אין "שם" לאהבה | לרכישה באינדיבוק
אין "שם" לאהבה

אין "שם" לאהבה

שנת הוצאה: 01/2014
מס' עמודים: 175
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 29
- 29

האלמן-לעתיד, לשעבר טייס קרב ולאחר מכן טייס באל על, מוכן לעשות הכול למען אשתו האהובה, גם לחזור בתשובה, ובלבד שאשתו תבריא מסרטן .
לא הועילו הקמעות והמזוזות שנתן המקובל מצפת. האלמן-לעתיד מתאלמן באמת, אך למזלו לא אלמן ישראל… אחינועם, נחלצת לעזרתו.
נחלצת או מעמידה פנים?
מכאן העניינים מסתבכים ומתפתחים ומתפתלים, כיד דמיונו הטובה של דודי גודר, בצחוק גדול ובדמע.במתח והומור עדין.
ספר אהבה מרתק לטיסה מפריז לבני ברק.
בקרוב הסרט…. מבוסס על אמיתות.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אין "שם" לאהבה”

בקרוב…

פרק א

הרוכסן נסגר באטיות מעצבנת. כבר לא יכולתי לראות את עצמות הבריח הבולטות בחן, את הצוואר הארוך, את הסנטר. מישהו דאג שהשער הבהיר של שָׂרַי יהיה מסורק לכל אורכו ויכסה את כתפיה הצחות, בדיוק כפי שאני – בעתות אהבתנו – נהגתי להעביר את אצבעותיי בשערה, כמו מאריך אותו כדי שיכסה את גופה שאין בו מתום וישמור אותו בעבורי בלבד. בפניה השלוות לא היה שום רמז לכאבים שייסרוה עד לפני יממה אחת. אפילו השקיות הכהות שנתלו מתחת לעיניה נעלמו כלא היו. שפתיה היו מתוחות ולא יכולתי לקבוע בביטחון אם היא מתאמצת לא לחייך, או שכך מקבלים את ההכרעה האחרונה…
האחות הגוצה, אשר ניכר בה שמילאה את התפקיד הזה כבר עשרות פעמים, לא העיפה בי אף לא מבט אחד של חמלה. בחילה עלתה מבטני וטיפסה במעלה גרוני. רציתי רק שכל זה ייגמר כבר. תליתי בעיני האחות מבט שהייתה בו תחינה לרחמים, אך כל מה שקיבלתי היה ריח בושם זול שעלה ממדיה הלא נקיים במיוחד ומבט קפוא שהתאים מאוד לארונות הקירור המתכתיים. השפלתי את עיניי ומבטי נעצר בגרביה של האחות, גרבי צמר עבים ומדובללים שהיו תחובים בנעלי "קרוקס" מזוהמות. הרגשתי שהנה בעוד רגע אזהם עוד יותר את רגליה השמנמנות, ובמאמץ אחרון לעצור את גל הקיא שהתקדם במעלה הוושט שלי הרמתי את ראשי כדי לשאוף נשימה ארוכה שתבלום אותו. במהלך העלייה מגרבי הצמר המטונפים אל התקרה, התעכבו עיניי על עיניה הפקוחות למחצה של שרי. מבטה, כך היה נדמה לי, הקפיא את הבחילה. נזכרתי כמה אהבה שידרו אליי מבטיה בעודה בחיים, כמה רוך ותבונה היו באישונים שכה אהבתי. לרגע אפילו האמנתי שחיוך קטן של ניצחון ותודה מתפשט על שפתיה המשותקות. כמו בחייה, הייתה לנו תקשורת ללא מילים, כזו שמשגשגת בין אוהבים שיכולים במבט אחד או בתנועת עין זעירה להעביר תשדורת חיים מלאה ולקלוט אותה. הגוצה התעכבה עוד רגע על העיניים העצומות למחצה, כמו כדי לוודא שהמנוחה אינה רואה אותנו, ואז – במשיכה אחת אחרונה של הרוכסן – כוסתה הגופה כולה.
מאשר? מזהה? נזרקה השאלה מעיניה חסרות הסבלנות של הגוצה. הנדתי את ראשי.
האחות דחפה את המגירה הגדולה חזרה לתוך המקפיא ואדי הקור נכלאו יחד איתה. הייתה מבוכה בחדר, וזו נמהלה בריח פורמלין מעיק, מעורב בטחב ובאדי הקפאה שעדיין עמדו בחלל. מעניין מי הם שכניה במגירות הסמוכות, חלף בי הרהור מוזר, ובהכרה מטושטשת ניסיתי לקרוא את השמות, מנסה לוודא לפני לכתי ששרי לפחות נמצאת בחברה טובה.
האחות הסתובבה מכוורת המגירות והחוותה בידה לכיוון היציאה. ציַיתי, ותמהתי מה בתוכי פועל כמו רובוט, ללא שיקול דעת, ומה מקיים מחשבה עצמאית.
יצאנו למסדרון החיוור מנורות ניאון קרות, ומשם פנינו למבואה שטופת השמש. חתמתי על הטופס בעט השחור שהיה קשור לדלפק ברצועה דקה. מי יודע כמה אצבעות לפניי אישרו את זיהוי מתיהן בעט הזה.
"אשתי נשארה יפה גם במגירה," פלטתי לעבר האחות הגוצה, והיא חייכה בהבנה כאילו שמעה את המשפט הזה בדיוק כבר אלפי פעמים בעבר.
יצאנו, אחינועם ואני, מבניין בית החולים, והתרחקנו בצעדים כבדים גם מחדר המתים, מותירים את שרי בחברת שכניה החדשים. אחינועם הייתה הדבר הרך היחיד שיכולתי לחוש לידי אחרי החוויה המזעזעת הזו. אחינועם היפה, שבתמימותה ובמסירותה היא המשך החיים והתקווה שבהם. דוממים נשאבנו אל הפורד הקטנה, ורחש הרוכסן הנסגר ליווה אותי כמו סולן ברקוויאם. רקוויאם? נחרדתי לדימוי הנוצרי שעלה בי ומיהרתי לבקש מחילה מבורא עולם על המעידה הזו. מה לי כי אלין, אלוהים נתן ואלוהים לקח, יהי שמו מבורך, הגיתי לעצמי בחיפוש אחר ההשלמה המבורכת, המשחררת.
הגענו לבני-ברק. העיר רחשה ככוורת אינסופית של דמויות מתרוצצות. רבים נשאו לולבים וקופסאות מהודרות ובתוכן אתרוג. מחלון הרכב הפתוח עדיין הרחתי את הפורמלין. שאון החוץ לא הגיע לאוזניי, נישא בהן רק ניסור הרוכסן הנסגר מעל הפנים השלווים. אפילו ריח הזיעה שבעבע מתחת לבגדים השחורים שנעו לידי נרתע בפני הפורמלין הטחוב שנצרב בנחיריי.
שלושה ימים קודם לכן עדיין ישבנו אחינועם ואני יחד עם הוריה של שרי ליד מיטתה הצחורה בחדר מספר 13 של ההוספיס הצמוד לבית החולים. כולנו כבר ידענו שהסוף קרב, אך לבנו מיאן להאמין. עדיין קיווינו לנס. החדר היה מואר באופן מוזר. משהו בחלונות הגדולים העצים את אורן של קרני השמש ושינה את צבען לגוני פסטל רכים. שרי שכבה על המצעים הלבנים שהתעקשה להביא מהבית, ונראתה יפה ומוארת כמו מוקפת בהילה קדושה. פניה הזכירו את ונוס של בוטיצ'לי העולה מהגלים. רק אני הבחנתי בכאב החבוי שצמצם את עיניה וחרש במצחה קמטי הבעה דקיקים וטריים. מהחלון נשקפה גינה מטופחת ובמרכזה מזרקה צנועה שמימיה ניגרו לברכת הדגים. למרות המרחק ניתן היה להבחין בקלות בדגי הקוֹי המוזהבים ששחו ברגיעה שמימית בין פרחי הלוטוס המרהיבים.
במיטה בצדו השני של החדר שכבה ליאורה. ליאורה הייתה מודעת למצבה ולמוות המרחף מעל ראשה הקירח, אך זה לא מנע ממנה לפזר במשך כל היום חיוכים שכמו נבעו ממעיין בלתי נדלה. על פניה הייתה נסוכה ארשת שׂחוק אצילית, כאילו המחלה אינה נוגעת בה. רק עיניה החכמות וקרחתה המבריקה הסגירו את הסוד הגלוי כל כך. פעם אחת בלבד ראיתי אותה מתפרקת. זה היה אחרי שבעלה ושני ילדיה הקטנים סיימו ביקור ארוך של שבת, וכשנפרדו ממנה אמרה לה בִּתה, "אימא, כשאני אהיה גדולה גם אני רוצה קרחת כמו שלך. רק ככה, עם קרחת, רואים כמה את יפה באמת." ליאורה רצתה לענות, אך במקום מילים בקעו מתוכה שברי יבבות והברות לא ברורות. ניכר בה שהיא מתאמצת לסכור את בכייה כדי שילדיה ובעלה לא יראו אותה בכאבה. שרי מיהרה לבקש מהילדים לצאת, "כי אתם מפריעים לי לישון." היא הבינה וידעה כמה חשוב לליאורה שילדיה יזכרו אותה גאה ואצילית, ובעיקר לא סובלת.
הגנבתי עוד מבט אל ליאורה וראיתי איך פניה מעוותים מצער ומכאב. שפתה העליונה הייתה מכווצת ושטופה בדמעות מעורבות בנזלת, ועיניה נמלאו יגון שאין לו תחתית ולא שביב של תקווה. כשיצאו הילדים ובעלה ביקשה שרי לקום כדי לחבק את ליאורה, אולם כבר לא הייתה מסוגלת לעשות זאת. היא ביקשה שנצמיד את מיטתה לזו של ליאורה ונתרחק מעט, כדי שתוכל לדבר עמה ביחידות. הצמדתי את מיטותיהן, פניתי אל החלון שבקצה החדר ובהיתי בדגים שבחוץ. הפער הקיצוני בין הנוף מלא החיים שמחוץ להוספיס לבין החדר ששהינו בו היה בלתי נתפס. הדגים השתכשכו בעליזות בברכה, עולצים ומבריקים מול קרני השמש, פרחי הלוטוס היו מושלמים ועליהם הירוקים רעננים וטריים, ולעומתם כאן בחדר האפרורי האוויר שזרם מפתחי המזגנים היה מלאכותי, כאילו במקום הזה ממילא כבר אין צורך באוויר חופשי.
בזווית העין ראיתי את שרי מלטפת את פניה של ליאורה, מוחה בכף ידה את דמעותיה ומסבירה לה שוב כמה חשוב להאמין בהשם יתברך, כמה כוחות נותנת האמונה, ומה רב כוח הריפוי שיש בתפילה זכה לאלוהים החנון והרחום, שיביא תרופה ומזור לכל בני עמו. עיניי עקבו אחר דוכיפת שנעמדה בראש המזרקה, אך אוזניי היו כרויות לדברי הכיבושין של שרי. היא הזכירה לליאורה את סיפור עקדת יצחק, שמייצג את הניסיון שאנו נתונים בו בכל יום ובכל רגע, וסיכמה במסקנה הברורה, "אל תדאגי, ליאורה, בטחי בהשם. הוא יעצור את המאכלת המונחת על צווארך ואת תהיי מחוזקת לאחר הניסיון. רק האמיני, האמיני בכל לבבך ומאודך בהשם יתברך."
נראה היה שכאביה של שרי פחתו בשעה שעודדה את שותפתה לחדר, ובת-שחוק נמתחה על פניה הצעירים. שערה השחור נשאר שופע למרות ההקרנות והטיפולים הכימותרפיים הקשים. היא דיברה בשטף על ההקרבה של הצוות הרפואי ועל הרופאים המלאכים המעניקים לה תקווה מדי יום. ואני תמהתי, הלוא רק הבוקר עדכן אותי פרופסור סופמן בקול שבור שימיה ספורים, כי הגרורות כבר לפתו את לבה ואת ריאותיה מכל עבר ואינן מותירות אף שביב של תקווה. האם ייתכן שהוא טועה? הרי הרופאים האלה, שלמדו בפקולטות מעולות בקמפוסים נודעים, פספסו בגדול כבר עשרות פעמים. עובדה, שרי ערנית, מחויכת ומלאת חיוניות, ומחשבותיה והוראותיה חדות ועדכניות אף על פי שכבר חודש לא הייתה בבית. מעבר לכך, לא הרופאים הם שקובעים גורלות, היושב במרומים הוא שכדברו ייעשה.

"ותעלה על ליבך מידת הענווה שהיא מידה טובה מכל מידות טובות.."

X