אחרי שנפלנו | לרכישה באינדיבוק
אחרי שנפלנו

אחרי שנפלנו

שנת הוצאה: 10/2015
מס' עמודים: 750
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 92
- 40

הספר השלישי בסדרת רבי המכר שכבשה את העולם

שימו לב, המהדורה הדיגיטלית של הספר מחולקת לשני חלקים.

שני החלקים ישלחו לאפליקציית אינדיבוק לאחר סיום הרכישה

***

אהבתם של טסה ושל הרדין היתה מלכתחילה מורכבת.

עכשיו היא מבלבלת מתמיד.

אחרי שנפלנו

החיים כבר לא יהיו כפי שהיו.

 

בדיוק כאשר טסה מקבלת את ההחלטה הגורלית ביותר בחייה, הכול משתנה.

תגליות חדשות על משפחתה, ומאוחר יותר על משפחתו של הרדין, מעלות ספק לגבי כל מה שהיה ברור וקבוע בחייהם והופכות את העתיד, שלמענו נלחמו, לקשה עוד יותר להשגה.

חייה של טסה מתחילים להתפרק. שום דבר אינו כפי שחשבה. לא חבריה. לא משפחתה.

הרדין, האדם היחיד שעליו היא אמורה לסמוך, רותח מזעם, כשהוא מגלה את הסוד הגדול שהיא מסתירה. אך במקום לגלות הבנה הוא פוגע בכל מי שנקרה בדרכו.

טסה יודעת שהרדין אוהב אותה ויעשה הכול כדי להגן עליה, אבל יש הבדל בין לאהוב מישהו לבין לתת לו לקחת חלק בחייך.

מעגל הקנאה, הכעס והמחילה, מתיש. היא מעולם לא חשה רגשות כה עוצמתיים כלפי מישהו, מעולם לא התרגשה כל כך מנשיקה. האם הלהט הזה, שאי אפשר לעמוד בפניו, שווה את כל הדרמה הנלווית אליו?

האהבה היתה הדבק שהחזיק אותם יחד, אבל אם טסה תלך עכשיו בעקבות לבה, האם יהיה זה… הסוף?

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אחרי שנפלנו”

קהילת המעריצים המקיפה את הספר היא כל כך נלהבת וקהל הקוראים שלו כל כך גדול, שהספר הוכרז… כחמישים גוונים החדש. דבר הופך את אנה טוד לפנומן הספרותי הגדול בדורה”. Cosmopolitan

 

“ממכר לחלוטין. נפיץ. סקסי. אי אפשר להניח מהיד. Vilma’s book blog

פרולוג – טסה

זיכרונות מציפים אותי, כשאני בוהה בפניו של הזר העומד מולי.
כילדה, נהגתי לשבת, לסרק את שיערה הבלונדיני של הברבי שלי. לפעמים רציתי אני להיות הבובה: היא הסתדרה בחיים. היא היתה יפיפייה, תמיד מסורקת, תמיד בדיוק מי שהיתה אמורה להיות. ההורים שלה בטח גאים בה, חשבתי אז. אביה בטח היה מנכ"ל גדול, טייל בעולם כדי לאפשר למשפחתו חיים נוחים. אמה נשארה כדי לטפל בבית.
אבא של ברבי אף פעם לא חזר הביתה בצעקות, צולע ומועד בצעדיו. הוא לא היה צורח על אמא שלה כל כך חזק, שברבי היתה מתחבאת בחממה כדי לברוח מרעש הכלים המתנפצים. ואם, במקרה, איזו אי הבנה קטנה, שניתן בקלות להסבירה, גרמה לוויכוח בין הוריה, לברבי תמיד היה את קן, החבר הבלונדיני המושלם, כדי לארח לה לחברה… אפילו בחממה.
ברבי היתה מושלמת, אז היו לה חיים מושלמים, עם הורים מושלמים.
אבא שלי, שעזב אותי לפני תשע שנים, עומד מולי, מטונף וצנום. לא דומה למי שזכור לי כאבא שלי. לא דומה למי שהוא אמור להיות. חיוך עולה על פניו, בעודו מביט בי, וזיכרון נוסף עולה.
אבא שלי, בלילה שעזב… פניה של אמא שלי קשים כאבן. היא לא בכתה. היא רק עמדה שם, חיכתה שייצא מפתח הדלת. באותו לילה היא השתנתה; היא כבר לא היתה אמא שלי האוהבת והחמה. היא הפכה למרוחקת, לאכזרית ולמרירה.
אבל היא היתה שם, אחרי שהוא החליט לא להיות.

 

פרק 1 – טסה

 

"אבא?" העיניים החומות המוכרות מביטות בי, ובכל זאת לא יכול להיות שהאיש הזה, העומד מולי, הוא אבא שלי.

"טסי?" קולו עבה יותר מאשר בזכרונותיי העמומים.
הרדין מסתובב להביט בי, ומיד פונה בחזרה לאבי.
אבא שלי. כאן, בשכונה הנוראית הזו, לבוש בגדים מטונפים.
"טסי? זו באמת את?" הוא שואל.
אני קפואה. אין לי מה להגיד לשיכור הזה, הלובש את פני אבי.
הרדין מניח ידיו על כתפיי מנסה להוציא ממני תגובה. "טסה…"
אני צועדת צעד אחד לכיוון האיש הזר, והוא מחייך. זקנו החום מעט מאפיר; חיוכו אינו לבן ונקי כמו שאני זוכרת. איך הוא הגיע למצב הזה? התקווה שהיתה לי פעם, כי חייו של אבי ישתנו כמו חייו של קן, נגוזה. ההבנה, שהאיש הזה הוא, בעצם, אבא שלי, כואבת יותר ממה שהיא אמורה לכאוב.
"זו אני," מישהי אומרת, ואחרי שנייה אני קולטת שהמילים יצאו מפי.
הוא סוגר את הפער בינינו ועוטף אותי בזרועותיו. "אני לא מאמין! הנה את! ניסיתי ל-".
הרדין מושך אותי ממנו וקוטע אותו. אני צועדת אחורה, לא בטוחה איך להתנהג.
האיש הזר, אבא שלי, מסתכל על הרדין ואחר כך עליי, המום ולא מאמין. אבל לאט-לאט הבעתו הופכת אדישה, והוא שומר מרחק, לשמחתי.
"ניסיתי להשיג אותך חודשים," הוא אומר, מנגב את ידיו במצחו, משאיר לכלוך מרוח על עורו.
הרדין נעמד לפניי, מוכן לזנק.
"הייתי פה," אני אומרת במהירות מציצה מעבר לכתפו. אני מודה על ההגנה שהוא נותן לי, וקולטת שהוא ודאי מאוד מבולבל.
אבא שלי פונה אליו, סורק אותו בעיניו במשך כמה רגעים.
"וואו. נואה בהחלט השתנה מאוד."
"לא, זה הרדין," אני אומרת לו.
אבא שלי מסתובב סביבו ומתקרב אליי מעט, ואני קולטת שהרדין מתוח כשהוא זז. ממרחק כזה אני מריחה אותו.
יכול להיות שהאלכוהול בנשימתו הוא שבלבל אותו. הרדין ונואה הם שני קצוות, ואי אפשר בכלל להשוות ביניהם. אבא שלי מחווה בידו סביבי, והרדין בודק אותי במבטו; אני מסמנת בראשי כדי להרגיע אותו.
"מי זה?" ידו של אבא שלי נשארת סביבי במשך זמן ארוך ולא נעים, בעוד הרדין עומד שם, נראה כאילו עומד להתפוצץ – לא בהכרח מכעס; אני קולטת שפשוט אין לו מושג מה לעשות או מה להגיד.
גם לי אין מושג.
"הוא ה… הרדין ה…"
"החבר, אני החבר שלה," הוא משלים לי את המשפט.
העיניים החומות של האיש מתרחבות, בעודו מפנים את דמותו של הרדין.
"נעים להכיר, הרדין. אני ריצ'רד." הוא מושיט את ידו המלוכלכת להרדין.
"א-הם… כן, נעים להכיר." די ברור כי הרדין מאוד לא שֳקט.
"מה אתם עושים באזור הזה?" הוא שואל, ואני מנצלת את הרגע כדי להתרחק ממנו מעט ולעמוד ליד הרדין, שמתאפס על עצמו ומושך אותי הצידה.
"הרדין עשה קעקוע," אני עונה בטון רובוטי. המוח שלי לא מסוגל לקלוט, בבת אחת, את כל המתרחש.
"אה… יפה. גם אני עשיתי בחנות הזו קעקועים."
תמונות של אבא שלי שותה קפה, לפני צאתו מהבית בבוקר, עולות בדמיוני. לא זו בלבד שהוא לא נראה כמו עכשיו, הוא בוודאי לא קעקע את עצמו כשהכרתי אותו. כשהייתי ילדה קטנה.
"כן, חבר שלי, טום, מקעקע." והוא מפשיל שרוול להראות לנו על זרועו קעקוע שמזכיר גולגולת.
הקעקוע לא נראה שייך אליו, אבל כשאני ממשיכה להסתכל בו ולבחון אותו, אני מתחילה להבין שאולי הוא בכל זאת שלו.
"אה…" זה כל מה שאני מסוגלת להוציא מפי.
זה מוזר מדיי. האיש הזה הוא אבא שלי, שהשאיר את אמא שלי ואותי לבד. הוא פה לפניי, שיכור, ואני לא יודעת מה לחשוב.
חלק ממני מתרגש – חלק קטן, שאני לא רוצה להכיר בו כרגע. בסתר לבי קיוויתי לפגוש אותו מאז אותו יום, שבו אמא שלי הזכירה שהוא חזר לאזור. עכשיו אני קולטת כי התגעגעתי אליו יותר ממה שחשבתי. באיזושהי דרך מוזרה הוא גם נראה טוב יותר מאשר בעבר. אני מבינה שטיפשי מצדי לחשוב ככה, אבל בכל זאת. הוא, אמנם, שיכור, ויכול להיות שהוא אפילו חסר בית, אבל אולי מדובר בתקופה קשה שהחלה רק לאחרונה? מי אני שאשפוט את האיש הזה, שאני בכלל לא מכירה.
אני מסתכלת עליו ועל הרחובות מסביבנו, וזה ממש ביזארי, הזוי, לראות איך הכול נמשך כרגיל. יכולתי להישבע שהזמן עצר מלכת, כשאבי הופיע מולנו.
"איפה אתה גר?" אני שואלת.
המבט השומר של הרדין נעול על אבא שלי. הוא מביט בו כאילו היה טורף מסוכן.
"אני בדיוק בין שני מקומות עכשיו." הוא מנגב את מצחו בשרוול.
"אה."
"עבדתי שם בריימארק, אבל פוטרתי," הוא אומר לי.
אני זוכרת במעומעם את השם ריימארק. אני חושבת שזה איזה מפעל. הוא עבד במפעל?
"ומה את עושה, עברו כמה… חמש שנים?"
אני מרגישה את הרדין נדרך לידי, כשאני אומרת "לא, עברו תשע."
"תשע שנים? אני מצטער, טסי." המילים שלו מעט נבלעות.
שם החיבה, שהוא קורא לי, צובט לי בלב; הוא השתמש בשם הזה בזמנים היפים ביותר, כשהיה מרים אותי על כתפיו ורץ בחצר הקטנה שלנו. אני לא יודעת איך לקבל את כל מה שקורה עכשיו. אני רוצה לבכות, כי לא ראיתי אותו כל כך הרבה זמן, אני רוצה לצחוק בשל האירוניה של המצב ואני רוצה לצעוק עליו על שעזב אותי. מבלבל אותי לראות אותו כמו שהוא. אולי בכל זאת הפך לאיש נחמד יותר?
"אני חושב שהגיע הזמן ללכת," מצהיר הרדין, בעודו מסתכל על אבי.
"אני באמת מצטער; זו לא היתה רק אשמתי. אמא שלך… את יודעת איך היא." הוא מגן על עצמו, ידיו מתחננות. "בבקשה תרזה, תני לי הזדמנות," האיש מתחנן.
"טסה…" הרדין מזהיר.
"תן לנו רגע," אני אומרת לאבא שלי, אוחזת בידו של הרדין ומושכת אותו כמה מטרים משם.
"מה לעזאזל את עושה? את לא באמת מתכוונת ל-" הוא מתחיל.
"הוא אבא שלי, הרדין."
"הוא שיכור והומלס מזדיין," הוא יורה בעצבים.
דמעות זולגות מעיניי, דוקרות את לחיי בגלל דבריו הקשים, אך הנכונים, של הרדין.
"לא ראיתי אותו תשע שנים."
"בדיוק – כי הוא עזב אותך. זה בזבוז זמן, טסה." הוא מציץ על אבי מאחורי גבי.
"לא אכפת לי. אני רוצה לשמוע מה יש לו להגיד."
"טוב, אני מניח. זה לא שאת מזמינה אותו לדירה או משהו." הוא מניד בראשו.
"אם ארצה, אזמין. ואם הוא ירצה לבוא, הוא יבוא, זו גם הדירה שלי," אני מתפרצת, מסתכלת מאחוריי לכיוונו של אבא שלי. הוא עומד שם, בבגדים מטונפים, ראשו בוהה באספלט שלפניו. מתי היתה הפעם האחרונה שבה ישן במיטה? אכל ארוחה מלאה? המחשבה שוברת לי את הלב.
"את לא שוקלת ברצינות להזמין אותו אלינו הביתה?" הרדין מעביר בייאוש את אצבעותיו בשערו.
"לא לגור איתנו. רק הערב. נוכל להכין ארוחת ערב," אני מציעה. אבא שלי מרים מבטו ויוצר איתי קשר עין. אני מסיטה את מבטי, כשהוא מתחיל לחייך.
"ארוחת ערב? טסה, הוא חתיכת שיכור ארור שלא ראה אותך כמעט עשר שנים… ואת רוצה לבשל לו ארוחת ערב?"
נבוכה מההתפרצות שלו אני מושכת אותו אליי בצווארון ועונה בקול נמוך. "הוא אבא שלי, הרדין, ואני כבר לא בקשר עם אמא שלי."
"זה לא אומר שאת צריכה להיות בקשר עם האיש הזה. זה לא ייגמר טוב, טס. את יותר מדיי נחמדה לכולם, ולא מגיע להם."
"זה חשוב לי," אני אומרת לו, ועיניו מתרככות עוד בטרם אני מצליחה להראות לו את האירוניה שבהתנגדות שלו.
הוא נאנח ומסדר את שיערו בתסכול. "לעזאזל, טסה, זה ייגמר לא טוב."
"אתה לא יודע איך זה ייגמר, הרדין," אני לוחשת ומביטה לכיוון אבי, שמשחק בזקנו. ברור לי שהרדין עלול להיות צודק, אבל אני חייבת לעצמי לנסות להכיר את האיש הזה או לפחות לשמוע מה יש לו להגיד.
אני חוזרת לעמוד ליד אבא שלי, חמלה אינסטינקטיבית מרעידה את קולי. "אתה רוצה לבוא אלינו לארוחת ערב?"
"באמת?" הוא מופתע, הבעה של תקווה עולה על פניו.
"כן."
"או.קיי! כן, או.קיי!" הוא מחייך, ולרגע מבזיק בפניו האיש שאני זוכרת, האיש שלפני הליקר.
הרדין לא אומר מילה, כשכולנו הולכים לכיוון המכונית. ברור לי שהוא כועס, ואני מבינה למה. אבל אני גם יודעת שאבא שלו השתנה לטובה – הוא מנהל את הקולג' שאנחנו לומדים בו, למען השם! אני באמת כזאת טיפשה, שאני מקווה להיות עדה לשינוי דומה אצל אבא שלי?
כשאנחנו מגיעים למכונית, אבא שלי שואל, "וואו, זה שלך? זה קאפרי נכון? מסוף שנות ה-70?"
"כן." הרדין מתיישב בכיסא הנהג.
אבא שלי אינו תוהה מה פשר התגובה החפוזה של הרדין, ואני שמחה על כך. הרדיו על ווליום נמוך, וברגע שהרדין מתניע, שנינו מושיטים יד לכפתור ההגברה, בתקווה שהמוזיקה תחתוך את המתח שבדממה.
במשך כל הנסיעה לדירה אני תוהה איך אמא שלי היתה מקבלת את כל האירוע. המחשבה מעבירה בי צמרמורת, ואני מנסה לחשוב על המעבר המתקרב לסיאטל.
לא, זה כמעט יותר גרוע; אני לא יודעת איך לדבר עם הרדין על המעבר. אני עוצמת עיניים ומשעינה ראש על החלון. היד החמה של הרדין מכסה את שלי, אני מתחילה להירגע.
"וואו, פה אתם גרים?" אבא שלי משתאה מהמושב האחורי, בעודנו חונים ליד הקומפלקס.
הרדין מסתכל עליי במבט של הנה זה בא מתון, ואני משיבה, "כן. עברנו לפני כמה חודשים."
במעלית מחמם מבטו המגונן של הרדין את לחיי, ואני מחייכת אליו, בתקווה שיתרכך. נראה שזה עובד, אבל להיות בבית שלי עם הזר הזה, זה מוזר ולא נוח עד כדי כך, שאני מתחילה להתחרט על שהזמנתי אותו. מאוחר מדיי עכשיו.
הרדין פותח את הדלת, נכנס ולא מסתובב אלינו. בלי לומר מילה הוא פונה מיד אל חדר השינה.
"אני תיכף חוזרת," אני אומרת לאבא שלי ומשאירה אותו לבד במבואת הכניסה.
"אכפת לכם אם אכנס לשירותים?" הוא קורא לי.
"בטח שלא. הם בהמשך המסדרון," אני עונה ומצביעה לכיוון דלת האמבטיה בלי להסתכל. בחדר השני הרדין יושב על המיטה, חולץ מגפיים. הוא מביט לכיוון הדלת ומסמן לי בידו לסגור אותה.
"אני יודעת שאתה כועס עליי," אני מציינת בשקט בעודי מתקרבת אליו.
"אני באמת כועס."
אני אוחזת את הפנים שלו בידיי, האגודלים שלי מלטפים את לחייו. "אל תכעס."
העיניים שלו ממצמצות בהנאה למגע העדין שלי, ואני מרגישה את ידיו עוטפות את מותניי.
"הוא יפגע בך. אני רק מנסה למנוע את הפגיעה."
"הוא לא יכול לפגוע בי, מה הוא כבר יכול לעשות? לא ראיתי אותו, כמה זמן?"
"הוא בטח דוחף שם בחוץ את כל החרא שלנו לכיסים שלו," הרדין רושף, ואני מצחקקת. "זה לא מצחיק, טסה."
אני נאנחת ומרימה את הסנטר שלו כך שעיניו יביטו בשלי.
"אתה יכול, בבקשה, לנסות להשתחרר קצת ולהיות חיובי? זה מספיק מבלבל גם בלי שתחמיץ פנים ותוסיף לחץ."
"אני לא מחמיץ פנים. אני מנסה להגן עלייך."
"אני לא צריכה הגנה – הוא אבא שלי."
"הוא לא אבא שלך…"
"בבקשה…" אני מעבירה את האגודל שלי על שפתו, והבעתו מתרככת.
הוא נאנח שוב ועונה, "בסדר, אז בואי נלך לאכול ארוחת ערב עם האיש הזה. אלוהים יודע מתי בפעם האחרונה הוא אכל משהו שלא הגיע ממזבלה."
החיוך שלי נעלם, ושפתי מתעקמת מעצמה. הוא שם לב. "סליחה; אל תבכי." הוא נאנח. הוא לא הפסיק להיאנח מאז שפגשנו את אבא שלי מחוץ לחנות הקעקועים. לראות את הרדין דואג, גם אם הדאגה מעורבת בכעס, כמו כל דבר אחר, רק מוסיף לסוריאליסטיות של המצב. "התכוונתי לכל מה שאמרתי, אבל אנסה לא להיות שמוק בעניין." הוא נעמד על רגליו ומצמיד את שפתיו לפי. כשאנחנו יוצאים מחדר השינה, הוא ממלמל, "בואי נלך להאכיל את הקבצן." מה שלא עוזר כל כך למצב הרוח שלי.
האיש בסלון נראה כל כך לא במקומו, בוהה סביב, שם לב לספרים על המדף.
"אני מכינה אוכל, אתה יכול לראות טלוויזיה," אני מציעה.
"אני יכול לעזור?" הוא מציע.
"אה, או.קיי." אני מחייכת בחצי פה, והוא בא אחריי למטבח. הרדין נשאר בסלון, שומר מרחק, כמו שחשבתי שיעשה.
"אני לא מאמין שאת כבר בוגרת ויש לך דירה משלך," אבא שלי אומר.
אני מוציאה עגבנייה מהמקרר, מנסה לאסוף את מחשבותיי הפזורות. "אני בקולג', ב-WCU. גם הרדין לומד שם." אני עונה, לא מזכירה את ההרחקה הפתאומית שלו מסיבות מובנות.
"באמת? WCU? וואו." הוא מתיישב לשולחן, ואני שמה לב לכך ששפשף את הלכלוך מידיו. גם הכתם במצחו נעלם, וכתם רטוב על כתפו מעלה בי את ההשערה, שניסה להוריד כתם מן החולצה. הוא לחוץ, כמוני. כשאני מבינה את זה, אני מרגישה יותר טוב.
אני כמעט מספרת לו על סיאטל ועל הכיוון החדש והמרגש, שאני מתכוונת ללכת בו, אבל עוד לא סיפרתי להרדין. הופעתו המחודשת של אבא שלי הוסיפה עוד עיכוב במפת הטיול שלי. אני לא יודעת עם כמה בעיות אני יכולה להתמודד, לפני שהכול יתמוטט לי בין הידיים.
"הלוואי שהייתי בסביבה כדי לראות את הכול קורה. תמיד ידעתי שתגיעי רחוק."
"אבל לא היית בסביבה," אני עונה בתמצות. רגשי אשם עולים בי מיד כשהמילים יוצאות מפי, אלא שאני לא רוצה לקחת אותן בחזרה.
"אני יודע, אבל אני פה עכשיו, ואני מקווה שאוכל לפצות אותך על כל השנים."

אנה טוד היא סופרת ביכורים, המבלה את ימיה באיזור אוסטין טקסס עם בעלה. יחד איתו ניצחה מחצית מהסטטיסטיקות, כשנישאו כחודש לאחר שסיימו את בית הספר התיכון. בין שלוש הפעמים, שבהן  נסע בעלה  להילחם בעירק, היא עבדה בעבודות מזדמנות, החל בדיילת קוסמטיקה וכלה במעבדת נתונים ברשות מס ההכנסה. אנה תמיד היתה קוראת ספרים להוטה, חובבת רומנים ולהקות בנים, ועתה, משמצאה דרך לשלב בין כל השלושה, היא חיה חלום שהתגשם.

ניתן למצוא אותה בכתובת AnnaToddBooks.com, בטוויטר ב-@imaginator1dx, באינסטגרם ב- @imaginator1d וב-Wattpad כ- Imaginator1D.

 

X