איפה הטרנזיסטור? | לרכישה באינדיבוק
איפה הטרנזיסטור?

איפה הטרנזיסטור?

שנת הוצאה: 2015
מס' עמודים: 175
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 25

כשאנחנו קטנים, קשה לפעמים להבין את התנהגותם של המבוגרים. למה אמא שותקת כשאבא משקר, אבל כועסת עלי כשאני משקרת?מדוע הם דורשים ממני להיות סובלנית לאחרים, והם עצמם… רק כשהיא תגדל היא תבין, עד כמה קשה להתמודד עם מצבים לא פשוטים בחיים ולבחור בדרך הנכונה (ומה זה בכלל נכון). יכול להיות שהיא תתאהב בגבר נשוי, ואולי בכזה שישבור את לב הוריה. יהיו לה, קרוב לוודאי, שכנים מרעישים שיפריעו לה לישון. היא תזדקק לעזרתו של בעל-מלאכה, שיינצל תמימותה וייסדר אותה. ואולי תהייה לה חברה-הכי-טובה, שיום אחד תאכזב אותה, כשתאמר, או תעשה, משהו שלא יתאים לערכיה, והיא תכעס ותנתק את הקשר. ואולי, לאחר שנים, היא תתחרט, אבל הכבוד-העצמי לא ייתן לה להודות שטעתה. הריון בזמן מלחמה, הבעל כבר איננו, להפיל או להמשיך למזכרת. כשתשב ליד מיטת אביה הזקן בבית-החולים, תבלע בשתיקה את העלבונות שיטיח בה בכאביו, בתסכוליו, נלחמת ברצון להסתלק ונכנעת לרגש האחריות. האם תוותר לאחותה על חלוקה שווה של הירושה או תילחם בה בבית-המשפט. וכשתחשוב, שכבר למדה איך, ותרצה להדריך ילדה קטנה, שאינה מבינה מה אמא שלה רוצה מחייה – היא תהסס, כשתגלה, שלמרות ניסיונה וחוכמת-החיים שרכשה – עדיין קשה ללמד כיצד להתמודד. ויום אחד היא תחליט לנסות לנסח בכתב את כל מה שקרה, מנסה להבין כיצד בנתה את סדר העדיפויות שלה, כיצד ולמה החליטה מה באמת חשוב. והיא תרד מההר הגבוה אל חול-הים-הטובעני. תביט בגלים השוחים אל האופק וחזרה אל החוף, שוב ושוב, כי אין להם ברירה. אבל לה היו ברירות, ואולי יכלה לבחור ולעשות אחרת. 20 סיפורים מהחיים. שלי, שלה, שלנו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “איפה הטרנזיסטור?”

בקרוב…

 

עברה כבר חצי שעה, ומתחיל להיות חם.

 

הורדתי את מעיל הרוח, קיפלתי יפה (דבר המוכיח שאני עדיין לא בפניקה) והנחתי על הרצפה. את התיק השענתי על הקיר (מומלץ, בגלל בקבוקון הבושם. עדיין מסוגלת לחשוב באופן פרקטי, הגיוני) קיפלתי את השרוולים הארוכים ומחיתי אגלי זיעה ממצחי (באמת חם או תחילת היסטריה?) לחצתי על כפתור הפלא שאמור להפעיל את האוורור, ושתיקתו הבהירה לי שהכפתור, כמו המעלית, גווע עקב חוסר בחמצן חשמלי (אני לא ממש מבינה בטכניקה). ורק הקולות מוגברי הווליום של דפיקות הלב (כבר בלחץ?) מפרות את דממת המוות סביבי על תקן של עינוי סיני.

להסחת הדעת, אני מנסה לנחש אם כבר החל לרדת בחוץ הגשם שהובטח ברדיו, מחייכת אל המטרייה הסגורה, השעונה חבוקה במפגש הקירות.

משעמם.

אני מתיישבת על המעיל הלבן ומוציאה מהתיק השחור הקטן את הפנקס והעט, ומתחילה לרשום חוויות. מי יודע, אולי זו תהא צוואתי. המילים האחרונות שלי לעולם שבחוץ, אי-שם. בעיקרון, אם לא יזדקק שום שכן למעלית בשעות הקרובות, אז – בעלי אמור לשוב מהעבודה בעוד שבע שעות בדיוק, בשש בערב, וכדרכו, אם לא תעבוד המעלית, הוא יפלוט קללה עסיסית ויטפס במדרגות. הוא גם לא ידאג כשלא ימצאני בבית מאחר שהוא יודע שאני בחוץ, במשימת התנדבות, עד שעות הערב המאוחרות. דהיינו, יתחיל לדאוג לי בעוד כתשע שעות. מה יהא מצבי בעוד תשע שעות? קשה לדעת. אולי אתעלף, ואולי כבר לא אתעורר (השלמה?) מעניין איך יגיבו אלה שימצאו אותי שרועה על הרצפה ללא הכרה.

פניקה (כבר לא שלי), הזמנת אמבולנס, בית חולים, ו – אין לדעת, כמו שאומרים, נחכה ונראה (ולא נחיה ונראה – כי אולי לא). ואוטומטית, במצחי הקודח (עדיין רק מהחום) תמונה מסרט מתח הוליוודי שראיתי אתמול. דלת מעלית במלון מפואר נפתחת… וצרחה, כשנגלית לעין גופת אישה שרועה בשלולית דם.

 

רחל, בת תשעים ותשע, אינה חוששת מהמוות ואינה חוששת לדבר עליו. "מה שיקרה אחר כך זה פשוט – כלום," אמרה לי, "וכלום זה כלום," הוסיפה והסבירה, "אין מה לפחד מכלום. ובמצבי, הכלום מפחיד פחות מהמשך המצב הנוכחי."

ואני מפחדת? אפשר להיחנק כאן? זה בוודאי יכאב. אבל אחר כך, כמו שאמרה רחל, יהיה כלום. מה שנקרא סוף טוב? אני מנסה לחייך בביטול ומקנחת טיפות זיעה חדשות.

 

האמת שמה שמציק לי עכשיו (לא ייאמן בנסיבות הקיימות, אך עובדה, ולך תבין איך פועלת מערכת ההגנה האנושית) זה שרחל מחכה לי עכשיו בחדרה הקטן וחושבת שסתם הברזתי לה (כבר זמן-מה שהיא תוהה בפניי מתי אמאס בחברתה הכואבת, מתקשה להאמין לאהבתי).

גם אם תחליט לטלפן לביתי לשאול מה קרה, לא תקבל תשובה, ותבין שזנחתיה למען בילוי אחר. וגם הבן היקיר לי אפרים, שהבטחתי לטלפן אליו כדי לקבוע מתי יבוא לקחת את המזוודה הכחולה, הטובה, בשביל הטיול שלהם לירושלים – ובעצם, אם מדברים על תשע שעות, גם אורית, שתחכה לי בבית הקפה אחר הצהריים, ותטלפן זועמת על כך ששכחתי אותה – גם היא לא תקבל תשובה, ותסתפק בכך שתשמור לי טינה. רותי, רותי (כלומר אני), הקרויה חברה, זו שקובעת, מבטיחה ו –

אז אם לא אתעורר יותר, אני צריכה לפחות להשאיר כמה מילות הסבר והתנצלויות לכולם. הרי לצד גופתי יישאר הפנקס, ומה שאכתוב בו יוכיח שאינני מן המבריזות.

אז כותבים.

קודם כול ההסבר הטכני, המיועד לוועד הבית ללמידת לקח, שהכול החל בשעה תשע וחצי בבוקר, כשיצאתי מדירתי ונכנסתי למעלית בדרכי לאוטובוס, שאמור היה לקחתני למרכז חורב, ומשם, דרך שלושה מעברי חצייה (הנוהגים להתחלף לאדום בעקביות מדהימה, וזו גוררת עמידת ציפייה, מעבר חצייה, עמידת ציפייה, מעבר חצייה, עמידת ציפייה, מעבר חצייה) אל תחנת אוטובוס נוספת, שממנה אגיע אל רחל.

לחיצתי על כפתור המעלית הניבה פעילות רעש מוכרת, וצללתי בבטחה עד הקומה השלישית ועוד קצת – עד שתמה נסיעתי אי-שם לפני הקומה השנייה. ומאז אני תקועה כבר שלושת רבעי שעה בתא הדווקא נחמד הזה, שבדרך כלל אינני נוהגת לסקור.

מולי דלת נעולה. משני צדדיי קירות טפטים דמויי עץ בהיר ומאחוריי מראה גדולה (לשיפור התסרוקת), וכבר אינני לבד. בת דמותי, מזדהה עם מצבי, ישובה גם היא מאחורי גבי, מארחת לי חברה.

על קיר הטפט חרוט לאמור: "אם אין אפשרות לצאת מהתא – לחץ על פעמון האזעקה והמתן."

אני, צייתנית, כבר כמעט שעה לוחצת, לוחצת, לוחצת, והצלצולים מחרישים את אוזניי – אוזניי שלי בלבד כנראה – ולא קורה דבר.

עברה שעה. אני עדיין ממתינה. מצפה למי? למי? למי? לגואל או לגואלת שלי.

חרוט גם מספר טלפון כדי להודיע על תקלה, ומובן שיכולתי לטלפן (אם יש כאן קליטה) לבעל, לבן, לשכן או לשכנה, אבל את הנייד שכחתי בבית. מיהרתי לתחנת האוטובוס (שלעתים מאחר, אך לעתים גם מקדים) ושכחתי את השחור הקטן על השולחן בכניסה. למען הדיווח הנאות, כמו שאומרים, אני כותבת שכבר בעת שלחצתי על פעמון המעלית נזכרתי בנייד העזוב, אבל חששותיי לפספס את האוטובוס ולאחר לפגישתי עם רחל הביאוני להחלטה (הנמהרת) להמשיך בדרכי בלעדיו.

מישהו אמר פעם, ואולי בצדק, שאין בוכים על חלב שנשפך, אך בכל זאת בא לי להתחיל לבכות. אבל עיניי עדיין יבשות מתוקף החלטתי לנסות לחסוך באנרגיה.

 

אני קמה מהרצפה, מצלצלת שוב בפעמון האזעקה, והפעם מוסיפה גם דפיקות חזקות בדלת וגם צעקות "הצילו" – וכלום.

איפה כל השכנים? אף אחד לא צריך ללכת למכולת או משהו?

אילו לפחות היה איתי טרנזיסטור, הייתי יכולה לשמוע מוזיקה מרגיעה או אפילו לעלות על איזו פטפטת מעניינת. אבל את הטרנזיסטור שלי נתתי לרחל. הוא אצלה. או ליתר דיוק, לא אצלה. ובעצם אולי כבר כן אצלה. אני לא חושבת ככה כי אני מבולבלת. לשלב הבלבול עדיין לא הגעתי. אבל גם בתנאים רגילים, לא קשורי מעלית, אין לי אפשרות לדעת עכשיו אם הטרנזיסטור נמצא אצל רחל או לא, או בכל זאת כן. נשמע מוזר, אבל עובדה.

תעלומה מסתורית.

לא ייאמן, ואולי כן (תלוי בניסיון קודם, שבמקרה, או לא במקרה, אין לי) עד כמה יכול סיפור פשוט להסתבך.

הטרנזיסטור.

מה יכול לבדר, לגרום הנאה ולהסיח את הדעת ממצב קיים, לעשות טוב על הנשמה, יותר משוקולד ומטרנזיסטור? ולכן נהגתי להביא לרחל בכל ביקור מעט שוקולד (כי לא בריא הרבה), ולפני שבועיים הבאתי לה את הטרנזיסטור שלי. הנחתי אותו, פלוס אוזניות תואמות, במגירת השידה הצמודה למיטתה בחדרה הקטן, כדי שתוכל לשולפם בקלות וליהנות בשכיבה. רחל היקרה והשבורה שלי. עד כמה השתנו חייה לאחרונה, מאז נפלה ושברה את רגלה. בת תשעים ותשע, שמרה עד לאותו יום טראומטי על עצמאותה. היא נהגה להתקדם, עקב בצד אגודל, נאחזת בהליכון, חורקת שיניה, פניה מעוותות בכאב הרגליים הזקנות, והיא מסננת לעברי, "כל כך כואב." ואני מבקשת בעדינות, "אולי אקח אותך בכיסא גלגלים?" והיא נאנחת, "לא. בשום אופן לא," נעצרת למנוחה קצרה וממשיכה, "כל עוד אני מסוגלת ללכת – אני אלך."

כשהוצע לה לעבור לבית אבות סיעודי עקב הגיל וקשייו, אמרה, "אקבל טיפול טוב יותר, אבל אאבד את עצמאותי ואהיה תלויה באחרים." ונשארה בביתה, מדדה בין מיטתה לכיסא הפלסטיק הלבן, מגששת בחשכת עיניה לרוחב שולחנה אחר הדיסק שנשלח אליה ממועדון הקריאה לעיוורים, מגששת אחר כפתור הרדיו ומכניסה, מיומנת, לחריץ המתאים, עוצמת עיניה ומתרכזת בסיפור החדש שקיבלה, עד שהיא נרדמת בישיבה.

עכשיו, בסיעודית, בגלל מה שקרה, ובעל כורחה, היא שוכבת, סמרטוטית, עד שגברתן זה או אחר ירים את גופה ויושיבה בכיסא גלגלים, נזהר על הרגל המגובסת, שאסרו עליה לדרוך בה, ויובילה לחדר האוכל, שם תשב ותבהה, אומללה, עד שיחזירוה למיטתה, וחוזר חלילה.

שעות שכיבה, נים ולא נים, שעות מרובות שעשו לה רע, נפשית יותר מאשר פיזית. וקיוויתי שהטרנזיסטור הקטן יהא אור בחשכת ימיה, ומי יודע כמה זמן עוד נשאר. והאוזניות, כדי שלא תפריע מנוחת שכנתה לחדר. שהרי רחל כמעט ונתחרשה לחלוטין, ועליה להפעיל את המכשיר בווליום גבוה מאוד. והיא שמחה. שמחה מאוד. איתי ועם הטרנזיסטור.

אבל כשהגעתי לבקרה לאחר כמה ימים, משתוקקת לשמוע את סיפוריה על אשר שמעה בהיעדרי, סיפרה לי שהטרנזיסטור נעלם.

"הטרנזיסטור איננו," היא לוחשת ועיניה עצומות למחצה בלאות זקנה, "וגם האוזניות."

"והרי אינם יכולים לצאת בעצמם מהמגירה וללכת לטייל," צחקתי, ופתחתי את מגירת השידה ברגשות אשמה על כך ששמתי את החפצים בפינה מרוחקת מדי של המגירה, וידה של רחל קצרה מהושיע. ואוי לי שלא חשבתי על כך, וכבר חשתי בלחיי מסמיקות מבושה.

גיששתי, גיששתי, עד לדופן האחורית הגעתי – ואין.

"באמת אין," נדהמתי, מכופפת ברכיי, פניי בגובה המגירה – ואין.

"לקחו," לחשה רחל.

"לקחו?"

העובדות זינקו עליי כארי ולביאותיו המשחרים לטרף. עיניהן רצחניות, ומפיותיהן נחילי האשמות, צועקות וזועקות שאני אשמה, ובכלל, "אצלנו מעולם לא נעלם דבר," חרחרו, וקצף נוזל מפיותיהן.

"אז היכן?" תהיתי, מצומררת מהאבדן ונרעדת לנוכח השיניים הבוהקות לעברי, נכונות לנשכני.

"למה נתת לה את הטרנזיסטור?" הן צועקות במקהלה.

"מה זאת אומרת למה?" אני נבוכה.

"אם היית נותנת לנו – היינו שומרות בעבורה, ואם הייתה מבקשת – היינו נותנות לה עד שתירדם, ולוקחות אלינו בחזרה לשמירה. לא נתת לנו – אז את אשמה שאין."

"ובכלל," טוענת אחת מהן, "אף אחד לא ראה אותך מניחה את הדברים במגירה, ואולי בכלל לא שמת." והמקהלה במדים לבנים מחזקת בניד ראש פסקני.

 

אני מנמיכה עיניי לשעון בשמאלי ומגלה שבהיסח הדעת אני מסובבת באצבעות ידי הימנית את הטבעת שעל אצבע ידי השמאלית. "כנראה כבמחרוזת תפילה, האמורה להחיש את הצלתי," אני אומרת לעצמי, שוברת את הדממה, ומחייכת לזיכרון היום ההוא, שבו הסרתי את טבעת היהלום מאצבעי לפני שטיפת ידיים בשירותים של חנות הספרים בסן חוזה, קליפורניה. רק כשכבר הייתי בדרכי, הרחק משם, קלטתי ששכחתי את הטבעת היקרה בחדר השירותים ליד הכיור.

מיהרתי לחזור לחנות ולשירותים – ומובן שלא מצאתי את הטבעת. נכנסתי, רועדת ונסערת, למשרדו של מנהל החנות, והוא, בחיוך רחב וטוב, הוציא ממגירת שולחנו את הטבעת שלי ומסרה לידיי הלא נאמנות והסביר, "אחת הקונות בחנות, שמצאה את הטבעת שלך ליד הכיור, הביאה אותה אליי למשמרת, עד שתיזכרי ותחזרי לקחתה."

למה שכחתי את הטבעת? ולמה את הנייד? חסרת אחריות שכמותי, הזקנה קפצה עליי? כבר?

וכשבת התשעים ותשע לחשה ממיטתה, "היא צודקת. היא שמה במגירה."

וכשטענו, "והרי לא ראית, כי אינך יכולה לראות."

ולחשה בעלבון שתינו, "היא אמרה לי שהיא שמה."

ופסקו לעברה, "ואת האמנת לה שבאמת הביאה לך טרנזיסטור במתנה? תמימה שכמותך."

ופסקו לעברי, "בגילה ובמצבה היא אינה אמינה, וגם עליה אי אפשר לסמוך."

והטרנזיסטור איננו, ואין יודע היכן הוא. נמוג בחלל החדר או הכיס.

טרנזיסטור, איפה אתה?

רציתי כל כך שנפלאות הטכנולוגיה יאפשרו לרחל קשר עם העולם החיצוני.

והנה אני עכשיו, מודעת לעובדה שטכנולוגיה זאת, בדמות הנייד הננס שלי, הקטן אף מהטרנזיסטור שהבאתי לרחל, הייתה יכולה להיות עכשיו גם הקשר היחיד שלי, מכאן, מהמעלית, עם העולם החיצון, והצלתי היחידה.

 

"מישהו נמצא בתוך המעלית?"

קפצתי מתוך הרהוריי לקולה המוכר של אחת השכנות שלי. "זו אני, רותי!" צעקתי בחדווה. "כבר יותר משעה שאני תקועה כאן."

"מישהו הגיע ומיד יוציא אותך," היא מבשרת, וקולה שזור עצבות ושמחה גם יחד.

אני מתרוממת ממושבי, מרימה את מעיל הרוח שהיה פעם לבן (באיזה יום מגיע המנקה?) ואת התיק השחור הקטן. גם את המטרייה המחוברת אליו, קשורת שרוך, כמנהגי, כדי שלא אשכחנה אי-שם. סוגרת את הפנקס ובו תחילת צוואתי הלא גמורה, דוחפת אותו בידיים רועדות, וגם את העט, לתוככי התיק, נכונה לקבל פני הגואל הפודה והמושיע.

והנה נפתחת דלת המעלית, ומולי פנים חייכניות, והוא מושיט ידיו לעברי. "יהיה לך קשה לצאת בעצמך," הוא מתרץ את זרועותיו הפתוחות לחבקני. אני מורידה עיניי ומגלה שאני ודלת המעלית תלויות בין שמים וארץ, כלומר אי-שם בין שתי קומות.

"בואי ואוריד אותך," הוא ממשיך לחייך לנוכח היסוסיי הנבוכים.

אני חובקת את צווארו תחתיי, והוא תופסני בחוזקה ומורידני לקרקע בטוחה, כלומר לרצפה, כשאני, כמו רחל, נישאת על כפיים. אלא שגבריה של רחל לבושים חלוקים לבנים, ולשלי חולצת טריקו שחורה.

"אני סגורה כאן כבר יותר משעה," אני כועסת בחיוך הקלה, "ולחצתי כל הזמן על כפתור האזעקה."

והוא ממשיך לחייך, "שמעתי צלצול של מישהו שסגור במעלית, וחיכיתי להודעה טלפונית שתאשר שאכן זה המצב, אבל לא טלפנת."

"שכחתי את הנייד בבית," אני מתנצלת, אשמה.

"יש לך מזל," מתרחב חיוכו, "שהייתי במקרה בסביבה והחלטתי לנסות לבדוק מה קורה, אפילו שלא הגיעה הודעה טלפונית. יש לך מזל." והוסיף, "מצטער," וכבר לא חייך, "ייקח קצת זמן עד שנתקן אותה, אז תצטרכי להמשיך את דרכך במדרגות. מצטער."

הודיתי לו. בירכתי על מזלי הטוב. ועליתי, מסוחררת מעט, במדרגות, לדירתי שבקומה הרביעית.

וכך הסתיים מסעי בין הקומות ושבתי אל המנוחה והנחלה.

והטרנזיסטור?

לא נמצא.

רחל נותרה בשתיקת חדרה.

ואני, כרוח רפאים, חולפת על פניהן בדרכי אל חדרה של רחל. לנשק מצחה, למרוח קרם מרגיע על רגליה היבשות, לעזור לה ללגום בשכיבה מבקבוק המים, שלא יירטב הסדין, לדובב אותה ולשמוע באהבה, בפעם המאה לפחות, את זיכרונות ילדותה בבסרביה. פרטי פרטים, כאילו היה זה אתמול. לשמוח במוחה הצלול ובזיכרונה שלא בגד, ולתהות איתה, שוב ושוב, עד יום מותה – איפה הטרנזיסטור?

בקרוב…

X