אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע | לרכישה באינדיבוק
אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע

אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע

שנת הוצאה: 2000
מס' עמודים: 326
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 68

בספר "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" מכונסות רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, שאותו סיקרה כשליחה מטעם ה"ניו יורקר".

כתביה של הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט (1906 – 1975), שזכתה עוד בחייה להכרה כאחת מההוגות הפוליטיות החשובות, המעמיקות והמקוריות של המאה העשרים, נעדרו עד כה ממדף הספרים של הקורא העברי. ייתכן מאוד שהסיבה לכך קשורה בספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע". ספר זה עורר בשעתו תהודה רבה בעולם, אבל גם זעם רב ומחלוקות עמוקות בקרב בני עמה, בעיקר בישראל. גרשום שלום, למשל, האשים אותה בכך ש"אין בה אהבת ישראל". העובדה ש"אייכמן בירושלים" שנדפס בעשרות מהדורות ותורגם ללשונות רבות הוא ספרה הראשון הרואה אור בעברית, ובאיחור של כמעט ארבעים שנה, מצביעה על עומק האיבה וההתנכרות לחנה ארנדט ולפועלה.

ספרה של ארנדט מעלה בחדות ובפיכחון שאלות כבדות משקל הקשורות למשפטו של אדולף אייכמן: האם אייכמן, אותו פקיד מדינה במשטר טוטאליטרי מודרני, היה אכן "המפלצת הנאצית" שהתביעה ניסתה להציג? וכך או כך, מהו טיבה של אותה "מפלצת" ומהו טיבו של הרוע? האם ניתן לשפוט את פשעו של אייכמן בקטגוריות המקובלות של פשיעה, אחריות ואשמה? האם פשעו של אייכמן הוא פשע נגד העם היהודי או פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי? מה היה תפקידם של היודנראטים במנגנון ההגליה וההשמדה של מליוני יהודים, ובאיזו מידה הם הקלו על ביצוע ההשמדה? ומהי משמעותה האמיתית של השאלה "מדוע לא התקוממתם?" שהתובע גדעון האוזנר, הציג שוב ושוב לעדים? כיצד שירת המשפט את הצדק וכיצד שירת מטרות פוליטיות, והאם התבסס האישום על סבלם של הקורבנות או על מעשיו של אייכמן האיש?

הזמן שחלף מאז המשפט ומאז פרסום הספר רק מוכיח שהשאלות שארנדט הציגה שבות ועולות ביתר חריפות בחיינו הציבוריים ומזינות במידה רבה את המחשבה הפוליטית, המשפטית והמוסרית של זמננו. ארנדט מעולם לא התיימרה לכתוב את ההיסטוריה של השואה. היא היתה עדה להליך משפטי חסר תקדים של פשע חסר תקדים, וניסתה להבין ולהסביר את שניהם. במובן זה, קריאת "אייכמן בירושלים" מעוררת מחשבות לא רק על העבר אלא גם על ההווה: השאלות שאנו שואלים היום על מוסר, על ציות ואחריות, על צדק ועל עשיית צדק מוכיחות שחשיבותו של הספר היא הרבה מעבר למקום, לזמן ולנסיבות של כתיבתו.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע”

בקרוב…

"בית המשפט": מילים אלה הנשאגות מפי שמש בית המשפט במלוא גרונו מקפיצות אותנו על רגלינו בהכריזן על בואם של שלושת השופטים, שנכנסים אל אולם בית המשפט מכניסה צדדית, גלויי ראש, בגלימות שחורות, ותופסים את מקומם בשורת המושבים העליונה של הבמה המוגבהת. השולחן הארוך שלהם, שבקרוב יתכסה באינספור ספרים וביותר מ1500- מסמכים, מאוגף משני צדדיו בקצרני בית המשפט. ממש מתחת לשופטים יושבים המתורגמנים, ששירותיהם נדרשים לחילופי הדברים הישירים בין הנאשם או פרקליטו ובין בית הדין; חוץ מזה, הצד הנאשם הדובר גרמנית, כמו רובו המכריע של הקהל, עוקב אחר ההליכים בעברית באמצעות שידור הרדיו הסימולטני, שהוא מצוין בצרפתית, נסבל באנגלית, וקומדיה מוחלטת, לעתים אף לא מובנת, בגרמנית. (לאור ההגינות הדקדקנית של כל הסידורים הטכניים לקראת המשפט, אחת מהתעלומות הקלות של מדינת ישראל הצעירה, שיש בה אחוז גבוה כל כך של ילידי גרמניה, היא כיצד לא הצליחו למצוא בה מתורגמן הולם לשפה היחידה שהנאשם וסניגורו מסוגלים להבין. שכן הדעה הקדומה הישנה נגד יהודי גרמניה, שבעבר היתה בולטת כל כך בישראל, כבר אינה עזה די הצורך על מנת להתחשב בה. ההסבר שנותר הוא התופעה הישנה עוד יותר ובעלת העוצמה הרבה "ויטמין פּי", כפי שהישראלים מכנים את הפרוטקציה בחוגי הממשלה והביורוקרטיה.) שורת מושבים אחת מתחת למתורגמנים, זה מול זה ולפיכך צדודיתם מופנית לקהל, אנחנו רואים את תא הזכוכית של הנאשם ואת דוכן העדים. לבסוף, בשורת המושבים התחתונה, בגבם לקהל, יושבים התובע וארבעת עוזריו, והסניגור, שבשבועות הראשונים נלווה אליו עוזר אחד.

בהתנהגות השופטים אין ולו לרגע שמץ של תיאטרליות. הליכתם אינה מעושה, תשומת לבם החמורה והדרוכה, שמתקשחת באופן גלוי בהשפעת הצער העמוק בהאזינם לסיפורי הסבל, היא טבעית; קוצר רוחם נוכח מאמצי התובע להאריך ללא צורך את השימועים הללו עד אין קץ הוא ספונטני ומרענן, יחסם אל ההגנה אולי מעט מנומס מדי, כאילו אינם שוכחים לרגע כי "ד"ר סֶרווַאציוּס (Servatius) ניצב כמעט לבדו במערכה המאומצת הזאת, בסביבה לא מוכרת", התנהגותם עם הנאשם תמיד ללא דופי. הם באופן כה ברור שלושה אנשים טובים והגונים, שאף אחד אינו מופתע מכך שאיש מביניהם אינו נכנע לפיתוי הגדול ביותר להיות חלק מן ההצגה הזאת — להעמיד פנים ששלושתם, שנולדו והתחנכו בגרמניה, חייבים לחכות לתרגום העברי. משה לנדאו, אב בית הדין, כמעט אף פעם אינו משהה את תשובתו עד שהמתרגם יסיים את מלאכתו, ולעתים קרובות הוא אף מתערב בתרגום, מתקן ומשפר, ללא ספק מכיר תודה על הסחת הדעת הקטנה הזאת מן העסק העגום. חודשים לאחר מכן, במהלך החקירה הנגדית של הנאשם, הוא אפילו ינחה את עמיתיו להשתמש בשפת אמם, הגרמנית, בדיאלוג עם אייכמן — הוכחה, אם יש עדיין צורך בהוכחה, לאי תלותו הראויה לציון בדעת הקהל הרווחת בישראל.

כבר למן ההתחלה אין כל ספק שהשופט לנדאו הוא הנותן את הטון, ושהוא עושה כמיטב יכולתו, בהחלט כמיטב יכולתו, כדי למנוע מהמשפט הזה להפוך למשפט ראווה בהשפעת חיבתו של התובע לראוותנות. אחת הסיבות לכך שהוא לא תמיד מצליח היא העובדה הפשוטה שההליך מתרחש על במה בנוכחות קהל, ושאגתו האדירה של השָמָש בתחילת כל ישיבה יוצרת אפקט של מסך עולה. מי שתכנן את האודיטוריום הזה בבניין החדש של בית העם (המוקף עתה גדרות גבוהות, מאובטח מן המסד עד הטפחות בשוטרים חמושים בכבדות, ובחזית חצרו שורת ביתני עץ שבהם נערך חיפוש מדוקדק על גופם של כל הבאים), חשב על תיאטרון, מלא בתזמורת ויציעים, עם קדמת במה ובמה, ועם דלתות צדדיות לכניסת השחקנים. אכן, אולם בית המשפט הזה אינו מקום רע למשפט הראווה שהגה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה של ישראל, כאשר החליט לחטוף את אייכמן בארגנטינה ולהביא אותו לבית המשפט המחוזי בירושלים לעמוד לדין על תפקידו ב"פתרון הסופי של השאלה היהודית". ובן-גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים. הוא מעולם אינו מגיע לישיבות; באולם בית המשפט הוא מדבר מגרונו של גדעון האוזנר, התובע הכללי, אשר ביצגו את הממשלה עושה כמיטב יכולתו, באמת כמיטב יכולתו, לציית לאדונו. ואם, למרבה המזל, מיטב יכולתו מתברר לעתים קרובות כְּמה שאינו טוב דיו, הסיבה לכך היא שהמשפט מנוהל בידי מישהו המשרת את הצדק בנאמנות כשם שמר האוזנר משרת את מדינת ישראל. הצדק דורש שהנאשם יועמד לדין, יזכה להגנה ויישפט, ושכל השאלות האחרות החשובות לכאורה יותר — כגון "כיצד זה יכול היה לקרות?" "מדוע זה קרה?" "מדוע היהודים?" "למה הגרמנים?" "מה היה תפקידם של העמים האחרים?" "באיזו מידה נושאות באחריות בעלות הברית?" "כיצד יכלו היהודים, באמצעות מנהיגיהם, להשתתף בהשמדתם שלהם?" "מדוע הם הלכו אל מותם כצאן לטבח?" — יישארו תלויות ועומדות. הצדק מתעקש על חשיבותו של אדולף אייכמן, בנו של קארל אדולף אייכמן, האיש היושב בתא הזכוכית שנבנה להגנתו: ממוצע קומה, רזה, בגיל העמידה, עם שיער נסוג, שיניים עקומות ועיניים קצרות רואי, שכל זמן המשפט משרבב ללא הפסק את צווארו הכחוש לעבר מושב השופטים (הוא אינו מישיר את מבטו אל הקהל אף לא פעם אחת), ושבמאמץ נואש ורוב הזמן שומר בהצלחה על שליטתו העצמית על אף העווית העצבנית של פיו שהחלה כנראה הרבה לפני שהמשפט הזה החל. מעשיו עומדים למשפט, לא סבלם של היהודים, לא העם הגרמני או המין האנושי, אפילו לא האנטישמיות והגזענות.

ומשפט צדק, אף שהוא אולי מושג מופשט אצל אנשים בעלי אורח מחשבה כשל בן-גוריון, מתברר כאדון קשוח בהרבה מראש הממשלה, על אף כל עוצמתו. שלטונו של זה האחרון, כפי שמר האוזנר אינו מאחר להוכיח, הוא מתירני: הוא מתיר לתובע לקיים מסיבות עיתונאים וראיונות לטלוויזיה במהלך המשפט (התוכנית האמריקאית, בחסות איגוד גליקמן, נקטעת כל הזמן — עסקים כרגיל — על ידי פרסומות נדל"ן), ואפילו התפרצויות "ספונטניות" בפני כתבים בחצר בית המשפט — נמאסו עליו החקירות החוזרות של אייכמן, שעונה על כל השאלות בשקרים; הוא מתיר פזילות תכופות לעבר הקהל, ותיאטרליות האופיינית ליותר מאשר יהירות יוצאת דופן, שלבסוף מגיעה לשיאה בבית הלבן במחמאה מפי נשיא ארצות הברית על "עבודתו הטובה". משפט צדק אינו מתיר דבר ממין זה; הוא דורש הסתגרות, הוא מתיר עצב יותר מזעם, והוא תובע הימנעות קפדנית ביותר מכל התענוגות המהנים של התייצבות באור הזרקורים. ביקורו של השופט לנדאו בארצות הברית זמן קצר לאחר המשפט לא פורסם, אלא בקרב הארגונים היהודיים שלמענם התקיים.

ואולם לא משנה כמה הקפידו השופטים להתרחק מאור הזרקורים, הם היו שם, ישובים במרומי הבמה המוגבהת, מפנים את מבטם אל הקהל כמו בשעת הצגה. הקהל היה אמור לייצג את העולם כולו, ובשבועות הראשונים הוא אכן היה מורכב ברובו מאנשי עיתונות ומכתבים של כתבי עת שנהרו לירושלים מארבע קצוות תבל. הם היו אמורים לצפות בחיזיון סנסציוני כמו משפטי נירנברג, אלא שהפעם היתה "הטרגדיה של היהדות כולה אמורה לעמוד במרכז העניינים". כי "אם אנו פוקדים עליו [על אייכמן] היום גם פשעים שעשה כלפי לא-יהודים, … הרי זה" לא משום שהוא ביצע אותם, אלא, באופן מפתיע, "מפני שאין אנו עושים הבחנות אתניות". ללא ספק משפט יוצא דופן מפיו של תובע בנאום הפתיחה שלו; התברר שזה היה משפט המפתח בתיק התביעה. שכן תיק התביעה הזה נבנה על סבלם של היהודים, לא על מעשיו של אייכמן. ולפי מר האוזנר, ההבחנה הזאת היתה חסרת חשיבות, כי היה "רק איש אחד שידו היתה כמעט רק ביהודים, עיסוקו — בהם ובכליונם, חלקו במערכת משטר הרשע — מוגבל אליהם. זהו אדולף אייכמן." האם לא היה הגיוני להציג בפני בית הדין את כל עובדות הסבל היהודי (שכמובן, מעולם לא הוטל בהן ספק) ואחר כך לחפש ראיות שבצורה זו או אחרת יקשרו את אייכמן למה שאירע? משפטי נירנברג, שבהם הנתבעים "הואשמו בפשעים נגד בני אומות שונות", הותירו את הטרגדיה היהודית מחוץ לדיון מהסיבה הפשוטה שאייכמן לא היה שם.

האם מר האוזנר באמת האמין שמשפטי נירנברג היו מקדישים תשומת לב רבה יותר לגורל היהודים אילו אייכמן היה יושב על ספסל הנאשמים? ספק רב. כמו כמעט כל אדם אחר בישראל, הוא האמין כי רק בית משפט יהודי יוכל לעשות צדק עם יהודים, וכי זה עניינם של היהודים עצמם לשפוט את אויביהם. מכאן העוינות הכללית בישראל אפילו מעצם אזכּוּר האפשרות שבית משפט בינלאומי ישפוט את אייכמן, לא על פשעים נגד העם היהודי, אלא על פשעים נגד המין האנושי שבוצעו בגופו של העם היהודי. מכאן ההתרברבות המוזרה: "אין אנו עושים הבחנות אתניות", הנשמעת מוזרה פחות בישראל, שבה החוק הרבני קובע את מעמדם האישי של האזרחים היהודים, וכתוצאה מכך יהודים אינם יכולים להתחתן עם לא-יהודים; נישואים שנערכו בחוץ-לארץ מוכרים, אבל ילדים שנולדו מנישואים מעורבים הם ממזרים בעיני החוק (ילדים להורים יהודים שנולדו מחוץ לנישואים הם חוקיים), ומי שאמו לא-יהודייה אינו יכול להתחתן או להיקבר. הזוועה שבמצב עניינים זה החמירה עוד יותר מאז 1953, כאשר חלק נכבד מדיני המשפחה הועבר לסמכות בתי המשפט האזרחיים. נשים יכולות עתה לרשת נכסים וליהנות בדרך כלל מזכויות שוות לזכויות הגברים. מכאן שלא כבוד הדת או כוחו של מיעוט דתי קנאי הם המונעים מממשלת ישראל להמיר את החוק הרבני בחקיקה חילונית בענייני נישואים וגירושים. נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת, ובעיקר מסיבה זו — כפי שפקידים ישראלים מוכנים לאשר מחוץ לכותלי בית המשפט — הם גם מסכימים שכדאי להימנע מחוקה כתובה שתאלץ אותם, למרבה המבוכה, לנסח חוק כזה במפורש. ("הנימוק נגד נישואים אזרחיים הוא שהדבר יפלג את בית ישראל וגם ינתק את יהודי הארץ מיהדות הגולה", כפי שכתב לאחרונה פיליפ גילון ב"ג'ואיש פרונטייר" ) תהיינה הסיבות אשר תהיינה, היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם.

אם הקהל במשפט היה אמור להיות העולם כולו והמחזה — המסכת הארוכה של סבלות היהודים, הרי שהמציאות לא ענתה על הציפיות והמטרות. העיתונאים נשארו נאמנים לא הרבה יותר משבועיים ימים, ולאחריהם השתנה הקהל בצורה קיצונית. עתה הוא היה אמור להיות מורכב מישראלים, מאלה שהיו צעירים מכדי להכיר את הסיפור, או, כמו במקרה של בני עדות המזרח, מאלה שמעולם לא שמעו על אודותיו. המשפט אמור היה להבהיר להם מה פירוש הדבר לחיות בין לא-יהודים, ולשכנע אותם שרק בישראל יכול יהודי לחיות בביטחון ובכבוד (העיתונאים קיבלו חוברת קטנה על סדרי המשפט בישראל, שהסבירה את הלקח ההיסטורי הזה. המחברת, דוריס לנקין, מצטטת החלטה של בית המשפט העליון, שחייבה שני אבות אשר "חטפו את ילדיהם והביאו אותם לישראל" לשלוח אותם חזרה לאמותיהם בחוץ-לארץ, שהיתה להן זכות אפוטרופסות חוקית. וזאת "למרות העובדה שהחזרת הילדים לאמותיהם תִכפה עליהם מאבק בלתי שווה נגד יסודות עוינים בגולה", מוסיפה המחברת, וגאוותה על דבקות זו בחוק אינה נופלת מגאוותו של מר האוזנר על נכונותו להעמיד לדין רוצח גם כאשר הקורבנות היו לא-יהודים). אלא שבקהל הזה היו מעט מאוד צעירים, והוא לא היה מורכב מישראלים, להבדיל מיהודים. האולם היה גדוש "ניצולים", אנשים בגיל העמידה וזקנים, מהגרים מאירופה, כמוני, שידעו בעל פה כל מה שהיה צריך לדעת, ואשר לא היו במצב רוח ללמוד לקח כזה או אחר, ובוודאי שלא היו זקוקים למשפט הזה כדי להגיע למסקנות משל עצמם. בעוד העדים מופיעים בזה אחר זה, וזוועה מיתוספת לזוועה, הם ישבו שם והאזינו בציבור לסיפורים שבוודאי לא היו מסוגלים לשאתם בתחום פרטיותם, אילו היה עליהם לעמוד מול מספר הסיפור. וככל שנגול "האסון שפגע ביהודים בדור הזה", וככל שהרטוריקה של מר האוזנר נעשתה גרנדיוזית יותר, כן החווירה והתפוגגה הדמות שבתא הזכוכית, ושום נפנוף אצבע: "ושם יושבת המפלצת האחראית לכל זה", לא היה בו כדי להפיח בה רוח חיים.

אך דווקא הפן התיאטרלי של המשפט הוא שהתמוטט תחת כובד הזוועות המסמרות שיער. משפט דומה למחזה בכך ששניהם מתחילים ומסתיימים במבצֵע, לא בקורבן. משפט ראווה, עוד יותר ממשפט רגיל, זקוק נואשות לקו מִתאר תחום ומוגדר של מה שנעשה וכיצד. במרכז המשפט יכול להיות רק מי שביצע את המעשה — מבחינה זו הוא דומה לגיבור של מחזה — ואם הוא סובל, עליו לסבול בשל מה שביצע, לא בשל הסבל שנגרם לאחרים בגללו. איש לא היטיב לדעת זאת מאב בית הדין, אשר לנגד עיניו החל המשפט להידרדר למחזה דמים, "לספינה ללא קברניט הצפה על פני הגלים". ואם מאמציו למנוע זאת נכשלו לעתים קרובות, היה הכישלון באופן מוזר בחלקו באשמת הסניגוריה, שכמעט אף פעם לא התריסה נגד העדויות, גם כשהיו לא-ענייניות ולא נגעו כלל לנושא. ד"ר סרוואציוס, כפי שכולם ללא יוצא מהכלל נהגו לפנות אליו, היה תקיף מעט יותר בעת הצגת מסמכים, והתערבותו המרשימה ביותר מבין התערבויותיו הספורות אירעה כאשר התביעה הציגה כראיה את יומניו של האנס פראנק, המושל הכללי לשעבר של פולין ואחד מפושעי המלחמה העיקריים שנתלו בנירנברג. "יש לי רק שאלה אחת: האם השם אדולף אייכמן, שמו של הנאשם, מופיע בעשרים-ותשעת הכרכים האלה [למעשה היו שלושים-ושמונה]? … השם אדולף אייכמן אינו מופיע באף לא אחד מעשרים-ותשעת הכרכים האלה … תודה רבה, אין לי עוד שאלות."

כך, המשפט מעולם לא היה למחזה, אך החיזיון שבן-גוריון ראה בדמיונו מלכתחילה אכן התממש, או ליתר דיוק, הלקחים שהוא סבר שיש ללמד את היהודים ואת הגויים, את הישראלים ואת הערבים, ובקיצור, את העולם כולו. קהלים שונים היו אמורים ללמוד לקחים שונים מאותה הצגה. בן-גוריון ניסח אותם עוד לפני שהחל המשפט, בשורת מאמרים שנועדו להסביר מדוע ישראל חטפה את הנאשם. לקח אחד נועד לעולם הלא-יהודי: "אנחנו רוצים להוכיח בפני אומות העולם כיצד מיליוני אנשים, בשל היותם יהודים, ומיליון תינוקות, בשל היותם תינוקות יהודים, נרצחו בידי הנאצים." או במילותיו של העיתון "דבר", שופרהּ של מפא"י, מפלגתו של מר בן-גוריון: "על דעת הקהל העולמית לדעת שלא רק גרמניה הנאצית היתה אחראית להשמדת שישה מיליון יהודים באירופה". ולכן, ושוב במילותיו של בן-גוריון עצמו, "אנחנו רוצים שאומות העולם תדענה … ותבושנה." יהודי התפוצות היו אמורים לזכור כיצד היהדות, "בת ארבעת-אלפים שנה, על יצירותיה הרוחניות, שאיפותיה המוסריות וכמיהתה המשיחית" עמדה תמיד מול "עולם עוין", כיצד היהודים התנוונו עד שהלכו אל מותם ככבשים, וכיצד רק הקמת מדינה יהודית איפשרה ליהודים להשיב מכה תחת מכה, כפי שהישראלים עשו במלחמת העצמאות, בהרפתקת סואץ, ובתקריות הכמעט יומיומיות בגבולות האומללים של ישראל. ובעוד שהיה צורך להראות ליהודים שמחוץ לישראל את ההבדל בין הגבורה הישראלית ובין ההתרפסות היהודית הכנועה, היה גם לקח לאלה החיים בתוך ישראל: יש סכנה ש"דור הישראלים שגדלו מאז השואה" יאבד את קשריו עם העם היהודי, וכתוצאה מכך את הקשר עם ההיסטוריה שלו. "חשוב שהנוער שלנו יזכור את מה שאירע לעם היהודי. אנחנו רוצים שהם יידעו את העובדות הטרגיות ביותר של ההיסטוריה שלנו". ולבסוף, אחת הסיבות להבאתו של אייכמן למשפט היתה "לגלות נאצים נוספים — למשל, את הקשר בין הנאצים לשליטים ערבים מסוימים."

אילו היו אלה הצידוקים היחידים להבאת אדולף אייכמן לבית המשפט המחוזי של ירושלים, היה המשפט כישלון מרוב הבחינות. במובנים מסוימים הלקחים היו מיותרים, ובמובנים אחרים הם היו מטעים במפורש. היטלר תרם להורדת קרנה של האנטישמיות, אם לא לנצח הרי לפחות לתקופה הקרובה, ולא משום שהיהודים הפכו לפתע פופולריים יותר, אלא, במילותיו של בן-גוריון עצמו, משום שרוב בני האדם "הבינו שבימינו האנטישמיות עלולה להוביל לתאי גז ולבתי חרושת לסבון". מיותר לא פחות היה הלקח שנועד ליהודי התפוצות. קשה לומר שהם נזקקו לשואה הנוראה, שבה נספה כשליש מעמם, כדי לשכנע אותם בעוינות העולם כלפיהם. לא רק שאמונתם באופי הנצחי והאוניברסלי של האנטישמיות היתה אחד הגורמים האידיאולוגיים החזקים ביותר בתנועה הציונית מאז משפט דרייפוס; יתר על כן, היא היתה גם הסיבה לנכונותה של הקהילה היהודית הגרמנית לנהל משא ומתן עם הרשויות הנאציות בשלבים הראשונים של המשטר. אחרת אין כל הסבר לאותה נכונות (למותר לציין שהיה הבדל תהומי בין המשא-ומתן הזה ובין שיתוף הפעולה של ה"יודנראטים" בתקופה מאוחרת יותר. אז עדיין לא דובר בשאלות מוסריות אלא רק בהחלטה פוליטית, שאפשר לחלוק על ה"ריאליזם" שלה: עזרה "מעשית" — זה היה הטיעון — עדיפה על גינוי "מופשט". היה כאן ריאל-פוליטיק ללא התלהמות מקיאבליסטית. הסכנות שבגישה הזאת התבהרו שנים לאחר מכן, לאחר פרוץ המלחמה: המגעים היומיומיים הללו בין הארגונים היהודיים ובין הביורוקרטיה הנאצית הקלו מאוד על הנציגים היהודים לחצות את התהום שהפרידה בין הסיוע ליהודים להימלט ובין הסיוע לנאצים לארגן את גירושם). ההכרה הזאת היא-היא שהביאה לאי-יכולתם המסוכנת של היהודים להבחין בין ידיד לאויב. והיהודים הגרמנים לא היו היחידים שלא העריכו כראוי את אויביהם משום שחשבו שבאיזשהו אופן כל הגויים דומים. אם ראש הממשלה בן-גוריון, שלצורך העניין ניתן לראות בו ראש המדינה היהודית, התכוון לחזק תודעה יהודית מסוג זה, הרי שהוא שגה. השינוי במנטליות הזאת הוא למעשה תנאי הכרחי מוקדם, מהתנאים החשובים ביותר, למעמד מדינה ישראלית: ישות אשר מתוקף הגדרתה הפכה את היהודים לעם בין העמים, אומה בין האומות, מדינה בין המדינות, ואותה מדינה תלויה עתה בפלורליזם שאינו מתיר עוד את הדיכוטומיה הדתית הקדומה, המעוגנת למרבה הצער בין יהודים לגויים.

הניגוד בין הגבורה הישראלית לצייתנות הכנועה שבה הלכו היהודים אל מותם — בהגיעם בדיוק בזמן למקומות האיסוף, בצעדם ברגל אל אתרי ההוצאה להורג, בחופרם את קבריהם במו ידיהם, בהתפשטם ובהניחם את בגדיהם בערימות מסודרות ובשוכבם איש לצד רעהו אל מול הרובים המכוונים אליהם — נראה כנקודה עדינה. ואכן, התובע טרח להדגיש אותה ככל האפשר, כששאל עד אחר עד: "מדוע לא מחיתם?" "מדוע עליתם על הרכבת?" "עמדתם שם, חמישה-עשר אלף איש ומאות שומרים עומדים מולכם, מדוע לא התקוממתם, מדוע לא הסתערתם, מדוע לא תקפתם?" אך האמת המצערת היא שהעניין לא הוצג כראוי, מפני ששום קבוצה או אוכלוסיה של לא-יהודים לא התנהגה אחרת. לפני שש-עשרה שנה, כשרושמם של האירועים היה טרי עדיין, תיאר דוד רוסה, אסיר לשעבר בבוכנוואלד, את מה שידוע לנו שקרה בכל מחנות הריכוז: "הניצחון של הס"ס הוא בכך שהקורבן המעונה עצמו מובל ללא מחאה, בכך שהוא נכנע ומפקיר את עצמו עד לנקודה שבה הוא מוותר על זהותו. ולא לחינם נעשה הדבר. לא סתם, מתוך סאדיזם גרידא, אנשי הס"ס משתוקקים להביס אותו. הם יודעים שהשיטה שמצליחה להרוס את קורבנותיה לפני שהם עולים לגרדום … היא השיטה היעילה ביותר לשיעבוד עמים שלמים. אין דבר נורא יותר מהתהלוכות הללו של בני אדם הצועדים אל מותם כמו גלמים". בית המשפט לא קיבל מענה על השאלה הטיפשית והאכזרית הזאת. אך התשובה היתה ברורה לכל מי שהניח לדמיונו לחזור למשך דקות ספורות לאותם יהודים הולנדים, שבשנת 1941, ברובע היהודי הישן של אמסטרדם, העזו לתקוף חוליה של משטרת הביטחון הגרמנית. כתגמול על כך נעצרו ארבע-מאות ושלושים יהודים, שעונו עד מוות, פשוטו כמשמעו, קודם בבוכנוואלד ואחר כך במחנה האוסטרי מַאוּטְהָאוּזֶן. במשך חודשים רצופים הם מתו אלפי מיתות, וכל אחד מהם היה מקנא באחיו שבאושוויץ ואפילו ברִיגָה ובמִינסק. יש דברים הרבה יותר גרועים ממוות, והס"ס דאג שאף אחד מאותם דברים לא ייעלם, ולו לזמן קצר, מעיניהם של קורבנותיו ומזכרונם. מבחינה זו, אולי יותר מאשר מכל בחינה אחרת, הניסיון המפורש שנעשה במשפט לגולל רק את הפן היהודי של הסיפור עיוות את האמת, אפילו את האמת היהודית. תהילת המרד בגטו ורשה וגבורתם של המעטים האחרים שהשיבו מלחמה שערה היתה בדיוק בכך שהם סירבו לקבל את המוות הקל יחסית שהנאצים הציעו להם, מול כיתת יורים או בתאי הגזים. והעדים שהעידו בירושלים על ההתקוממות ועל המרד, על "המקום הצנוע [שהיה לזה] בתולדות השואה", אישרו פעם נוספת את העובדה שרק צעירים מאוד היו מסוגלים לקבל את "ההחלטה שאנחנו לא יכולים ללכת כצאן לטבח".

מבחינה אחת, ציפיותיו של מר בן-גוריון מן המשפט לא נכזבו לחלוטין. המשפט אכן היה למכשיר חשוב בציד נאצים ופושעים נוספים, אך לא בארצות ערב, שהציעו בגלוי מקלט למאות מהם. קשריו של המופתי של ירושלים עם הנאצים במשך המלחמה לא היו בבחינת סוד. הוא קיווה שהם יעזרו לו ליישם איזשהו "פתרון סופי" במזרח התיכון. לכן העיתונים בדמשק ובביירות, בקהיר ובירדן, לא הסתירו את אהדתם לאייכמן או את צערם על כך שהוא "לא סיים את המלאכה". אחד השידורים מקהיר, ביום שבו נפתח המשפט, שילב בפרשנותו נימה אנטי-גרמנית קלה: הוא התלונן שלא היה "ולו מקרה אחד ויחיד שבו מטוס גרמני טס מעל ליישוב יהודי והטיל עליו פצצה אחת במשך כל מלחמת העולם האחרונה". העובדה שהערבים אהדו את הנאצים ידועה לשמצה. הסיבות שלהם ברורות. ולא בן-גוריון ולא המשפט הזה היו דרושים כדי לחשוף אותן. הן מעולם לא היו נסתרות. המשפט גילה רק שכל השמועות על הקשרים של אייכמן עם חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים לשעבר, היו בלתי מבוססות (הוא הוצג בפני המופתי בקבלת פנים רשמית, יחד עם ראשי מחלקות אחרים). המופתי עמד בקשרים הדוקים עם משרד החוץ הגרמני ועם הימלר (Himmler), אבל זה לא היה חדש.

בעוד שהערתו של בן-גוריון על "הקשר בין הנאצים לכמה שליטים ערבים" היתה חסרת תכלית, הרי שהימנעותו מאיזכור מערב-גרמניה של היום בהקשר הזה היתה מפתיעה. כמובן, היה מרגיע לשמוע שישראל אינה "רואה באַדֶנַאוּאֶר (Adenauer) אחראי למעשיו של היטלר", וש"לגבינו הישראלים גרמני הגון, על אף שהוא משתייך לאותה אומה אשר לפני עשרים שנה עזרה לרצוח מיליוני יהודים, הוא בן אדם הגון" (לא היה שום איזכור של ערבים הגונים). הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, על אף שטרם הכירה במדינת ישראל, כנראה מתוך חשש שמא יכירו ארצות ערב בגרמניה של אולבּרִיכט (Albricht), העבירה לישראל כספי שילומים בסך שבע-מאות שלושים-ושבעה מיליון דולר בעשר השנים האחרונות. התשלומים האלה יגיעו בקרוב לקִצם, וישראל מנסה עכשיו לקבל הלוואה לטווח ארוך ממערב-גרמניה. כלומר, היחסים בין שתי המדינות, ובמיוחד היחסים האישיים בין בן-גוריון לאדנאואר, טובים למדי. ואם בעקבות המשפט הצליחו כמה חברי כנסת להטיל כמה מגבלות על תוכנית חילופי התרבות עם מערב-גרמניה, הרי בן-גוריון בוודאי לא חזה זאת מראש ולא רצה בכך. חשוב יותר לציין שהוא לא חזה מראש, או אולי לא טרח לומר, שתפיסתו של אייכמן תדרבן את גרמניה לעשות סוף-סוף מאמץ רציני ראשון להביא למשפט לפחות את אלה שהיו מעורבים ישירות ברצח. בשנת 1958 נוסדה במערב-גרמניה, באיחור רב, הסוכנות המרכזית לחקירת פשעי הנאצים, בראשותו של התובע ארווין שִילֶה (Schüle). הסוכנות נתקלה בשורה ארוכה של קשיים, הן בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד עדים גרמנים והן בגלל אי-נכונותם של בתי המשפט להגיש תביעות על סמך חומר ששלחה להם הסוכנות המרכזית. לא שבזכות המשפט בירושלים נתגלתה איזו עדות חדשה וחשובה, מהסוג שהיה דרוש לחשיפת שותפיו של אייכמן, אולם בתי המשפט המקומיים הושפעו מספיק מן הידיעה על חטיפתו הסנסציונית של אייכמן ומן המשפט העומד להיפתח, כדי להשתכנע לעשות שימוש בממצאים של מר שילה ולהתגבר על הרתיעה המקומית לעשות משהו בעניין "הרוצחים שבינינו" בשיטה הידועה של הענקת פרסים על תפיסתם של פושעים מוכרים.

התוצאות היו מדהימות. שבעה חודשים לאחר הגעתו של אייכמן לירושלים וארבעה חודשים לפני פתיחת המשפט, הצליחו סוף-סוף לעצור את ריכארד בֶּר (Baer), יורשו של רודולף הֶס (Höss) כמפקד מחנה אושוויץ. בזה אחר זה, ובמהירות רבה, נעצרו גם רוב החברים של מה שכונה קומנדו-אייכמן: פרנץ נוֹבָאק (Novak), שעבד כמדפיס באוסטריה; ד"ר אוטו הוּנשֶה (Hunsche), שהשתקע כעורך-דין במערב-גרמניה; הרמן קרוּמי (Krumey), שהיה לרוקח; גוסטב ריכטר (Richter), שהיה "יועץ לענייני יהודים" ברומניה; ווילי צֶפּף (Zöpf), שמילא אותו תפקיד באמסטרדם. על אף שעדויות נגדם פורסמו בגרמניה שנים קודם לכן, בספרים ובמאמרים בכתבי עת, אף אחד מהם לא ראה צורך לחיות תחת שם בדוי. בפעם הראשונה מאז סיום המלחמה היו עיתונים גרמניים מלאים בכתבות על משפטים נגד פושעים נאצים, כולם רוצחי המונים (אחרי מאי 1960, החודש שבו נעצר אייכמן, אפשר היה לשפוט רק על רצח מדרגה ראשונה. כל יתר העבירות נמחקו בשל תקנת ההתיישנות, שהיא עשרים שנה לגבי רצח). אי-רצונם של בתי המשפט המקומיים להעמיד לדין על פשעים כאלה התבטא רק בפסקי הדין המדהימים בקלותם שנפסקו לנאשמים (כך, ד"ר אוטו בּרַאדפִיש (Bradfisch) נשפט לעשר שנות עבודת פרך. הוא השתייך לאַיינזַצגרוּפֶּן (Einsatzgruppen), יחידות ההרג הניידות של הס"ס במזרח, והיה אחראי להריגת חמישה-עשר אלף יהודים. לד"ר אוטו הונשה נפסקו חמש שנות עבודת פרך. הוא היה המומחה המשפטי של אייכמן, ואחראי אישית לשילוחם ברגע האחרון של כאלף ומאתיים יהודים הונגרים, שמתוכם נהרגו לפחות שש-מאות איש. יוזף לֶכטַאלֶר (Lechthaler) נידון לשלוש שנים ושישה חודשים. הוא "חיסל" את התושבים היהודים של סְלוּצק וסמוֹלֶבִיץ' ברוסיה). בין העצורים החדשים היו אנשים בעלי עמדות מכובדות במשטר הנאצי, ורובם כבר עברו את תהליך הדֶה-נַאצִיפִיקַציָה בבתי משפט גרמניים. אחד מהם היה גנרל הס"ס קארל וולף (Wolff), לשעבר ראש הצוות האישי של הימלר, שעל פי מסמך שהוצג ב1946- בנירנברג קיבל "בשמחה יוצאת דופן" את הידיעה ש"בשבועיים האחרונים, חמשת-אלפים מבני העם הנבחר מוסעים מדי יום ברכבת" מורשה לטרבלינקה, אחד ממרכזי ההשמדה במזרח. אדם נוסף היה וילהלם קוֹפֶּה (Koppe), אשר תחילה היה אחראי להריגה באמצעות גז בחֶלמנוֹ, ואחר כך ירש את מקומו של פרידריך וילהלם קרִיגֶר (Krüger) בפולין. הוא היה אחד מבכירי המנהיגים של הס"ס, ותפקידו היה להפוך את פולין ל"יודנריין". בגרמניה שלאחר המלחמה היה קופה מנהל בית חרושת לשוקולד. לעתים אכן נפסקו עונשים כבדים, אבל הם נראים מפוקפקים עוד יותר כשהנענשים הם עבריינים כמו אריך פוֹן דֶם בָּאך-צֶלֶבסקִי (Bach-Zelewski), לשעבר גנרל בסגל הפיקוד הבכיר של הס"ס (Higher S.S) וחייל הנהגת המשטרה. הוא נשפט ב1961- על השתתפות במרד רֶהם (Röhm) ב1934-, ונידון לשלוש שנים וחצי; הוא נתבע בשנית ב1962- על הריגת שישה קומוניסטים גרמנים ב1933-, נשפט בפני חבר מושבעים בנירנברג ונידון למאסר עולם. אף אחת מן התביעות לא הזכירה שאותו באך-צלבסקי היה ראש המנגנון האנטי פרטיזני בחזית המזרח, או שהוא השתתף במעשי טבח ביהודים במינסק ובמוֹגִילֶב, ברוסיה הלבנה. האם מותר לבתי דין גרמניים לעשות "הבחנות אתניות" באמתלה שפשעי מלחמה אינם פשעים? או, הייתכן שבאך-צלבסקי נענש בחומרה יוצאת דופן, לפחות בבית משפט בגרמניה שלאחר המלחמה, משום שהיה בין המעטים שסבלו מהתמוטטות עצבים לאחר ההריגות ההמוניות, ניסה להגן על היהודים מהאיינזצגרופן והעיד לטובת התביעה בנירנברג? הוא היה גם היחיד בקבוצה זו אשר ב1952- האשים את עצמו בפומבי ברצח המוני, אבל מעולם לא נשפט על כך.

קלושה התקווה כי הדברים ישתנו עכשיו, אף על פי שממשל אדנאואר אולץ לנפות מן המערכת המשפטית יותר ממאה וארבעים שופטים ותובעים, ועימם קציני משטרה רבים שעברם היה יותר ממפוקפק, ולפטר את וולפגנג אִימֶרווַאר פרֶנקֶל (Fränkel), התובע הראשי של בית המשפט העליון הפדרלי, מפני שעל אף שמו האמצעי הוא לא ענה בכנות רבה כאשר נשאל על עברו הנאצי. ההערכה היא שמתוך אחד-עשר אלף וחמש-מאות שופטים ב"רפובליקה הפדרלית", חמשת-אלפים היו פעילים בבתי משפט תחת המשטר של היטלר. בנובמבר 1962, זמן קצר לאחר טיהור מערכת המשפט ושישה חודשים אחרי ששמו של אייכמן נעלם מן החדשות, נפתח משפטו של מרטין פֶלֶנץ (Felentz), שציפו לו זמן רב, בפלֶנסבּוּרג, בפני אולם ריק כמעט לחלוטין. המנהיג הבכיר לשעבר של הס"ס והנהגת המשטרה, שהיה חבר נכבד של המפלגה הדמוקרטית החופשית בגרמניה של אדנאואר, נעצר ביוני 1960, שבועות אחדים לאחר תפיסתו של אייכמן. הוא הואשם בהשתתפות ברצח ארבעים אלף יהודים בפולין ובאחריות חלקית למעשה. לאחר יותר משישה שבועות של עדויות מתמשכות דרש התובע את העונש המרבי — מאסר עולם עם עבודת פרך. בית המשפט דן את פלנץ לארבע שנות מאסר, שמתוכן נוכו השנתיים וחצי שכבר בילה בכלא בהמתנה למשפט. מכל מקום, אין ספק שהשפעתו של משפט אייכמן ניכרה יותר מכל דווקא בגרמניה. הגישה של העם הגרמני לעברו, שהמומחים ל"שאלה הגרמנית" תהו על קנקנה זה חמש-עשרה שנה, באה עתה לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר: הגרמנים עצמם היו אדישים למדי לנוכחותם של פושעים רבים במדינה, מפני שאיש מהם לא היה מוכן להניח שמישהו היה רוצח מרצונו החופשי; בכל אופן, אם דעת הקהל העולמית — או ליתר דיוק, מה שהגרמנים מכנים "חוץ-לארץ", כלומר כל הארצות מחוץ לגרמניה — היתה מתחילה להתעקש ולדרוש שהאנשים האלה ייענשו, הם בהחלט היו מוכנים להיענות, לפחות במידה מסוימת.

הקנצלר אדנאואר צפה שהעניין יגרום למבוכה והביע חשש שהמשפט עלול "להעלות מחדש את כל הזוועות" ולעורר גל חדש של רגשות אנטי גרמניים ברחבי העולם, כפי שאכן אירע. במשך עשרת החודשים שנדרשו לישראל כדי להכין את המשפט, היתה גרמניה עסוקה בהכנות לקראת תוצאותיו הצפויות מראש, תוך כדי הפגנת דבקות חסרת-תקדים בחיפוש אחרי פושעים נאצים והבאתם למשפט בתוך גרמניה עצמה. אך בשום שלב לא דרשו הרשויות הגרמניות, וגם לא חלק חשוב מדעת הקהל הגרמנית, את הסגרתו של אייכמן, על אף שזה נראה כצעד מובן מאליו, מאחר שכל מדינה ריבונית קנאית לזכותה לשפוט את עברייניה שלה. (עמדתה הרשמית של ממשלת אדנאואר, שהדבר איננו אפשרי מכיוון שאין חוזה הסגרה בין ישראל לגרמניה, אינה תקפה; פירוש הדבר הוא רק שלא ניתן לאלץ את ישראל להסגיר אותו. פריץ באואר (Bauer), התובע הכללי של מדינת הֶסֶן (Hessen) במערב-גרמניה, הבין זאת וביקש מהממשלה הפדרלית בבון לפתוח בהליכי הסגרה. אולם תחושותיו של מר באואר במקרה זה היו תחושותיו של יהודי גרמני, והן לא היו מקובלות בדעת הקהל הגרמנית. לא רק שבון דחתה את בקשתו, אלא שהבקשה עוררה תשומת לב מעטה בלבד ולא זכתה לשום תמיכה. המשקיפים שממשלת מערב-גרמניה שלחה לירושלים הציגו נימוק נוסף נגד הסגרה: גרמניה ביטלה את עונש המוות, ולכן לא יכלה לפסוק לאייכמן את העונש הראוי לו. נוכח הסלחנות שהפגינו בתי המשפט הגרמניים כלפי רוצחי ההמונים הנאצים, קשה להאמין באמיתותה של ההתנגדות הזאת. ללא ספק, קיום משפט אייכמן בגרמניה היה כרוך בסיכון פוליטי עיקרי אחד: זיכוי מחמת אי-שפיות, כפי שציין י.י. ינסן (Janssen) במאמר שפרסם בריינישר מרקור ((Rheinischer Merkur ב11- באוגוסט 1961).

יש לעניין הזה פן נוסף, רגיש יותר, ורלבנטי יותר מבחינה פוליטית. דבר אחד הוא לשלוף פושעים ורוצחים ממחבואם, ודבר אחר הוא לגלות שהם עושים חיל ותופסים עמדות מכובדות בזירה הציבורית; לפגוש אינספור אנשים במנגנונים הפדרליים והאזוריים, ובכלל בתפקידים ציבוריים, שהקריירות שלהם פרחו תחת משטרו של היטלר. אמת הדבר, אם הממשל של אדנאואר היה רגיש מדי באשר להעסקת פקידים בעלי עבר נאצי מפוקפק, אפשר שלא היה כלל ממשל. כיוון שהאמת, כמובן, היא ההפך הגמור מתיאורו של ד"ר אדנאואר, שלפיו רק "אחוז קטן יחסית" מן הגרמנים היו נאצים, וש"רובם המכריע שמח לעזור לאזרחים היהודים כאשר יכלו" (לפחות עיתון גרמני אחד, הפרנקפורטר רוּנדשַאו (Frankfurter Rundschau), העלה את השאלה שהתבקשה זה זמן רב: מדוע שתקו אנשים כה רבים שללא ספק הכירו, למשל, את קורות חייו של התובע הראשי. והעיתון סיפק גם את התשובה, המתבקשת מאליה אף יותר: "מפני שהם עצמם חשו אשמים"). ההיגיון במשפט אייכמן, כפי שהגה אותו בן-גוריון, הדגיש סוגיות כלליות תוך ויתור על הצטעצעויות חוקיות. לפיכך צריך היה לחשוף את חלקם של כל המשרדים והרשויות הגרמניים ב"פתרון הסופי" — של כל עובדי המדינה במשרדים השונים, של כוחות הצבא הסדירים, כולל המטה הכללי, של מערכת המשפט ושל עולם העסקים. התביעה, בניצוחו של מר האוזנר, לא נרתעה מהעלאת שורה אינסופית של עדים שהעידו על דברים שהיו אמנם אכזריים ואמיתיים, אך לא היה להם כמעט כל קשר עם מעשי הנאשם, והקפידה להתרחק מהנושא הטעון חומר נפץ — מהשותפות לעבירה הכמעט כוללת שנמתחה הרבה מעבר לשורות חברי המפלגה הנאצית (לפני המשפט נפוצו שמועות שאייכמן הצביע על "כמה מאות אישים בולטים ברפובליקה הפדרלית כשותפים למעשיו", אבל השמועות הללו לא היו נכונות. בנאום הפתיחה שלו הזכיר מר האוזנר שלאייכמן היו "שותפים לפשע — לא סתם גנגסטרים או אנשי עולם תחתון היו", והבטיח שאנו "נפגוש אותם, את הדוקטורים, את עורכי-הדין, את המלומדים, את הבנקאים, את הכלכלנים, באותן מועצות שבהן הוחלט להשמיד את ישראל". ההבטחה הזאת לא קוימה, ובצורה שבה נוסחה גם לא היתה יכולה להתקיים, כי מעולם לא היתה שום "מועצה שהחליטה" משהו, ועל חיסול היהודים מעולם לא החליטו נכבדים "לובשי טוגות ובעלי תארים אקדמיים". הם התכנסו רק כדי לתכנן יחד את הצעדים הדרושים לביצוע פקודותיו של היטלר). אך מקרה אחד מסוג זה הובא בכל זאת לידיעת בית המשפט. זה היה המקרה של ד"ר האנס גלוֹבּקֶה (Globke), אחד מיועציו הקרובים ביותר של אדנאואר. לפני יותר מעשרים-וחמש שנה היה גלובקה שותף לחיבור חוקי נירנברג הידועים לשמצה, ומעט מאוחר יותר הגה את הרעיון המבריק לאלץ את כל היהודים הגרמנים לשאת את השמות "ישראל" או "שרה" כשם אמצעי. אך שמו של גלובקה — ושמו בלבד — שורבב על ידי ההגנה להליכי בית המשפט המחוזי, וקרוב לוודאי שהדבר נעשה מתוך תקווה "לשכנע" את ממשלת אדנאואר לפתוח בהליכי הסגרה. מכל מקום, ליועץ המיניסטריאלי לשעבר של שר הפנים וראש לשכתו של אדנאואר בהווה היה צידוק רב יותר מאשר למופתי לשעבר של ירושלים להופיע בהיסטוריה בהקשר של הסבל שסבלו היהודים מידי הנאצים.

שהרי על פי השקפת התביעה, ההיסטוריה היא שעמדה במרכז המשפט. "לא אדם פרטי יושב על ספסל הנאשמים במשפט היסטורי זה, ולא רק המשטר הנאצי לבדו, אלא האנטישמיות לאורך ההיסטוריה כולה." זה היה הטון שקבע בן-גוריון, ומר האוזנר שמר עליו בנאמנות. הוא התחיל את נאום הפתיחה שלו (שנמשך שלוש ישיבות) בפרעה במצרים ובצו של המן "להשמידם, להורגם ולאבדם" (את היהודים). משם עבר ליחזקאל וציטט: "ואעבֹר עליִךְ ואראך מתבוססת בדמַיִךְ ואֹמַר לךְ בדמַיִךְ חַיִי". הוא הסביר כי הציווי "בדמייך חיי" "מלווה אומה זו מאז הופעתה על במת ההיסטוריה". זו היתה היסטוריה גרועה ורטוריקה זולה. גרוע מזה, היה בכך משום סתירה לעצם העמדתו של אייכמן למשפט: הטענה הזאת הופכת את אייכמן ללא יותר מאשר שליח מבצע תמים של איזשהו גורל מסתורי שנקבע מראש, או אפילו שליחה של האנטישמיות, שהיתה אולי הכרחית להתוויית "הנתיב העקוב מדם של עם זה" על מנת להגשים את ייעודו. כמה ישיבות לאחר מכן, כאשר פרופ' סאלו ו. בארון (Baron) מאוניברסיטת קולומביה העיד על אודות ההיסטוריה של התקופה החדשה יותר של יהדות מזרח אירופה, לא עמד ד"ר סרוואציוס בפני הפיתוי והציג את השאלות המתבקשות: "מדוע נפל כל המזל הרע הזה על העם היהודי?" ו"האם אינך חושב שמניעים בלתי רציונליים הם הבסיס לגורלו של העם הזה? מעבר להבנתם של בני אנוש?" האם לא קיים אולי משהו כמו "רוח ההיסטוריה הסוחפת את ההיסטוריה קדימה … ללא השפעת האדם?" האם מר האוזנר אינו מסכים בסופו של דבר עם "האסכולה הדוגלת בחוק ההיסטורי" — רמז להֶגֶל — והאם הוא לא הראה כי "מעשיהם של המנהיגים אינם מובילים תמיד אל המטרה והיעד שאליהם כיוונו? … כאן היתה כוונה להשמיד את העם היהודי והמטרה לא הושגה, ומדינה משגשגת נולדה". טענות ההגנה התקרבו במידה מסוכנת לתפיסה האנטישמית החדישה ביותר של "זקני ציון", שסגן שר החוץ המצרי, חוסיין זולפיקאר סאברי (Sabri), הציג ברצינות גמורה כמה שבועות לפני כן באסיפה הלאומית המצרית: היטלר אינו אשם כלל בטבח היהודים. הוא היה קורבן של הציונים. הם "כפו עליו לבצע פשעים כדי שיוכלו, בסופו של דבר, להשיג את מטרתם — הקמת מדינת ישראל." אלא שד"ר סרוואציוס, בהמשיכו את התפיסה ההיסטורית שהציג התובע, העמיד את ההיסטוריה במקום השמור בדרך כלל ל"זקני ציון".
למרות כוונותיו של בן-גוריון ועל אף כל מאמצי התביעה, נותר על ספסל הנאשמים אדם אחד, יצור בשר ודם. וגם אם לבן-גוריון "לא משנה איזה פסק דין ייגזר על אייכמן", ברור שתפקידו האחד והיחיד של בית המשפט בירושלים היה לחרוץ דין.

חנה ארנדט (1975-1906) נולדה בהנובר, גרמניה, קיבלה תואר דוקטור בפילוסופיה ב-1928, נמלטה ב-1933 לפריס, הגיעה לניו-יורק ב-1941 ומאז חייתה בארצות הברית. היא לימדה באוניברסיטאות ברקלי, שיקאגו ופרינסטון, והייתה פרופסור למחשבה פוליטית באוניברסיטת ניו-סקול שבניו יורק. לכתביה נודעה חשיבות גדולה להתפתחות הפילוסופיה הפוליטית, אף שדחתה את השימוש במושג זה, שכן סירבה להיקרא פילוסופית, והעדיפה לשייך את פרסומיה לתחומים של תאוריה פוליטית והיסטוריה של הרעיונות.

ב-1961 סיקרה ארנדט בשליחותו של כתב העת "הניו יורקר" את משפט אייכמן בירושלים. סיקור זה הצמיח סדרת כתבות וכן את אחד מספריה המפורסמים והשערורייתיים ביותר – אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", אשר פורסם בארצות הברית ב-1963 וזמן קצר לאחר מכן בגרמניה המערבית. ספר זה תורגם לעברית רק בשנת 2000 (הוצאת בבל)

ספרה" יסודות הטוטליטריות" וקובץ של "כתבים יהודיים" פרי עטה ראו אור בסדרת קו אדום בהוצאת הקיבוץ המאו

X