אחיות כמעט | לרכישה באינדיבוק
אחיות כמעט

אחיות כמעט

שנת הוצאה: 2014
מס' עמודים: 321
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 30
- 55
- 30

נוגה ואורנה חברות נפש מגיל הנעורים. נוגה אמא לשלושה בנים ואורנה מנסה שנים להביא ילד לעולם, ללא הצלחה. עד שנוגה מחליטה לשמש לה כפונדקאית. מסע הפונדקאות לחברה טובה, מתברר כמסע מפרך, פיזית ונפשית. בפרט כשבעלה של נוגה אינו שלם עם המהלך. ההיריון והלידה מעמידים במבחן המציאות את החברות רבת השנים, את הזוגיות, את הקשר בין שני הזוגות והדינאמיקה המשפחתית המורכבת. ומחוללים רעידת אדמה בחייה של נוגה.

 

שלא כפי שחשבה בתחילת הדרך, היא נקשרת לעובר שברחמה וחווה התנתקות מייסרת.

 

זהו ספר שפרט לעיסוקו ברצון של אישה להרות וללדת, עוסק באהבה, נתינה, קנאה, זוגיות, חברות והורות בצורה רגישה וכנה. הוא נולד מתוך רצון של המחברת לשמש כפונדקאית לחברה קרובה.

 

 

 

 

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אחיות כמעט”

 

בילוי ללא יין

יום רביעי, שעת בין ערביים, אפלולית לחה עוטפת לאיטה את ירושלים. מסיימת לארוז בפיג'מה עטורת פוקימונים את דולב. הוא הודף את המסרק ומתחמק לסלון, להשתולל עם שני אחיו הגדולים שכבר קורצפו והולבשו ועם סבתו, שהגיעה מנתניה לשמור על שלושת נכדיה. זורקת מבט מהורהר בשעון שמראה שש וארבעים, ומקווה שיובל יעמוד בהבטחתו ולא יתעכב בעבודתו כהרגלו. הוא מודע לעובדה שתכננתי בעבורנו יציאה למסעדה. נכנסת למקלחת ארוכה, לארגן נימוקים ותהיות. במים החמימים משננת בליבי את הנאום ששכתבתי שוב ושוב. משילה את המגבת, נעמדת עירומה מול הראי. מהמראה מרצינה דמות אישה בשלה שכבר נתנה חיים חדשים שלושה. למרות רזונה, בטנה כבר אינה שטוחה ושדיה הקטנים ידעו ימים יפים יותר. בשעה שראשה מתכנן תכניות, ידיה טורחות על מלאכת ההתגנדרות. אני משחילה מהקודקוד שמלה בצבע טורקיז שהוא אוהב, מברישה את שערי, פורמת קשרים בראשי. אני עונדת עגילי חישוק שקיבלתי מיובל ליום הולדתי האחרון, צובעת שפתיים, מפדרת עצמות לחיים, מושכת ריסים. בוחנת בסיפוק את ההשתקפות במראה .

מהסלון עולזים קולות הילדים. סבתא שלהם, אמא של יובל, משחקת עמם מחבואים. "לא תמצאי אותי, לא תמצאי אותי," קולו של שגב, בני האמצעי, מסגיר את מקום מחבואו. "הנה אתה, מצאתי אותך, תיכף אתפוס אותך, שובב קטן שלי," סבתא תופסת אותו והוא מצחקק באושר.

תיאמתי מבעוד מועד עם שרה שתבוא לשמור על נכדיה הערב. האכלתי, קילחתי, הלבשתי פיג'מות והם ארוזים ומוכנים לשינה. בבוקר כשהבאתי את דולב אל הגן, ביקשתי מטניה ומלילי, עובדות הצהרון של הגן, שבאופן יוצא דופן לא יאפשרו לו לישון היום שנת הצהריים. רציתי שיהיה מותש ויירדם בקלות כדי להקל על שרה.

פעמון הדלת מצלצל, דולב מזנק ורץ לקבל בחדווה את פני אביו, "אבא בא, אבאללל'ה," הוא צוהל. קול שקשוק המפתח נשמע במנעול ויובל נכנס, שולח כפות ידיים חמות תחת בית שחיו של ילדו, מעיף אותו אל על, שני מבטים כחולים ניצתים. "קוראסון מיו התגעגעתי," הוא מטביע נשיקות תובעניות. "די אבא תפסיק," מוחה הקטן, "אתה מציק". "אני לא מציק אני אוהב," רוטן האב. "אתה לא מתאר לך כמה היו חסרות לי כל היום הלחיים האלו שלך שאני אוהב לנשק."

אני ממהרת מחדר השינה לעבר זירת הנשיקות לוודא שה'מציקן' ימהר להתארגן ולא יצנח רצוץ להירגעות על הספה. מבטו מרפרף עליי. "לכבוד מי או מה התחתכת ככה? יש סיבה מיוחדת לחגיגה היום שאני לא מודע לה?" "סתם התחשק לי לצאת מהשגרה, זו לא בדיוק חגיגה," אני עונה תשובה לא מחייבת. "אז מה זה בדיוק?" הוא מסתקרן. "לך תתארגן, אל תדאג, כל הערב לפנינו." הוא ניגש לחדר השינה, פושט את בגדי האדריכל וממהר למקלחת. אני מחלקת הוראות אחרונות. "דולב לא ישן צהריים היום, הוא בטח יירדם בקלות. תנסי למשוך אותו עוד קצת, עד שמונה לפחות. כשהוא הולך לישון מוקדם, הוא עושה לנו השכמה מוקדמת. יש בקבוק דייסה מוכן במקרר, תחממי במיקרוגל דקה. אל תשכחי לתת לו את בובת המגבת, אחרת הוא ישגע אותך."

"אל תדאגי, אני אשחק אתם עוד קצת וגם אקריא להם סיפור ואשכיב רק בשמונה. עם דייסה ובובה. אתם תיהנו, אני אסתדר אין לכם מה לדאוג."

אנחנו נפרדים לשלום משלושת הבנים וסבתם. השניים הגדולים עסוקים במשחקיהם, רק דולב מתקשה להיפרד.

"גם אני אוצה מסעדה, לא פייר גם אני אוצה," הוא מוחה. סבתו נותנת ידה בידו וגוררת אותו אחריה לספריה. מבטיו יורים בנו חצים, חמוצים – מתוקים.

"איזה ספר אתה בוחר?" היא שואלת ואנו מנופפים לשלום ונמלטים החוצה אל האוויר הירושלמי הקריר. החורף עומד לפנות את הדרך לאביב שבפתח. הלילות עוד קרים אך משהו באוויר מרמז שהקרירות תיכף תחלוף. ריח פריחת האביב, צוף ושרף אורנים, נישא באוויר.

 

התנועה אל המסעדה זורמת מאליה, יובל אופטימי, מתמסר למוזיקה הבוקעת מהרדיו, מזמזם את מילות השיר עם הזמר. אנחנו מתקרבים אל המסעדה ולא מוצאים חנייה, רק אחרי שלושה סיבובים מורטי עצבים מתפנה לנו מקום. יובל טורח בגינוני ג'נטלמן ששורים עליו כשמצב רוחו מרומם, וניגש לפתוח למעני את דלת המכונית.

"סילבופלה מאדאם," בחיוך רחב, הוא משלב זרוע בזרועי ומוליכני לפתח המסעדה. ירושלים עיר מתעתעת, עושה עצמה קרה ורדומה, אבל כשנשאבים אל בין סמטאותיה, מתברר כי מסתתרת שם בירה תאבת חיים.

המארחת מאתרת לנו שולחן זוגי, אינטימי, ליד המרפסת.

"תראי איך כל האנשים יוצאים לבלות, רק אנחנו שקועים בשגרה, בקריירה ובגידול הילדים. חייבים להתאמץ לצאת יותר, זה חשוב לזוגיות…"

"בשבילנו כל יציאה זה מבצע. צריך לשלוף אותך בכוח מהעבודה, להתגבר על מחסום העייפות, לארגן בייביסיטר, לא כל יום אמא שלך מוכנה להגיע מנתניה."

"אמא שלי תמיד מסכימה. לא היא הבעיה, זה אנחנו. היא לא עושה עניין גדול כמו אמא שלך. היא פנסיונרית, אין לה סדר יום עמוס כמו שלנו והיא שמחה לבוא ולעזור. חוץ מזה, גם אמא שלך יכולה להשתדל קצת יותר, לא יקרה כלום."

"מה אמא שלי קשורה? אמא שלי עוזרת הרבה יותר מאמא שלך," אני קופצת לגונן על אמי.

"במשך היום יש מקרים, אבל מתי היא שמרה עליהם כשיצאנו בערב? תמיד צריך להביא אותם אליה. והיא עוד גרה פה קרוב, היא לא צריכה לנסוע שעתיים באוטובוס."

"הסבתות של היום זה לא מה שהיה פעם. בכל מקרה, לא באנו לפה כדי לריב איזו אמא יותר טובה נכון?"

"האמת היא שעוד לא גילית לי למה אנחנו כאן, אבל אני מקווה שלא בשביל לריב," הוא קורץ באופטימיות. "נזמין יין טוב?" הוא שואל, "נשתכר, אחר כך נחזור הביתה ונשתולל?"

לרגע אני מתלבטת, יודעת כי עומדת לפניי משימה לא פשוטה וכי זו לא בדיוק חגיגה. האם כדאי לרכך את רוגזו ולהשקותו?

"אין לי מצב רוח ליין," אני אומרת והוא מרים גבה.

"למה?" הוא מבולבל. "אז מצב רוח למה יש לך? לא באנו לפה לחגוג חגיגה מסתורית ששווה להרים כוסית בשבילה?"

"למה לא מביאים תפריטים?" אני נתקפת קוצר רוח. חשה אי נוחות מתחושת ההטעיה שיצרתי.

הוא מסמן למלצרית והיא מניחה על השולחן תפריטים.

"מה כדאי להזמין?" אני מתלבטת בין פסטה ברוטב שמנת לרוטב עגבניות.

"תיקחי משהו עם שמנת ואני אקח עם עגבניות ונתחלק."

"סבבה."

"תספרי כבר מה הסוד הזה שאת מחביאה. הרי לא כל יום את לובשת את הטורקיזית הזאת. יש לה בטח סיבה. את יפה איתה."

"רק איתה אני יפה?"

"ברור שלא, את יותר יפה בלעדיה," הוא עולץ.

"כשנגיע הביתה, אוריד אותה למענך," אני מחייכת בשובבות ומבטיחה הבטחה שאיני בטוחה שאקיים.

"אולי בכל זאת נשתה משהו?" הוא נועץ בי מבט כחול. "תני לי לנחש," הוא מהרהר בקול, "זה קשור לעבודה? הציעו לך סוף – סוף שליחות בחו"ל?"

יובל ואני חולמים מדי פעם, שאקבל שליחות בחו"ל לכמה שנים. זה חלום שאינו ראלי במהותו, בגלל הקריירה המתפתחת שלו שתיאלץ להיעצר, הקושי עם הילדים, ללא עזרת ההורים. אך בתפקידי כמנהלת שיווק בחברה בינלאומית למכירת תרופות גנריות, האופציה הזו בהחלט קיימת. ויובל למרות השקעתו במשרד מאמין שכמה שנים בחו"ל, אבל במקום נחשב, יוכלו רק לאפשר לו להתפתח לכיוונים חדשים ולהכיר עולם.

"אתה לא בכיוון, זה לא קשור לעבודה, לא הציעו לי כלום. וגם אם היו מציעים, אתה יכול לעזוב ככה את המשרד ולעבור לארץ אחרת?"

"אם יציעו לך תפקיד, תלוי איפה כמובן, אבל בהנחה שזה במקום שכיף לחיות בו, אז אני אשמח לפתח את הקריירה שלי לכיוונים נוספים בחו"ל. נניח מקום כמו מילאנו, שנחשבת בהרבה תחומים וביניהם גם באדריכלות, הייתי בכיף עובר לשם לכמה שנים."

"זה לא ככה פשוט כמו שאתה מציג את זה, שנינו יודעים כמה דם ויזע אתה משקיע בהתפתחות המשרד. ולעבור לאיטליה, זה גם ללמוד שפה, מילא לארץ דוברת אנגלית. אבל בכל מקרה זה לא הנושא עכשיו."

אני מתקשה לעבור לנושא האמיתי ובכל זאת, אין לי ברירה. עליי להתמודד איתו, אם כוונותיי לממשו רציניות. אני מנסה למשוך עוד מעט את הרגעים המתוקים שלפני, את זמן הציפייה שבו בעלי עוד אוהב, עוד סקרן.

"איך היה בעבודה היום?" אני מתעניינת כבשגרה ודוחה במעט את הדיון הלא שגרתי שבגללו אנחנו כאן.

"לחוץ, כרגיל. השבוע התפרסם מכרז לבניית בית דיור מוגן שיכלול גם מרכז מסחרי בכפר סבא. זה יהיה מקום ברמה למעמד הגבוה, שיכלול שלוש מאות חדרים. הלוואי שאזכה, זה פרויקט חשוב לרזומה שיקפיץ את המשרד ליגה."

"יש הרבה מועמדים?"

"לא חסרים. אני חושש שיעדיפו משרד גדול וידוע בתל אביב, מאשר אותי, הירושלמי."

"השם שלך הולך לפניך בכל הארץ. היום בעידן האינטרנט, הכל נגיש יותר."  אני בטוחה ביכולותיו.

"אם אזכה, אני מבטיח שאגייס אדריכל נוסף למשרד, כמו שאת רוצה. אולי דווקא אדריכלית נאה?" הוא שואל בשובבות.

"על אדריכלית נאה אני מטילה וטו. היא תצטרך לעבור ראיון קבלה אצלי."

 

לפני כעשר שנים סיים יובל את לימודי האדריכלות. במשך שלוש שנים עבד כשכיר, ובשבע השנים האחרונות, הוא מתפעל משרד עצמאי. במהלך השנים פיתח סגנון אדריכלות אישי. בברנז'ה יצא לו שם של אחד שאוהב "לעגל פינות", לבנות בתים שבהם משולבים קירות מעוגלים. בניה מעוגלת מסובכת יותר ומייקרת עלויות. לא כל אחד מקבל סגנון זה ומוכן לשלם בעדו. בתחילת דרכו כעצמאי, היה לו קשה לפרוץ לשוק בבניה חדשנית שעלותה גבוהה יחסית. עם הזמן עלה מספר לקוחותיו וקשריו התרבו. הרזומה שלו עד היום כלל בעיקר פרויקטים בסדרי גודל, קטנים עד בינוניים. לפרויקטים גדולים קשה להתברג, צריך מוניטין וקשרים. יובל אוהב לבנות בתים לאנשים פרטיים ולהגשים את חלומם. יש אנשים שסומכים עליו ומאפשרים לו להשתולל כראות עיניו ואז הוא מאושר ונהנה, כמו ילד קטן שבונה בלגו. יש אחרים נודניקים שמתווכחים שעל כל קיר. יתרונו בסבלנותו, הוא אינו מראה את רוגזו ואינו מתנשא. בזכות זה שמו הולך לפניו ויש שידחו את הבנייה וימתינו שיתפנה.

המלצרית מתקרבת לשולחן עם פנקס קטן בידה, "אתם יודעים מה אתם רוצים, או שאתם צריכים הכוונה? לספר לכם על המיוחדים שלנו?"

"נתחיל ממנות פתיחה?" הוא שואל אותי, דווקא היום הוא החליט למצות את הערב עד תום.

"תיקח אתה, אני לא ממש רעבה," כבר סירבתי ליין, עכשיו גם למנת פתיחה.

"את מוזרה היום, נֹגה," הוא קובע. "מצד אחד מארגנת לנו ערב רומנטי, לובשת את הטורקיזית ואז לא רוצה יין ולא מנת פתיחה. הגיע הזמן שתסבירי לי מה עובר עלייך."

"אז ככה," אני פותחת בהיסוס, אחרי שההזמנה נרשמה. "אני מבקשת שתקשיב בלי להתרגז. אמנם דיברנו על הנושא בעבר והבהרת את התנגדותך. אבל בכל זאת…" אני לוקחת אוויר. על החיים ועל המוות. "החלטתי להיות אם פונדקאית לאורנה ולאלון." אני יורה לחלל הדחוס של המסעדה את הסיבה שלשמה התכנסנו.

"אז זה הסיפור שבגללו את מותחת אותי פה כל הערב? עוד פעם הריב  המיותר הזה?" הוא מתרגז. "אני לא מאמין, חשבתי שיצאנו לחגוג משהו, לא לריב. הרי זה נושא שסגרנו כבר מזמן! העמדה שלי לא עומדת להשתנות, אז בשביל מה לפתוח את הדיון מחדש?" הוא מתלהט.

"אני לא פותחת את הנושא לדיון מחדש ואני לא רוצה לריב, אני מאוד מקווה שנוכל להימנע מכך. הפעם, אני מציבה עובדה. החלטתי לעשות את המעשה. אשמח מאוד אם תקבל אותו ותתמוך. אבל גם אם לא, אני הולכת על זה. אין לי כוונה לסגת," אני מכריזה בנחרצות שמפתיעה אף אותי.

"ירדת מהפסים?" הוא מרים את הקול באיבוד שליטה ומיד מריץ מבט סביבו, לבחון שאיש לא קלט את מצוקתו. "מה זאת ההצהרה הזו, לעזאזל?" הוא מנמיך את הטון. "מה זאת אומרת 'החלטת לעשות את זה'? אני לא רוצה שתיקחי על עצמך הריון של מישהו אחר. אנחנו לא צריכים את הסיבוך הזה, זה לא ברור? מה זה אומר שאת 'מציבה בפניי עובדה'? את חצופה. מה שאת עושה עכשיו זה לא לגיטימי. את לא יכולה להחליט החלטה כזאת לבד, את לא חיה לבד. יש לך משפחה משלך, אני מזכיר לך למקרה ששכחת."

"אל תהיה ציניקן. אני לא שוכחת שיש לי משפחה. להיפך, המשפחה שהקמנו מזכירה לי שזה בדיוק הזמן המתאים לעזור לאורנה להקים משפחה משלה. בדיוק בעיתוי הזה, אחרי שסיימנו להקים את המשפחה שלנו. בבקשה, יובל, תנסה להבין. אני מבקשת תמיכה ולא כעס. אני משתוקקת שנעבור את הדרך הזאת ביחד. זו דרך ארוכה, אני צריכה אותך לצידי. אני רוצה לעזור לה להגשים את הדבר החשוב ביותר בחייה – להיות אמא כמו כולן."

מאירה אלטר, אם לארבעה ילדים: שלושה בנים ובת לקינוח. כותבת פרוזה ושירה. עובדת כמנהלת בבנק לצורך מחייתה וכותבת בשביל הנפש. כי בימינו כפי שכתוב בספרה, "עם ספר, גם אם הוא ספר טוב, לא קונים לחם."

הרומן "אחיות כמעט" נולד מהמציאות, כשמאירה הציעה לחברתה הטובה לשמש לה כפונדקאית. היא לוותה אותה מקרוב בכל תהליכי ההפריות שלא צלחו, חוותה איתה את הכאב ורצתה להעניק לה את הדבר שהיה חשוב לה יותר מכל – ילד משלה.

האם גם את היית מוכנה לשמש פונדקאית לחברה טובה / לאחות?

בתה הרביעית של מאירה, נולדה בבית, על הרצפה! מאחר והיא ובן זוגה, לא הספיקו להגיע לבית החולים. מאירה מספרת שלמרות שזאת הייתה לידה רביעית, היא לא הבינה שהיא עומדת ללדת כל כך מהר. ברגע שהחלו הצירים, עבר לה בראש, איזה דברים חשובים היא לא הספיקה לעשות. ואז היא נעמדה לטגן שניצלים, לכבס ולהרכיב את עגלת התינוק. כשהיא נעצרת בין ציר לציר, מודדת זמן ונאנחת, ואז פתאום הרגישה שהראש של התינוקת כבר בין הרגליים והיא עומדת ללדת. גם בדקות אלו חשבה שכלתנית. היא לא רצתה ללכלך את המיטה והמזרון והעדיפה ללדת על הרצפה!

 

 

X