אישה לבדה | לרכישה באינדיבוק
אישה לבדה

אישה לבדה

שנת הוצאה: 02/2016
מס' עמודים: 302
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74

אישה מאבדת את בעלה ואת אחותה, שמתו זה אחר זה, ומתקשה להאמין שתוכל למצוא שוב שמחת חיים. היא נוסעת עד לקצה העולם כדי למצוא שם (אולי) מקום שבו תוכל לרדת ממנו, מאותו עולם שהתרוקן בבת אחת מאהוביה. עד לניו זילנד היא נוסעת, רוכבת שם על זוג אופניים. אנשים שנקרים בדרכה תוהים: איך היא נוסעת כך לבדה?  "והיא המשיכה, לָבֶטח," כותבת המספרת של הספר הזה ממרחק השנים. "לא איש ולא חיה לא נגעו בה לרעה. וגם לא לטובה… לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית."

גיבורת "אישה לבדה" היא בת-דמותה של אילנה המרמן, מתרגמת, עורכת ופעילה פוליטית. שם, בקצה העולם, היא מצאה את סוד החירות האישית שלה: היכולת לנוע ממקום למקום ללא התחשבות בגבולות פנימיים וחיצוניים. ויחד עם החירות – נמצאה לה גם שמחת חיים. והחלטה: לצאת למסעות ברחבי הגדה המערבית, לפגוש נשים, גברים וילדים, להקשיב לחלומותיהם ולתעד את חייהם תחת הכיבוש הישראלי. היא החליפה את האופניים במכונית פורד-פיאסטה אדומה ויצאה למסעות המתרחשים קרוב לביתה, אבל רחוק מתודעת בני עמה היהודים.

אישה נוסעת לבדה ופוגשת כפריים שנפשה נקשרת בנפשם. היא פוגשת הורים שמבקשים להגשים חלומות פשוטים של ילדים, כמו בילוי על חוף ים. היא מצטרפת לביקורי בני משפחות בבתי כלא, נדחקת במחסומים עם אלה שמבקשים לעבור לשטח ישראל בניסיון למצוא עבודה. היא מתקרבת לכל האנשים האלה שאנחנו, ישראלים רבים כל כך, לא שומעים ולא רואים. והיא כותבת עליהם ועל חייהם – כאן, בספר הזה.

והיא לא רק מתעדת: לעתים היא מעורבת בחייהם ממש, נדרשת לעשייה, אם תרצה בכך או לא. בין אם זה בעבור אדם שזקוק לעבודה ומבקש שתבריח אותו בתא המטען של מכוניתה; בין אם זה אסיר שמבקש ממנה לקנות לו זוג משקפיים; ובין אם אלה ילדים פלסטינים שהיא לוקחת – בניגוד לחוק הישראלי אך בצו המוסר הפשוט – לטיול בגן החיות.

"אישה לבדה" מתעד סיפורים וזיכרונות מחייה של אילנה המרמן בחמש-עשרה השנים האחרונות, וכן משנים שבהן ביקרה ברצועת עזה. כמה מהרשימות התפרסמו בעיתון "הארץ", אך רובן מסופרות כאן לראשונה. זהו תיעוד שבוחן בזעם ובכאב את עוולות הכיבוש הישראלי, מבעד לעיניה של "אישה מצחיקה קצת […] לא כל כך זריזה להשתלב בסביבה, בעיקר כשהיא משוטטת במחוזות זרים לה."

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אישה לבדה”

בקרוב…

בארץ המַאוּרים

 

"אַת לבדך? אישה לבדה לא מטיילת פה ככה," אמרה לה בעלת הפונדק הקטן שהיא התחילה ממנו את מסע האופניים שלה באִיסט קֵייפּ שבניו זילנד. "אישה לבדה לא רוכבת פה על אופניים בכבישים הריקים האלה. ישדדו אותך. אולי אפילו יאנסו. גרים פה ילידים. פה ארץ המַאוּרים. הם אלימים לפעמים, המאורים. הם לא יבינו אותך, ואַת לא תביני אותם. אל תצאי לטיול שלך, תוותרי, תחזרי!"

"אַת לבדך? A woman on her own? את לא פוחדת? אישה לבדה לא הולכת פה בשבילים!" אמרו לה האיש והאישה שבאו לעומתה בשביל שהלכה בו אחרי שקשרה את אופניה אל גדר ויצאה לטיול רגלי וכעבור שעתיים-שלוש חששה שתעתה כי התרשים בשחור-לבן ששימש לה מפת דרכים לַטיול לא היה חד דיו, ולכן היא שמחה לראות את שני המטיילים בנוף הגבעות הזה שעד עכשיו ראתה בו רק פרות וסוסים וכבשים. ושאלה אותם אם היא הולכת בדרך הנכונה. "כן, זו הדרך הנכונה, אבל אל תלכי פה לבדך, אישה לבדה לא הולכת פה בשבילים, תחזרי!" הם אמרו והזעיפו אליה פנים והמשיכו בדרכם והלכו והתרחקו בכיוון ההפוך.

זה היה היום השני של מסע האופניים שלה באיסט קייפ שבניו זילנד.

מהי הדרך הנכונה, מנין לאן? את השאלה הזאת היא שאלה את עצמה לא פעם בשנתיים הראשונות של האלף השלישי, שהתחיל רע מאוד בחייה האישיים. שָׁאלה וגם ענתה: הדרך הנכונה בשבילה עכשיו היא אל קצה העולם. הדרך הנכונה בשבילה עכשיו היא מן המוות שלקח לה לנגד עיניה בשנה אחת, לא, באחד-עשר חודשים, לא, בנצח שלם, את בן זוגה ואת אחותה היחידה — מן המוות של שני האנשים האלה, מהסתלקותם הסופית והמוחלטת, אל קצה העולם.

אולי אפשר לרדת ממנו שם, מהעולם?

והיא פרשׂה לפניה מפה בדירתה שבשכונת קטמון שבירושלים, את מפת העולם, וריחפה על פני המפה בעיניה והוליכה והסיעה עליה את אצבעותיה ובחרה בניו זילנד. ובניו זילנד בחרה בקצה הצפוני-מזרחי של האי הצפוני, איסט קייפ. ובאיסט קייפ בחרה בעיירה פלונית להיות לה נקודת מוצא למסע אופניים.

ויצאה לדרך.

תחילה טסה יותר מעשרים שעות בשלושה מטוסים. נחתה בשני נמלי-תעופה והמריאה מהם ונחתה בנמל-תעופה שלישי ולא המריאה עוד כי אם נסעה לעיר אוֹקלנד. ונשארה שם ימים אחדים ושכרה לה אופניים ורכבה עליהם אל תחנת האוטובוסים וקנתה כרטיס לה ולאופניים לנסוע עמם אל העיירה הפלונית באוטובוס. את האופניים דחקה אל תא המטען הצר והגבוה שהיה בירכתיים, דחקה ודחקה עד שניצבו איכשהו על הכידון, תקועים בין מזוודות וצרורות בתנוחה לא טבעית ולא מכובדת להם, והלכה לשבת בקדמת האוטובוס. ונסעה ונסעה ונסעה. תשע שעות תמימות ארכה הנסיעה הזאת וכשהגיעה אל העיירה ונכנסה אל הפונדק הקטן וביקשה חדר ללון בו שאלה אותה בעלת הפונדק לאן פניה ואם היא לבדה, ואמרה לה: "A woman on her own? לא, אי-אפשר! אישה לבדה לא יוצאת פה למסעות אופניים, פה, בארץ המאורים הפראית. תוותרי, תחזרי לאוקלנד."

אבל היא לא חזרה כמובן, מה פתאום, כי אם השכימה קום בבוקר המחרת וניגשה אל האופניים שעמדו בֶּחצר וביקשה להעמיס עליהם את התרמיל שלה לקראת היציאה לדרך. ולא הצליחה בשום אופן. בשום אופן לא היה אפשר לקשור אותו אל הסַבּל כמות שהוא, תָפוּח ושמן ומרובה כיסים, בלי שיתהפך ויישמט פעם לצד זה ופעם לצד זה. ואז היא הטילה אותו ארצה בזעם וגחנה עליו ופיתחה את אבזמיו וריפתה את שרוכיו והשליכה כרבע מתכולתו אל מְכל אשפה שעמד שם, ושבה וחיברה את אבזמיו ומתחה והידקה את שרוכיו והרימה אותו וראתה שלא כחש אלא מעט ובכל זאת השכיבה אותו על הסַבּל והתחילה לחבר אותו אליו ברצועות האלסטיות שהביאה עמה, מושכת ושוזרת וכורכת ומותחת אותן ומחפשת אחיזה לקרסיהן בצינורות השלדה, במוט האוכף ובמזלג האחורי, במקומות שלא נועדו לזה כלל, והקרסים ניתקו וניתרו ופגעו בכפות ידיה והכאיבו והכעיסו, ושוב היא תפסה וצבטה אותם בין אגודל לאצבע והוליכה אותם אל נקודות אחיזה אחרות ואָנסָה אותן לקבלם עד שהיה התרמיל האדום מסובך ומלופף וחנוק באֲסוריו וכפוּת אל אחורי האופניים והוא עקום וגבנוני ואף על פי כן רובץ תחתיו אֵיתן. ואז היא עלתה על האוכף, השתדלה לשווא להדוף קצת בגבה את התרמיל שכיס מכיסיו נדחק ונלחץ אל ישבנה, ויצאה לדרך.

ונוכחה מיד שיש תקר בגלגל הקדמי.

ושבה וירדה מעל האוכף והשתוחחה ובֵירגה את ציר הגלגל ומשכה אליה את הגלגל עצמו והזדקפה והחזיקה אותו בידה וחשה בגבה והתיישבה על הארץ. והעמידה מולה את הגלגל האלמן ובעזרת כפית הפלסטיק הצהובה שנועדה לזה הוציאה במאמץ גדול את שׂפתי הצמיג הנוקשות ממסילתן על החישוק סביב-סביב והוציאה מהצמיג את הפנימית הפגומה והשליכה אותה בתנופה הצִדה ושלפה מאריזתה והתירה מגלגולה פנימית חדשה וניפחה אותה קצת בפיה והשחילה אותה בזהירות סביב-סביב חָלָק-חָלָק אל חוּבּוֹ של הצמיג והחזירה במאמץ גדול עוד יותר את הצמיג אל מסילתו סביב-סביב, ובתוך כך הקפידה שוב להיזהר שלא תתקפל הפנימית הדקה החדשה במְעִי הצמיג העבה, והחזירה את הגלגל עם צירו אל מקומם בקדמת האופניים והבריגה, וחילצה את המשאבה הקטנה מתושבתה על שלדת האופניים וניפחה את הגלגל כמיטב יכולתה, ועלתה שוב על האוכף ודיוושה ויצאה שוב לדרך —

לדרך אל הכבישים שסימנה במפת הכבישים המפורטת של איסט קייפ להיות לה מסלול רכיבה של עשרה ימים לאורך חוף האוקיינוס, מצפון לדרום, ואל השבילים שבחרה בהם במפות אחרות לסטות אליהם מהכבישים וללכת במסלולים הרגליים שהם מציעים, מסלולים שלאחדים מהם אפילו מצאה באוקלנד, בלשכת מידע לתיירים, תרשימים מצוירים ביד, מפורטים אם כי לא חדים דיים. והנה, כבר במסלול הראשון אמרה לה אותה אישה שטיילה עם בן זוגה שהיא בדרך הנכונה אמנם וזה המסלול, אבל אישה לבדה, a woman on her own, לא הולכת פה בשבילים, פה בארץ המאורים הפראית. ישדדו אותך, יאנסו, אולי אפילו ירצחו.

A woman on her own? שאלה אותה על שפת נהר בארץ המאורים גם האישה המאורית הראשונה שפגשה בחייה. היה אִתה עם האישה המאורית גם איש מאורי, כבר לא צעיר אבל עדיין חסון וטוב תואר, לבושו רגיל שברגילים, מכנסי ג'ינס כחולים בהירים ומעיל רוח כחול כהה, והייחוד האחד שמצאה בו — אולי מפני שאת עיניו, שאולי היתה להן צורה מוארכת מעט כמו לעיניה של האישה, הסתירו משקפי שמש גדולים — היה שבפיו לא נשארה עוד אלא שן קדמית אחת, שן קדמית אחת ויחידה בתוך חיוך גדול בפנים סגלגלות נאות, לא בהירות אבל גם לא כהות מאוד.

לאיש ולאישה המאורים היתה סירת מנוע קטנה להשיט בה מטיילים על הנהר אל יערות הגשם — ככה היה כתוב על השלט שבגללו היא סטתה מהכביש: שעה אחת של שַיט תמורת תשלום נקוב, לא זול אבל גם לא יקר מאוד. מאחר שחוץ ממנה לא היו שם מטיילים בעת ההיא — ואכן בעלת הפונדק של לֵילהּ הראשון במסע אמרה לה שעונת הטיולים עוד לא התחילה ולכן היא תהיה עוד יותר לבדה בדרכים — רק היא יצאה עם האיש לשוט על הנהר. לבדה יצאה אתו כי האישה האחרת שהיתה שם, האישה המאורית שהיתה בוודאי אשתו של האיש המאורי, לא הצטרפה אליהם אלא נשארה על שפת הנהר, ואִתה נשארו האופניים והתרמיל.

שעה שלמה השיט אותה האיש בסירת המנוע הקטנה שלו. היא ישבה על הספסל שמאחור והוא ישב על הספסל שמלפנים, אפוד הצלה צהוב-לבן מולבש על מעיל הרוח הכחול שלו וגַלגל הצלה צהוב-לבן, תואֵם לאפוד, מושחל על צווארו. הַסירה שטה בנהר ונכנסה אל בין חמוּקֵי יער של שרכים ענקיים והערוץ הלך וצר בין מורדות ירוקים תלולים של צמחייה משולחת רסן שהלכה והצטופפה, הלכה והתגוונה בשׂיחים ובעצים גבוהים ויריעותיה הנופלות מִגְבָהים הלכו וקרבו אל הסירה עד שנִדמו כמתכוונות לסגור על האיש והאישה היושבים בה. מפעם לפעם כיבה האיש את המנוע והניח לסירה להשיק לשפת הנהר והניח לאישה שהוּת לצפות בכל השִפעה הפראית הזאת. לצפות בִּדממה, כי הוא לא דיבר, הוא גם לא חייך עוד, לפעמים הראה בידו להיכנשהו, אולי אל איזה צמח מיוחד, אולי אל איזו ציפור, והאישה שאתו צמצמה ואימצה את עיניה ולא ראתה כלום בסבך המַאפֵּליה הכבירה ומבוכיה ומסתוריה. אחרי כחצי שעה סובב האיש את סירתו לאחור וכעבור עוד חצי שעה חזרו המשיט והנוסעת שלו אל המקום שיצאו ממנו. ומיד הופיעה האישה האחרת ועזרה לאיש לקרב את הסירה אל הגדה, אל מקום עגינתה, והושיטה את זרועה אל הנוסעת ועזרה לה לצאת מהסירה המתנדנדת מעט ולעלות אל הגדה.

הנוסעת ייצבה את עמידתה על הקרקע ומיד הביטה לבדוק אם האופניים עודם במקום שהשאירה אותם וראתה שכן, האופניים שם והתרמיל גם כן, חנוק וכפוּת אל הסַבּל ואל השלדה בשתי-וערב המגושם של הרצועות האלסטיות הצבעוניות. האישה הלבנה שילמה לאישה המאורית את דמי השיט ואז האישה המאורית שאלה אותה: "את מטיילת לבדך? A woman on her own?" ומיד הזהירה: "זה לא טוב. לא טוב בכלל. את צריכה להיזהר, לשים לב, אולי כדאי שתדעי לפחות להגיד 'שלום' במאורית, כדי שתירָאי קצת יותר ידידותית," ככה היא אמרה ולימדה אותה את המילה "שלום" במאורית, והאישה הלבנה הסתכלה בה ולָהֲגה אחריה את ההגאים. "אולי כדאי שתחייכי קצת," רָמַז לאישה הלבנה החיוך של האישה המאורית שעדיין היו בו כל השיניים, והאישה הלבנה אמרה goodbye והשתדלה לחייך, ואולי אפילו חייכה, והתביישה קצת וניגשה מהר אל אופניה ורכבה משם לדרכה.

אבל לא היה לה למי לומר שלום במאורית בימים הבאים באיסט קייפ שבניו זילנד. מעֶבְרו האחד של הכביש הריק שרכבה בו נראו לכל מלוא העין גבעות רכות ירוקות זְרוּיוֹת כבשׂים לבנים, ואולי כבָשׂות, ומעֶבְרו האחר צנחו מדרונות תלולים מגוּדלֵי שרכים ירוקים אל הים הכחול.

פעם אחת ראתה לא רחוק ממנה עדר פָּרים מתקרבים אל הכביש. ונבהלה: אולי הם אלימים, אולי יתקפו, ינַגחו, יבעטו, יהרגו. היא נעצרה אבל לא ירדה מעל האופניים כי אם נטעה את רגליה באספלט מכאן ומכאן וצפתה בפרים שעברו עכשיו את הכביש לאִטם, כהים ועצומים. ואז שׂמה לב אל טנדר שעמד בצד הכביש, קרוב מאוד אליה. מהטנדר יצא גבר ומחלון הנהג הביט גבר אחר. הם לא היו מאורים, הם היו לבנים, ובכל זאת לכי תדעי, אולי הם אלימים, יתקפו, יאנסו, ירצחו. הגבר שיצא מהטנדר מתח את זרועו האחת והיה כמַתווה גבול לַפָּרים העוברים, גבול בינה ובינם. עד שעבר הפר האחרון. ואז הפנה האיש את גֵווֹ ואת זרועו אליה וסימן לה להמשיך בדרכה.

והיא המשיכה, לָבֶטח, לא איש ולא חיה לא נגעו בה לרעה. וגם לא לטובה. אישה לבדה. מדוושת על אופניים בכבישים הריקים, הולכת בנפתולֵי שבילים ומשעולים, יורדת בזהירות במדרונות המשתפלים אל החוף, מפלסת לה דרך ברגל בין שרכים ענקיים, לצד האופניים שכידונם לפות חזק בכפות ידיה ומעצוריהם מהודקים, ומתפרקדת על שפת מפרצונים קטנטנים, לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית.

אילנה המרמן-ניראד נולדה בחיפה וחיה בירושלים. היא מתרגמת, עורכת וסופרת, ומעורבת מאוד בחיים הפוליטיים בישראל.

 

עם הסופרים שתרגמה מיצירותיהם נמנים גוסטב פלובר, אלבר קאמי, לואי-פרדינן סלין, פרנץ קפקא, ברטולט ברכט ופרידריך ניטשה.

 

רשימות הספר "אישה לבדה" הן מבחר מתוך רשימות שנכתבו במשך כמעט שלושים שנה, מ-1987 עד 2016. על הספר הזה היא מעידה: "הסיפורים סיפורים והעובדות עובדות והמחשבות נכונות. השמות רובם בדויים והאנשים רובם חיים וקיימים והמתעדת כבר בת יותר משבעים."

 

ספרים קודמים פרי עטה: ספר המסות "הנאציזם בראי הספרות הגרמנית החדש החדשה" (הקיבוץ המאוחד 1984); הספרים התיעודיים "משוררים לא יכתבו שירים: סיפורים ותעודות" (עם עובד 1990, עם רולי רוזן) ו"מביירות לג'נין. מלחמת לבנון 1982/2002" (עם עובד 2002, עם עירית גל); ספרי התיעוד האישיים: "במזל סרטן, מסע לבלי שוב" (עם עובד 2001, עם יורגן ניראד) ו"במחוזות זרים, סחר בנשים בישראל" (עם עובד 2004).

X