אילו היה הים עשוי חלב | לרכישה באינדיבוק
אילו היה הים עשוי חלב

אילו היה הים עשוי חלב

שנת הוצאה: 2013
מס' עמודים: 180
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 57

"אילו היה הים עשוי חלב הייתי נעשית דייגת, ודגה בו את ייסורי במילים של אהבה./ האהבה ראשיתה במבט ויורדת היא אל הלב, מהלב אל הקרביים, ומשם כבר אין מפלט…"

חייה ואהבותיה של משפחה ספרדית אחת בירושלים, מראשית המאה העשרים ועד שנות השבעים שלה, מסופרים בקולותיהן של שלוש נשים, שלושה דורות. שמחה, הלא היא נונה, מרי ויהודית, מספרות כל אחת, ובעצם כולן יחד, את קורותיהן מאז ילדותן. שלוש ילדות שהפנימו את התקווה לאהבה גדולה וטוטלית, כמילות השיר הנוגה הישן נושן בלדינו, וגדלו לאורה. הן צומחות במסגרת פטריארכלית מסורתית וקשוחה אך נעשות עם הזמן לנשים חזקות, המתגברות על תלאות היומיום ועל חלומות נכזבים, ומסרבות להניח למוסכמות החברה לקבוע את מסילות גורלן. בשפה עשירה וכובשת לב הן אורגות תיאור חי וצבעוני להפליא לא רק של היסטוריה משפחתית, אלא גם של ירושלים שהייתה ואיננה עוד. וזה סיפורן. סיפור שיש בו כאבים רבים, אך תוכו רצוף אהבה.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אילו היה הים עשוי חלב”

מָרִי

דמעותיה של אמא

 

אולי אני מבולבלת ממה שקורה, אבל דווקא עכשיו, כשאני חולה, יש לי זמן לשכב במיטה ולחשוב על החיים שלי, על איך שהם עברו, ועל הסיפור של החיים שלי. על הטוב ועל הרע. כשהייתי קטנה, אולי בת שלוש, אבא שלי מת, ואני כמעט הלכתי לאיבוד בתחנת הרכבת. הייתה שם המולה גדולה. המון אדם. אמא אמרה שנוסעים חזרה הביתה, ולכן החזקתי אותה חזק, כי ידעתי שאמא כנראה מבולבלת קצת בזמן האחרון, ויותר מדי דברים קרו לה, עד שההבנה כנראה חומקת ממנה והשכל שלה כבר לא מה שהיה פעם. אמא הלכה לבית-הכנסת לתת צדקה, אולי יעזור השם ויבריא אבא שפתאום חלה בדלקת הריאות, והמצב במצרים קשה. אמרה "לא באנו לפה לשבור לחם", כלומר לא באנו לפה בשביל הפרנסה, באנו כי התורכים נכנסו למלחמה הגדולה והם חושדים בכל מי שיש לו נתינות זרה, בעיקר אזרחות צרפתית או מצרית. ולאבא אזרחות צרפתית. יכול היה לוותר על אזרחותו ולהתעתמן, אבל אז היו מגייסים אותו לצבא.

בקיצור, כשהגיעה לבית-הכנסת גילתה שאבל כבד נפל על המקום, כי רב גדול בירושלים הלך לעולמו. סיפרו שג'מאל פחה גזר לגרש את היהודים מירושלים, ואותו מקובל ביקש מתלמידו שילך לבית-הכנסת האיסטנבולי ויבקש ממניין זקנים לקרוא תהילים בכל יום בשעה שעולה השחר, ובעזרת צירוף שמות יבטל את גזירת הגירוש. הרב הבין שישלם בחייו עבור המעשה, אך לא ידע פחד או מורא. ואכן, בערב חנוכה עזבו התורכים את ירושלים, ואותו רב החזיר נשמתו לבוראו, ועוד לפני שאמרו לה את שמו ידעה אמא שאין זה אלא אביה, הרב שמואל, שהחזיר נשמתו לבוראו זמן קצר אחרי אביו הרב המקובל רבי שלום.

בצער משכה וקרעה את צווארון חולצתה, ובאה לחדר ששכרו כדי לספר על האובדן לאישהּ. אך עוד בטרם הספיקה להשיח לו צערה, והנה הוא פונה אליה בדברים, כנראה קודח מחום, ואומר לה: "שמחה, תקשיבי לי. יודע אני שקץ חיי הגיע. ועכשיו אני מבקש ממך רק דבר אחד. שתשמרי הכי טוב שאת יכולה על הילדים, על מָרִי ועל זָקִי. הכול תעשי בשביל שיגדלו כמו שצריך. ותנסי גם שיהיה להם טוב כמה שאת יכולה."

אמא אמרה שכל נפשה הזדעזעה. שהרגישה כאילו מישהו סוטר בכל כוחו על פניה. זה עתה נודע לה כי איבדה את אביה, והנה גם זה, האיש שהיא אוהבת, מדבר איתה על מותו. אמא לא יכלה לשלוט ברגשותיה והתריסה כנגדו בכעס: "על מה אתה מדבר בכלל, תגיד לי? מאיפה אתה יודע פתאום שאתה הולך למות? מה נהיית לנו פתאום, נביא כמשה או מקובל גדול שיודע עתידות? ואיך אתה מעז לצוות עלי לשמור על מרי ועל זקי? ומה עם שאוליקו הקטן? עליו אין לך מילה לומר?"

"שמעי לי, יא רוֹחִי, נשמתי, אל נא באפך," אמר לה אבא. "הקשיבי לצוואתי, כי בלתה אין בידי דבר לתת לך כי אם את אהבתי וברכתי לך ולילדים, למָרִי ולזָקִי. ותשמרי על שניהם, את שומעת, על שניהם תשמרי היטב."

ולא אמר עוד מאומה, כי אבדה לו הכרתו, ולא שבה אליו עוד. ורק משתמו ימי האבל, והתברר כי שאול נדבק וחלה גם הוא בחולי הכבד, ידעה כי לא מתוך קדחת ותשישות דיבר אליה בעלה על ערש דווי, וידעה כי אכן נכון הדבר, הצרות באות בשלשות, וכי עליה להתכונן כעת למותו של צעיר בניה. ולאחר שקברה גם אותופעוט, ארזה את מעט המיטלטלין שהיו ברשותה ובמעט הכסף שנותר קנתה שלושה כרטיסים לרכבת, ויחד עם שני ילדיה שנותרו לה, כלומר עם זקי ועימי, מרי, שמה פעמיה בחזרה אל ארץ הקודש, ובליבה המחשבה כי הרעות כולן באו עליה כי לא הלכה בדרך אבותיה לפניה, ולא שמרה כמותם על מצוות יישוב ארץ ישראל.

ובתחנת הרכבת רעש, המולה, דוחק וצפיפות. הכרטיסים בידה, והיא יודעת שאם לא תצליח לעלות על הרכבת הזאת מי יודע אם ירשו לה לעלות על הרכבת שתצא בעוד יומיים. ודאי יאמרו לה שהכרטיסים כבר לא טובים, חלף זמנם ובטל תוקפם, וכסף לבקשיש הרי אין לה, ומי יודע אילו צרות עוד נכונו לה על אדמת הנכר הזאת. והיא מפלסת את דרכה, מוכנה לדחוף במרפקים ולשרוט בציפורניים, אבל כבדרך פלא אנשים מפנים לה דרך, שכן למרות קומתה הנמוכה, ולמרות צערה, לא איבדה את הדרתה, וכמו מתוך הארה פנימית הם נוהגים בה כבוד. וכאשר הצליחה סוף-סוף לעלות לקרון הרכבת, חיבקה ברוך את זקי שנשאה בזרועותיה.

בקרון חם וצפוף, ואפרוריות הבוקר מפנה מקום לשמש הקופחת, וההמונים ממשיכים עדיין לנהור פנימה. והיא שומעת במעורפל את שקשוק הקרונות, והרהוריה מובילים אותה אל האסונות שפקדו אותה מחוץ למולדתה, במצרים זו שהיא יוצאת ממנה עכשיו. שאוליקו. אסור היה לתת לילד את השם שאול. תינוק נוסף היה במשפחה שנקרא שאול, ואף הוא לא האריך ימים. לא מלאו לו אף חמש שנים. אבל השמות יצחק ומרים טובים הם, ויהיו לילדים סגולה. ונדרה לעצמה נדר שאכן תשמור על השניים הללו כשם שהבטיחה לאלוף נעוריה, וכמעט ניעורו ופרצו מעיניה הדמעות, אבל מייד חשה שהבכי בא לא בזמנו, שהוא מוקדם מדי, והיא אינה יכולה עדיין להרשות לעצמה להתמכר לצערה, כי אבוי לה, רע ומר, עוד לא תם חודש מאז מת וכבר הנחילה אכזבה גם לו וגם לעצמה, והחשוב מכול לילדיה, שהרי בתוך הדוחק והצפיפות, הרעש וההמולה, איבדה כעת את מרי הקטנה! והיא פורצת בזעקות שבר, ושומעת את עצמה זועקת "עצרו! עצרו מייד! עצרו את הרכבת! כי שכחתי את בתי, את מרי שלי, בתחנה! ומה יהיה עליה? ומה יהיה עלי? אללי! אני מתחננת, עצרו את הרכבת!"

והנוסעים מביטים בפליאה באשה האצילית הלבושה שחורים. איזה אסון! כולם מנסים לסייע, לקרוא לסדרן, אולי עוד אפשר לעצור את הרכבת. ושקשוק הקרונות שקודם נשמע לה מרגיע, שהרי קירב אותה הביתה, הפך פתאום לרעש מפלצתי, ובתוך כל אלה היא חשה פתאום משיכה איתנה בשמלתה.

"עזוב, זקי, לא עכשיו, תהיה ילד טוב, איבדנו את מרי שלנו," היא ממלמלת, אבל המשיכה מתמידה, ונעשית נמרצת יותר, בהולה. כי הייתי זו אני, מרי, שניסיתי לומר לה שאני עדיין כאן.

וכשהגענו לארץ ישראל חיכה לנו הדוד אליהו בתחנת הרכבת. הבחין דוד אליהו בצערה ובעייפותה של אמא, ומיהר לשאת אותי על כפיים. ואמא, מרוב צער ויגע, לא זיהתה את אחיה, ופרצה בצעקות: "דֶשָלָה, דֶשָלָה, הנח לבתי!"

"מה קרה לך, שמחה. זה אני, אליהו, אחיך…"

 

ורק אז פרצו דמעותיה של אמא.

ליאורה איילון, דור שמיני לילידי ירושלים, היא בוגרת החוגים לחינוך ולספרות עברית ובעלת תואר שני בסוציולוגיה של החינוך מטעם האוניברסיטה העברית. עוסקת בחינוך לגיל הרך ובפרויקטים לקידום מעמד האשה. אילו היה הים עשוי חלב הוא ספרה הראשון.

X