איך להיות אישה | לרכישה באינדיבוק
איך להיות אישה

איך להיות אישה

שנת הוצאה: 10/2014
מס' עמודים: 301
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 61.2
- 39

נשים מודרניות כבר מזמן בעלות זכות הצבעה וגלולות למניעת הריון, ומאז 1727 לא שורפים אותן באשמה שהן מכשפות, ובכל זאת, החיים שלהן הם לא בדיוק טיול נינוח על מסלול הדוגמנות.

הן נאלצות להתמודד בלי הרף עם שורה של שאלות וספקות: למה הן אמורות לעבור טיפולי הסרת שיער? למה החזיות שהן לובשות מכאיבות כל כך? למה שואלים אותן בלי הרף על תינוקות? והאם גברים שונאים אותן בסתר לבם?

לקטלין מוראן השקפות מרחיקות לכת על חייהן של נשים, והיא שוזרת אותן בסיפורים מצחיקים עד דמעות מהחיים שלה עצמה, החל בשלב הסוער של גיל ההתבגרות ועד להתפתחות שלה כסופרת, כאישה נשואה וכאֵם.

בשנינות חדה כתער מישירה מוראן מבט אל המציאות, וכותבת בלי למצמץ: על מקומות עבודה, על מועדוני חשפנות, על אהבה, השמנה, הפלות, בידור וילדים – ופותחת דיון מרתק על פמיניזם.

בשילוב של הומור, תובנות ומרץ, חושף "איך להיות אישה" את הסיבות לכך שזכויות נשים והעצמת נשים הן סוגיות מכריעות, לא רק לנשים, אלא לחֶברה כולה.
"קטלין מוראן היא החברה-הכי-טובה העמוקה, השנונה והפסיכית, שמעולם לא היתה לי. היא כוכבת הרוק של הפמיניזם, וזה בדיוק הדבר שאנחנו זקוקות לו עכשיו."                                                                                              איילת ולדמן, מחברת "אמא רעה"

"קטלין מוראן לימדה אותי איך להיות אישה… אני די בטוחה שלפני שקראתי את הספר הזה היו לי אשכים."                  ג'ני לוסון, מחברת "בואו נעמיד פנים שזה מעולם לא קרה"

"יש הרבה דברים שאפשר לאהוב ב'איך להיות אישה' מאת קטלין מוראן… עמדה נהדרת ונחוצה נגד שוביניזם… אם לסכם בשפה חמורת הסבר שקטלין יוצאת נגדה במומחיות שכזאת, זה ספר שהיה צריך להיכתב"                             ניו יורק טיימס

"התשובה הבריטית לטינה פיי, צ'לסי הנדלר ולינה דנהאם – מגולמות כולן באישה אחת."                                      מארי קלייר

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “איך להיות אישה”

פרולוג

יום ההולדת הכי גרוע בחיים

ווּלבֶרהֶמפּטוֹן, 5 באפריל 1988
הנה אני, ביום הולדת שלוש־עשרה שלי. אני רצה. אני בורחת מהבנים.
"אַת בן!"
"מגעילה אחת!"
"אַת בן!"
אני בורחת מהבנים בגינת השעשועים שליד הבית שלנו. זאת גינה אופיינית לבריטניה בסוף שנות השמונים. אף אחד לא שמע על משטחי בטיחות, עיצוב אֶרגונומי ואפילו לא על ספסלי עץ. הכול עשוי מבטון, בקבוקי בירה שבורים ועשבים.
כשאני רצה, אני לגמרי לבד. אני מרגישה שהאוויר נתקע לי בגרון, כמו קיא. ראיתי סרטי טבע כאלה. אני מבינה בדיוק מה קורה כאן. התפקיד שלי הוא ללא ספק תפקיד "האנטילופה החלשה שהופרדה מהעדר". הבנים הם "האריות". אני יודעת שהאנטילופה אף פעם לא יוצאת טוב מהסיפור הזה. בקרוב מאוד אקבל תפקיד חדש בסיפור: "ארוחת הצהריים".

"חתיכת דוחה מכוערת!" אני נועלת מגפי גומי, מרכיבה משקפיים מקופת חולים שאני נראית בהם כמו אינטלקטואל בגיל העמידה ולובשת את המעיל הצבאי של אבא שלי שמגיע עד לרצפה. אז כן, אני מודה, אני לא נראית הכי נשית. דיאנה הנסיכה מוויילס היא נשית. קיילי מינוֹג היא נשית. אני… לא. אז אני מבינה למה הבנים מתבלבלים. הם לא נראים כמו מי שהשקיעו מחשבה רבה בנושאים כמו א) האיקונוגרפיה של תרבות הנֶגֶד או ב) ההשראה הוויזואלית שמעוררות דמויות המאתגרות את החלוקה המִגדרית המסורתית. אני מתארת לעצמי שהם גם לא בדיוק ידעו איך להגיב לאנני לֶנוקס ולבוי ג'ורג' כשהם רק התחילו להופיע במצעדי הפזמונים.

אם הם לא היו כל כך עסוקים בלרדוף אחרי, אולי הייתי אומרת להם משהו ברוח זו. אולי הייתי אומרת להם שקראתי את "תהום הבדידות", מאת הלסבית הנודעת והלובשת־מכנסיים רדקליף הוֹל, ושכדאי שהם יפתחו קצת את הראש לצורות לבוש אלטרנטיביות. אולי הייתי מזכירה גם את כריסי הַיינד. היא לובשת בגדים של גברים, והיא נראית נהדר!
"חתיכת דוחָה!"
הבנים נעצרים לרגע ומתייעצים מה לעשות. אני מאטה, נשענת על עץ ומתנשמת בכבדות. אני תשושה לגמרי. במשקל של יותר משמונים קילו אני לא בדיוק בנויה למרדפים כאלה. והמשקל שלי הוא לא ממש בגלל מסת שריר. אני עומדת ככה ומתנשמת, ושוקלת את מצבי.
איזה יופי זה היה, אני חושבת לעצמי, אם היה לי כלב. רועה גרמני מאולף שהיה תוקף את הבנים האלה — כמעט באכזריות. מסוג הכלבים שמרגישים על בשרם את הפחד והדאגה של הבעלים שלהם.
אני מסתכלת על הרועה הגרמנית שלי, סאפרוֹן, שנמצאת במרחק מאתיים מטרים ממני. היא מתפלשת בעליזות בתוך ערמת קקי של שועלים ומנופפת את הרגליים בחדווה באוויר. הכלבה נראית כל כך מאושרת. יש לה יום ממש מוצלח. הטיול שאנחנו עושות היום ארוך ומהיר מהרגיל.
ואמנם, בשלב זה אני כבר מבינה שזה לא ממש היום המוצלח בחיי, אבל אני בכל זאת מופתעת כשהבנים — בתום דיון קצר — מתחילים לזרוק עלי אבנים משביל החצץ. זה בכל זאת טיפה קיצוני, אני חושבת לעצמי. אני מתחילה שוב לרוץ.
אתם לא חייבים לטרוח כל כך כדי לדכא אותי! אני חושבת לעצמי בעלבון. אני כבר יודעת בדיוק מה זה להיות בצד המושפל! באמת, ניצחתם אותי כבר בשלב ה"דוחה ומכוערת".
רק כמה מהאבנים ממש פוגעות בי, וכמובן, זה לא באמת כואב: המעיל הזה עבר לפחות מלחמה אחת, ואולי שתיים. מה זה משנה לו, כמה אבני חצץ. זה מעיל שיודע להתמודד עם רימונים.
אבל העיקרון, זה מה שחשוב. הם מבזבזים עלי כל כך הרבה זמן כשבעצם יכלו להתעסק עם משהו אחר, פרודוקטיבי יותר — כמו להריח דבק או למזמז בנות שממש לבושות כמו בנות.
וכאילו הם קוראים את המחשבות שלי, אחרי דקה או שתיים הבנים מתחילים לאבד עניין. עכשיו כאילו הפכתי לאנטילופה של אתמול. אני עדיין רצה, אבל הם עומדים ולא זזים — זורקים מדי פעם אבן לכיווני, בתנועות כמעט אגביות, עד שאני יוצאת מחוץ לטווח שלהם. אבל הם לא מפסיקים לצעוק.
"היי, גבר!" צועק הבן הכי גדול בחבורה, לסיכום הפרשה ולעבר גבי המתרחק. "חתיכת… אפס!"

אני מגיעה הביתה ומתיישבת על מדרגות הכניסה ובוכה. באמת, צפוף אצלנו כל כך שאי־אפשר לבכות בתוך הבית. כבר ניסיתי כמה פעמים לבכות בבית — בין יבבה ליבבה את מסבירה למישהו אחד למה את בוכה, ועוד לפני שאת גומרת להסביר מגיע עוד מישהו וחייב לשמוע את כל הסיפור מההתחלה, ומפה לשם את מספרת את החלק הכי גרוע לפחות שש פעמים, ונכנסת למצב כל כך היסטרי, שעד הערב את לא מצליחה להיפטר מהשיהוקים.
כשגרים בבית קטן עם חמישה אחים קטנים, הרבה יותר הגיוני — והרבה יותר מהיר — לבכות לבד.
אני מסתכלת על הכלבה.
אם היית כלבה טובה ונאמנה, היית מלקקת לי את הדמעות, אני חושבת לעצמי.
במקום זה, סאפרון מלקקת לעצמה את הווגינה במרץ ובהתלהבות.
סאפרון היא הכלבה החדשה שלנו — "הכלבה החדשה והטיפשה". היא גם "כלבה עם עבר" — אבא שלי "השיג" אותה באחת העסקאות שהוא עושה מדי פעם בפאב בהוֹליבּוּש. אנחנו מחכים לו בוואן במשך שעתיים, והוא יוצא מדי פעם ומביא לנו צ'יפס או בקבוק קולה. בשלב מסוים הוא בדרך כלל מגיח החוצה בתנועה זריזה ופתאומית, ומחזיק בידיים משהו לא ברור כמו שק מלא חצץ או פסל מבטון של שועל בלי ראש.
"נהיה קצת מסובך שם בפנים," הוא אומר, ומיד מתניע ומתחיל לנסוע בשיא המהירות.
באחת הפעמים האלה, המשהו הלא־ברור שהוא יצא איתו מהפאב היה סאפרון — רועה גרמנית בת שנה.
"היא היתה פעם כלבת משטרה," הוא אמר בגאווה והושיב אותה במושב האחורי של הוואן יחד איתנו, ושם היא לא חיכתה רגע ומיד חרבנה לכל עבר. בבדיקה נוספת התברר שאכן, היא היתה פעם כלבת משטרה, אבל לעובדי הכלבייה היה ברור כבר אחרי שבוע שהיא כלבה עם הפרעה פסיכולוגית קשה, ופוחדת מהדברים הבאים:
1. רעשים
2. חושך
3. כל האנשים
4. כל שאר הכלבים
5. וגם סובלת מחוסר שליטה בסוגרים בעִתות לחץ.
ובכל זאת, היא הכלבה שלי, וטכנית היא החברה היחידה שיש לי ללא קרבת דם.
"תישארי לידי, חמודה!" אני אומרת לה, מקנחת את האף בשרוול ומחליטה שאני מוכרחה שוב להיות שמחה. "את היום הזה לא נשכח לעולם."
כשאני גומרת לבכות, אני מטפסת מעל הגדר הצדדית ונכנסת לבית מהדלת האחורית. אמא נמצאת במטבח ו"מכינה את החגיגה".
"לכי לסלון!" היא אומרת. "חכי שם! ואל תסתכלי על העוגה! זאת הפתעה!"
הסלון מלא בכל האחים והאחיות שלי. הם התקבצו מכל פינה וחור בבית. ב־1988 אנחנו שישה — לפני תום העשור אנחנו כבר שמונה. אמא שלי היא כמו פס ייצור במפעל "פורד", מייצרת תינוק קטן וצווחני אחת לשנתיים, בדייקנות של שעון שווייצרי, והבית שלנו מתמלא עד להתפקע.
קאז — צעירה ממני בשנתיים, ג'ינג'ית, כופרת בכל דבר אפשרי — שוכבת על הספה. היא לא זזה כשאני נכנסת. אין לי מקום לשבת.
"אהממ!" אני אומרת ומצביעה על המדבקה שעל דש המעיל שלי.

כתוב עליה, "יש לי היום יום הולדת!!!!" עכשיו אני כבר שוכחת לגמרי מהבכי. מבחינתי, התגברתי.
"הוא ייגמר עוד שש שעות," היא אומרת באדישות ובלי לזוז. "אז אולי נפסיק עם הקשקוש הזה כבר עכשיו?"
"נשארו רק שש שעות של כיף!" אני אומרת. "שש שעות של כיף של יום הולדת. מי יודע מה יקרה! אל תשכחי, זה בית משוגעים פה!"
כללית, אפשר לומר שאני התגלמות החיוביות. כולי התלהבות ועליזות, ממש כמו ילד מפגר. יום לפני כן כתבתי ביומן, "העברתי את הסיר לטיגון עמוק לשיש השני — זה נראה פשוט נפלא!"
המקום האהוב עלי בעולם — החוף הדרומי באַבֶּריסְטְווית — מתהדר בצינור לניקוז מי ביוב.
אני באמת מאמינה שהכלבה החדשה והטיפשה היא גלגול של הכלב שהיה לנו פעם — על אף שהכלבה החדשה שלנו נולדה שנתיים לפני שהכלב הקודם מת.
"אבל רואים שהעיניים שלה הן העיניים של סְפַּרקי!" אני אומרת תמיד ומסתכלת על הכלבה החדשה והטיפשה. "ספרקי בעצם לא עזב אותנו!"
קאז מגלגלת את העיניים בבוז ונותנת לי את כרטיס הברכה שלה. בכרטיס רואים תמונה שלי, שהיא צבעה עליה את האף כך שנראה כאילו הוא תופס לי את רוב הראש.
"אל תשכחי: הבטחת שתצאי מהבית ביום הולדת שמונה־עשרה כדי שאוכל לקבל את החדר שלך." זה מה שכתוב בפנים. "נשארו רק חמש שנים! אלא אם כן תמותי קודם! אוהבת, קאז."
וינָה בת תשע — גם כרטיס הברכה שלה דן באפשרות שאצא מהבית ואתן לה את החדר שלי: אם כי אצלה רובוטים אומרים את זה, כך שזה נשמע פחות "אישי".
מרחב נשימה הוא מצרך יקר המציאות אצלנו בבית, כפי שמתברר בעליל מהעובדה שאין לי איפה לשבת. בדיוק כשאני מתכוונת לשבת על אחי אֶדי, אמא נכנסת ובידיה צלחת מלאה נרות
בוערים.
"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לקטלין!" כולם שרים לי. "חג לה שמח, התחת שלה זורח, היום יום הולדת לקטלין!"
אמא מתכופפת אלי, כי אני יושבת על הרצפה, ומחזיקה מולי את הצלחת.
"תנשפי ותבקשי משאלה!" היא אומרת בעליצות.
"זאת לא עוגה," אני אומרת. "זה בגט."
"ממולא בגבינת פילדלפיה!" אומרת אמא בשמחה.
"זה בגט," אני חוזרת ואומרת. "ויש רק שבעה נרות."
"את כבר גדולה מדי לעוגות," אומרת אמא ומכבה את הנרות בעצמה. "והנרות זה לפי נר אחד לכל שנתיים!"
"אז זה יוצא ארבע־עשרה."
"תפסיקי להיות כזאת קטנונית!"
אני אוכלת את בגט יום ההולדת שלי. הוא טעים נורא. אני מתה על פילדלפיה. פילדלפיה זאת גבינה נהדרת! כל כך טעימה! וכל כך רכה!

באותו ערב — במיטה שאני ישנה בה עם אחותי בת השלוש פְּריני — אני כותבת ביומן.
"היום אני בת 13!!!" אני כותבת. "אכלתי דייסה בבוקר, נקניקייה וצ'יפס לארוחת צהריים ובגט בערב. קיבלתי 20 פאונד בסך הכול. 4 כרטיסי ברכה ו־2 מכתבים. מחר אני אקבל בספרייה כרטיס השאלה ירוק (של נוער)!!!!! השכן שאל אם אנחנו רוצים את הכיסאות שהוא זורק. אמרנו כן!!!!"
אני בוהה למשך דקה במה שכתבתי. אני אמורה לכתוב הכול, אני חושבת. אני לא יכולה לדלג על החלקים הפחות מוצלחים.
"כמה בנים צעקו עלי דברים מגילים [כך] בגינה," אני כותבת, לאט. "זה קרה כי הבולבולים שלהם גדלים."
קראתי לא מעט ספרים על התבגרות מינית, כך שאני יודעת שלפעמים הדחפים המיניים ההולכים וגוברים גורמים לבנים להתנהג בגסות לבנות.
אני גם יודעת שבמקרה הזה, לא תשוקה מינית מודחקת גרמה לבנים האלה לזרוק עלי אבני חצץ בזמן שברחתי מהם במעלה הגבעה — אבל אני לא רוצה שהיומן שלי ירחם עלי. כך שמבחינתי, מה שהיומן שלי יודע זה שאני בעצם הייתי החזקה בסיפור הזה. היומן הזה נועד להנציח את תהילתי ולא שום דבר אחר.
אני מסתכלת בדברים שכתבתי ביומן לכבוד יום הולדת שלוש־עשרה. רגע של תובנה לא רצויה תוקף אותי. תראו אותי, אני חושבת, אני ישנה במיטה עם ילדה בת שלוש ולובשת את הגטקס הישנים של אבא שלי בתור פיג'מה. אני בת 13, שוקלת 80 קילו, אין לי כסף, אין לי חברים, ובנים זורקים עלי אבנים כשהם רואים אותי. יש לי יום הולדת, ואני הולכת לישון בשבע ורבע בערב.
אני עוברת לדף האחרון ביומן. כאן אני מנהלת רשימות "לטווח ארוך". למשל, "המגרעות שלי".

המגרעות שלי
1. אני אוכלת יותר מדי
2. אני לא עושה שום ספורט                                                                                                                       3. יש לי התכפי [כך] זעם
4. אני תמיד מאבדת דברים
את "המגרעות שלי" כתבתי בערב השנה החדשה. כעבור חודש כתבתי את דו"ח ההתקדמות שלי.
הפסקתי לאכול עוגיות ג'ינג'ר
אני מוציאה את הכלבה כל יום לטיול
משתדלת
משתדלת
ומתחת לכל זה אני מותחת קו וכותבת את הרשימה החדשה שלי.
עד גיל 18
ארד במישקל [כך]
יהיו לי בגדים יפים
יהיו לי חברים
אצליח לאלף את הכלבה כמו שצריך
יעשה [כך] חורים באוזניים?
אוי, אלוהים. פשוט אין לי מושג. אין לי מושג איך אצליח להיות אישה אי־פעם.
כשסימון דה־בובואר אמרה, "אישה לא נולדת אישה אלא נעשית אישה," אפילו לא היה לה מושג כמה היא צודקת.
בעשרים ושתיים השנים שחלפו מאז יום הולדת שלוש־עשרה שלי למדתי להיות הרבה יותר חיובית בכל הנוגע לנשיות שלי — אם להודות בַּאמת, כל העניין צבר תאוצה מרגע שהשגתי תעודת זהות מזויפת, מחשב נייד וחולצה יפה — אבל במובנים רבים, המתנה הכי אכזרית ומזיקה שילדה יכולה לקבל היא מנה של אסטרוגן וזוג שדיים. אילו שאל אותי מישהו לפני יום ההולדת מה אני רוצה לקבל, אני חושבת שהייתי מעדיפה כרטיס מתנה לאיזו חנות ספרים או אולי ל"C&A".
באותה תקופה הייתי — כמו שאתם רואים — עסוקה מאוד במלחמות עם האחים והאחיות שלי, בניסיונות לאלף את הכלבה ובצפייה במחזות זמר קלאסיים בערוץ MGM, כך שלא פיניתי זמן בסדר היום שלי כדי ללמוד להיות אישה אלא כשכבר לא היתה לי ברירה, כי בלוטת יותרת המוח פשוט הכריחה אותי.
להפוך לאישה נראה לי אז קצת כמו להיות מפורסמת פתאום. כי ממצב של התעלמות כללית מבורכת מצד הסביבה — מצב הקיום הבסיסי של רוב הילדים — נערה בגיל ההתבגרות הופכת פתאום להיות מרתקת בעיני אחרים, ומפגיזים אותה מכל עבר בשאלות: מה מידת החזייה שלך? כבר עשית את זה? אולי תשכבי איתי? כבר יש לך תעודת זהות? רוצה שכטה? את יוצאת עם מישהו? את לוקחת אמצעי מניעה? מה סגנון החתימה שלך? את יודעת ללכת בנעלי עקב? את מי את מעריצה? את עושה שעווה ברזילאית? איזה סוגים של פורנו את אוהבת? את רוצה להתחתן? מתי יהיו לך ילדים? את פמיניסטית? יכול להיות שפלירטטת עם האיש הזה? מה את רוצה לעשות? מי את?
וכל אלה שאלות שפשוט מגוחך לשאול ילדה בת שלוש־עשרה רק כי פתאום היא צריכה חזייה. באותה המידה יכלו לשאול את הכלבה שלי את השאלות האלה. פשוט לא היה לי מושג.
אבל — כמו חייל שמוצא את עצמו פתאום בשדה הקרב — את צריכה להתחיל להבין מה קורה, ומהר. את צריכה לעשות סיור בשטח האויב. את צריכה לתכנן. את צריכה להחליט מה המטרות שלך, ואז פשוט לזוז. כי ברגע שההורמונים נכנסים לפעולה, אין שום דרך לעצור אותם. כמו שגיליתי מהר מאוד, את פשוט קוף שלכוד בתוך חללית; מרכיב בתוך פצצת זמן. אין שום פתח יציאה. את לא יכולה פשוט לבטל את כל העסק — גם אם את ממש רוצה. החרא הזה פשוט יקרה, ולא יעזור לך שום דבר.
ברור, יש כאלה שמנסות לעצור את זה: בנות בגיל תיכון שכדי להרוויח זמן נסוגות באגרסיביות בחזרה לגיל חמש ומתחילות לפתח אובססיה לכל דבר של ילדות, כולל הצבע הוורוד. הן ממלאות לעצמן את המיטה בדובי פרווה, כדי להבהיר שבמיטה הזאת אין שום מקום לסקס. הן מדברות כמו תינוקות כדי שלא ישאלו אותן שאלות של מבוגרים. בבית הספר ראיתי בנות בגילי שבוחרות לא להיות נשים פעילות — שיוצאות לעולם ומכתיבות לעצמן את גורלן — אלא מעדיפות להיות נסיכות, פשוט לחכות שמישהו "יגלה" אותן ויתחתן איתן. כמובן, בזמנו לא ניתחתי את זה ככה. פשוט שמתי לב שקייטי פרקס יושבת במשך כל שיעורי המתמטיקה ומציירת לעצמה לבבות על מפרקי האצבעות, ואז מראה אותם לדייוויד מורלי — שלדעתי המלומדת היה אמור לחוות באותם רגעים ממש את ההתרגשות המינית הראשונה שלו למראֶה תרגיל החילוק המופתי שפתרתי אני במחברת שלי.
וכמובן, בקצה הכי לא מתפקד של הסקאלה ישנן הבנות המתאבדות שנכנסות ראש בראש עם בלוטת יותרת המוח שלהן — מנסות להרעיב אותה או לבלבל אותה עד שתוּבס, בגילויים של אנורקסיה או בולימיה.
אבל הבעיה במאבקים האלה עם עצמך היא שגם אם את מנצחת, את מפסידה. בשלב מסוים — מצולקת, מותשת — את משלימה עם העובדה שאת מוכרחה ללמוד להיות אישה — שבעצם, את אישה — ואם לא, את מתה. זה שורש האמת האכזרית של ההתבגרות — שלעתים קרובות מדובר במלחמת התשה ממושכת ומכאיבה. הנערות האלה שפוצעות את עצמן, שמסתובבות עם שורות של חתכי סכין על הזרועות ועל הירכיים, בסך הכול מזכירות לעצמן שהגוף שלהן הוא שדה קרב. ומי שקשה לה עם סכינים מסתפקת בקעקוע, או אפילו בכאב החד והרגעי של ניקוב האוזן בחנות העגילים השכונתית. הנה. הנה לך. חוררת לעצמך את הגוף כדי להרגיש שוב שאת שולטת בו, כדי להזכיר לעצמך איפה את: בתוך עצמך. אי־שם. אי־שם בפנים.
ובדיוק כמו כשזוכים בלוטו, או כשנהיים פתאום מפורסמים — אין שום ספר הדרכה שמלמד איך להיות אישה, אף על פי שכל כך הרבה עומד על כף המאזניים. מי כמוני יודעת, כי כשהייתי בת שלוש־עשרה ניסיתי למצוא ספר כזה. אפשר כמובן לקרוא על חוויות של נשים אחרות — קצת כמו שמכינים פתקים לפני מבחן — אבל גיליתי שזה כשלעצמו בעייתי מאוד. כי לכל אורך ההיסטוריה אפשר לקרוא סיפורים על נשים שהצליחו נגד כל הסיכויים להיות נשים כמו שצריך, אבל בסופו של דבר הן סיכנו את חייהן, נאלצו לחיות חיים אומללים או להישרף על המוקד רק כי החֶברה מסביבן לא היתה צודקת. תַראו לנערה כל חלוצה הֶרואית — סילביה פלאת, דורותי פרקר, פרידה קאלו, קליאופטרה, בוֹדיקיאה, ז'אן ד'ארק — ובעצם תַראו לה, ברוב רובם של המקרים, אישה שבסופו של דבר הובסה. כל ההישגים שאנחנו משיגות בדם ויזע יכולים באותה המידה להתבטל כליל אם אנחנו חיות באווירה שבה ניצחונותינו נתפסים כמאיימים, מוטעים, סרי טעם, או — וזאת האפשרות הכי אכזרית לכל נערה — פשוט לא "קוּל". מעט בנות יעדיפו להיות צודקות — צודקות בזכות שפע התבונה והכישרון שטמון בהן — אבל
בודדות.
אמנם "איך להיות אישה" מספר על כל הפעמים שבהן אני — חסרת ידע, חסרת הכנה, וחיה באשליה הקטלנית שאני יכולה ללבוש פּוֹנצ'וֹ ולצאת מזה בשלום — עשיתי כל טעות אפשרית בדרכי להיות אישה, אבל במאה העשרים ואחת, סיפור של חוויה אישית הוא פשוט לא מספיק. אז כן, עדיין יש ערך עצום לחינוך פמיניסטי מסורתי ו"מוּדע". בנושאים כמו הפלות, ניתוחים פלסטיים, לידה, אימהוּת, סקס, אהבה, עבודה, מיזוגיניה, פחד, או סתם איך את מרגישה עם עצמך, נשים בדרך כלל לא מספרות זו לזו את האמת, אלא אם כן הן מאוד־מאוד שיכורות. אולי העלייה הניכרת באחוזי השִכרות בקרב נשים היא פשוט הניסיון של האישה המודרנית לתקשר עם רעותה. או אולי זה כי יין צרפתי הוא פשוט דבר נורא טעים. כדי לצאת הוגנת, אחליט ששתי האפשרויות נכונות.
נכון, לדבר בכנות ולהגיד מה זה באמת להיות אישה — בניגוד לכל העמדות הפנים הרגילות שלנו — זה באמת צעד הכרחי, אבל אין ברירה, חייבים גם להיות קצת אקדמיים, קצת מעמיקים, קצת לטרחֵן עם כל ה"אין־ברירה־חייבים־לשנות־את־המצב". ככה זה. פמיניזם, אין מה לעשות.
וכאן מתעוררת עוד בעיה. הפמיניזם, אתן בטח חושבות, יפתור את כל הבעיות. אבל הפמיניזם כשלעצמו די… תקוע. הוא נעצר. שוב ושוב במהלך השנים האחרונות פניתי לפמיניזם המודרני וניסיתי לקבל תשובות על שאלות שהיו לי, אבל גיליתי שמה שפעם היה המהפכה הכי מסעירה, מידבקת ואפקטיבית של כל הזמנים, הצטמק איכשהו לשורה של טיעונים שהולכים ונעשים קטנוניים, שנשמעים מפיהן של כמה עשרות פמיניסטיות מהאקדמיה, בספרים שרק פמיניסטיות מהאקדמיה קוראות, ושזוכים לדיון בתוכניות המלל ברדיו בשעה 23:00. אז הנה מה שיש לי להגיד על זה:
הפמיניזם הוא עניין חשוב ואסור להשאיר אותו רק לאנשי אקדמיה. וכדי להדגיש זאת:
אני לא מומחית לפמיניזם מטעם האקדמיה, אבל הפמיניזם הוא דבר כל כך חשוב, כביר ובוער, שבהחלט הגיע הזמן שמי שתניף את הדגל שלו תהיה בעלת טור בעיתון יומי ומבקרת טלוויזיה טובת מזג במשרה חלקית, שמאוד מתקשה לכתוב בלי שגיאות כתיב. אם יש משהו מסעיר וכיפי, אני מיד רוצה להצטרף — לא להסתכל מהקהל. יש לי מה להגיד! כל הפמיניסטיות שהתנפלו על ליידי גאגא פשוט טועות! יש ארגונים פמיניסטיים שפשוט מדברים שטויות על פורנוגרפיה! ג'רמיין גריר, הגיבורה שלי, פשוט מחנטרשת כשהיא מדברת על סוגיות של טרנסג'נדריות! ואף אחד לא מדבר כמו שצריך על עיתוני רכילות, תיקים שעולים 600 פאונד, תחתונים זעירים, מפשעות ברזילאיות, מסיבות רווקות מטופשות או סלבריטאיות כמו קייטי פרייס.

וחייבים לדבר על הדברים האלה. חייבים להיכנס בהם כמו שצריך, בשיא הכוח ובצרחות אימים.
הפמיניזם המסורתי יגיד לכם שאלה לא הנושאים החשובים: שצריך להתרכז בנושאים הגדולים, כמו אי־שוויון בשכר, מילת נשים בעולם השלישי ואלימות במשפחה. וברור, אלה נושאים בוערים ונוראים, והעולם לא יכול להסתכל על עצמו במראה לפני שימגר אותם.
אבל כל הבעיות הקטנות יותר, הטיפשיות יותר, הרגילות והיומיומיות יותר הכרוכות בחיים של נשים מזיקות לשלוותן של נשים באותה המידה, בכמה וכמה מובנים. זה כמו תיאוריית "החלון השבור", רק בגרסת אפליית הנשים. על פי תיאוריית החלון השבור, אם מתעלמים מחלון שבור אחד בבניין ריק ולא מתקנים אותו, זה רק מעודד את הוונדליסטים בסביבה לשבור עוד כמה חלונות. בסופו של דבר הם עלולים לפרוץ לבניין או להדליק בו אש או לפלוש אליו ולהתנחל בו.
באופן דומה, אם אנחנו חיים באווירה שבה שׂער ערווה של נשים נחשב לפגיעה בטעם הטוב, או שנשים מפורסמות וחזקות מעוררות תִלי תלים של ביקורת כי הן שמנות מדי או רזות מדי, או לא לבושות מספיק יפה, אז בסופו של דבר אנשים יתחילו לפרוץ לתוך נשים ולהדליק בתוכן אש. נשים יצטרכו להתמודד עם פולשים ומתנחלים. כמובן, זה לא מצב שמישהו שואף אליו. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא הייתי רוצה להתעורר בוקר אחד ולמצוא שכל הלובי אצלי בבניין מלא אנשים שאני לא מכירה.
כשרודי ג'וליאני התמנה לראש עיריית ניו יורק ב־1993, האמונה שלו בתיאוריית החלון השבור עמדה בבסיס המדיניות שיישם תחת הסיסמה "אפס סובלנות לאלימות". שיעור הפשיעה ירד פלאים, והוסיף לרדת במהלך עשר השנים הבאות.
אני אישית חושבת שהגיע הזמן שנשים יישמו מדיניות של אפס סובלנות בכל הקשור לסוגיות החלון השבור בחייהן — אני רוצה מדיניות של אפס סובלנות כלפי כל החרא הפטריארכלי שאנחנו אוכלות. והנה מה שהכי יפה במדיניות אפס סובלנות כלפי כל החרא של החלונות השבורים הפטריארכליים: במאה העשרים ואחת, אנחנו לא צריכות להפגין נגד דוגמניות במידה אפס, פורנוגרפיה מגוחכת, מועדוני חשפנות ובוטוקס. אנחנו לא צריכות לעורר מהומות או לפתוח בשביתת רעב. אין שום צורך שנשליך את עצמנו מתחת לפרסות סוסים, ואפילו לא חמורים. אנחנו בסך הכול צריכות להסתכל לבעיה בעיניים, לנעוץ בה מבט לרגע, ואז להתחיל לצחוק עליה. אנחנו נראות מעולה כשאנחנו צוחקות. אנשים נמשכים אלינו כשהם רואים אותנו משמיעות צחוקים נינוחים ובריאים.
אולי הם לא נמשכים אלינו באותה המידה כשאנחנו באות ודופקות להם על השולחן ונוהמות. "גררר! גררר! כן, בדיוק ככה זה יהיה! לכי תזדייני, חברה פטריארכלית מזוינת!" ואז נחנקות מהצ'יפס שיש לנו בתוך הפה, אבל בכל זאת.

אני לא יודעת אם עדיין אפשר לדבר בימינו על "גלים" של פמיניזם — אם כן, אז הגל הבא יהיה לדעתי החמישי, ואני חושבת שבערך בגל החמישי מפסיקים לדבר על תופעה במונחים של גלים בודדים ומתחילים פשוט להבין שמדובר בגאות.
אבל אם באמת יהיה גל חמישי של פמיניזם, אני מקווה שהדבר העיקרי שיבדיל אותו מכל מה שהיה לפניו יהיה שנשים יתמודדו עם כל המבוכה והקושי והחרא שמטרידים את האישה המודרנית לא בצעקות, לא בהפנמה ולא בריבים, אלא פשוט בזה שהן יצביעו על כל זה ויגידו, "חה!"
אז כן. אם יהיה גל חמישי, זאת התרומה שלי לגל הזה. המעט שאני יכולה לתת. תיעוד מקיף למדי של כל הרגעים שבהם לא היה לי כמעט שום מושג, או במקרים רבים באמת שום מושג… איך להיות אישה.

 

קיטלין מורן (1975) היא כתבת בטלויזיה הבריטית, מבקרת טלוויזיה ובעלת טור בטיימס, שבו היא כותבת שלושה עמודים בשבוע: אחד עבור מגזין סוף השבוע, טור ביקורת טלוויזיה, וטור יום שישי הסאטירי "Celebrity Watch".

 

 

 

 

 

 

 

 

X