אישה אל אחותה | לרכישה באינדיבוק
אישה אל אחותה

אישה אל אחותה

שנת הוצאה: 05/2008
מס' עמודים: 208
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 62
- 37

אשה אל אחותה – זו אל זו, שאין כל רווח והפרש ביניהן, במקורות מופיע הביטוי כדי לציין קרבה גדולה, מהודקת.

בבית משפחת רוזנבאך לא שאלו שאלות. מי שרוצה לספר יספר, ולא צריך לדחוף את האף ולהתעסק בענייניהם של אחרים.
אבל מתחת לפני השטח רחשו תמיד מילים שלא נאמרו, כעסים שלא בוטאו וכאבים שלא העלו ארוכה. גם במרחק הזמן נותרו האחיות האלמנות, דבורה, יהודית וחנה, אוהבות אך מרוחקות, כבולות בקשרים של שתיקה ובעבותות של סודות.
אבל כשדבורה מודיעה שהיא עוזבת את הקיבוץ ומשכנעת את יהודית וחנה לצאת איתה לחיפוש אחר בית גיל הזהב המושלם, שם יוכלו שלושתן לבלות את שנותיהן האחרונות יחד, הן משנסות מותניים ויוצאות למסע. אף אחת מהן לא מצפה לכך שהשיטוט ברחבי ירושלים יסתיים בהתמודדות כאובה ומשחררת עם מה שהוסתר במשך שנים ועם מה שנתגלה זה עתה ומטלטל את עולמן.
בישירות ובכנות מכנסת יעל משאלי באישה אל אחותה מקהלת קולות נשיים המדברים על אובדן ואהבה, אבל ותשוקה, שקרים ובגידה. "אישה אל אחותה" נוגע בדברים שלא מרבים לדבר בהם מפורשות: אימוץ, זוגיות מאוחרת, אלימות במשפחה, גזענות ודעה קדומה בחברה הדתית ועוד.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אישה אל אחותה”

משהו עובר עליה, זה ברור. היא מאחרת. לכל מקום וכל הזמן. מי היה מאמין שזה יקרה לה כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון. לה, שגם כשהשתדלה מאוד לא להגיע בדיוק בזמן ויצאה מהבית הרבה יותר מאוחר ממה שבאופן טבעי היתה עושה, בדיוק אז האוטובוסים דייקו, הכבישים נפתחו, גשם לא ירד והיא שוב היתה מקדימה. אפילו לעבודה איחרה בחודש האחרון כבר שלוש פעמים. שלוש פעמים. וככל שאיחרה יותר, היה פחות אכפת לה. ופעם אחת אפילו כמעט שכחה שהיא צריכה להגיע לעבודה.

היא נהנית להגיד "לעבודה", נהנית לחשוב שהיא עובדת. ממש. לפרנסתה. עם כל הגיחוך שיש בזה. במה היא בסך הכול עובדת? שיעורים פרטיים למחוצ'קנים לפני בגרות, ושמרטפות על מנוזלים שהאימהות שלהם לא יכולות לסבול אותם. המזל שלה הוא שכאלה וכאלו לא חסרים בירושלים. הרבה מאוד כסף היא מרוויחה מהשעות האלה, היא לא פראיירית ושמה יצא למרחוק כאחת ששווה לשלם הרבה בשביל הזמן שלה. אבל עכשיו היא שוב מאחרת, מתחרטת עד כדי כאב ראש ובחילה על ההתהוללות של אמש. הרי הבטיחה לעצמה כבר מזמן שתפסיק את הבילויים החד־פעמיים עם בחורים חסרי משמעות. זה בדיוק מה שזה, בילויים חד־פעמיים וחסרי משמעות. גויים רובם ככולם. יהודים גויים. ברור. היא לא אהבה את הכינוי הישראלי שיוחד להם. חילוניים. הם לא היו אנשי חול בעיניה אלא גויים, ככל הגויים אשר לא ידעוך, אבל אותה הם ידעו, במובן המקראי ממש. ולמזלה, רק במובן הזה. מי רוצה בכלל שיכירו אותה יותר מזה. את היהודים שמרה למקרה שמי מהם יהיה ראוי להינשא לה, ואז הרי לא ייתכן שתתנהג כמו זונה. אפילו יהודים לשעבר לא באו בחשבון. כל "לשעבר" הוא שכן של איזה יהודי, בן דוד של מישהי, או מישהו שבדיוק יצא עם שתי החברות שלה. עם גויים לא היו בעיות מהסוג הזה. בת עשרים וארבע היתה כשגמלה בה ההחלטה לשמור נגיעה מצד אחד ולנסות רק פעם אחת מצד שני, ובמילים אחרות לא לחכות עוד בבתוליה ולנסות את "זה". בינן לבין עצמן דיברו היא וחברותיה באינטימיות הגופנית הצפויה להן לאחר שיינשאו. "איך אפשר לעשות את זה?" "אני לא מאמינה שהיא עשתה את זה!" זה היה רק כמה ימים אחרי הניסיון הראשון שלה בשתיית אלכוהול. זה היה ניסיון שעלה יפה והיא מצאה את עצמה מתיידדת עם האפשרויות החדשות של ביטול גבולות ה"אני" הנוקשה שלה. נדמה לה שאת ההחלטה לפתוח גם את גופה להתנסות חדשה קיבלה בהשפעת האלכוהול שזרם בדמה כל אותם ימים, אבל היא לא התכוונה לרגע להכחיש את אחריותה. היא תעשה את זה. רק פעם אחת. אחר כך תחזור לשמור נגיעה ולא תגלה לאף אחד, ותעשה את זה רק עם מישהו שאיתו אין סיכוי לקשר רציני, רק כדי להפסיק לחשוב על זה, לדעת מה זה ואיך זה ולהיפטר מן הסקרנות והכי טוב לנסות את זה ככה, כשהיא רחוקה מהבית, במובן הרחב ביותר של בית. במובן שכולל את אמא שלה, חדר נעוריה, האוניברסיטה שלה, ירושלים, החברות הכי טובות והכי חונקות שלה וכל הבחורים שלא מצאו חן בעיניה או שהיא לא מצאה חן בעיניהם. מי יֵדע בכלל מה ועם מי היא עושה מה שהיא עושה שם. פעם אחת וזהו. לא היה אכפת לה שהחברות החדשות מהאוניברסיטה צוחקות עליה ועל החברות שהביאה מהבית. איך זה יכול להיות? בגיל שלכן? אפילו לא פעם אחת? מתברר שעשרים ושתיים או עשרים וארבע הם גילים אחרים לגמרי בעיניים חילוניות ודתיות. להתחתן בגיל עשרים ושתיים זה בסדר גמור אצל דתיות ואלוהים ישמור אצל חילוניות. לעשות את זה בגיל עשרים ושתיים זה אלוהים ישמור אצל דתיות ובסדר גמור אצל חילוניות. אבל היא לא אהבה את זה שלא הבינה על מה הן מדברות כשדיווחו זו לזו על חוויות מסעירות או מדכאות, על בחורים שיודעים לעשות את זה לעומת בחורים שאין להם מושג, על הנונשלנטיות שבה דיברו על זה, כאילו מדובר על לא יותר מאשר איפה שותים קפה ואוכלים סלט היום, אילנ'ס או ארקפה, כשר בלי תעודה. וכך התמסרה לעצמה ולבּחור שבמקרה היה שם איתה בגסט־האוס נידח בעיירה שכוחת אל בצפון הודו, רק כדי לגלות בבוקר שלמחרת שהמבטא האמריקאי של ג'רי הוא ברוקלינאי עד אימה והוא האחיין המשוטט של ההאוזנרים מהשיכון של משהב. יש לו באיזה מקום יאַרמולקא בתרמיל, יודעת מה זה יאַרמולקא? הוא רליג'ס ג'ו, שור, נקסט ייר הוא ביזראל לשנה ישיביש בג'רוזלם. שי מצאה שזה מצחיק ומעציב אותה באותה מידה. אלוהים רודף אותה באופן אישי.

זו לא היתה השגחה פרטית, זו היתה רדיפה. מיד אחרי הקפה הדלוח של הבוקר נפרדה ממנו, בצער מעורב בהקלה, ויצאה לחפש עגלה עם סוסה שתוציא אותה תכף ומיד מהעיירה היהודית הזאת שבלב צפון הודו. לא, בדיעבד לא היה לה ספק שג'רי הוא מסוג הבחורים שהחברות שלה היו מכניסות לרשימת היודעים לעשות את זה והירמולקא העידה שהוא גם יכול להיות מיועד לזוגיות, אבל הם שניהם קילקלו את האפשרות הזאת, עכשיו שהוא יודע שהיא עושה את זה והיא יודעת שהוא עושה את זה. היא לא תתחתן עם מישהו שכבר עשה את זה, והבחור שהיא תתחתן איתו לא יתחתן עם מישהי שכבר עשתה את זה. או שהוא יֵדע שהיא כבר עשתה את זה. אין סיכוי. והנה היא עשתה את זה. היא אסרה על עצמה להרגיש רגשות אשם וייסורי חרטה. בהודו זה לא נחשב. מפעם לפעם, כשהרשתה לעצמה לחשוב על זה, לא מצאה בתוכה שום דבר משמעותי. היא צללה, היא עשתה באנג'י, היא יצאה לטרקים לבד, והיא גם עשתה את זה. ממש ככה. הדבר היחיד שנעשה ודאי הוא שהיא כבר לעולם לא תהיה במקום של מי שלא עשתה את זה, את הטוהר הזה היא מנעה מעצמה. אבל חוץ מזה, כלום.

היום היא לא עובדת. היא מיד תוודא את זה שוב עם מה שכתוב ביומן, אם עדיין אפשר לסמוך על מה שכתוב בו, אבל עד כמה שזכור לה היא השאירה את היום פנוי לגמרי. ומזל שכך, היא לא מסוגלת לעשות שום דבר חשוב עם כזה כאב ראש. מחר היא תשלם על זה בעבודה כפולה, גם שלושה שיעורים וגם ארבע שעות בייביסיטר. מזל שהיא עובדת. אם לא היתה מרוויחה בעצמה את שכר הדירה, היתה חייבת דין וחשבון להורים על בסיס יומי. איפה היית? מה עשית? עם מי יצאת? התקשרו מהבנק בנוגע למינוס. ככה יש לה לפחות את השקט הזה. אף אחד לא מתקשר מהבנק להורים שלה והם לא יודעים כלום על החיים שלה. הכי טוב. את שכר הלימוד הם התעקשו לשלם, הם לא היו רוצים שיגידו עליהם שהם לא מממנים את ההשכלה של הבת שלהם. אולי הם קיוו שאת התואר השני תעשה כבר על חשבון בעלה, אבל מעולם לא אמרו מילה בעניין. סתם, סתם אני חושבת עליהם מחשבות רעות, סתם, בלי סיבה. זהו, יצאתי. לא לשכוח לנעול את הדלת. עד שחזרה מהודו לא עשתה את זה שוב. היא הרגישה מלאה ומסופקת מעצם סיפוק הסקרנות. רק כעבור זמן, משחזרה לירושלים והתגעגעה קצת להודו ולניתוק מעצמה ומחייה, הרשתה לעצמה לחטוא שוב בערבי אלכוהול וזה רוויים ברגשות מנוגדים. לא היה אפשר להימנע מזה, רגשות האשם והחרטה תמיד ארבו לה בבוקר שאחרי, מנצלים לרעה את רפיונה. מי ירצה להתחתן איתך עכשיו, מי ירצה. זונה. לא עזרה הספירה הקפדנית. בשלוש השנים מאז שחזרה מהודו עשתה את זה לא יותר מחמש פעמים, ועדיין התחושה הבסיסית עמדה בעינה. אסור שאף אחד ידע. שלשום כמעט הביאה את עצמה לפתות את הלל, שדבק בה בחודשיים האלה ולא הרפה. בהתחלה הרגישה שהיא חייבת לפצות אותו על כל האי־נעימויות שנגרמו לו בגללה. אחר כך נענתה לו פעם אחת מכל חמש פעמים שניסה לקבוע איתה, ורק כשלא היה לה משהו יותר טוב לעשות ורק בתנאי שייפגשו במקומות שאין שום סיכוי שמישהו שהיא מכירה יראה אותה איתו. לא שבירושלים יש אפשרות כזאת, אבל היא לפחות ניסתה. הוא היה רזה מדי, גבוה מדי, מלצר מדי, בהיר מדי, הכי לא הטיפוס שלה מדי. ויותר מהכול, היא כבר יכלה לשמוע מה לכל אחת מהחברות שלה יהיה להגיד עליו. עליו ועל הטוסטוס שנות השישים שלו. לא, תודה. היא לא מעוניינת. אבל הוא נדבק ולא זז. אולי הגיע הזמן לנקוט צעדים דרסטיים. אולי ככה ארחיק אותו ממני פעם אחת ולתמיד והוא יראה שאני לא טובה בשבילו. היא לא ידעה לומר אם יסרב להצעה או שיתלהב גם מזה, כפי שהוא מתלהב מכל מה שקשור בה, ולא רצתה להסתכן בכך שכל העניין ימצא חן בעיניו והיא לא תוכל עוד להיפטר ממנו לעולם. לא שהיה סיכוי שזה יקרה. הוא היה בחור כל כך טוב, במובן המשעמם והצפוי של המילה, שהיא לא יכלה לתאר לעצמה שהוא בכלל בעניין הזה של זה. ולכן אמש מיהרה לפצות את עצמה על הבלבול והתסכול המתמשך במישהו מזדמן אחר. מובן שלפיצוי היה טעם רע. בתור עונש שוב התלבשה ברישול. כמו תמיד אחרי לילה סוער ובוקר של רגשות אשמה. ועכשיו היא שוב מאחרת לחברות שלה, והיא שוב תצטרך לפצות אותן על האיחור הזה. אלו הם חייה בזמן האחרון, פיצויים על גבי פיצויים.

השנה הזאת באוניברסיטה כבר אבודה. איכשהו הצליחה לבחור את הקורסים הגרועים ביותר שבנמצא. שילוב מוזר של שעמום כרוני ומטלות בלתי סבירות. רק כעבור חודש הבחינה במתאם בין הנתונים האלה לסוג הסטודנטים שלמדו איתה. ירחם השם. אבל מה זה כבר משנה, שיכנעה את עצמה, שנה אחרונה לפני התֵזה וזה לא חשוב בכלל. חתן אני כבר לא אמצא באוניברסיטה. ויש לי על הראש גם את רות עם הסיפור המטורף שלה ואת סבתא חנה והאחיות המעצבנות שלה. גם אילו הייתי רוצה למצוא חתן השנה, ואלוהים יודע שאני רוצה, אין לי לא זמן ולא כוח. בדמיונות שנרקמו בשנות העשרה המוקדמות ראתה את חתנה המיועד שחום. שחור־חום ממש. שחום. עד כדי לגרום לאמא שלה למצמץ במבוכה כאשר תביא אותו הביתה בפעם הראשונה. שחום עד כדי לגרום לאבא שלה להביך את עצמו בשאלה על דרום צרפת. ואם כבר שחום, אז כל החבילה המאיימת עליהם כל כך. יהיו לו תשעה אחים ואחיות, הורים אנאלפאביתים ושמונה מאות דודים ודודות. והיא תצעק עליהם שהיא מעדיפה את החום והאהבה במשפחה שלו פי אלף מהקור והניכור ביניהם, ושבדירה הקטנה של הוריו נכנסים ויוצאים יותר אנשים ביום מאשר אצלם בחמישים שנה, והם לא יגידו לה עם מי להתחתן, וברור שהיא מעדיפה בעל שיפוצניק על עורך דין. כשהתאהבה אחר כך בכל שחרחר שעבר בסביבה כבר לא הצליחה לומר אם זו העדפה אותנטית שלה או שהיא מנסה לזעזע דווקא. עובדה שמאז שהיא זוכרת התאהבויות, והיא זוכרת כל אחת ואחת מהן, כולל המכאיבות וההרסניות ביותר, כולן היו בגברים כהים, גם אם במקרה הם היו כאלה שנשאו בגאווה את שם המשפחה הסמלי 'שוורץ'. וברשימת האכזבות שלה כבר מופיעים שני שוורצים. שניהם לא שווים את הבכי שבכתה בגללם כשהיתה בת שש־עשרה ותשע־עשרה. ולא היה שום קשר ביניהם. סתם שוורצים. אבל אם כבר שוורץ, אז הכי טוב אתיופי. למה לא ללכת עד הסוף. אבל איפה היא תמצא עכשיו אתיופי שיהיה לה אומץ להתחתן איתו? היא כבר לא צריכה לשמוע את אמא שלה אומרת על זה כלום, היא בעצמה ידעה שאתיופי הוא לא באמת אפשרות. לא בגלל הצבע כמו בגלל האלימות. היא יודעת שהם לא באו ככה משם, באתיופיה הם היו על הכיפאק, היא יודעת. הם עדה שקטה כזאת, ממש לא אלימה. אבל מה שנהיה מהם פה זה ממש נורא. זו בטח אשמתנו, אנחנו לא יודעים לקלוט אותם, היא יודעת את זה, אבל זה המצב ואתיופי כרגע זו לא אפשרות. גם אילו היתה מוצאת אתיופי אקדמאי, שרוב הסיכויים שהוא יצליח כמו כל אחד אחר, היא לא היתה לוקחת את הסיכון. ואם יפטרו אותו יום אחד? ואם יפטרו אותו והיא תמשיך להצליח? מה אז? אז הוא ירצח אותה? הרי בגלל זה הם עושים את זה, הגברים האתיופים שרוצחים את הנשים שלהם. הם רוצחים אותן כי הם לא יכולים לקבל את הקפיצה התרבותית הזאת. הם מתוסכלים, הם נטרפים, ואז הם רוצחים. היא לא יכולה לחיות בחרדה כל החיים. אתיופי לא בא בחשבון כרגע. וזה לא מפני שהיא גזענית. היא לא. היא לא גזענית. וזה בטח לא בגלל הצבע. גם עם רוסי היא לא תתחתן, ובדיוק מאותן סיבות. הם שותים, הם אלימים, הם מרביצים, אפילו לילדים שלהם הם מרביצים מכות רצח. כל ההורים שהתעללו בשנים האחרונות בתינוקות שלהם היו רוסים. היא לא גזענית, אבל היא גם לא טיפשה. וכל זה היא רק חושבת בינה לבינה ולא תעז לומר בקול, אפילו לא להסכים בהנהון כשהחברות שלה יאמרו את זה בקול כשהיא נוכחת. זה מספיק גרוע לחשוב את זה בשקט. לא שיש ברֵרה, כי מהמציאות אי אפשר להתעלם, אבל היא לא תהיה כמו ההורים שלה שלא מתביישים להגיד בקול רם את מה שהם חושבים. היא לפחות מתביישת.

אטיאס יקראו לו. שחום הוא יהיה, וגבוה. מאוד גבוה. לא, לא מאוד גבוה, לא כמו המלצר, לא עד כדי גיחוך, אבל מספיק גבוה כדי להשוויץ בו. ועשיר או עני זה לא חשוב. לא, זה כן חשוב. זה קצת צביעות והתייפייפות להגיד שזה לא חשוב. הוא לא צריך להיות עשיר מהבית, אבל הוא צריך להיות מסוגל להתעשר. לא להתעשר, להיות אמיד. לא אמיד בסגנון צפון תל אביב, אמיד שיהיה אפשר לחיות טוב. שלא יחסר, זה הכול, רק שלא יחסר. ולא סנוב. ולא בן של סנוב. ולא בן של סנובית. חותנת סנובית זה הכי גרוע. העיקר שיהיה חכם. חכם עד כדי שיצליח לעשות בעצמו את העושר הדרוש למחייתם ולשבעת ילדיהם. כן, שבעה ילדים נראה לה מספר נכון. אמא שלה תתפלץ. בשבילה, שלושה ילדים היו יותר מדי. היא תמיד דיברה בהתנשאות על אלה שמשריצים ילדים ולא דואגים לכך שיוכלו לגדל אותם כמו שצריך. והנה, הילדה שלה, בתה היחידה, תשריץ שבעה ילדים. והוא יהיה בן תורה. לא בן תורה כזה שעדיין תקוע בישיבה בשיעור ז' או ח', חס וחלילה כזה בן תורה, אבל אחד שיודע לפתוח דף גמרא וללמוד כמו שצריך. שיקבע עתים לתורה, זהו, שיקבע עתים לתורה. ושיתפלל שלוש תפילות, לא איזה חפיפניק חס וחלילה. אבל שיתלבש כמו שצריך, היא בשום אופן לא תוכל לסבול שיהיה לבוש כמו איזה גושניק עם חולצה משובצת בחוץ וסנדלי שורש. חסרות חנויות אופנה לגברים? הוא צריך לדעת להתלבש. בחורים מרושלים דוחים אותה מיד. ושיאהב תיאטרון, ומוזיקה, ושיקרא ספרים. שלא יהיה צר אופקים. היא לא תוכל לסבול את זה. לא יהיה להם על מה לדבר. אטיאס יקראו לו, שם אצילי, אטיאס. ושמה יהיה שי אטיאס. שי ו…יגאל, לא יגאל, הגזמת, יגאל זה שם עם מזל נאחס. שי ו…נדב, כן, נדב. שי ונדב אטיאס. מגניב! אבל אפילו היא היתה בטוחה שבחור כזה טרם נולד. אמא שלה כבר מזמן לא אומרת כלום. הלוואי שעוד היתה אומרת, אלא שכנראה התייאשה. לא שאי־פעם אמרה משהו שהיה יכול לעזור, משהו על דרך החיוב. אלו תמיד היו דברים שאין לעשותם, ייהרג ובל יעבור, על גופתה המתה. וגם אם לא נאמרו כלל, תמיד ריחפו שם סביבה. יותר משחשבה שי שאמא שלה באמת מתנגדת לחתן מתפוצה אחרת, היא חשדה בה שהיא שולחת לה מסר בכל הדרכים העומדות לרשותה, שהיא, אמא שלה, לא תוכל לאהוב נכדים שחורים. מכל מקום, היא כבר מזמן לא אמרה כלום על כלום, פשוט עזבה את הנושא הזה מכול וכול. נראה שהתייאשה. בגיל שלי כבר היו לה שלושה ילדים ותואר שני ובעל עורך דין מצליח. אמא שלה לא היתה צריכה להגיד כלום, שי תמיד ידעה מה היא חושבת. נו, באמת, אם היית רוצה היית מתחתנת. כל מי שרוצה מתחתנת. מה הבעיה? חסרים בחורים? לא חסרים, צריך רק לתפוס אותם. אם היית רוצה היית יכולה, הבעיה היא שאת לא רוצה. וזו לא רק שאלה של מה את רוצה, את צריכה גם לדעת מה את צריכה. כן, צריכה, יותר חשוב מה את צריכה ממה שאת רוצה. למשל, אולי את חושבת שאת רוצה בחור שהוא בדיוק ההפך ממך, שישלים אותך, אבל אני אומרת לך מניסיון שאת לא רוצה את זה, זה פשוט אסון, את צריכה ורוצה מישהו שיהיה דומה לך בדיוק, שיהיה באותו ראש שלך, כמו שאומרים, אחרת השם ירחם, על כל דבר תריבו, ואת לא כל כך יודעת לריב, מה את כבר מתרגזת? הנה, תראי, אפילו לשמוע ביקורת את לא יודעת, זו לא היתה ביקורת בכלל, זו עצה. עצה טובה אפילו, תאמיני לי, לתת עצות אני יודעת טוב מאוד, מה, אני לא הצלחתי בחיים שלי מספיק? אני לא הוכחה לכך שאני יודעת מה אני אומרת? אבל הבעיה היא שאת לא רוצה בכלל. ולא רק שאת לא רוצה, את מכשילה את עצמך בכוונה תחילה. לובשת מכנסיים, יוצאת לפאבים, כן, אל תחשבי שאני לא יודעת מה את עושה, אני יודעת, ועוד איך. איזה בחור דתי יתחתן עם מישהי שיצאה לפאבים ולובשת מכנסיים וחולצה קצרה? לא אמרתי בטן, אפילו שרואים את הבטן כשאת מרימה ידיים. איזה בחור דתי רציני ירצה אחת כמוך? את גם עושה את זה? טוב, נו, את זה אמא שלה אפילו לא מעלה על דעתה ולא היתה מעיזה לשאול גם אילו היתה מעלה על דעתה. ואולי היא כן מעלה על דעתה. ותמיד היה הנאום נגמר בדיוק אותו דבר. ואל תיסעי בטרמפים, זה מסוכן, ואם את נוסעת בטרמפים אל תעלי עם מי שנראה ערבי, גם אם את חושבת שהוא יהודי, עדיף שייעלבו מאשר שיקרה לך משהו, וגם את אל תיקחי טרמפיסטים שנראים ערבים, גם אם הם עם כיפה וציצית בחוץ ומגבעת של חרדים. מזרחי אל תיקחי, זה ידוע שערבים מתחפשים ועושים את עצמם דתיים רק בשביל לעשות פיגוע. אם היא היתה יכולה להמציא את אמא שלה, כמו שהיא ממציאה את נדב אטיאס, אפילו אבא שלה לא היה מזהה אותה. אמא שלה, המושלמת, שתפסה את אבא שלה כשהיו בני שבע־עשרה, התחתנה איתו כעבור שנה, ובטרם מלאה שנה לנישואיהם כבר נולדה להם שי. אמא שלה, החכמה, שיודעת מה צריך לעשות כדי לתפוס את הבחור שרוצים, ואם שי רק תדע את מי היא רוצה, אמא שלה תגיד לה מה צריך לעשות. הבעיה היא ששי לא יודעת את מי היא רוצה.

כבר לא אכפת לה כהה או בהיר, כבר לא אכפת לה מה יחשבו הוריה, כבר לא נורא אכפת לה מה יגידו החברות, בכמה הוא יעלה על כל הבני זונות שזרקו אותה ושברו לה את הלב ואיך היא תיראה טוב בזכותו. עכשיו הוא כבר פחות שחום, פחות אטיאס, פחות בן תורה, פחות נדב. יכול להיות גם ג'ינג'י מצדה, עם שם משפחה כמו וייס או צוקר, מותר שיקראו לו גם משה או מוטי, אולי הוא לא יהיה גאון אקדמאי, מטרוסקסואל לבוש כמו שצריך. היא רק רוצה מישהו שיתאים לה, שיהיה לה טוב איתו, נעים. שהיא תרגיש בטוח. אבל לא מהטובים הנדבקים האלה. רק שלא יהיה מהנדבקים האלה שלא מרפים. בחור צריך שיהיה לו כבוד עצמי. מינימום של אגו. אז מה נסגר עם ההלל דרעי הזה. דרעי? עד עכשיו לא שמה לב לדרעי המפורש שעיטר את שמו. מאיפה בא לו הדרעי הזה והוא בהיר כמו הלבנה במילואה? הלל דרעי… שם לגמרי לא רע. איזה פספוס. עד שמלאו לה עשרים ושלוש לא הסכימה להכיר בחורים שלא באופן ספונטני. עד כדי כך היתה בטוחה בעצמה. מה חסר לה? לא חסר לה כלום. יפה וחכמה ומצליחה, היא כבר תכיר מישהו שווה לה בערכו. בצבא, או באוניברסיטה, או בבית קפה, או באוטובוס. היא לא זקוקה לשירותי הסעד של הדודות של החברות שלה או של החברות של אמא שלה. תודה. יש לה חברות, ואם היא תרצה הן כבר יכירו לה מישהו. בשביל מה יש חברות? והן באמת הכירו לה, והיא הכירה להן, לא שיצא מזה משהו מעולם, אבל היה מצחיק והיה על מה לדבר. וחוץ מזה מי אמר בכלל שהיא כבר רוצה למצוא את האחד. מי אמר שהיא לא רוצה לסיים קודם תואר שני ולנסוע לטייל ולעשות דברים שאי אפשר לעשות אחרי שמתחתנים. מי אמר שזה מה שהיא רוצה. גם בינה לבינה לא מצאה תשובה אחת. בכל יום חשבה אחרת והרגישה אחרת. ולפעמים באמת מצאה בחור באוטובוס שנראה לה בדיוק כמו מה שהיא מחפשת ורק כעבור שלושה חודשים הבינה שזה לא זה. או שהוא הבין שזה לא זה. כמעט אף פעם לא קרה ששניהם הרגישו באותו זמן שזה לא זה. מישהו תמיד נשאר מאוכזב ופגוע. ובחורים באו והלכו, ועם לכתם שקעה בחודשים של 'בשביל מה אני צריכה את זה עכשיו'. היא ניסתה כל מה שאפשר לנסות. פעם היתה נחמדה וציחקקה גם מבדיחות שלא הצחיקו אותה, פעם אחרת היתה ביצ'ית ואמרה להם "לא מצחיק", פעמים היתה אסרטיבית, פעמים אחרות היתה סמרטוטית, קלה להשגה. היתה גם קשה להשגה. עשתה את כל השפיל. שום דבר לא עבד. לפני שנסעה להודו כבר לא הכירה את עצמה. לא יכלה לבודד את מה שהיא ממה שניסתה להיות בשבילם. ואפילו לא היתה בטוחה שמה שהיא רוצה זה להתחתן. רצתה חבר, רצתה אהבה, אמרה שכן, בטח, היא רוצה להתחתן, אבל בתוך תוכה לא היתה בטוחה שהיא כבר מוכנה לוותר על הכול ולהתחתן.

בת עשרים ושלוש היתה כשהפסיקה להיות כל כך בטוחה בעצמה. חששות החלו מתגנבים מבעד לחומת ה־'אצלי יהיה בסדר' ו־'אני אסתדר לבד, תודה רבה'. פתאום היו גם 'מה לא בסדר אצלי?' ו־'מה יהיה אם אני לא אמצא אף אחד שיאהב אותי, אף אחד שאני אוהב?' עוד חברה התחתנה ועוד אחת, ועוד שתיים שלמדו איתה ועוד שלוש שלומדות איתה, בחורים התחילו להתחתן לפני שמלאו להם עשרים ושלוש והיא כבר הרגישה נקיפות לחץ. היא כבר לא סירבה לשום הצעה ועברה לקיצוניות השנייה. שלושה ימים אחרי שהתחילה לצאת עם יואב התקשר אליה אורי שקיבל את הטלפון שלה כבר לפני שלושה חודשים אבל היה עסוק. היא לא רצתה לפספס את האפשרות שאולי זה דווקא הוא שמתאים לה ופגשה גם אותו. אחר כך הכירה את מנשה מהחוג לפילוסופיה והיתה קצת מאוהבת בו לכמה ימים, עד שהתברר לה שהוא נוסע בקיץ לשלוש שנים להרווארד לעשות דוקטורט, וכפי הנראה התכוון להתייחס אליה כאל אביזר סמסטריאלי. עם שם כמו מנשה הוא היה יכול להיות קצת יותר צנוע. מי קורא היום לילד שלו מנשה? תימני הוא לא היה. אחר כך היו גם מתי וצורי וחגי ועמיחי ודן ואלעזר. ובין לבין, כאמור, גם גויים עם שמות שלא זכרה. לבחור האחרון שלפני הנסיעה להודו היא קראה בדיעבד רק "הבחור האחרון". היא לא יכלה לקרוא לו בשמו משום שאפילו כשחשבה עליו הציפה אותה תחושת מיאוס עצמי. ישי היה שמו. ישי. הוא היה כל כך יפה, כל כך חכם וכל כך הכול, עד שהיא פשוט התאהבה בו מעל לראש. היא כל כך רצתה אותו, כל כך השקיעה את עצמה בקשר ביניהם. ממש זחלה על האדמה בשבילו. והוא זרק אותה ככלי אין חפץ בו. ככל שהיא רצתה יותר כך הוא רצה פחות עד שנעלם לגמרי מחייה, מותיר אותה שבורה ורצוצה. והוא היה הבחור האחרון שלפני הנסיעה למזרח. הבחור האחרון בכלל, שכן מאז חזרה ריחפה מאחד לאחר והפכה להיות מרירה וצינית ובלתי מתמסרת לשום אפשרות. והבחור ההוא, האחרון, כבר מזמן התחתן. היא שמעה על זה בדרך אגב, בבית הכנסת, כמה חודשים אחרי שחזרה מהטיול. היא חשבה לעצמה שהנה זה בא, הכאב הזה, הבלתי נסבל, הנה זה בא, אולי יותר טוב שאני אצא מפה עכשיו, ולהפתעתה, כדור הכאב עבר בגרונה, התעכב רגע בחזה, כיווץ לרגע את הבטן ונעלם, והיא הסתכלה בזו שהיא אשתו ואמרה לעצמה, דווקא מתוקה, ובאמת לא דומה לי בכלל, הבת זונה. ותפילת מוסף של שבת עברה בשקט ובשלווה. היא יצאה מזה בשלום. הבחור האחרון כבר לא יכול עליה. היא יצאה מהבית בלי להתאפר. היא כבר נורא מאחרת והחברות שלה כבר מאבדות את הסבלנות. היא מעצבנת אותן, היא נעלמת להן, היא מסננת אותן, היא לא מספרת כלום. כבר איימו עליה שיתקשרו לאמא שלה בכל פעם שתעצבן אותן, סתם כדי שאמא שלה תשב לה על הווריד. חברות הרי לא חסר לה, ברוך השם. היא אספה אותן אחת אחת מימי הילדות המוקדמים, דרך התיכון, הצבא, האוניברסיטה, ועשתה אותן חבורה אחת. עכשיו היא מאחרת להן שוב למפגש השבועי, והן שוב יהפכו לחבורה אחת נגדה. אנחנו לא מעיזות לאחר לך ואת פשוט דופקת איחור של חצי שעה. אם לא תגידי לנו מה קורה לעזאזל עם החיים שלך לא נזוז ממך. במשמרות סביב השעון. אנחנו מזהירות אותך. ככה כשהן יושבות יחד סביב השולחן עם הקפה ההפוך והסלט חסה אי אפשר לנחש מי מהן שותפה לחייה מימי החיתולים הסוערים ומי הצטרפה רק בשנתיים האחרונות. שלוש יהודיות, שלוש גויות, והיא ביניהן – המכנה המשותף של כולן וזו שפתאום מרגישה לא שייכת. לא, לא בא לה לספר להן על הלל, היא אפילו לא יודעת מה לספר עליו. מה יש לספר עליו. אבל מיד כשהתיישבה הרגישה הכרח להרחיק מעליה את הטענות והמענות שעוד רגע היו מציפות אותה, ואמרה, "תשמעו קטע, יש איזה אחד שכבר שלושה חודשים מתעלק לי על החיים." למה דווקא זה מה שיצא לה מהפה? הרי יכלה לדבר על רות ועל סבתא שלה ועל האחיות של סבתא שלה. הרי אם יש משהו שקורה בחיים שלה זה הדברים האלה, עבודות התחקיר והבילוש שהיא עושה עם רות והחיפושים אחרי בית זקנים לסבתות. אבל הסיפור על הבחור הרבה יותר מעניין. אם יש משהו שישתיק את הטענות שלהן עכשיו זה סיפור עם ניחוח סקסי, ולא סיפורים על דודות וסבתות עם ריח של זקנה וטירוף.

כשחזרה מהודו וסיפרה להן את הסיפור על ג'רי הן התפוצצו מצחוק. גם אז סיפרה להן כדי להרחיק ממנה את הטענות על כך שלא כתבה ושלא דיברה ושלא קיימה את שהבטיחה להן בטרם עזבה אותן פה ויצאה לבדה לעולם הגדול. לאורית, אפרת ואיילת נדרשו כמה דקות לקלוט את משמעות הסיפור. שי יכלה לראות את גלגלי השיניים במוח שלהן מסתובבים מהר מאוד. מה היא אומרת פה? היא עשתה את זה עם מישהו? שי? היא עשתה את זה? והיא מספרת את זה? לנו? מילא כשדיברו על זה בתיאוריה, "מה את חושבת על לעשות את זה לפני החתונה?" "לאו דווקא את, באופן עקרוני", "אני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת", "זה צריך להיות מאהבה", ו"קדושת הנישואים נורא חשובה לי", ו"יש לזה חשיבות בעיני לעשות את זה פעם ראשונה עם זה שאת מתחתנת איתו" ו"מה תעשי אם לא תתחתני עד גיל שלושים?" שקט, "למה שאני לא אתחתן עד גיל שלושים?" "חס וחלילה, אני לא אומרת שלא, אבל אם לא, אז לא תעשי את זה?" "אני לא יודעת, אבל זה לא כזה פשוט". כל כך צעירות תמימות וטיפשות הן היו. בתיאוריה דיברו על זה בלי סוף ועכשיו שי נפלה עליהן בהפתעה גמורה. היא לא אמרה שזה מה שהיא הולכת לעשות בהודו, איך זה קרה בדיוק. חן, איריס ועופר לא הבינו בכלל שיש דברים בגו. לדמיין את שי שותה אלכוהול היה מספיק מצחיק, הרי יותר מפעם אחת הן ניסו ללמד אותה את ההבדל בין בר לפאב למסעדה למועדון, וניסו לשדל אותה לטעום בירה או יין או אלכוהול מסוג מתקדם יותר. על ג'וינטים לא היה עם מי לדבר, כמובן, אף על פי שפעם שמרו לה ג'וינט במשך כמה חודשים עד שהתייאשו ועישנו אותו בלעדיה. לשמוע איך היא ניסתה להסתיר מג'רי את העובדה שאין לה מושג מה קורה עכשיו, ועכשיו, ועכשיו, היה פשוט הורס. כשקלטו שמה ששי מספרת הוא בעצם סיפור על נשיקה ראשונה, ומה לכל הרוחות עושים עם הלשון, סוגרים או פותחים את הפה, ואיך נושמים, הפסיקו לצחוק והסתכלו באורית, באפרת ובאיילת. אתן לא נורמליות, פסקו הגויות, אתן פשוט לא נורמליות. את לא מבינה שזה לא טבעי, פנתה איריס לשי. מה את רוצה ממני, אמרה שי, אני כבר עשיתי את זה. כמובן התברר שאיילת מכירה את הלל היטב. הלל דרעי? הוא מקסים! בו במקום התחרטה שי שסיפרה מה שסיפרה ובמיוחד שאמרה את שמו. בשביל מה הייתי צריכה להגיד את זה, נזפה בעצמה. ברור שאיילת תכיר אותו, או אפרת, או אורית. אבל עכשיו כבר לא יכלה לסגת מההתרברבות המוקדמת שלה. מוטב שלא תוסיף דבר ותעזוב את כל העניין הזה. אבל לאיילת עוד היה הרבה מה להגיד על הלל. את יודעת שסבא שלו מצד אמא שלו במועצת חכמי התורה של ש"ס? את יודעת שאבא שלו שופט בבית המשפט העליון? וחזן! מה אני אומרת חזן, פייטן ידוע. משתתף בקונצרטים. אמא שלו אישה מדהימה! יש לה איזה עשרה מפעלי חסד בירושלים. ואח שלו… והאחיות שלו… הלל הוא הנסיך הקטן במשפחה שלו. נסיך. תותח. מלך! על הלל עצמו היא לא ידעה הרבה. לא ידעה שום דבר חשוב. איילת, זה נשמע שאם הוא היה מתחיל איתך היית לוקחת אותו בלי תנאים מוקדמים, אמרה עופר. ברור, איילת מתלהבת, ברור. הלל דרעי הוא מהכי שווים. הכי הכי שווים. אבל הוא מחזר אחרי שי, פסקה חן, אז תרגיעי בבקשה. טעמם של הקפה והחסה מעולם לא היה מר יותר בפי שי, אבל איילת כבר דילגה לפטפוט הבא. היא לא יודעת מה לעשות עכשיו עם הבחור שהיא יוצאת איתו, זה קורה בכל פעם שיוצא לה להכיר מישהו שהוא נורא דוס. היא פשוט לא יודעת איך לצלוח את השלב שבו היא מספרת שהבית שלהם דתי, ברור, שבת, כשרות וכל זה, אבל לא עושים עניין מהפרטים הקטנים. מסדרים שעון שבת, שמים פלטה, הכול עובד לפי הספר, אבל אם שכחו להדליק מזגן, או משהו לא יעבוד, יסדרו את זה בשבת. חשמל זה לא עניין גדול אצלם. אמא שלה גם לא לגמרי מקפידה על בשר וחלב. לא, היא מקפידה, בטח שהיא מקפידה, אבל בקטנה היא משתמשת לפעמים באותה תבנית לבשרי או לחלבי, יש סירים שפעם עולים על שולחן חלבי ופעם על בשרי. בעיקרון יש להם כלים נפרדים, אבל דברים מוזרים קורים במטבח של אמא שלה. ומה היא תגיד? כבר שלוש פעמים גמרה עם בחורים רציניים רק כי לא יכלה לחצות את המחסום הזה. יותר מדי מביך. זה הצחיק את הבנות, וכל אחת תרמה משלה לסיפורי המבוכה, גם אם בכיוון שונה מזה שאליו כיוונה איילת. "אני אף פעם לא ידעתי איך לספר לבחור שאמא שלי טיפשה, אשכרה טיפשה. מה אתן צוחקות?" "אני התביישתי לספר שאבא שלי נהג מונית. כן, איריס, תתמודדי. "ואני התפתלתי עד שהעזתי להגיד למישהו שיש לי אח אוטיסט." "טוב, שי, עכשיו ברצינות," אמרה איילת משהבינה שהן לא יורדות לסוף דעתה, "מה את מתכוונת לעשות עם הלל דרעי?" ומיד הוסיפה, "תדעי לך שהם לא משפחה מזרחית כזאת ששומעת אום כולתום להנאתה, זו משפחה של פייטנות מזרחית אליטיסטית," ריר כמעט נזל בצדי פיה. וּי, זה הדבר הכי גזעני ששמעתי פה בינתיים, חשבה שי.

מכל השש, רק איילת ושי רווקות. אפרת נישאה כדת משה וישראל לפני כשנתיים, חן התחתנה לפני שלושה חודשים בטקס רפורמי עם מי שהיה חבר שלה מגיל שש, ואיריס ועופר חיו בנחת עם בני זוגן ללא חופה וקידושים. כולן בנות עשרים ושבע. "את יכולה לקחת אותו אם את רוצה," אמרה שי לאיילת סוף־סוף בחיוך רחב. "ההורים שלי לא יסכימו בשום אופן להכניס את חכמי התורה הביתה." "אל תגידי," אמרה איילת, "תתפלאי מה הורים מוכנים להכניס הביתה כשהבת שלהם כמעט בת שלושים." "טוב, תעזבי עכשיו, זה ממש קשקוש," טון הדיבור הזה של איילת הרגיז אותה. "אורית, מה אמרת שאת רוצה לספר לנו? יאללה, דברי," אבל דווקא אורית נאחזה בשיחה הקודמת. "מה, ולך לא אכפת?" "שמה?" "שהוא מזרחי?" "מזרחי?" "נו, ספרדי, מרוקאי, מה שהוא לא יהיה." "מה, את רצינית?" "לגמרי." "אני לא מאמינה לך," ג'יזס קרייסט, זו שיחה אמיתית? שי לא האמינה שהיא מנהלת את השיחה הזאת עם חברות שלה, החברות הכי טובות שלה, בבית קפה, כאילו כלום. "אל תהיי כזאת יפת נפש. מה, את לא חושבת שיש פער?" "פער? כאילו מישהו יותר טוב מהשני?" "גם, אבל נניח לא פער, הבדל." "איזה הבדל?" "אויש, אל תהיי תמימה, יש הבדלים." החברות שלה, לא ההורים שלה בסלון ביתם המעוקר. זה מיד הזכיר לשי שני בחורים שיצאה איתם פעם. הראשון היה עמית האשכנזי, שהתחיל איתה רק משום שחשב שהיא מתאימה לפנטזיה שלו. הוא התעקש למצוא לעצמו כלה מזרחית. היתה לו העדפה ברורה לטוניסאיות, שבעיניו היו נשים חמות שיודעות לנהל בית כמו שצריך, ומשהו בתלתליה הכהים של שי הטעה אותו. השני היה עמית המרוקאי, שהתעקש על בת זוג אשכנזייה כי האשכנזיות חכמות יותר. אבל החברות שלה? הן מעולם לא דיברו על זה, והנה קן צרעות שלם. אז מה את רוצה להגיד לי, שאם הכול מתאים ואני אוהבת מישהו, אני צריכה לפסול אותו רק מפני שבמקרה הוא נולד להורים יוצאי אלג'יר? ברור! למה זה פחות חשוב ממה שהוא לומד? או ממה שהוא יעשה בחיים? או באיזו ישיבה הוא למד ואיפה הוא היה בצבא? למה? כי כל השאר זה בחירה שלו, והמוצא לא! הבחירות שלו חשובות, לא הגנטיקה. שי, את ילדותית, תתבגרי, זה לא קשור לאמא שלך, את פשוט לא מציאותית. אם הוא היה חרדי, זה היה אפשרי? אם הוא היה ערבי, זה היה אפשרי? אם הוא היה סתם גוי? בטח שמוצא חשוב. רגע, נזכרה שי, אורית! בעלך עיראקי בכלל, לא? היה עיראקי! היה? כן, אבא שלו השתכנז מזמן ואמא שלו חצי אשכנזייה בכלל, הם מתפללים באשכנזי, הם אוכלים רגיל, ואפילו את שם המשפחה הם עיברתו. עיברתו עאלק, אמרה חן מהפינה. פתאום נזכרו כולן שהיא יושבת שם, היא והמוצא המזרחי שלה. טוב, מה אתן מסתכלות עלי, כאילו לא ידעתי שאתן גזעניות. זו לא גזענות, אלה רק שיקולים של התאמה. בטח, בטח, רק שיקולים של התאמה. אצלנו זה לא חשוב בכלל, מיהרה איריס להגן על עדת החילוניים, אצלנו השיקולים אחרים. אני אין מצב שאני מתאהבת במישהו מבת ים, אפילו יהיה אשכנזי, או מחולון. או מרמלה, או מאשדוד או מלוד, הוסיפה חן. או מטבריה. אל תגזימי, טבריה, כאילו אני לא יודעת שאת מטבריה, צחקה איריס. יאללה, תעזבו, אתן כולכן גזעניות, אבל חוץ מזה אתן אחלה.

הן חזרו לדבר על דברים של מה בכך, וכנהוג, הן התפזרו לא לפני שחלפו חמש שעות של ישיבה בנחת. אחר כך היו לה עוד המון סידורים לעשות רגע לפני שיסגרו את הבנק והדואר והסנדלרייה הקטנה בשוק והיא רצה ממקום למקום, משכיחה מעצמה את מה שצף ועלה בה בשעות האחרונות. העצב הזה, הדכדוך, חוסר האונים. רגע לפני שנפרדו זקפה את ראשה ואמרה, אני לא ילדותית ולא יפת נפש, ואני אתחתן לפני שימלאו לי שלושים. הסתובבה, הלכה, חזרה, ואני אתחתן מאהבה, צעקה אל אחוריהן המתרחקים. נגמרו המשחקים עם הגויים, הבטיחה לעצמה בלי קול. יותר אני לא עושה את זה עד שאני מתחתנת.

 

יעל משאלי היא אם לשבעה, גרה בשוהם. משאלי כתבה טורים ב-ynet וב-Nrg, היא כותבת סיפורי ילדים, סיפורת למבוגרים ועיון.

ב-2007 זכתה משאלי בפרס היצירה לסופרים ומשוררים.

מתוך ויקיפדיה

 

 

X