איז'ה מיה | לרכישה באינדיבוק
איז'ה מיה

איז'ה מיה

שנת הוצאה: 2009
מס' עמודים: 270
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 72
- 37

תירגעי, אִיזָ'ה מִיה, ילדה שלי. הכול יהיה בסדר. זה רק עוד גבר. אפשר גם בלעדיו, כולנועשינו את זה, גם את תצליחי…“

מִיה פלדמן, הפסנתרנית הצעירה והמוכשרת, היא נצר לשושלת נשים חזקות, עצמאיות ושבורות לב. כמו אמהּ גאולה וסבתהּ בֶּקָה, גם היא השיגה את הגבר שבו חשקה ואיבדה אותו לטובת אחרת. כשהיא שוקעת בתהום הייאוש עולה מתוכה קול נחוש ורך, זר ומוכר הלואט באוזניה בעברית מתובלת בלאדינו את המנטרה של נשות משפחת בכר.

זהו סיפורן של שלוש נשים — בֶּקָה הבולגרייה שעלתה ארצה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת ופירנסה את משפחתה ממכירת צ'יקוריקוס פריכים וטעימים ומחיזוי עתידות; גאולה, בת הזקונים שנולדה לבֶּקָה ולניסים הקלפן בבית שהקימו בשכונת פלורנטין;
ומִיה, שזכתה לתהילה על במות הקונצרטים ברחבי העולם אך חשה כל העת כי הצלחתה המקצועית נוגסת באהבתו של בעלה אליה.

אִיזָ 'ה מִיה הוא מסע ספרותי מרתק המתחיל בתל אביב הצעירה ההולכת ונמלאת בעולי העלייה הרביעית, ממשיך בשדרות הרחבות של פריז, לימה וניו יורק ומסתיים בנקודה שבה החל — על גבול תל אביב יפו — בראשית המילניום החדש.

בסקרנות, ברגישות ובתנופה סיפורית צבעונית ומלאת דמיון, בודקת אושרת קוטלר בנגלאיזה כוח מעניקה השייכות לשושלת ארוכה, אילו מחירים היא תובעת וכיצד משפיע המיתוס המשפחתי על חיינו.

“אושרת קוטלר בנגל נטלה אותי למסע מרגש ורב עוצמה בעקבות שלושה דורות של נשים חזקות, שהעזו ללכת אחר לִבן ושילמו מחיר כבד על עצמאותן. הרומן ההיסטורי המרתק הזה העניק לי הזדמנות מענגת לחוות מקרוב, באופן ממש אינטימי, את עולמם הססגוני, החושני והסוער של יוצאי בולגריה  ביפו ובתל אביב, משנות העשרים
של המאה הקודמת ועד ימינו.“                                        יוכי ברנדס

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “איז'ה מיה”

“אושרת קוטלר בנגל נטלה אותי למסע מרגש ורב עוצמה בעקבות שלושה דורות של נשים חזקות, שהעזו ללכת אחר לִבן ושילמו מחיר כבד על עצמאותן. הרומן ההיסטורי המרתק הזה העניק לי הזדמנות מענגת לחוות מקרוב, באופן ממש אינטימי, את עולמם הססגוני, החושני והסוער של יוצאי בולגריה  ביפו ובתל אביב, משנות העשרים
של המאה הקודמת ועד ימינו.“                                        יוכי ברנדס

מוכר הבקלווה נופף אגודה של ענפי אקליפטוס שקשר זה בזה וגירש בתנועה רחבה את הזבובים שצבאו על דוכן המתוקים שלו. הדוכן עמד בקצה הסמטה שהובילה לנמל הגדול והמתה אדם, בהמות וסחורות כמעט בכל שעות היום והלילה. השעה היתה שש לערך, ומוסא, בעל הדוכן, ספר אוצר קטן של מצלצלים. היהודים, יימח שמם, אוהבים להתפנק בתופינים כשהם יורדים מהאוניות שלהם, חשב. מצד אחד שמח — בסוף היום יוכל לעבור בשוק, להביא הביתה פירות וירקות, אולי אפילו איזו תרנגולת, אבל בה בעת הרגיש שהוא מחזיק בידיו כסף מלוכלך. כסף של יהודים שבאו לקחת ממנו את מה ששייך לו.
בשנה האחרונה הם שוב באו. כמו זבובים באו. בכמויות. הגברים בחליפות מגונדרות, הנשים בשמלות חגיגיות, וכולם עוצרים את העגלות ליד הדוכן שלו, קונים בקלווה או שקית של תמרים וממשיכים הלאה, לתל אביב — העיר החדשה של היהודים, או לחיפה או לאל־קודס — לכל המקומות שפעם היו שלו ועכשיו הם גונבים אותם ממנו בכסף שלהם; קונים וקונים כאילו מישהו מרשה להם. כל יהודי שבא לפלשתין גונב מקום של ערבי, או ככה לפחות אומר הדרשן במסגד שלו. הדרשן גם סיפר שפעם היו מהם רק קצת. ישבו בעיקר באל־קודס, ליד הכותל שלהם והתפללו כל היום. אבל בקצב שהיהודים החדשים הגיעו לנמל שלו בשנה הזאת, לא מוגזם יהיה לחשוב שעוד מעט ישתלטו על הכול. הוא לא שנא את היהודים הישנים, הוא הכיר את אלה שעבדו בנמל, הם היו נחמדים ודיברו ערבית כמעט כמוהו. אבל החדשים היו אחרים. הם התלבשו אחרת, דיברו אחרת, וכולם מיהרו כל הזמן, כאילו איזה שד רודף אחריהם. מוסא פחד מהם והזדקק להם בעת ובעונה אחת. וזה היה הדבר שהרגיז אותו יותר מכול, שהוא צריך את הכסף המלוכלך שלהם.
ליד הדוכן של מוסא עמד סלימאן, מצחצח הנעליים. סלימאן הלך יחף, כמו מוסא. טיפשי ללכלך נעליים טובות בדרכי העפר של יפו ובזוהמת הכיכר. בנעליים הלכו רק לחתונה או להלוויה. אבל לא אצל היהודים — אלה היו מפונקים כמו האנגלים הטווסים ואהבו את הנעליים שלהם נקיות ומצוחצחות כל הזמן, גם כשבוססו בתוך הרפש. סלימאן התפרנס מהטמטום שלהם לא רע בכלל. כל היום היה מתכופף ומצחצח נעליים, ויחד היו צוחקים על כולם.
יומו של מוסא עמד להסתיים. בשש בערב עגנה בנמל האונייה האחרונה, וכעבור שעה עזבו את הנמל אחרוני הנוסעים ומובילי הסחורות. "יאללה, זמן להתקפל," אמר לסלימאן והתחיל אורז את המעט שנותר מהעוגות שאפתה אשתו בבוקר. מן התמרים לא נותר היום מאום.
"רגע, רק רגע, מוסא," צצה לידו אישה יהודייה בשנות השלושים לחייה, שבכל שבוע היתה באה ברגל מתל אביב ליפו כדי לקנות ממנו את הבקלווה של אשתו, וגם תמרים לקחה בדרך כלל. כרסה התפוחה של האישה הלכה לפניה, והיה ברור שעוד מעט תזכה לחבוק בחיקה ילד חדש. "לא יכול להיות שחשבת ללכת הביתה בלי לחכות לי," אמרה בחיוך רחב, "מיש מעאול."
"שלום, הגברת בכר," בירך אותה מוסא במאור פנים. הוא חיבב אותה. זאת לא נראתה כמו אחת שיכולה לקנות את חיפה. הידיים שלה גילו שהיא עובדת קשה. "מה שלומך, יא סִתי, את עולה ופורחת, אלחמדוללה. כל שבוע שעובר את נהיית יותר יפה. למה לא שלחת את הבן הנחמד שלך לקחת את העוגות? במצב שלך את לא צריכה להתאמץ כל כך. בואי, שבי." הוא קירב אליה את הספסל שעליו ישבו לקוחותיו של סלימאן. "תנוחי קצת."
מתנשפת ואסירת תודה התיישבה בֶּקָה בכר על הספסל הקטן שבקושי הכיל את ישבניה. "תודה, מוסא. שלומי טוב, למרות שכבר מאוד כבד. הבן שלי עובד בזמן האחרון, אז כבר אין לו זמן לשליחויות בשבילי, אבל הייתי חייבת לבוא לקחת את העוגות הנהדרות של עזיזה. וגם קצת תמרים. באתי לבד. לא נורא. ככה אולי תבוא הלידה מוקדם יותר."
מוסא החוויר. "אהה, יא רבי! הגברת בכר, הייתי נותן לך את שתי העיניים שלי, אבל התמרים נגמרו כולם. נשארו רק כמה עוגות. סלימאן," פנה מוסא לעבר מצחצח הנעליים, "רוץ לשוק, יא עיני, ותביא לגברת בכר קילו תמרים."
"לא, אל תתאמצו," עצרה אותם האישה, "באמת שלא צריך, יהיה בלי תמרים הפעם, לא נורא."
"השתגעת, הגברת בכר? אני לא נותן לשום אישה בהיריון ללכת מהדוכן שלי בלי שקיבלה בדיוק מה שהיא רוצה. שהתינוק יצא עם סימן של תמר בגלל שאמא שלו לא אכלה תמרים כשרצתה? לא אצל מוסא, גברת."
"חשבתי שרק אצלנו יש אמונות תפלות כאלה," צחקה בֶּקה בכר במלוא משמניה הרוטטים, להנאתם של מוסא וסלימאן. "בּוּאֶנוֹ, זה באמת יהיה נחמד אם תשיג לי קצת תמרים. הילדים משוגעים עליהם. תודה, סלימאן," קראה אל עבר גבו המתרחק של מצחצח הנעליים שרץ אל השוק.
רבע שעה אחר כך עזבה היהודייה את הדוכן ובידה חצי רוטל1 תמרים ושארית הבקלוות של עזיזה. סלימאן החל לקפל את ערכת צחצוח הנעליים, וכשסיים עזר למוסא לארוז את לוחות העץ הגדולים שעליהם הניח את מרכולתו. השעון הגדול בכיכר צילצל שבע פעמים. השמש כמעט שקעה, באוויר עמד ריח של פריחה, ורוח חמסין בניחוח הדרים הפיגה לרגע את צחנת הנמל והשוק. מוסא אהב את השעה הזאת. בבית, כך ידע, תחכה לו עזיזה עם קערת מים חמים ותשטוף את רגליו, ואחרי שתראה מה הביא לה מהשוק, תפנק אותו כמו שרק היא יודעת. המחשבות על הלילה שעוד מצפה לו זירזו את תנועותיו, והוא האיץ בסלימאן לסיים את המלאכה.

אושרת קוטלר בנגל , ילידת יפו, 1965, עיתונאית, עורכת ומגישת חדשות. מתגוררת בהוד השרון עם בן זוגה ושתי בנותיה. ספרה הראשון סיפור שמתחיל בדמעות ראה אור בשנת 2006 והתקבל בחום רב על ידי קהל הקוראים.

X