אישה חלופית | לרכישה באינדיבוק
אישה חלופית

אישה חלופית

שנת הוצאה: 2011
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 39
- 39

בקה וויטני בילתה את כל חייה בידיעה שמשפחתה המיוחסת התנכרה לה כשהיתה תינוקת, ולכן, כשהיא מקבלת זימון לשוב אל בית אבותיה המפואר, היא מתמלאת בסקרנות.

תיאו מרקו גרסיה זקוק לרעיה, או לפחות למישהי שנראית דומה להפליא לארוסתו הידועה לשימצה, ובקה עשויה להיות התחליף המושלם . . .

העסקה: התחזות ליורשת לבית וויטני בתמורה להון שמלכתחילה היה אמור להיות שלה.

אבל בדרך היא צריכה להיזהר. להיזהר לא להתאהב בבעלה…

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אישה חלופית”

בקרוב…

1

הבית לא השתפר בכלל מאז שהיא ראתה אותו לאחרונה. הוא התנשא מעל לשדרה החמישית של ניו-יורק כמו איזו מטרוניתה מכובדת שירדה מנכסיה, אלגנטי וכעוס בסגנון של ימי הזוהר שחלפו ולא ישובו. בקה וויטני ישבה בטרקלין הגדול והצונן, העמוס בציורים שערכם לא יסולא בפז ופסלים מעיקים במידת הדיוק האנטומי שלהם, וניסתה להעמיד פנים שהיא לא שמה לב לאופן בו מביטים בה שני קרובי המשפחה שלה לכאורה. כאילו נוכחותה שם, בהיותה בתה הלא חוקית של אחותם המנוחה אשר נושלה וגורשה מחיק המשפחה, מזהמת את האוויר בבית.
אולי זה באמת נכון, חשבה בקה. אולי זוהי אחת הסיבות שהבית הגדול והמתנשא הזה מרגיש כמו אחוזת קבר חסרת נשמה.
הדממה המתוחה – שבקה סירבה להיות זאת שמפירה אותה, מאחר שהיא זאת שהוזמנה לכאן הפעם, ולמרבה המזל כבר לא היתה תלויה בחסדיהם – נשברה לפתע על ידי קול חריקה חרישי של דלתו המקושטת של הטרקלין.
תודה לאל, חשבה בקה. היא היתה חייבת לשלב בכוח את אצבעות ידיה בחיקה, להדק את לסתותיה, למנוע את המילים המרירות שהתאוותה לומר להם מלהישפך מפיה. תהא מה שתהא ההפרעה הזאת, היא קיבלה אותה בהחלט בברכה.
עד שהיא הרימה את עיניה וראתה את הגבר שנכנס אל הטרקלין. משהו שדומה לאזהרה, לתחושה של ציפייה, צמרר כאילו את עורה, גרם לו לרטוט בתגובה להופעת האיש. גרם לה לשבת זקופה יותר במושבה.
"זאת היא הבחורה?" הוא שאל, וקולו היה כמו רעם חרישי ומתגלגל, עם טון נמרץ ותובעני.
הכל – מאזן העוצמה, הפוקוס, האוויר המתוח – הכל השתנה באופן מידי; עזב את הדודה והדוד המחרידים, אותם היא לא תיכננה לשוב ולראות עוד אי-פעם, לעבר הגבר גדל הגוף והאפל והמצמרר, שהתנועע בחלל כאילו הוא מצפה מהעולם כולו לזוז ולהתאים את עצמו אליו – ובביטחון עצמי שהעיד כי בדרך כלל, זה בדיוק מה שקורה.
בקה הרגישה איך שפתיה נפשקות קמעה כשעיניהם נפגשו, מעל למאות שנים של שכיות חמדה ולמבטים הנרגנים של שני האנשים הנוראים הללו שזרקו את אמהּ לפני עשרים ושש שנים, אל הרחוב, כמו פיסת אשפה לא רצויה. עיניו היו מהפנטות, בצבע הענבר העשיר שלהן, והן גרמו לה למצמץ. גרמו לה לתהות אם המפגש הזה באמת הפחיד אותה.
מי הוא?
הוא לא היה גבוה במיוחד, לא הרבה יותר ממטר ושמונים, אבל הוא היה… נוכח. איתן טבע שאין להתעלם ממנו, כאילו איזה זרם חשמלי חזק עבר דרכו. הוא היה לבוש באותם בגדים שכולם לבשו בעולם האטום וההרמטי הזה של הון וזכויות יתר – בגדים יקרים מאוד. אלא שבניגוד לקרובי המשפחה הטרחנים שלה, בחליפותיהם ובצעיפיהם ושאר הקישוטים הראוותניים שלהם, אצלו הכל היה פשוט. מינימלי. רב עוצמה. מרשים. סוודר באפור כהה שנצמד אל המבנה המושלם של פלג גופו העליון, ומכנסים כהים שהדגישו את עוצמת ירכיו ואת מותניו הצרים. הוא נראה אלגנטי ובסיסי בעת ובעונה אחת.
הוא הביט בה, כשראשו מוטה מעט לצד אחד בבחנו אותה, ובקה נעשתה מודעת לשני דברים בכל תא שבגופה. הראשון, שהאיש הזה מסוכן בצורה שהיא לא יכולה ממש לתפוס – למרות שבקלות היא ראתה את האינטליגנציה החדה שהוא הקרין, המשולבת במין להט חסר כל רחמים. והשני היה העובדה שהיא חייבת להתרחק ממנו. תיכף ומיד. בטנה התהפכה ולבה הלם בעוז. משהו בו פשוט… הפחיד אותה.
"אז אתה רואה את זה," אמר ברדפורד, דודה הנפוח של בקה, באותה נימה מתנשאת בה הוא השתמש כשגירש את בקה מהבית הזה, שישה חודשים מוקדם יותר. באותה נימה בה הוא בישר לה שהיא ואמילי אחותה הן רק טעות. רק סיבה לבושה. בהחלט לא בנות למשפחת וויטני. "אתה רואה את הדימיון."
"זה ממש מדהים." עיניו המרשימות, מערערות השלווה, הוצרו בהתמקדן לחלוטין בבקה, למרות שהוא דיבר אל דודהּ. "אני חשבתי שאתם מגזימים."
בקה נעצה בו מבט בחזרה. משהו חי ולוהט עמד באוויר שביניהם. היא הרגישה איך פיה מתייבש, איך כפות ידיה מתעוותות. פניקה, היא חשבה לעצמה. זאת רק פניקה בסך הכל, וזה מובן לגמרי! היא התאוותה לקום על רגליה ולברוח בריצה אל הרחוב, הרחק מהמקום הזה, המעוצב יותר מדי, ומהסצנה ההולכת ומתפתחת לפניה, בלי שכבר יהיה לה שום רצון להבינה – אלא שהיא הרגישה כי אין בכוחה לזוז בכלל. זה היה האופן בו הוא הביט בה. העוצמה הגלומה בו, אולי. הלהט. זה הותיר אותה דוממת. צייתנית.
"אני עדיין לא יודעת למה אני נמצאת פה," אמרה בקה, באלצה את עצמה לדבר. לעשות משהו מלבד לשבת ולציית בשקט. היא פנתה להביט אל ברדפורד, ואל אחותה קפוצת הפה של אמהּ, הלן הביקורתית. "אחרי איך שזרקתם אותי מפה בפעם האחרונה –"
"זה בכלל לא קשור למה שקרה אז," נחר בחוסר נוחות דודהּ – תואר טכני בלבד, במקרה הטוב ביותר – לדעתה של בקה. "פה מדובר בנושא חשוב מאוד."
"גם החינוך של אחותי חשוב מאוד," השיבה בקה, עם כעס בקולה. היא היתה מודעת לגמרי לגבר השני, כמו צל אפל בשולי שדה הראיה שלה. היא יכלה לחוש באופן בו עיניו בלעו אותה, חרכו אותה. זה גרם לריאותיה להרגיש מתוחות מאוד בתוך חזהּ. זה גרם לגופה… לדאוב.
"בשם אלוהים, ברדפורד," מלמלה הלן אל אחיה, בסובבה את הטבעות האלגנטיות על אצבעותיה. "מה זה עלה בדעתך? תראה את היצור הזה. תקשיב לה! איך מישהו יוכל לחשוב בכלל שהיא אחת מאתנו?"
"היא רוצה להיות 'אחת מכם' בערך כמו שהיא רוצה ללכת ברגל כל הדרך חזרה לבוסטון, עירומה, כשהיא צועדת על ים של רסיסי זכוכית שבורה," השיבה בקה, אבל אז הזכירה לעצמה להתרכז בסיבה שבגללה היא באה שוב לשם, הסיבה שבגללה היא העמידה את עצמה במצב הזה. "כל מה שאני רוצה מכם הוא מה שתמיד רציתי. עזרה בחינוך של אחותי. אני עדיין לא רואה למה זאת בקשה גדולה מדי."
היא נופפה בידה אל כל העושר העצום והברור שמסביב להם, החל בשטיחים העבים והרכים שמתחת לרגליה, דרך הציורים המכסים את הקירות, ואל התקרות שמעליהם, עם הנברשות היפהפיות. שלא לומר דבר על זה שבית המשפחה הפרטי הזה תפס בלוק שלם באמצע העיר ניו-יורק. בקה לא היתה צריכה לדעת שום דבר על שוק הנדל"ן במנהטן כדי לדעת שהמשפחה שלא רצתה להכיר בה יכלה בפירוש לעשות את זה, אם הם רק היו רוצים, בלי להרגיש בכלל את ההוצאה.
לא בה רצתה בקה שהם יכירו, אלא באמילי, אחותה בת השבע-עשרה, הפקחית, המבריקה, שנועדה לגדולות ללא ספק. אמילי שהיתה ראויה לחיים טובים יותר מכפי שבקה יכלה להעניק לה עם משכורתה כפקידה במשרד של עורך דין. רק הצרכים של אמילי יכלו לגרום לבקה, מלכתחילה, לפנות אל האנשים הללו ולהתחנן בפניהם. רק הדאגה לאמילי יכלה לגרום לה להיענות לזימון הזה, אחרי שברדפורד כינה את אמא שלהן זונה והורה להוציא את בקה בכוח מהבית הזה, לפני חצי שנה. בדיוק כשם שהיתה זאת המחשבה על הכסף לתשלום שכר הלימוד, שאמילי היתה צריכה כל כך עכשיו, כשכל חסכונותיה של בקה נגמרו, שמנעה אותה מלעשות תנועה מגונה לעבר ברדפורד, כשהוא הזעיף אליה פנים עכשיו.
זה, והעובדה שהיא הבטיחה לאמהּ על ערש-דווי: שהיא תעשה כל מה שתצטרך כדי לשמור על אמילי מפני כל סבל. כל דבר שהוא. ואיך היא תוכל להפר את הבטחתה זאת אחרי שאמהּ וויתרה על כל העולם הנוצץ הזה למען בקה, לפני כל השנים הללו?
"קומי." התביעה נאמרה בשקט לידה – הרבה יותר קרוב מכפי שהיא היתה צריכה להיאמר. בקה קפצה מעט במקומה, ומיד שנאה את החולשה שהפגינה. איכשהו, היה ברור לה שזה ייחשב לרעתה. היא הסתובבה, והשד משחת בעצמו ניצב שם, קרוב מדי אליה, מביט בה עדיין באופן המטריד הזה.
מה יש בו באיש הזה שחודר כך מתחת לעורה? במהירות רבה כל כך? בצורה כה מוחלטת? כשהיא לא יודעת את שמו אפילו?
"אני… מה?" היא שאלה, מבוהלת.
מקרוב כל כך, היא יכלה לראות שלמרות שאף אחד לא יגיד עליו לעולם שהוא יפה-תואר בדיוק, האופן בו תווי פניו השתלבו ביחד – כה כהים ומהורהרים, עם העור השחום הזה והעיניים החודרות – הפך אותו למושך במין דרך גברית לגמרי. זה היה כאילו די היה בשפתיו העבות כדי לגרום למשהו בתוכה לרצות להתענג על נשיותה, כמו חתולה תחת קרן שמש.
מאיפה הגיעה המחשבה הזאת?
"קומי," הוא אמר שוב, כשנימת ציווי נשמעת בקולו, והיא מצאה את עצמה מתחילה לנוע, מבלי שתתכוון בכלל, להתרומם לאט על רגליה, כמו מריונטה הנתונה לשליטתו. בקה נחרדה מעצמה. זה היה כאילו הוא היפנט אותה – כאילו העיניים הללו שלו היו עיניו של מרקיד נחשים, והיא לא היתה מסוגלת לעשות דבר מלבד לרקוד לשם הנאתו.
כשעמדה, היא ראתה שהוא גבוה יותר מכפי שהיה נדמה לה, והיא תיאלץ להטות את ראשה מעט אחורה כדי לפגוש את מבטו – מה שהיא אכן עשתה, למרות שההלמות הפראית של לבה ביקשה ממנה לנתק את קשר העין הזה ולרוץ, להימלט, להתרחק ממנו ככל שרק תוכל…
"זה מדהים," הוא מלמל. פניו הצרים והמעניינים היו קרובים יותר כעת, והיא יכלה להבחין בשליטה העצמית המוחלטת שהוא הפעיל, בעוצמה שהוא שמר רק לעצמו, ברטט הטמון בו, כאילו הוא מתפקד בתדירות שונה לגמרי מכל שאר העולם. "תסתובבי."
בקה רק הביטה בו, כך שהוא הרים אצבע אחת וסיחרר אותה באוויר, בהדגמה ובפקודה. היתה זאת יד קשה וחזקה. לא רכה וחיוורת כמו הידיים של דודהּ. ידו של גבר שאינו חושש להשתמש בה כדי לעשות בעצמו את מלאכתו. בראשה עלתה פתאום תמונה ארוטית של היד הזאת על עורהּ, והיא נאלצה לבלוע במאמץ ניכר.
"שום דבר לא ישמח אותי יותר מאשר למלא כל מצווה שלך," היא הצליחה להגיד, המומה מעוצמת גל הצורך הגופני ששטף אותה, ונאבקת להסתיר אותו מאחורי חיצוניותה הנשלטת בזהירות רבה. "אבל אני אפילו לא יודעת מי אתה, או מה אתה רוצה, או למה נדמה לך שאתה יכול בכלל לצוות על מישהו."
כאילו ממרחק, היא שמעה את דודה ודודתה פולטים אנקות וקולות של מחאה, אלא שבקה לא היתה מסוגלת לגרום לעצמה להתחשב בהם בכלל. היא היתה מרותקת, מכושפת, לכודה על ידי האיש שלפניה ועל ידי עיני הענבר היוקדות שלו.
כמה משונה שכל המצב הזה יהיה כל כך מטריד בעיניה, ובה בעת, היתה לה גם ההרגשה שהוא יכול להבטיח את שלומה. אפילו כאן. היא הרחיקה את האבסורד הזה ממחשבתה. לא סביר, היא חשבה לעצמה. האיש הזה בטוח בערך כמו זכוכית שבורה.
הוא לא חייך. אך משהו במבטו התחמם מעט, ובקה הרגישה התחממות דומה שמציפה אותה, והופכת ללהבה יוקדת בכל מקום בו היא נגעה.
"אני תיאו מרקו גרסיה," הוא אמר באופן בו אנשים אומרים את שמם כשהם מצפים להיות מוכרים, מפורסמים. כשהיא רק הביטה בו בלא תגובה, שפתיו החלו להתעקל – בציניות כמעט, היא חשבה לעצמה. "אני המנכ"ל של וויטני מדיה. "
וויטני מדיה היתה היהלום הגדול בכתר של משפחת וויטני – הסיבה לכך שהמשפחה הצליחה להחזיק בימינו בכל כך הרבה מההון שנצבר בימי אבותיהם התעשיינים, ויכלה לשמור לעצמה את המקבילה בת ימינו לטירות פאר – כמו הבית הזה למשל. בקה ידעה מעט מאוד על החברה עצמה. פרט לכך אולי, שבאמצעותה ובזכותה, תודות לעיתונים, לערוצי הטלוויזיה בכבלים ולאולפני הסרטים שלה, לבני משפחת וויטני היה יותר מדי רכוש, השפעה רבה מדי, ונטיה לראות את עצמם כבני אלים, כמו שיכולים רק האנשים העשירים ביותר.
"איחולי," היא אמרה ביובש. היא הרימה גבה אחת. "אני בקה, הבת הממזרה של האחות שאיש אינו מעז להזכיר בקול." היא ירתה מבט לעבר דודה ודודתה, והצטערה על כך שאינה יכולה לשרוף אותם בעוצמתו. "קראו לה קרולין, והיא היתה יותר טובה משניכם יחד."
"אני יודע מי את." הפעם קולו היה נמוך ומלא במשמעות נסתרת, שבלם את כל הרעש שהגיע מבני וויטני האחרים, שעלבונם עוד הלך וגבר כעת. היה נדמה לה שהוא מהדהד מאחורי צלעותיה ומתפשט בכל עצמותיה. "ובאשר למה שאני רוצה, נדמה לי שזאת לא השאלה הנכונה."
"זאת כן השאלה הנכונה, אם אתה רוצה שאני אסתובב לפניך," השיבה בקה, שנמלאה באיזושהי פזיזות שהפכה אותה לאמיצה. "אם כי אני בספק אם אכן תיתן לי את התשובה הנכונה."
"השאלה הנכונה היא זאת – מה את רוצה, ואיך בדיוק אני יכול לתת לך את זה?" הוא שילב את זרועותיו על חזהו, ודעתה של בקה הוסחה על ידי התנועה של שריריו, על ידי עוצמתו המגויידת. האיש היה כמו נשק קטלני, והיא הרגישה כאילו גופה כבר ספג מהלומה.
"אני רוצה להיות מסוגלת לממן את לימודיה של אחותי באחת מהאוניברסיטאות הטובות," אמרה לו בקה, בהשיבה בכוח את מבטה אל עיניו, כשהיא מורה לעצמה להתרכז. "לא מעניין אותי במיוחד אם אתה תיתן לי את הכסף, או הם. אני יודעת רק שלא אצליח לממן את זה בעצמי." חוסר ההגינות של המצב הזה כמעט החניק אותה, חוסר הצדק שמעניק לאנשים חסרי כל ערך, כמו ברדפורד והלן כסף רב כל כך, גישה נוחה כל כך לדברים כמו השכלה גבוהה – דברים שהם לא מייחסים להם שום משמעות מיוחדת בוודאי – בשעה שבקה נאלצת להילחם כדי לשלם בכל חודש את שכר הדירה שלה. זה היה מקומם ממש.
"השאלה השנייה: היא כמה רחוק את תהיי מוכנה ללכת כדי להשיג את מה שאת רוצה?" שאל תיאו בשקט, כשמבטו נעוץ עדיין בעיניה, והוא עדיין גורם לה להרגיש כאילו הם לבד בחדר – בעולם.
"אמילי ראויה לקבל את הטוב ביותר שיש," אמרה בקה בהתלהבות. "ואני אעשה כל מה שאצטרך כדי להבטיח שהיא אכן תזכה בזה."
החיים אינם הוגנים. לבקה לא היו שום טענות על שום דבר שהיא נאלצה לעשות. אבל היא לא תסכים לעמוד מנגד ולראות את חלומותיה של אמילי חומקים מבין אצבעותיה בשעה שאין שום סיבה שכך יהיה. לא אחרי שהיא נשבעה לאמן שלעולם היא לא תניח לזה לקרות. לא כשהיא מסוגלת לעשות משהו כדי למנוע את זה. אפילו אם מדובר בזה.
"אני מעריך אמביציה וחוסר מעצורים אצל אישה," אמר תיאו, אך בקולו נשמע מעין סיפוק קודר, שבקה לא יכלה לגמרי להבין. אך לא היתה לה שום בעיה להבין אותו כשהוא הרים את ידו וסימן לה שוב להסתובב.
"בוודאי נחמד להיות מספיק עשיר כדי להחליף מימון של ארבע שנים מלאות באוניברסיטה תמורת סיבוב קטן אחד על המקום," אמרה לו בקה בהתגברה על דחף עז להתנועע בעצבנות, לנשוך את שפתה. היא הבינה שבאופן מסויים, היא מנסה לדחות את הסיבוב שלה. "אבל מי אני שאתווכח איתך?"
"האמת היא שממש לא מעניין אותי מי את," השיב תיאו כשקולו מתקשה, והיא הבינה שהוא לא איש שמתלוצצים אתו, לא איש שמקניטים. לא בטוח כלל וכלל, היא נזפה בעצמה. הוא היצור המסוכן ביותר שהיא פגשה אי-פעם בחייה, היא הבינה, באיזו רמה בסיסית ופרימיטיבית. הראיה לכך יקדה בעיניו בעלות הגוון היחודי, ריצדה בתוכה והותירה אותה קצרת נשימה לגמרי. "מה שמעניין אותי זה איך את נראית. אז אל תאלצי אותי לבקש עוד פעם. תסתובבי. אני רוצה לראות אותך."
ולמרבה התדהמה, בקה הסתובבה. היא הרגישה איך סומק פראי עולה ומציף את לחייה, ולחלוחיות מפחידה מתחילה לצרוב מאחורי עיניה. אך היא עשתה כפי שהצטוותה. כשלבה הולם בכוח בחזהּ, בהשפלה ובעוד משהו נוסף, משהו שגרם לה להתחיל לרעוד, בה בשעה שאיזה כאב מתוק החל להתעורר לחיים בשיפולי בטנה. ועם כל זה, היא חגה לאיטה לפניו.
בפעם הקודמת היא התלבשה כאילו היא הולכת לראיון עבודה. חליפה שמרנית ואלגנטית. נעליה הטובות ביותר, ושערה הערמוני סורק בקפידה לאחור. היא שנאה את עצמה לאחר מכן, על כך שהתאמצה יותר מדי. הפעם, לא עניין אותה בכלל מה הם יחשבו עליה. היא לא ידעה אפילו למה הם זימנו אותה לכאן. אז היא לא עשתה שום מאמץ. היא לבשה זוג ג'ינס מהוהים, את מגפי האופנוענים המשופשפים שלה, וחולצת טריקו עתיקה מתחת לסווטשרט מבורדס עתיק אפילו עוד יותר. היא אספה את שערה בקוקו לא מסודר, והחליטה שזה מספיק טוב. זה היה לה נוח בהחלט במהלך הנסיעה שלה ברכבת, ובנוסף, היה לה גם העונג לראות את קרובי המשפחה הסנובים שלה נחרדים בראותם אותה נכנסת. היא היתה מאוד מרוצה מעצמה – עד עכשיו.
עכשיו היא הצטערה שלא לבשה משהו אחר. משהו… שונה. משהו שהיה יכול ללכוד את תשומת לבו של האיש הזה, במקום להעלות גיחוך על פיו החושני. אבל למה שתרצי בכלל דבר כזה? היא שאלה את עצמה, מבולבלת מהשתוללות הרגשות המציפים אותה. מה הוא עושה לה? מסוחררת, היא השלימה את הסיבוב שלה ופגשה את מבטו המחופה.
"מרוצה?" היא שאלה בתעוזה שהיתה רוצה להרגיש באמת עמוק בתוכה.
"מחומר הגלם," הוא אמר באופן הפסקני שלו, שגרם לה איכשהו לרצות לריב אתו, למרות שבה בעת, באופן אבסורדי לגמרי, גרם לה גם לרצות למצוא חן בעיניו. "לפחות."
"קראתי איפשהו שרבים מאוד ממנהלי החברות הגדולות ושאר ראשי המשק הם סוציופתים," היא השיבה, בנימה אגבית כמעט. "אני מניחה שאתה עונה על התיאור."
הפעם הוא כבר באמת חייך, וזה היה כל כך בלתי צפוי, שבקה ממש עשתה צעד לאחור. זה היה כאילו שנתיך נשרף בתוכה, בקול פצפוץ. חיוכו האיר את הפנים המעניינים הללו שלו, וגרם לו להיראות נאה יותר וקטלני יותר מכפי שאיזשהו גבר אמור להיות.
"שבי," הוא אמר. זאת היתה פקודה נוספת. "יש לי הצעה בשבילך."
"שום דבר טוב לא נאמר מעולם אחרי המילים הללו," היא השיבה, בהניחה את ידיה הרועדות על מותניה כדי להסתיר את מצבן. היא לא התיישבה, למרות החולשה שחשה בברכיה. "זה כמו ההחלטה ללכת לבדוק מה הרעש המוזר הזה בסרט אימה. זה אף פעם לא נגמר בטוב."
"זה לא סרט אימה," השיב תיאו בצורה חלקה. "פה מדובר בעיסקה פשוטה, אם כי לא אורתודוכסית כל כך. את תעשי מה שאני רוצה, ותקבלי כל מה שרצית אי-פעם, ועוד יותר מזה."
"בוא נדלג על כל ההקדמות." היא חייכה אליו חיוך קשוח ומזויף. "מה העוקץ? הרי תמיד יש איזה עוקץ."
לרגע אחד הוא לא אמר דבר, רק הביט בה, ולבקה היתה ההרגשה המטורפת שהוא מסוגל לראות הישר אל תוכה, שהוא מסוגל לקרוא אותה – שהוא יודע גם כמה היא נחושה ברצונה להציל את העתיד של אחותה וגם כמה היא נבוכה מתגובתה לעצם קרבתו.
"יש כמה עוקצים בעצם," הוא אמר כשקולו האפל חרישי, עיניו בורקות. "כנראה שרבים מהם לא ימצאו חן בעיניך, אבל אני מעריך שאת תעמדי בהם מפני שתחשבי תמיד על התוצאה הסופית. על מה שתעשי עם כל הכסף שניתן לך אם תעשי את הדבר הזה שאנחנו נבקש ממך. כך שכל העוקצים הללו יהיו חסרי כל חשיבות." גבותיו הכהות התרוממו במהירות. "למעט אחד."
"ומהו העוקץ האחד הזה?" היתה לה מין תחושה מוקדמת, אולי. או שהיא כבר באמת ידעה שהאיש הזה יכול להחריב אותה – שהוא יחריב אותה. שרק במקרה הוא נמנע מלעשות את זה עד כה. שיידרש מעט כל כך כדי למוטט אותה. עוד חיוך אחד שלו. או, אלוהים ישמור עליה, מגע אחד קטן.
היא הרגישה את האש ביניהם, ומשהו אפל ומגביל שנכרך סביבה כמו שרשרת, כמו הבטחה.
עיני הענבר שלו העמיקו לחדור אל תוכה, כמו זהב מותך, והיא הרגישה שהיא לא מסוגלת לנשום פתאום.
"את תצטרכי לציית לי," הוא אמר לה בלי שום רחמים, ולא בלי מין ניצוץ של סיפוק גברי בעיניים הארורות הללו. "בצורה מוחלטת."

בקרוב…

X