אחד ועוד אחד | לרכישה באינדיבוק
אחד ועוד אחד

אחד ועוד אחד

שנת הוצאה: 06/2015
מס' עמודים: 265
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 74

אם יחידנית אחת. משפחה כאוטית אחת. זר מוזר אחד. סיפור אהבה אחד שאי־אפשר לעמוד בפניו. נניח שהחיים שלךְ בזבל. עמוק בזבל. בעלך נעלם, הבן החורג שלך סובל מהתעללות בבית הספר, והבת שלך, גאונת המתמטיקה, מקבלת הזדמנות של פעם בחיים שאין לך אפשרות לממן. אלה הם, בתמצית, החיים של ג'ס — עד שאביר לא צפוי על סוס לבן מציע להיחלץ לעזרתה. אלא שהאביר של ג'ס מתגלה כאד החנון, מיליונר היי־טק אנטיפת שאת בית הנופש שלו היא במקרה מנקה. לאד יש בעיות לא קטנות משלו, אבל זה לא באמת מפתיע: התנדבותו להסיע את המשפחה הלא־מתפקדת הזאת לאולימפיאדת המתמטיקה היא המעשה הלא־אנוכי הראשון שהוא עושה זה שנים… אולי אפילו אי־פעם. "אחד ועוד אחד" הוא ג'וג'ו מויס במיטבה המפואר. אתם תצחקו, אתם תבכו, וכשתגיעו לעמוד האחרון — תרצו להתחיל מחדש. ג'וג'ו מויס היא אחת הסופרות האהובות בעולם. ספריה הקודמים, "הנערה שהשארת מאחור" ו"ללכת בדרכך", היו רבי־מכר בישראל ובמדינות נוספות רבות, וזכו לשבחי הביקורת.

"סיפור אהבה כתוב להפליא." Daily Mail

"רכבת הרים מכמירת לב ומצחיקה נורא." Sunday Express

"סיפור מרומם־רוח, מקסים ואופטימי, שלא תרצו להניח מהיד." Heat

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אחד ועוד אחד”

בקרוב…

ג'ס תומס ונטלי בנסון ישבו שפופות בוואן שלהן, שחנה רחוק מכדי שייראה מתוך ביתה של נטלי. נטלי עישנה. שישה שבועות קודם לכן היא הפסיקה לעשן בפעם הרביעית.
"שמונים פאונד לשבוע, באחריות. וימי חופש." נטלי צעקה. "איזה חרא. אני מתה למצוא את המניאקית שהשאירה את העגיל ההוא ולהרביץ לה, כי בגללה איבדנו את העבודה הכי טובה שלנו."
"אולי היא לא ידעה שהוא נשוי."
"היא ידעה טוב מאוד." לפני שנטלי פגשה את דין, היא יצאה שנתיים עם גבר שהתברר שיש לו לא משפחה אחת אלא שתיים בקצה השני של סאותהמפטון. "שום רווק לא מפזר כריות בצבעים תואמים על המיטה שלו."
"ניל ברוסטר כן," אמרה ג'ס.
"אוסף הדיסקים של ניל ברוסטר הוא שישים ושבעה אחוז ג'ודי גרלנד, שלושים ושלושה אחוז פט שופ בויז."
הן ניקו יחד כל יום חול במשך ארבע שנים, מאז הימים שבהם פארק הנופש בּיץ' פרונט היה בחלקו גן עדן, בחלקו אתר בנייה. הימים שבהם היזמים הבטיחו למשפחות מקומיות גישה לבריכת השחייה, ואמרו לכולם שפרויקט בנייה יוקרתי ייטיב עם עיירת החוף הקטנה שלהם, ולא ישאב ממנה את המעט שעוד נותר מנשמת אפה. השם המסחרי הדהוי "בנסון את תומס ניקיון" היה מודבק על דופן הוואן הלבן שלהן. נטלי הוסיפה מלמטה: "מלוכלך? צריך עזרה?" עד שג'ס ציינה שבמשך חודשיים תמימים חצי מהשיחות שקיבלו לא היו קשורות כלל לניקיון.
הן עבדו כמעט אך ורק בפרויקט ביץ' פרונט. כמעט לאף אחד בעיירה לא היה כסף – או רצון – להעסיק מנקה, חוץ מאשר הרופאים, עורך הדין ומדי פעם לקוחות כמו גברת האמפרי, שדלקת המפרקים מנעה ממנה לנקות בעצמה. מצד אחד, זאת היתה עבודה טובה. הן יכלו לעבוד לבד, לקבוע את שעות העבודה בעצמן, לבחור לקוחות בדרך כלל. החיסרון, למרבה הפליאה, לא היה דווקא הלקוחות המעצבנים (ותמיד היה לקוח מעצבן אחד לפחות), או שקרצוף אסלה של מישהו אחר גרם להן להרגיש שהן נמצאות על הסולם שלב אחד מתחת לזה שתכננו להיות בו. לג'ס לא היה אכפת לחלץ גושי שיער מחורי ניקוז של אחרים, והיא גם לא התרגשה מזה שרוב האנשים השוכרים בתי נופש חשים כמדומה חובה לחיות כמו חזירים במשך שבוע.
מה שלא מצא חן בעיניה הוא שבסופו של דבר היא למדה על חייהם של אחרים הרבה יותר משרצתה לדעת.
ג'ס יכלה לספר לכם על הרגלי הקנייה הסודיים של גברת אלדריג': הקבלות על נעלי מעצבים שדחסה לפח באמבטיה, ושקיות הבגדים החדשים שהוסתרו בארון, עדיין עם התוויות. היא יכלה לספר לכם שלינה תומפסון ניסתה להרות במשך ארבע שנים והשתמשה בשתי ערכות בדיקה בחודש (השמועה אמרה שהיא לא הורידה את הגרבונים). היא יכלה לספר לכם שמר מיצ'ל מהבית הגדול מאחורי הכנסייה מרוויח משכורת של שש ספרות (הוא השאיר את תלוש המשכורת שלו על השולחן בחדר הכניסה; נטלי יכלה להישבע שהוא עשה את זה בכוונה) ושבתו עישנה בסתר בחדר האמבטיה.
אילו רצתה, יכלה ג'ס לנקוב בשמן של כל הנשים שיצאו מהבית מגונדרות להפליא – שיער מסודר לעילא, ציפורניים צבועות, מדיפות ניחוח יקר – אבל לא היה אכפת להן להשאיר תחתונים מלוכלכים על הרצפה לעין כול. או המתבגרים שאת מגבותיהם הנוקשות לא רצתה להרים בלי מלקחיים. היו זוגות שישנו במיטות נפרדות, רעיות שכשביקשו ממנה להחליף מצעים בחדר הנוסף התעקשו בעליזות שיש להן "המון אורחים בזמן האחרון", השירותים שדרשו מסיכת גז ושלט אזהרה מפני חומרים מסוכנים.
ומפעם לפעם היתה לקוחה נחמדה כמו ליסה ריטר, שהן קפצו לשאוב לה את המרצפות וחזרו עם עגיל יהלום והמון ידע שיכלו בהחלט להסתדר בלעדיו.
"זה בטח של הבת שלי, כשהיא באה לבקר בפעם האחרונה," אמרה ליסה ריטר, וקולה רעד קמעה ממאמץ כשאחזה אותו בידה. "יש לה זוג כזה."
"ברור," אמרה ג'ס. "זה בטח התגלגל לחדר השינה שלך. או שזה שכב באיזו נעל. ידענו שזה משהו כזה. אני מצטערת. אם הייתי יודעת שזה לא שלך בחיים לא הייתי מטרידה אותך." כשגברת ריטר הפנתה לה את הגב היא ידעה מיד שזה נגמר. אנשים לא מודים למי שמביא בשורות רעות אל סף דלתם.
בקצה הרחוב נפל על הארץ כמו עץ כרות פעוט מרופד היטב, ואחרי שתיקה קצרה פרץ ביללות. אמו, שאיזנה להפליא שקיות עמוסות על זרועותיה, עמדה ונעצה בו עיניים באימה אילמת.
"תראי, שמעת מה היא אמרה לפני כמה שבועות – ליסה ריטר תיפטר מהספרית שלה לפני שהיא תיפטר מאיתנו."
הפרצוף שעשתה נטלי רמז שג'ס מסוגלת למצוא את הצד החיובי גם באפוקליפסה גרעינית. "לפני שהיא תיפטר מ'המנקות'. זה משהו אחר. לא אכפת לה אם זה אנחנו או 'ברק במהירות הבזק' או 'מגב לכל מצב'." נטלי נענעה בראשה. "לא. מבחינתה, מעתה והלאה אנחנו תמיד נהיה המנקות שיודעות את האמת על בעלה הבוגדני. לנשים כמוה זה משנה מאוד. הכול אצלן קשור למראית עין, לא?"
האישה הניחה את השקיות והרימה את הפעוט. ג'ס הניחה את כפות רגליה היחפות על לוח המחוונים ושמטה את פניה אל בין כפות הידיים. "אוף. איך נשלים את ההכנסה הזאת, נט?"
"הבית היה מצוחצח. זה היה לא יותר מניגוב פעמיים בשבוע." נטלי השקיפה מבעד לחלון.
"והיא תמיד שילמה בזמן."
ג'ס לא יכלה להפסיק לראות את עגיל היהלום. למה הן לא התעלמו ממנו פשוט? כבר היה עדיף שמישהי מהן היתה גונבת אותו וזהו. "בסדר, אז היא תבטל. בואי נחליף נושא, נט. אני לא יכולה להרשות לעצמי לבכות לפני המשמרת בפאב."
"אז מרטי צלצל השבוע?"
"לא התכוונתי לנושא הזה."
"נו, הוא צלצל?"
ג'ס נאנחה. "כן."
"הוא אמר למה הוא לא צלצל בשבוע שעבר?" נטלי דחפה את רגליה של ג'ס מעל לוח המחוונים.
"לא." ג'ס הרגישה שהיא נועצת בה עיניים. "ולא, הוא לא שלח כסף."
"נו, באמת. את חייבת להתקשר למחלקת מזונות. את לא יכולה להמשיך ככה. הוא חייב לשלוח כסף לילדים שלו."
זה היה ויכוח נושן. "הוא… הוא עדיין לא בסדר," אמרה ג'ס. "אני לא יכולה ללחוץ עליו עוד יותר. הוא עדיין לא מצא עבודה."
"טוב, אבל עכשיו את צריכה את הכסף. עד שנשיג עוד לקוחה כמו ליסה ריטר. מה שלום ניקי?"
"הלכתי לבית של ג'ייסון פישר ודיברתי עם אמא שלו."
"את צוחקת. היא מפחידה אותי נורא. היא אמרה שהיא תגיד לו לעזוב את ניקי בשקט?"
"משהו כזה."
נטלי לא הסירה את עיניה מג'ס והרכינה את הסנטר בכמה סנטימטרים.
"היא אמרה לי שאם כף רגלי תדרוך שוב בבית שלה היא תכניס לי מכות רצח. לי ול… איך היא ניסחה את זה?… לי ול'ילדים התימהונים' שלי." ג'ס משכה מטה את מראת הנוסע, בחנה את שערה ואספה אותו בחזרה לקוקו. "אה, ואז היא אמרה לי שג'ייסון שלה לא מסוגל לפגוע בזבוב."
"אופייני."
"זה בסדר. נורמן היה איתי. ושיהיה לי בריא, הוא השאיר חבילה רצינית ליד הטויוטה שלהם ומשום מה שכחתי שיש לי שקית בכיס."
ג'ס שוב הניחה את רגליה על לוח המחוונים.
נטלי דחפה אותן למטה וניגבה אותו במגבון לח. "אבל ברצינות, ג'ס. כמה זמן עבר מאז שמרטי עזב, שנתיים? את צעירה. את לא יכולה לחכות עד שהוא יואיל להסתדר. את חייבת לעלות בחזרה על הסוס," אמרה נטלי והעוותה את פניה.
"לעלות בחזרה על הסוס. נחמד."
"ליאם סטאבּס דלוק עלייך. את יכולה לרכוב עליו."
"כל יצור עם שני כרומוזומי איקס יכול לרכוב על ליאם סטאבס." ג'ס סגרה את החלון. "עדיף לקרוא ספר. חוץ מזה, אני חושבת שלילדים שלי יש מספיק דרמות בחיים גם בלי 'לפגוש את הדוד החדש'." היא הרימה את עיניה וקימטה את אפה כלפי השמים. "אני חייבת להכין ארוחת ערב ולהתכונן לפאב. אני אעשה סיבוב טלפונים קצר לפני שאני אצא, לבדוק אם מישהו מהלקוחות רוצה ניקיון אקסטרה. ומי יודע, אולי היא לא תבטל אותנו."
נטלי פתחה את החלון ונשפה שובל עשן ארוך. "בטח, דורותי. והעבודה הבאה שלנו תהיה לנקות את עיר הברקת שבקצה דרך האבנים הצהובות."

הבית בסיקוֹל אווניו 14 היה אפוף קולות פיצוץ מרוחקים. טַנזי חישבה ומצאה לאחרונה שמאז מלאו לו שש־עשרה העביר ניקי 88 אחוז מזמנו החופשי בחדרו. וג'ס לא יכלה להאשים אותו.
ג'ס השאירה את עגלת הניקיון בחדר הכניסה, תלתה את הז'קט, עלתה במדרגות בתחושת המיאוס הקלושה והמוכרת לנוכח מצב השטיח ופתחה את דלת חדרו. לראשו היו צמודות אוזניות, והוא ירה במישהו; ריח הגראס היה חזק כל כך, שהיא נתקפה סחרחורת.
"ניקי," אמרה, ומישהו התפוצץ במטר של קליעים. "ניקי." היא ניגשה אליו והסירה את האוזניות והוא הסתובב מבולבל לרגע, כאילו העירו אותו משינה. "עובד קשה?"
"אני בהפסקה."
היא הרימה מאפרה והושיטה לו אותה. "נדמה לי שאמרתי לך."
"זה מאתמול בלילה. לא הצלחתי להירדם."
"לא בבית, ניקי." לא היה טעם לומר לו לא לעשן בכלל. כולם עישנו בסביבה. היא אמרה לעצמה שהתמזל מזלה שהוא התחיל רק בגיל חמש־עשרה.
"טנזי חזרה?" היא התכופפה והרימה מהרצפה ספלים וגרביים בודדים.
"לא. אה. התקשרו מבית ספר אחרי ארוחת צהריים."
"מה?"
הוא הקיש משהו על המקלדת ופנה אליה. "לא יודע. משהו בקשר ללימודים."
היא הרימה תלתל שיער צבוע שחור וראתה אותה: חבורה טרייה על עצם הלחי. הוא נרתע. "אתה בסדר?"
הוא משך בכתפיו והסיט את מבטו ממנה.
"הם שוב תקפו אותך?"
"אני בסדר."
"למה לא התקשרת אלי?"
"נגמר לי הקרדיט בטלפון." הוא נשען לאחור והטיל רימון וירטואלי. הצג התפוצץ בכדור אש. הוא החזיר לראשו את האוזניות ושב לשחק.

ניקי עבר לגור עם ג'ס שמונה שנים קודם לכן. הוא היה בנו של מרטי מדֵלָה, אישה שאיתה יצא זמן קצר בנעוריו. ניקי הגיע שקט ועייף, עם גפיים כחושים ומוארכים ותיאבון בריא. אמו התחילה להסתובב עם טיפוסים מפוקפקים ולבסוף נעלמה אי־שם במידלנדס עם גבר ששמו ביג אַל, שלא הסתכל לאף אחד בעיניים והחזיק בקביעות פחית של טננט'ס אקסטרה באגרופו הגדול. ניקי נמצא ישן במלתחות בבית הספר, וכשהעובדים הסוציאלים שוב התקשרו, ג'ס אמרה שהוא יכול לבוא אליהם. "זה בדיוק מה שחסר לך," אמרה נטלי. "עוד פה להאכיל."
"הוא הבן החורג שלי."
"פגשת אותו פעמיים בארבע שנים. ואת עוד לא בת עשרים."
"טוב, ככה זה משפחות בימינו."
בהמשך היא תהתה לפעמים אם הוא היה הקש ששבר את גב הגמל; הדבר שגרם למרטי להסיר כל אחריות ממשפחתו. אבל מתחת לשיער העורב ולאייליינר, היה ניקי ילד טוב. הוא התייחס יפה אל טנזי, ובימים טובים דיבר וצחק והרשה לג'ס לחבק אותו מדי פעם חיבוק מגושם, והיא שמחה בו, אם כי לפעמים הרגישה שפשוט הוסיפה לחייה עוד מישהו לחרוד לגורלו.
היא יצאה לגינה עם הטלפון ונשמה נשימה עמוקה. "אה… הלו? מדברת ג'סיקה תומס. קיבלתי הודעה להתקשר."
שתיקה.
"טנזי…? היא… הכול בסדר?"
"בסדר גמור. סליחה. הייתי צריך לציין את זה. מדבר מר צַ'נגָראי, המורה למתמטיקה של טנזי."
"אה." היא דמיינה אותו: גבר גבוה בחליפה אפורה. פנים של מפיק לוויות.
"רציתי לדבר איתך כי לפני כמה שבועות ניהלתי שיחה מעניינת עם עמיתה לשעבר שמלמדת בסנט אן."
"סנט אן?" ג'ס קימטה את מצחה. "בית הספר הפרטי?"
"כן. יש להם תוכנית מלגות לילדים מחוננים במתמטיקה. וכמו שאת יודעת, כבר איתרנו את טנזי כמחוננת ומוכשרת."
"כי היא טובה במתמטיקה."
"יותר מסתם טובה. ובכן, בשבוע שעבר היא עשתה מבחן התאמה. אני לא יודע אם היא ציינה את זה. שלחתי לכם מכתב הביתה, אבל לא הייתי בטוח שראית אותו."
ג'ס מצמצה לעבר שחף שעף בשמים. במרחק כמה גינות משם התחיל טרי בלאקסטון לשיר עם הרדיו. כולם ידעו שהוא מחקה את רוד סטיוארט כשאיש לא מסתכל.
"קיבלנו את התוצאות הבוקר. היא עברה את הבחינה. בהצטיינות. גברת תומס, ברשותך, אנחנו רוצים לראיין אותה בנוגע לקבלה מסובסדת."
היא שמעה את עצמה חוזרת אחריו. "קבלה מסובסדת?"
"סנט אן מסבסד חלק ניכר משכר הלימוד בשביל ילדים בעלי יכולות יוצאות דופן. לטנזי יש יכולות חישוביות יוצאות דופן, גברת תומס. אני באמת חושב שזאת הזדמנות פז בשבילה."
"סנט אן? אבל… היא תצטרך לנסוע באוטובוס לקצה העיר. היא תצטרך תלבושת אחידה וספרי לימוד. היא – היא לא תכיר אף אחד."
"היא תכיר חברים חדשים. אבל אלה רק פרטים, גברת תומס. בואי נחכה ונראה מה יציע בית הספר. טנזי ילדה מוכשרת." הוא השתתק. כשהיא לא הגיבה הוא לחש: "אני מלמד מתמטיקה כבר כמעט עשרים ושתיים שנה, גברת תומס. ומעולם לא פגשתי ילדה שקולטת מושגים מתמטיים היטב כמוה. אני מאמין שהיא מתקרבת לנקודה שבה לא יהיה לי עוד מה ללמד אותה. אלגוריתמים, הסתברות, מספרים ראשוניים -"
"בסדר. איבדתי אותך, מר צ'נגראי."
הוא צחק. "אני אהיה בקשר."
היא הניחה את הטלפון והתיישבה בכבדות על כיסא פלסטיק לבן שהתכסה שכבה דקה של טחב ירקרק. היא השקיפה פנימה מבעד לחלון ולטשה עיניים בווילונות שמרטי תמיד חשב שהם בהירים מדי, ובתלת־אופן האדום מפלסטיק שעוד לא הצליחה להיפטר ממנו, בבדלי הסיגריה שהשכנים מהבית הסמוך זרקו כמו קונפטי על השביל שלה, בלוחות העץ הרקובים בגדר שהכלב התעקש לדחוף את הראש בעדם. ולמרות מה שנטלי כינתה האופטימיות ההזויה שלה, הבחינה ג'ס שעיניה מתמלאות דמעות בלתי־צפויות.
כשאבי ילדייך עוזב זה קשה נורא: הכסף, הזעם הכבוש של הילדים, העובדה שרוב החברות הנשואות שלך מתייחסות אלייך עכשיו כאל גנבת בעלים פוטנציאלית. אבל יותר מכול, יותר מהמאבק הכלכלי האינסופי המדמם ושואב הכוחות, הקושי טמון בכך שכשאת מאבדת את הידיים והרגליים, להיות הורה יחידני זה הדבר הכי בודד עלי אדמות.

ג’וג’ו מויס נולדה בשנת 1969 בלונדון, אנגליה. היא למדה ברויאל הולוויי, אוניברסיטת לונדון וניו בדפורד קולג’, אוניברסיטת לונדון. ב 1992, היא זכתה במענק במימון של העיתון אינדיפנדנט כדי ללמוד בקורס עיתונאות לתואר שני באוניברסיטה של העיר לונדון. עם סיום לימודיה, היא המשיכה במשך כעשור את עבודתה בעיתון “אינדיפנדנט” (פרט לשנה אחת, כשהיא עבדה בהונג קונג עבור העיתון: “סאנדי מורנינג”). בעבודתה בעיתון, כיהנה מויס בתפקידים שונים, והפכה לעוזרת עורך חדשות ב 1988. בשנת 2002 היא הפכה לאחראית על האמנות והמדיה בעיתון

מקור: ויקיפדיה

X