההם לא חשבתי כך.
בני ניתר וצעק בשמחה, “וואו, איזה תפיסה, אולי תפסנו אפילו עשרה”, ורפי אחיו עמד שם זקוף. ראו שהוא מארגן את הציפורים בכלוב ושמעו שהוא ממלמל משהו על המכירה הקרובה והרווח שבצידה. כשהם חזרו לכיוון הבתים, קפצנו עליהם כולנו ושמחנו בשבילם. סוף סוף מותר היה לעוט עליהם בחיבוקים.

בני ורפי היו לוקחים את החוחיות – פצפונות, מצחן אדום וכנפיהן זהובות, שהרטיטו וברעידתן נראו כאילו היו מרקדות. הביאו אותן למכירה בבתי הספר ובשוק המקומי, בכל מקום בשכונה. אבות רבים היו קונים לילדיהם את החוחיות הזערוריות העוטות פסיפס של צבעים, שזרעוני חוחים שמנוניים שנשלפו מבין שיחים דוקרניים ונאספו במקורן )זה היה מזונן המועדף(, לא היסו אותן מלפטפט את שירתן כל הזמן.

בכסף שהם הרוויחו, הם קנו פלאפל טעים והזמינו בחורות צעירות לצאת איתם לבילויים. בני היה עוד ילד אבל… הוא הספיק כבר להתנשק ואותי זה כל כך הרשים.

הבנות המחוזרות שיצאו איתם, היו מושא חלומם של כל הבנים.

בשעות הערב היינו שוב מתכנסים. בני ורפי הגיעו יחד, לבושים בהידור. נראה שהם גאים בביצועיהם. יורם יצא מהבית, כנראה אחרי ארוחה, אלי הגיע מהרחוב הסמוך, צ’ארלי קפץ והתנועע כאחוז תזזית, ואבי נראה מצטרף מרחוק אל כל מה ששייך להווי החבורה, אל כולנו. אני ישבתי מנותק במקצת מהם, על המעקה. צפיתי בנעשה מהצד והייתי פחות מעורב.

אבי, או כפי שנהגו להדגיש הוריו – אברהם, היה גדול מאיתנו בכמה שנים. הוא היה לבוש ברישול ופניו היו עצובים, רוקק ומקלל לרוב.
“בני זונות, סילקו אותי מבית ספר”… אחר כך הוסיף, “מניאקים כל השוטרים”. קרץ לכולם וחייך חיוך מריר, ומיד מילא את פיו ברוק ופתח חריץ קטן בין השפתיים, לירוק לאט לאט.
אחר כך עברו לדבר על קלפים, סנוקר והימורים.
כעבור שנתיים נהרג אבי יחד עם אחיו איציק, בתאונת משאית שהובילה ירקות לדוכן של אבא שלהם בשוק העירוני.
הידיעה הגיעה לאוזניי אבל… הם היו גדולים ממני ולא הייתי בקשר איתם. אחרי יום-יומיים כבר חזרתי לשגרה. כיום ליבי נצבט על כך, אני קצת מתבייש, ואפילו נכלם.
“הרשת שבנינו ממש טובה, הצלחנו ללכוד שמונה חוחיות במכה”, אמר בני, ואחיו רפי הוסיף שהערך שלהן בשוק, עלה לאחרונה. “מכרנו כל אחת בארבע לירות”, השוויץ.
“שטויות, לא יכול להיות”, כך צ’ארלי שליווה את עצמו בתנועות קראטה נמרצות –“אה-או-אה-אוהאהא…”, בניסיון לחקות את תנועותיו של ברוס לי בסרטו האחרון, ‘שאגת הדרקון’.

בני בא ממשפחה מרובת ילדים ואני דימיתי אותו לנסיך בתוך ממלכה, לקיסר בתוך אימפריה – גברי למראה, שיערו שחור מבריק ולבושו בלוי ופשוט. הערצתי את היכולת שלו להיות שליו וחזק. הוא לא פחד מכלום ונראה ששום דבר חוץ מציד חוחיות ובחורות, לא עניין אותו. מה שהוא עשה, נעשה כבדרך אגב. על כל מעלותיו הללו, נוספה נוכחות אחיו. איתו נמצא תמיד אחיו הגדול והחזק רפי, אח גדול שתומך ומהווה משענת.

הוקסמתי מן האגביות של בני. היום הייתי מכנה אותה, נון-שלאנטיות.
אצלי לעומתו, הכול היה חייב להיות ודאי, מוחשי, מושקע וכלל לא קורה מאליו. רציתי שכר לעמלי ותוצאות מיידיות, התקשיתי בדחיית סיפוקים. ההיעדר של שקט נפשי, והיותי זקוק תמיד למילוי והטענה של חיזוקים ותמיכה )אצלי זה ניכר בבת אחת ומיד( – עוררו בי צורך תמידי להתבטא, אף אם הוגעתי את שומעיי.

בני ואני היינו נפגשים באמצע היום ומשחקים קלפים. שיחקנו ‘נובי’. כל אחד קיבל שלושה קלפים ומי שהצליח להשלים ל 21- אחרי שמשך מהקופה מספר פעמים, ניצח את התור והרוויח. שיחקנו על עשר אגורות בכל פעם ואחר כך עברנו לשחק על לירות.
באופן קבוע הייתי מפסיד אצלו את דמי הכיס שנתנו לי הוריי, שתי לירות בשבוע.
שיחקנו שעות, אבל לא כל כך דיברנו, אלא לצורך המשחק: “חלק, תורי, תורך, ניצחתי, משוך, זרוק”! בדרך כלל היינו משחקים על המדרגה שבכניסה לצריף שלו. ברם, הוא מעולם לא הזמין אותי להיכנס פנימה, למרות שמאוד השתוקקתי לזה. רציתי לדעת איך נראה תוך הבית ואיך נראה החדר שלו, ומה יש לו שם בפנים, חוץ מהכלובים, ועל מה הוא ישן? הערצתי את בני ורציתי להידמות לו.

בחבורת הבנים הייתי פחות מקובל מאשר בקרב הבנות. אצלן קיבלתי מענה על הדחפים שלי להביע את עצמי. הן היו יותר רכות ופחות כוחניות, ומוכנות לקשב.
לא הייתי איתן בתחרות ולא הרגשתי שאני נמצא אצלן בעמדת נחיתות, לכן שהיתי בקרבתן וביליתי איתן שעות רבות שהפכו לימים, שבועות וחודשים שלמים.
בגלל זה כינו אותי הבנים ‘נקבה’.
בעיני הבנים הפכתי להיות שייך לקבוצת הבנות, וכבר לא שותפתי בסודותיהם ופחתו הפעמים בהן צפיתי בציד החוחיות. גם לא הזמינו אותי למשחקי כדורגל מול שכונות אחרות. נעלבתי מעט, וזה פגע במה שנחשב בעיניי אז – כגבריות, אך המשכתי ליהנות בחברתן של הבנות.

בחברת הבנות יכולתי להפליג בדמיוני למחוזות אחרים… וגם להכיר בשוני שאיבחנתי, ביני לבין שאר החבר’ה המאצ’ואיסטים. הייתי לגיטימי בין הבנות, וכבן מזל גדי המגייס אינטואיציה ורגשות לעזרת הפרקטיקה, אושרר הדבר. הייתי חריג, אבל מקובל.
ובכל זאת, הייתה לי אפשרות להיפגש עם בנים שבאו מרחובות אחרים לשחק כדורסל במגרש שהקימו בשכונה גימל. לשם הגיע אלי דמרי שהיה כדורסלן, כל כדרור שלו וכל סבסוב, היו כמלאכתו של אומן. הוא העביר את הכדור בין רגליו והיתל ביריביו. הבנות חשבוהו לסקסי, וביניהן היה קולו חזק וסמכותי. האות חית הייתה בפיו כ’ית ושפתיו היו עבות ובשרניות.

התחלקנו לשתי קבוצות, לפעמים בזוגות, לפעמים בשלשות. היינו מתחילים לשחק בהתלהבות, רצים מזיעים וצועקים: “תמסור, תן, כנס, סל, פאול”… ועוד מילים דומות היו שם, והרבה אקשן. ותמיד, בזמן שנראה כמו אמצע המשחק, כאילו משום מקום, הגיע למגרש אלון.
אוי, אלון היקר. הוא היה מצחיק אותנו עד שזלגו לנו דמעות! קודם כל במראהו, כחוש וגבוה, מכנסיו נופלות ממנו בגלל רזונו, ושערות כסופות היו שזורות בשיערו השחור.

אלון לא נכנס לעימותים ומכל דבר הוא נחלץ בשלום ובטרם נכנס לצרות. יותר מזה, הוא היה ליצן! המציא משפטים שגויים, עיוות את גופו והתפתל, כאילו היה נוזל.
“בוא’נה ילד, אל תוריק עליהו”, “אתה בכל זאת מוריק עליהו”, “למה אתה הולך כמו תולעית”? והמשפט המנצח, המשפט שהעיראקים בשכונה וביניהם אני )בגלל אימא שלי( אהבנו: “עיראק בומבינו… והוהוהוהוהוהו”…

ברגע שאלון היה מגיע היינו עוזבים הכול ומתפוצצים מצחוק, למרות ששמענו את המשפטים פעמים רבות. תמיד הפתיע מחדש בתנועות גוף שהרחיקו לכת וריתקונו, ואנחנו אהבנו לצחוק עליו ואיתו, צחוק טוב, לא מעליב.
ההתנהלות הפנימית שלי הייתה כנראה שונה משל השאר. בגיל שנה חילצו אותי מהצריף הבוער של הוריי, לכן עברנו להתגורר בבית מאבן, ומאז, כביש חצץ ביני ובין ילדי המעברה. הם למדו בבית ספר ‘חזון עובדיה’ הממלכתי-דתי, ואילו אני למדתי ב’דגניה’ שהיה ממלכתי. בבית בו גרתי שררה אווירה לחוצה. האבא המרוקאי שלי עבד במשך כל השבוע מחוץ לבית, בסיני, ואימא עבדה בתפירה במפעל טכסטיל.
ביום חמישי בערב היה אבא חוזר מהעבודה בחוץ, מריח משבבי מתכת ועדיין לבוש במדי צבא שהפכו לבגדי עבודה.
אני יכול עדיין להריח את הריח ואף להתגעגע אליו, אל הריח שהציפני בזמן שנכנס הביתה. הוא היה מוציא מהתיק שנשא, חטיף ‘מני מוטו’ של בוטנים, ומחלק ומעניק.
כך היה מפצה אותנו על כל השבוע בו נעדר. בסוף השבוע היה אבא שלי זקוק למנוחה – בערב שבת עשה קידוש ובשבת האזין ל’שירים ושערים’, תוכנית הספורט המשודרת מיני אז, בקול ישראל. גם אל המשחקים של ‘הפועל באר-שבע’ היינו הולכים לפעמים.
הלכנו ביחד ברגל כדי לא לחלל את השבת, עד לאצטדיון ‘וסרמיל’ )זה שאחר כך עשו עליו סרט – סרט טוב, לא-רק לאוהבי כדורגל(.
מצחיק, כיוון שלשמוע רדיו ולשלם על כרטיס הכניסה למשחק, היה מותר.
במוצאי שבת היה אבא נרדם מוקדם וביום ראשון בעלות השחר, קם מבלי להיפרד, ויצא לנקודת האיסוף במרכז העיר, אל ההסעה למחנה ‘רפידים’ בסיני. מיד בצאתו, כבר ביום ראשון, היינו עוזבים את הבית שלנו ועוברים להתגורר עד יום חמישי בערב אצל הסבים העיראקים שלי, משפחת עג’מי. למה בעצם, אני מציין באובססיביות את מוצאי? אני חושב שהמפגש, נכון לומר, החיכוך, הקונפליקט שבין הוריי, נבע גם מהבדלי מזג מנטליים, והיה יותר מאשר אישי…

אימא סיפרה לי פעם על ילדותה בעיראק. היא נולדה בבגדד וכשהייתה ילדה קטנה בת חמש או שש, נהגה אימא שלה – הסבתא שלי – לשלוח אותה לעשות קניות. היא זוכרת את עצמה הולכת יחפה בין הסמטאות הצרות, בתוך שבילים צרים מרוצפים באבן, שבצדדיהם בתים גבוהים ועתיקים, וגם בקתות בוץ. היא התהלכה ללא פחד, כמו בתוך חלום הייתה מרחפת לאורך הדרך. ולבסוף, הייתה משלימה בחיוך את משימת הקניות שהטילה עליה אמה, לקול תשואות ומחמאות של אחיה ואחיותיה.
יותר מזה אינה זוכרת, וגם זה נראה לה כהזייה שנגוזה כאשר עלתה משפחתה ארצה.
ובכל זאת יודעת אמי להגיד שבזכות זה, היא אישה מלאת שמחת חיים ונוטה לנתינה מבלי חשבון, בנדיבות אמיתית. יש לה הרבה חברים וחברות המעירים לרוב, עד כמה היא תורמת להם ולחייהם. ואף על פי כן, נראה שעם נישואיה לאבא שלי, היא שכחה וזנחה את כל החלומות שלבטח היו לה קודם, ואיני יודע מה הם כי אימא אינה מדברת עליהם. ממש ובמפורש, קברה אותם בליבה. מאז שאני זוכר את עצמי, אני מבין שהיא חשה תסכול מחיי הזוגיות שלה, במציאות היום-יומית שלקתה בחסר רב. היא הייתה לבדה – עובדת במפעל הטכסטיל עד שעות הערב, ואחר כך חוזרת לבשל ולהאכיל אותנו, להיות איתנו בטוב וברע.

במקרים שאכזבנו אותה בהתנהגותנו, ז’תומרת, נהגנו כילדים לא מחונכים, היא הייתה צועקת ומקללת אותנו בשפה העיראקית, אותה תיבלה בעברית. אימא קיללה בחריפות רבה יותר, כאשר כעסה באמת. בדיעבד אני מבין שהכעס הזה היה אות ועדות לבדידות, ונועד לא רק לשפוך עלינו תוכחה, אלא גם לאפשר לה פורקן מחוסר הסיפוק שלה מן הקשר עם אבא שלי.

לפעמים, כילדים, היו לי ולאחי דרישות. היה לנו צורך לשאול שאלות, רצינו לקבל יחס טוב ומילים טובות ובמקום לתת מענה, היא הייתה צועקת, “שאבא שלכם ימות היום”, ובעיראקית זה קצר יותר,”לאבאש אבוק”!
אימא נהגה להנמיך את דמותו של אבא בעינינו, ובכך נקמה את היותה לבד ונמצאה לה דרך לשאת את הכעס. אני יכולתי להבין כבר מגיל מאוד צעיר, שהוריי אינם מתאימים זה לזו אבל לא יעזו להיפרד לעולם…! נשמע מבאס, נכון?
זהו, שלא בדיוק, כי בין רגעי הכעס והתסכול, לאימא שלי הייתה באמת שמחת קיום סוחפת. נשמת הילדה הקטנה שהייתה, שטיילה כחולמת בהקיץ ברחובות בגדד, אותה הצפינה והשתיקה בליבה, לא משה ממנה במשך כל החיים, ולא-פחות משחירפה וגידפה, היא גם תמכה וחיבקה ונישקה, הרעיפה עלינו אהבה וחום.
בגלל אימא שלי, אני חושב שדווקא ממקום של כישלון וכאב צומחת ישות חדשה, והיא לעתים קרובות, מימוש מחודש של אישה המבקשת חיים איפה שהצמיתו לה אותם, היכן שנאלצה להחמיצם.

ויש לי גם שני אחים שאני אוהב, ועוד קשרים אמיצים יותר ופחות, עם חברים כאלה ואחרים. האם תמה רשימת המלאי והמצאי שלי?

אני מבין ש’ברחתי’ מהאכזבה המכאיבה על הזוגיות המוחמצת של הוריי, ומהכישלון להיות מקובל בקרב הבנים, אל מפלט של מחשבות על דברים נעימים. כבר אז התחילו חלומותיי בהקיץ על אהבה ותשוקה, לבלי יכולת להבחין ביניהן… אך לא רחק היום, ומצאתי חבר שחיבר ביניהן בחן.

באותה תקופה הגיעה להתגורר בקרבת ביתנו, משפחה חדשה ממוצא גרוזיני, ולה שלושה ילדים חמודים. מהרגע הראשון נוצר בינינו קשר טוב. הם באו ממקום אחר ולא היו שייכים למעברה. לאח האמצעי קראו ארון שוילי, ובתוך כמה ימים הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה לו שיער בהיר וחלק, עיניים מבריקות, גומות חן וחיוך תמידי.
הצירוף של כל אלה בפרצופו, היה שובה לב.
ארון תמיד האיר לי פנים, הזמין אותי בלבביות לביתו והתארח אצלנו. יותר מכול, הוא היה השותף שלי לפנטזיות המיניות. היינו מחפשים הזדמנויות לשחק עם הבנות, ובתוך המשחקים היינו משתרעים על בנות השכונה שהיו חשופות למחצה, מרחרחים את גופן, נושמים את ריחן ומנשקים בלחיין. זה לא היה אישי, כל הבנות ריגשו אותנו מעצם היותן בנות. עדיין לא העזנו להרחיק לכת בגישושים המיניים הבוסריים, אבל
הרגשנו ‘גברים’ וזה מילא את החסרים האחרים.

טוב לי להתעסק בעצמי, מה יותר מעניין מזה?! אבל בעצם, אני מגלה שטוב יותר להיפתח אל הזולת. אמנם אני מצטיין בלהיות עם עצמי ודווקא משום כך, מאתגר אותי להתחבר לעולמם של אחרים. זה ייטיב איתי, יאפשר לי לבחון דמויות שחצו את חיי ולהעניק תשומת לב מחודשת לאלה שעזבתי. כאלה שאת נוכחותם ביטלתי, וכאלה הסובבים אותי ומשפיעים, אפילו מבלי דעת על מעמדם בתולדותיי. זהו זמן
נפלא לצאת מעצמי ולהקשיב.

הסיפור הזה נעשה מאתגר והשחזור מרתק, ובאמת עושה לי טוב.
למשל, אבי הנער, זה שצועק ומקלל ויורק. מה העסיק אותו בימים שלפני מותו, ומה היה בחלומו? מה הייתה מערכת היחסים של הוריו? לתוך מה הוא התעורר בבוקר? מי הכיל את תסכוליו הילדותיים ומה הוביל למותו?
זאת ועוד רבות, רבות מאוד… עכשיו אני חייב לדעת ומוכרח לברר.
ולמשל, צ’ארלי הילד שאחרי סרטי קראטה היה יוצא לרחוב וצועק, “או או או הא הא”, וחובט בדמות דמיונית באותן ארבע-חמש תנועות מוכרות. שדוף ומצחיק וכינויו ‘אוליב’ )זו האישה של ‘פופאי’(, ומדברים בו כעל מי ש’עף באוויר’. פעם הוא היה תוקף אותי במכות ולמרות כל מה שאמרתי עליו קודם, אני הייתי זה שמתקפל מפניו.
אז במה אתעסק עכשיו, בזה שהייתי עדין וחלש ממנו, או בזה שהייתה לו הפריווילגיה להרגיש חזק לידי?

ומה עם בני המנהיג, השותף שלי למשחקי ‘נובי’? מה אני יודע עליו היום? אני יודע שהוא גבוה ובעל שרירי פנים המשקפים כוח ומנהיגות, ושיערו שחור וגולש. מה מילא את עולמו הפנימי? על מה הוא חשב, ואת מי הוא כן שיתף במחשבותיו?
אני לוקח על עצמי משימה – ללכת בעקבות הדמיון שלי ולהיכנס לתוך עולמם. אחיה כבן משפחה שלהם כדי להיות קרוב. כה קרוב, עד שאוכל להקשיב להם וללמוד לאהוב אותם מחדש…

 

המחבר, מיכאל אוחיון – מקיבוץ עין השלושה באזור עוטף עזה – מרחק שני ק"מ מגבול הרצועה, הוא עובד סוציאלי קהילתי ומאמן אישי.

X