אחד משלנו | לרכישה באינדיבוק
אחד משלנו

אחד משלנו

שנת הוצאה: 09/2014
מס' עמודים: 190
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 84

"הפעם בלי צלקות ובלי הרפתקאות!" מזהירה אמא של חגי, גיבור הספר האהוב "שמונה בעקבות אחד". אבל חגי לא מקשיב לאזהרות וחוזר בהרפתקה חדשה בספר ההמשך "אחד משלנו". והפעם הוא נוסע לבלות את חופשת הפסח אצל חברתו רוני במושב הזורעים. שם הוא פוגש את יוסף, ילד צנום ניצול שואה שמנסה להיקלט בחברת הילדים. יחד יוצאים ילדי המושב למסע בנופי הארץ, מסע גיבוש רב סכנות שבמהלכו נפתח אט אט לבו הנעול של יוסף והוא הופך ל"אחד משלנו".

 

הספר ראה אור לראשונה בשנת 1947 והוא מופיע עכשיו במהדורה ערוכה ומעודכנת עם איוריו המקוריים של נחום גוטמן.

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אחד משלנו”

בקרוב…

פֶּרֶק רִאשׁוֹן
שֶׁבּוֹ טֶרֶם יַעֲלֶה הַמָּסָךְ

      

הַדְּבָרִים שֶׁכָּתַבְתִּי בְּסֵפֶר זֶה, לְמַעַן יוֹסֵף כָּתַבְתִּי: חָשַׁבְתִּי לְהַגִּישׁ לוֹ אֶת הַסֵּפֶר מַתָּנָה לְיוֹם הֻלַּדְתּוֹ – אַךְ הוּא לֹא קִבֵּל אֶת הַמַּתָּנָה. וּמַדּוּעַ לֹא קִבֵּל אוֹתָהּ? זֹאת תּוּכְלוּ לָדַעַת רַק בְּסוֹף הַדְּבָרִים, וְלֹא בִּתְחִלָּתָם.
אֲבָל הֲרֵי אֵינְכֶם יוֹדְעִים עֲדַיִן מִי הוּא יוֹסֵף וְאַף אֵינְכֶם יוֹדְעִים מִי אֲנִי, וְדוֹמֶה הַדָּבָר לְאוּלָם חָשׁוּךְ בַּתֵּאַטְרוֹן: יוֹשְׁבִים וּמַמְתִּינִים – וְהַמָּסָךְ טֶרֶם עָלָה וְאֵין יוֹדְעִים מָה יִתְרַחֵשׁ עַל הַבָּמָה. וּבְכֵן, הָצִיצוּ נָא מִבַּעַד לַמָּסָךְ וְתִרְאוּ אוֹתִי דּוֹבֵר אֲלֵיכֶם: אֲנִי הוּא חַגַּי, וַדַּאי מַכִּירִים אַתֶּם אוֹתִי מֵהַסֵּפֶר "שְׁמוֹנָה בְּעִקְבוֹת אֶחָד"; אֲנִי הִשְׁתַּתַּפְתִּי בִּתְפִיסַת הַמְּרַגֵּל שֶׁעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת, וְאִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים – הֲרֵי יֵשׁ עִמִּי תְּעוּדַת זֶהוּת: צַלֶּקֶת עַל רַגְלִי, כְּאוֹת הִצְטַיְּנוּת בַּקְּרָב הַנּוֹדָע לְיַד הַבַּיִת הַקָּטָן.
לֹא אֲסַפֵּר לָכֶם עַכְשָׁו אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה הַהִיא. הַפַּעַם רוֹצֶה אֲנִי לְגוֹלֵל לִפְנֵיכֶם אֶת פָּרָשַׁת הַמַּסָּע הַגָּדוֹל. מַסָּע זֶה הֵחֵל עִם בּוֹאוֹ שֶׁל יוֹסֵף, וּבוֹאוֹ שֶׁל יוֹסֵף הֵחֵל עִם בּוֹאִי לַמּוֹשָׁב. רוֹאֶה אֲנִי כִּי לֹא אוּכַל אַחֶרֶת אֶלָּא לְסַפֵּר לָכֶם אֶת הַדְּבָרִים כְּסִדְרָם, וַהֲרֵינִי מַתְחִיל בְּעֶצֶם הַסִּפּוּר.
הַדָּבָר הֵחֵל כָּךְ:

בְּאַחַד הָעֲרָבִים, הַדָּבָר הָיָה שָׁנָה לְאַחַר שֶׁהִסְתַּיְּמָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁנִיָּה, שָׁכַבְתִּי בְּמִטָּתִי וְהִקְשַׁבְתִּי מִבְּלִי מֵשִׂים לְשִׂיחָה שֶׁהִתְנַהֲלָה בֵּין אַבָּא לְאִמָּא (אַגַּב, שָׁכַחְתִּי לְסַפֵּר לָכֶם כִּי בֵּינְתַיִם הִשְׁתַּחְרֵר אַבָּא מִן הַצָּבָא וְהָיָה עַכְשָׁו בַּבַּיִת, וְכָל הַבַּיִת הִתְמַלֵּא אוֹר; וַאֲנִי לָמַדְתִּי מִנִּסְיוֹנוֹ בַּצָּבָא הַרְבֵּה דְּבָרִים בַּעֲלֵי תּוֹעֶלֶת שֶׁהָיוּ לִי לְעֵזֶר בַּמַּסָּע הַגָּדוֹל – אַךְ עַל זֹאת עוֹד יְדֻבַּר בַּהֶמְשֵׁךְ). וּבְכֵן, שָׁכַבְתִּי כָּאָמוּר בַּמִּטָּה וְהִקְשַׁבְתִּי.
אַבָּא אָמַר לְאִמָּא:
"הִנֵּה חֻפְשַׁת הַפֶּסַח מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, וְהַיֶּלֶד שֶׁלָּנוּ (בֵּן יָחִיד אֲנִי לְהוֹרַי וְעַל כֵּן "יֶלֶד" יִקְרְאוּ לִי, אִם כִּי גָּדוֹל אֲנִי כְּבָר לְמַדַּי) צָרִיךְ לִשְׁאֹף אֲוִיר צַח. מָה לוֹ כִּי יִתְרוֹצֵץ בֵּין דּוּדֵי הַדֶּלֶק וּבָתֵּי הַחֲרשֶׁת הַמְּפֻיָּחִים. מוּטָב כִּי נִשְׁלַח אוֹתוֹ לַכְּפָר."
"חָלִילָה," אָמְרָה אִמָּא וְקוֹלָהּ רָעַד. "נוֹחַ לִי כִּי יֵשֵׁב בַּבַּיִת. אֵינִי רוֹצָה שֶׁיַּעֲסֹק שֵׁנִית בִּתְפִיסַת מְרַגְּלִים. דַּי לוֹ לַיֶּלֶד בְּצַלֶּקֶת אַחַת. יִתְכַּבֵּד וְיֵשֵׁב בַּבַּיִת."
"וּמָה בְּכָךְ," צָחַק אַבָּא, "דַּוְקָא הַהַרְפַּתְקָאוֹת הֵן הַמְּחַסְּנוֹת אֶת אָפְיוֹ שֶׁל הָאָדָם. אֵין דָּבָר, לֹא יַזִּיק לוֹ. הֵן בֵּינְתַיִם הִסְתַּיְּמָה הַמִּלְחָמָה וּמִנַּיִן יִקַּח מְרַגְּלִים לִתְפֹּס אוֹתָם? לְכָל הַיּוֹתֵר יִקְרַע זוּג נוֹסָף שֶׁל מִכְנָסַיִם."
"וַאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ: יֶלֶד זֶה מְסֻגָּל לְהַמְצִיא דְּבָרִים מִתַּחַת לִפְנֵי הָאֲדָמָה. בְּכָל אֲשֶׁר יִפְנֶה, יָבוֹאוּ לִקְרָאתוֹ הַרְפַּתְקָאוֹת וְנִסִּים וְנִפְלָאוֹת." כָּךְ אָמְרָה אִמָּא, וַאֲנִי הִקְשַׁבְתִּי לַדְּבָרִים; כַּנִּרְאֶה תּוֹךְ כְּדֵי הַקְשָׁבָה נִרְדַּמְתִּי בְּמִקְצָת, וְכַאֲשֶׁר הִתְעוֹרַרְתִּי, וְהִנֵּה עִנְיַן הַנְּסִיעָה שֶׁלִּי הָפַךְ וְהָיָה לְעֻבְדָּה. עַתָּה סוֹבְבוּ הַדִּיּוּנִים מִסְבִיב הַשְּׁאֵלָה: לְאָן עָלַי לִנְסֹעַ? אָז הִתְחִילָה עוֹבֶרֶת לְנֶגֶד עֵינַי מַפַּת הָאָרֶץ, עַל כָּל כְּפָרֶיהָ וְקִבּוּצֶיהָ. חֵי נַפְשִׁי, אֵין לְךָ זוּג אֲנָשִׁים אֲשֶׁר מַכָּרִים רַבִּים לָהֶם כָּל כָּךְ בָּאָרֶץ כְּהוֹרַי.
עִם כָּל אֶחָד חָרַשׁ אַבָּא בִּזְמַן מִן הַזְּמַנִּים אֶת הַשָּׂדֶה, וְאִמָּא לָמְדָה עִם כֻּלָּם בַּגִּימְנַסְיָה. יֵשׁ וְנִדְמֶה לִי שֶׁמִּסְפַּר הַיְּדִידִים הַטּוֹבִים שֶׁל הוֹרַי הוּא כְּמִסְפַּר הַתּוֹשָׁבִים בָּאָרֶץ, וּמוּבָן שֶׁכָּל אוֹתָם הַיְּדִידִים יִשְׂמְחוּ שִׂמְחָה רַבָּה לְאָרֵחַ בְּבֵיתָם אֶת "כְּבוֹדִי", וַאֲנִי אַבְרִיא וְאַשְׁמִין וְלֹא אֶהְיֶה עוֹד דַּק כְּגִבְעוֹל, וְלֹא אֵאָלֵץ לִבְלֹעַ דַּיְסוֹת הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב!
וּכְמוֹ בְּסֶרֶט עָבְרוּ לְפָנַי הַיִּשּׁוּבִים בָּעֵמֶק וּבָהָר, בַּצָּפוֹן וּבַדָּרוֹם, וַאֲנִי שָׁכַבְתִּי לִי אוֹתָהּ שָׁעָה בַּמִּטָּה וְחָשַׁבְתִּי כָּךְ: עַל מָה זֶה וְלָמָּה מִתְעָרְבִים הַגְּדוֹלִים בְּעִנְיָנֵינוּ? אִם הֵם דּוֹרְשִׁים אֶת טוֹבָתֵנוּ, יַנִּיחוּ נָא לָנוּ לִבְחֹר הֵיכָן עָלֵינוּ לְבַלּוֹת אֶת יְמֵי הַחֹפֶשׁ. אֲנִי, לְמָשָׁל, הָיִיתִי מַעֲדִיף אֶת הַקְּרָיוֹת עַל כָּל חֲמוּדוֹתֵיהֶן.
הֲרֵי אֵין יְמֵי הַלִּמּוּדִים כִּימֵי הַחֹפֶשׁ: בַּקִּרְיָה יֵשׁ גְּרוּטָאוֹת רַבּוֹת וּבָתֵּי חֲרשֶׁת וְאֶפְשָׁר לְאַרְגֵּן יֹפִי שֶׁל מִשְׂחָקִים, וְאִם אֵינְךָ בַּטְלָן הֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲרֹךְ טִיּוּלִים לַיָּם, לַכַּרְמֶל, בְּקִצּוּר, אֶפְשָׁר לְבַלּוֹת אֶת הַזְּמַן. וְהֵם שׁוֹלְחִים אוֹתִי לַכְּפָר… וּמָה אֶעֱשֶׂה שָׁם? אֶתְפַּטֵּם כְּעֵגֶל וְאֶשְׁתַּזֵּף בַּשֶּׁמֶשׁ. כָּךְ חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, אַךְ הָעוֹלָם מִתְנַהֵל כָּאָמוּר בִּידֵי הַגְּדוֹלִים, וְעַל כֵּן שָׁכַבְתִּי בַּמִּטָּה וְחִכִּיתִי לִגְזַר דִּינִי: לְאָן אֶשָּׁלַח? וּבְלִבִּי לָחַשְׁתִּי תְּפִלָּה: "רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם נִגְזַר מִלְּפָנֶיךָ כִּי אֶעֱזֹב אֶת חֲבֵרַי וְאֶת חֲמוּדוֹת הַקִּרְיָה, אָנָּא אַל תִּשְׁלְחֵנִי לְמָקוֹם שֶׁבּוֹ אָמוּת מִשִּׁעֲמוּם!" וְנִרְאֶה כִּי תְּפִלָּתִי נֶעֶנְתָה, שֶׁכֵּן מִיָּד שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלוֹ שֶׁל אַבָּא:
"וּבְכֵן, מָנוּי וְגָמוּר וְכָךְ הֻחְלַט: חַגַּי יִסַּע לִכְפַר הַזּוֹרְעִים, אֶל רָחֵל, הֵן שָׁם רוֹנִי תַּעֲזֹר לוֹ בְּתַעֲלוּלָיו, שׁוֹבֵבָה הִיא כָּמוֹהוּ כִּמְעַט." רוֹנִי… וּמִבַּעַד לָעֲרָפֶל הוֹפִיעָה לְפָנַי דְּמוּתָהּ שֶׁל יַלְדָּה זוֹ, בִּתָּהּ שֶׁל רָחֵל, חֲבֶרְתָּהּ שֶׁל אִמָּא מִן הַמַּחְזוֹר בַּגִּימְנַסְיָה (נִסִּיתִי פַּעַם לִמְנוֹת אֶת בְּנֵי מַחְזוֹרָהּ שֶׁל אִמָּא, וְלֹא הִצְלַחְתִּי – כֹּה גָּדוֹל הָיָה הַמִּסְפָּר). רוֹנִי הִתְאָרְחָה בְּבֵיתֵנוּ כַּמָּה פְּעָמִים, וּמִיָּד עִם שׁוּבִי מֵהַקִּבּוּץ, לְאַחַר תְּפִיסַת הַמְּרַגְּלִים, כָּתְבָה לִי כַּמָּה מִכְתָּבִים נִרְגָּשִׁים שֶׁבָּהֶם הִתְפַּעֲלָה מִמַּעֲשֵׂי הַגְּבוּרָה שֶׁלָּנוּ וְהִצְטַעֲרָה שֶׁלֹּא יָכְלָה לְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה אִתָּנוּ. וּבַמִּכְתָּבִים הָיוּ הַשְּׁגִיאוֹת כְּמִסְפַּר הַמִּלִּים, וּמִסְפַּר הַמִּלִּים כְּמִסְפַּר הַכּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם.
פַּטְפְּטָנִית הִיא רוֹנִי, וְאוֹצַר הַמִּלִּים בְּפִיהָ כָּל כָּךְ גָּדוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַסְפִּיק לְכִתָּה שְׁלֵמָה, וְהִיא מְדַבֶּרֶת מַהֵר־מַהֵר כְּכַדּוּרִים הַיּוֹצְאִים מִמְּכוֹנַת יְרִיָּה, וְצוֹחֶקֶת הִיא צְחוֹק מְיֻחָד, צְחוֹק הַדּוֹמֶה לְפוֹלִים הַמִּתְגַּלְגְּלִים עַל פְּנֵי הַחֶדֶר; אַךְ בְּדֶרֶךְ כְּלָל הֲרֵי הִיא בְּסֵדֶר גָּמוּר, וְיֵשׁ לְצַיֵּן שֶׁלֹּא בִּיְּשָׁה אוֹתִי, אוֹ בִּלְשׁוֹן הַמְּלִיצָה, לֹא הִלְבִּינָה פָּנַי בִּפְנֵי חֲבֵרַי כְּשֶׁהָיְתָה בְּבֵיתֵנוּ, וּמִלְּאָה כָּרָאוּי אֶת כָּל הַמֻּטָּל עָלֶיהָ. וְיֵשׁ לִזְקֹף זֹאת בְּהֶחְלֵט לִזְכוּתָהּ שֶׁל רוֹנִי, כִּי בְּדֶרֶךְ כְּלָל אֵינֶנִּי מְחַבֵּב בָּנוֹת, וּבְעִקָּר אֵלֶּה שֶׁסֶּרֶט גָּדוֹל תָּקוּעַ לָהֶן מֵעַל לָרֹאשׁ וְהֵן מִתְגַּנְדְּרוֹת, "הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלֵכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶן תְּעַכַּסְנָה" (פָּסוּק מִן הַתָּנָ"ךְ).
רַק שָׁמַעְתִּי אֶת שְׁמָהּ שֶׁל רוֹנִי וּכְבָר יָדַעְתִּי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת תְּפִלָּתִי: בֵּית רָחֵל, אִמָּהּ שֶׁל רוֹנִי, הָיָה בַּיִת עַלִּיז וְשָׂמֵחַ. רָחֵל טְרוּדָה בַּעֲבוֹדָתָהּ וּבַעֲבוֹדָה צִבּוּרִית וּבַת־צְחוֹק טוֹבָה עַל שְׂפָתֶיהָ, בַּעֲלָהּ אִישׁ נוֹחַ לַבְּרִיּוֹת, עוֹבֵד מִחוּץ לַמֶּשֶׁק, וְעוֹדֵד – בְּנָם בְּכוֹרָם – לוֹמֵד הַרְחֵק מִן הַבַּיִת, בְּמִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, וּבַבַּיִת שַׁלֶּטֶת רוֹנִי – הִיא וּצְחוֹקָהּ הַמְּצַלְצֵל.
לְמָחֳרָת אוֹתוֹ עֶרֶב אָרְזָה אִמָּא אֶת הַמִּזְוָדָה, וּלְאַחַר שֶׁהִפְצִירָה בִּי שֶׁלֹּא אֶקְרַע אֶת מִכְנָסַי, לֹא אַרְחִיק לֶכֶת מֵהַמּוֹשָׁב וְאֶתְנַהֵג כָּרָאוּי, הוֹסִיפָה וְאָמְרָה:
"וּרְאֵה הִזְהַרְתִּיךָ, הַפַּעַם בְּלִי צַלָּקוֹת וּבְלִי הַרְפַּתְקָאוֹת."
אַךְ כַּאֲשֶׁר בָּאוּ חֲבֵרַי לְהִפָּרֵד מִמֶּנִּי, אָמְרוּ לִי אַחֶרֶת:
"וּבְכֵן, חַגַּי," כָּךְ אָמְרוּ, "סַע וְשׁוּב אֵלֵינוּ כְּשֶׁצְּרוֹר צִיּוּרִים בְּיָדְךָ וְסִפּוּרִים מְעַנְיְנִים לֹא פָּחוֹת מִתְּפִיסַת הַמְּרַגֵּל. עֲלֵה וְהַצְלַח, וְהָעִקָּר: הֱיֵה חֶבְרֶמָן."
לְאַחַר פְּרֵדָה נִרְגֶּשֶׁת מֵאִמָּא כְּדֶרֶךְ הָאִמָּהוֹת, יָצָאתִי לַדֶּרֶךְ. הַפַּעַם הָיְתָה זוֹ דֶּרֶךְ שֶׁכָּל תִּינוֹק בַּגַּן הָיָה יָכוֹל לַעֲבֹר בָּהּ בְּאֵין מַפְרִיעַ. יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וְהִגַּעְתִּי לַמּוֹשָׁב בְּלִי כָּל מִכְשׁוֹל וּפֶגַע.
הַמִּלְחָמָה הֵן הִסְתַּיְּמָה בֵּינְתַיִם וַאֲוִירוֹנֵי הָאוֹיֵב לֹא חָגוּ בִּשְׁמֵי אַרְצֵנוּ, וְאִלּוּ עֲנָנִים אֲחֵרִים הָיוּ תְּלוּיִים מֵעַל לְרֹאשֵׁנוּ בְּשָׁנָה זוֹ שֶׁלְּאַחַר הַמִּלְחָמָה – לוּ רָצִיתִי לְפָרֵט לָכֶם אֶת כָּל הַמַּצָּב הָיִיתִי יָכוֹל לְמַלֵּא דַּפִּים שְׁלֵמִים בְּסִפּוּרִים נוּגִים, אַךְ טוֹב שֶׁלָּנוּ, לַיְּלָדִים, יֵשׁ שָׂפָה קְצָרָה וּמוּבֶנֶת, וּבָהּ אַסְבִּיר לָכֶם אֶת הַדָּבָר בְּאַרְבַּע מִלִּים: "הַמַּצָּב בָּאָרֶץ הָיָה זִיפְת", וְאַתֶּם הֵן מְבִינִים אֶת דְּבָרַי.
יָשַׁבְתִּי בָּאוֹטוֹבּוּס וְנָסַעְתִּי. וַהֲרֵינִי מַגִּיעַ בָּזֶה לַפֶּרֶק שֶׁבּוֹ מַתְחִיל לַעֲלוֹת הַמָּסָךְ בְּקָצֵהוּ הָאֶחָד.

ימימה אבידר-טשרנוביץ (כ"ג בתשרי תר"ע, 8 באוקטובר 1909 – 20 במרץ 1998) הייתה סופרת ילדים ישראלית, כלת פרס ישראל (תשמ"ד) ופרס זאב על מפעל חיים בתחום ספרות ילדים (תשמ"ג).

ימימה טשרנוביץ נולדה לבלה ושמואל טשרנוביץ בעיר וילנה, מרכזה של יהדות ליטא (אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, כיום בירת ליטא), וגדלה בבית ציוני. אביה, שנודע בשם העט "ספוג", נמנה עם הכותבים והעורכים בעיתוני התקופה בעברית (כ"הצפירה" ו"עולם קטן") וביידיש, חיבר מסות, מאמרי ביקורת ומונוגרפיות. דודהּ היה הסופר והחוקר חיים טשרנוביץ, המכונה "רב צעיר".

הוריה עמדו על כך שילדיהם (ימימה ואחיה יעקב ואלכסנדר) ידברו בבית עברית וחינכו אותם לעלות לארץ ישראל. עם משפחתה נדדה גם לקייב, למוסקבה ולוורשה, שבה למדה בגן ילדים עברי עם נתן אלתרמן.

עלתה לארץ ישראל בשנת 1921, בהיותה בת 12. (עלייתה מתועדת בספרו של אחיה, יעקב צור, "שחרית של אתמול".) לאחר עלייתה ארצה שהתה משפחתה מעט במושבה בית-גן שבגליל התחתון (שהסתפחה לימים למושבה יבנאל), והתמקמה בירושלים, בסמוך לקרוביה, בהם דודהּ, הסופר א"א קבק.

בירושלים למדה בבית הספר למל ובגימנסיה העברית בירושלים. בשנת 1925 עברה משפחתה לתל אביב והיא סיימה את גימנסיה הרצליה. הייתה פעילה ב"חוג הזקן", שקם בקרב תלמידי גימנסיה הרצליה בידי ד"ר ברוך בן יהודה, והיה הגרעין לתנועת "החוגים", לימים "המחנות העולים", ואף הדריכה בו. היא שרה במקהלה וניגנה בפסנתר. נעוריה הפעילים היו בצל מחלת הריאות הממושכת של אמה, שנפטרה בשנת 1928. שנה וחצי לאחר מכן, בשנת 1929, נפטר גם אביה, לאחר שחלה בקדחת במהלך ביקור בחדרה.

עם סיום לימודיה בגימנסיה עבדה בהוראה בבית החינוך לילדי עובדים, לצדו של אהרון זאב (לימים קצין חינוך ראשי בצה"ל), ויחד פרסמו ספרוני לימוד לילדים. באותה תקופה הייתה פעילה בסטודיו להצגות לילדים בבימויו של צבי פרידלנד מ"הבימה". בשנים 1931—1932 למדה חינוך באוניברסיטאות ברלין ווינה.

בגיל 22 נישאה ליוסף רוכל (שלימים שינה שמו ליוסף אבידר והיה אלוף בצה"ל), שאותו פגשה בווינה. רוכל, שבתאונת אימונים ב"הגנה" נקטעה כף ידו הימנית, הגיע לווינה למטרות ריפוי. לאחר שישה שבועות של היכרות החליטו בני הזוג להינשא. הם חזרו לארץ ישראל והתגוררו בתל אביב, וב-1953 עברו לירושלים. בנותיהם, רמה זוטא ודנה פלר-אבידר, כיכבו בספריהּ, כמו גם אחיינה, מוקי צור, הלא הוא "מוקי השובב".

בשנים 1932—1945 עבדה כגננת וכמנהלת גני ילדים עירוניים בתל אביב, בעיקר בפרברי העיר (בין תלמידיה בגן הילדים בשכונת פלורנטין היה גם חיים טופול). הגן שלה שימש דוגמה לחלוציות חינוכית והקניית ערכים לאומיים וחברתיים, בתקופה שהניסיון החינוכי בה היה דל למדי. באותן שנים השתתפה בקביעות ב'פינת הנוער' בתחנת הרדיו "קול ירושלים", תרגמה ועיבדה תסכיתים רבים לילדים, הייתה חברת ההנהלה של תיאטרון לילדים שליד מרכז הגננות ועיבדה מחזות שהוצגו בו. הייתה חברת מערכת "הד הגן" ו"דבר הפועלת".

בשנים 1955—1958 נלוותה אל בעלה, שכיהן כשגריר ישראל במוסקבה, ובשנים 1961—1964 נלוותה אליו כשגריר ישראל בבואנוס איירס.

ימימה אבידר-טשרנוביץ נפטרה בירושלים ב-20 במרץ 1998, כשנתיים וחצי לאחר פטירתו של בעלה.

על שמה קרוי "בית ימימה", או "מרכז ימימה לחקר ספרות ילדים ונוער", שבמכללת בית ברל.

משחר ילדותה החלה ימימה לכתוב. לאחר מותה נתגלו שבע מחברות יומן גנוזות, שכתבה החל בגיל 10 בקייב ועד גיל 26 בשנת 1935 בתל אביב, כולן בעברית צחה (היומנים הוצאו לאור על ידי בתהּ, רמה זוטא: ימימה [אבידר] טשרנוביץ, יומנים גנוזים, הוצאת דביר (כנרת-זב"ם), 2003). היומנים שזורים בניסיונות ספרותיים ובאגדות שחיברה. בגיל 14 התפרסמה בניו יורק, בעיתון הילדים "עדן", האגדה לילדים שלה "על הר הזיתים". בתקופת עבודתה כגננת כתבה את סיפורי הטף הראשונים שלה ("סיפורים לרמה", "מוקי השובב", "כושי ונושי" ועוד), שרובם התפרסמו תחילה ב"דבר לילדים". ספרה הראשון, "סיפורים לרמה", הופיע בשנת 1936, ומאז ועד ליום מותה יצאו לאור כ-40 ויותר ספרים לילדים ולנוער בעשרות הדפסות (ובהם "שמונה בעקבות אחד", שזכה למהדורה מחודשת ב-1955 ונבחר בשנת החמישים למדינה כספר האהוב ביותר על הילדים). ספריה תורגמו ללשונות זרות,‏[1] הומחזו והוסרטו לקולנוע ולטלוויזיה וכונסו בקלטות ובמשחקים. תרגמה ספרים מהספרות הקלאסית לילדים ופרסמה מאות כתבות ומאמרים בעיתונות הכללית ובעיתוני ילדים. השתתפה דרך קבע ב"דבר לילדים", "דבר", "מעריב" ו"דבר הפועלת".

יצירותיה הפכו לנכס קלסי של ספרות הילדים המודרנית בארץ. הייתה אחת הראשונות ששאבו את נושאי הסיפורים מחיי היומיום של הילדים והנוער. גיבורי "שמונה בעקבות אחד" הם ילדים מושרשים בהווי הארץ, שיחסיהם ומנהגיהם פשוטים ומקור הזדהות לקוראים. ספרי ההרפתקאות שלה מצטיינים במבנה טבעי של העלילה על רקע נופי הארץ ומשלבים מתח ודמויות חיות. נושאי ספריה לגיל הרך נשאבו מסביבתם הקרובה של הילדים והיחסים ביניהם, ספוגים אהבה לחי ולצומח, מאנישים את החפצים סביב, מלאי אופטימיות ומתח – למרות הכאב שהילד נתקל בו כמחלה ופרֵדה, מלחמות ומוות. בדרך טבעית מקנים ספריה לקוראים ערכים אנושיים, חברתיים ולאומיים. לשונה עניינית ונטולת מליצות, סגנונה רענן, קולח ובהיר ומשלב דימויים מסביבתו של הילד הישראלי ורבדים חשובים מהלשון העברית לדורותיה. בכך תרמה, החל בשנות ה-30, לקריאה חופשית של ילדים ונוער בספרות עברית מקורית. על כל אלה הוענק לה בשנת 1983 פרס זאב לספרות ילדים ונוער ובשנת 1984 – פרס ישראל.

 

 

 

 

מקור – ויקיפדיה

X