אישה בשמלה ירוקה | לרכישה באינדיבוק
אישה בשמלה ירוקה

אישה בשמלה ירוקה

שנת הוצאה: 03/2016
מס' עמודים: 231
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 59.4
- 38
- 38

תשעת הפרקים ברומן אישה בשמלה ירוקה של מיה לוי-ירון, מתארים בדרך של עירוב פרטי מציאות ודמיון, אירועים המתרחשים לאורך שנים בתא המשפחתי שבו גדלה. הפרקים חוברים לסיפור חיים רוחש ודינמי, על צדדיו הנגלים והנסתרים.

 

מיה לוי-ירון היא בתה של המשוררת חיה ורד, שבשנות החמישים של המדינה נחשבה להבטחה ספרותית גדולה ובשלב מסוים בחייה הפסיקה לפרסם את שיריה, נעלמה מהבמה הספרותית ונשכחה. ההבטחה הספרותית שלא התממשה במלואה, חוויית ההימחקות והשכחה ורישומה המצטבר על נפש האם, לצד הבעל – יליד גרמניה, פלמחניק לשעבר ואיש ספר, האוחז כמיטב יכולתו בהגה המשפחתי – הם מליבתם של סיפורים אלה.

 

כתיבתה של מיה לוי-ירון גועשת ואינטנסיבית, בדיוק כמו המציאות המתוארת בספרה. בכאב מהול בהומור שנון היא מתבוננת בנפשות שעצבו את ילדותה ועולמה. היא נעה בתנועה קלידוסקופית בין זמנים, מקומות ושלל דמויות ססגוניות ויוצרת תמונה חיה ועזת מבע של סיפור משפחתי ואנושי הנטוע בהוויית החיים כאן בארץ, בעבר ובהווה.

 

זהו ספרה הרביעי של מיה לוי-ירון.
ספריה הקודמים: "הדג החמישי הוא שלך", שוקן, 1987 (נעורים); "מה שאין לי", הספריה החדשה, 2004; "הים ידע", כרמל, 2008 (שירה).

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אישה בשמלה ירוקה”

בקרוב…

קומי, היא אמרה

 

"קומי," אימא אמרה.
"קרה דבר נורא."
עיני נפקחו.
יצאה לי צעקה קטנה. או שלא. אימא, מכל מקום, לא עשתה שום סימן ששמעה משהו.
"אני זקוקה לך," היא אמרה.
התרוממתי על המרפקים, אבל ראשי נשאר איכשהו על הכר.
"השירים שלי, הם נעלמו," היא אמרה.
בית החזה שלי קרס, אבל ידי התרוממו מעבר לסדין. ביני לבינה עכשיו טווח אפס. הכי אפס שאפס יכול להיות וכל מה שאני צריכה לעשות זה לסחוט באטיות את ההדק. דרך הסדין. היא אפילו לא תרגיש שיריתי בה, היא אף פעם לא מרגישה כשאני יורה בה וגם עכשיו היא לא תרגיש. יד שמאל שלי תחבק ותנחם אותה ויד ימין תעשה כבר את העבודה, תרוקן בעדינות את המחסנית לתוך הבטן הרכה שלה. אפילו לא אצטרך לעצום עין אחת כדי לקלוע. האהבה היא צלף משובח. אחר־כך אשכיב אותה במיטה ואכסה אותה בשמיכה ואנקה לה את הפנים ואת הכתפיים ואת החזה ומתחת לבתי השחי ואשב לידה עד שתירדם. אני משגיחה עליה כבר שנים. זה התפקיד שלי, להשגיח עליה. אני המשגיחה הראשית בבית הזה.
"נו, את קמה?" היא גחנה אל פני. נשימותיה הלמו בתוך בית החזה שלי.
אחותי ישנה במיטה הצמודה לקיר. היא נראתה כמו כתם כהה, כמו אגרוף מרוסק. קינאתי בה. רציתי להיות אגרוף מרוסק כמוה. עם אגרופים מרוסקים אף אחד לא מעז להתעסק.
הנחתי את ידי על פי. "שה־שה… אל תעירי אותה."
אורו של פנס הרחוב זרם לתוך החדר, ואתו הצל מהצהריים שהטילו פרחי המטפס האדום על רשת החלון.
היא התרוממה מעלי והתרחקה לעבר הדלת.
הדלקתי אור במנורה הקטנה על השידה לידי. ברכי הוארו בבת אחת. כדור השינה שלקחתי לא השפיע עליהן. הן זזו, בהתאם לגילן. ביצעו בקלילות את כל העסק הזה של הקיפול־יישור־עמידה עליו הופקדו. ברכיים חכמות שלי, מה הייתי עושה בלעדיכן. רק לפני שעה הצליחה דודתי, שקראנו לה אשדודה כי היא ומשפחתה גרו באשדוד, לגרור אותי מהחצר האחורית של הבית ולהשכיב אותי במיטה. כל הערב הסתובבתי שם בין העצים וחיפשתי אותו, קראתי לו, הפצרתי, התחננתי, אין לי מושג מה עוד עוללתי. באחת הפעמים, כששוב זינקתי מהשולחן ופרצתי החוצה דרך דלת המטבח, אשדודה כבר לא התקשתה לתפוס אותי. כל תינוק היה יכול לשטח את הסמרטוט שנהיה ממני. היא גררה אותי לחדר, הושיבה אותי במיטה, תמכה בראשי ועזרה לי לבלוע את כדור השינה שהביאה. "את צריכה להיות חזקה, יש לך תינוקת לטפל בה," היא אמרה. נרדמתי לה בין הידיים. זה היה מוזר כי בחיים אני לא נרדמת לאנשים בין הידיים. להירדם אני צריכה לבד, נפרדת ומובדלת מכל מי שבמשך היום נחשבים לאהובי נפשי. אהובי נפש הם שומרי הראש הכי מסוכנים בלילות.
אימא לא פנתה ימינה לכיוון החדר שלה, אלא שמאלה, לחדר הסמוך, החדר שלו, שבשש לפנות ערב יצא ממנו בפעם האחרונה. 'אני הולך לעשות שהחיינו בים,' אמר לה ונעלם בדרדור אחורי בשביל המוביל מן החנייה אל הכביש.

מיה לוי-ירון מספרת על ילדותה, בית הוריה וכתיבתה:

 

X