אז ככה | לרכישה באינדיבוק
אז ככה

אז ככה

שנת הוצאה: 09/2015
מס' עמודים: 243
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 38
- 61.2
- 38

אז ככה – סיפורי אלף לילה ולילה מחדר המיון הוא רומן על שבעה ימים בחייו של רופא מתמחה בחדר מיון. האירועים המאכלסים אותו שאובים ממצבים אמתיים שחווה המחבר בעצמו או שחוו עמיתיו למקצוע – רופאים מתמחים, רופאות בכירות, סניטרים, אחים. יותר מכול זהו סיפור על חסד, על מפגשים אנושיים, תזכורת לשליחות הטמונה בבסיס הטיפול הרפואי.

 

כמו שחרזדה, המנסה לקנות את חייה ב"סיפורי אלף לילה ולילה", כך מנסה גם המספר, בעזרת "סיפורי אלף לילה ויום מחדר המיון" שלו, להחזיק בחיים מטופלת המחכה לבנה.

 

בולייה מספר את סיפורו ברגישות אנושית נוגעת ללב, ועם זאת בשמחת חיים ובהומור; הוא יוצר תמונה חיה ותוססת של מטפלים ומטופלים בחדר המיון.

 

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אז ככה”

בקרוב…

שבע בבוקר, בְּמסדרון בחדר המיון
אני שונא להתחיל את היום בניסיון התאבדות.
גברת דִידוֹ[2] בלעה 14 כדורים מקופסה אחת, מקופסה שנייה ו־8 מקופסה שלישית.
יומיים אחרי כן התעוררה, הלומה מהתרופות. אחותה סטרה לה והזעיקה עזרה.
תוצאות בדיקות המעבדה הראשונות מאשרות את האבחנה שלנו: היא תחיה. הכבד במצב איום וזה בניגוד לרצונה, אבל היא תחיה.
היא שוכבת בתא שלה ובוכה, פניה אל הקיר הלבן. אני לא יודע מה היא רואה בו, אבל עיניה דבקות בו בעקשנות של סקוץ' חדש.
אני נכנס.
"לא הצליח לי," היא ברכת השלום שלה.
אני מסביר לה שהצליח לה ועוד איך, כיוון שהיא בחיים.
"אתה לא מבין."
"זה נכון, אני לא מבין, אבל אני יכול לספר לך סיפור."
עדיין תחת השפעת ההוללות של אמש, אני לוקח כיסא ונמרח על אלונקה כאילו הייתה דלפק של בר ששמו "ביסטרו מָקְסֶנְס, מעוז ההזדמנות האחרונה".
אני מספר לה את הסיפור בה' הידיעה, הסיפור הבראשיתי, הכביר, זה שאני שולף כל אימת שדרכי כמטפל מצטלבת בדרכו של מועד להתאבדות.

"התמחיתי אצל רופא כללי: דוקטור אוקטופוס[3] קיחוטה. יצור מתועב, היית שונאת אותו. הגיע אלינו מר לזרוס,[4] מטופל הסובל מנכות. כיסא הגלגלים שלו היה גדול מכדי לעבור בפתח הכניסה, לכן נכנס מפתח היציאה. בדיקה שגרתית, מפשיטים אותו. זרועו השמאלית דבוקה לבשר החזה שלו. שוקיו מוצמדות לירכיים שלו ברצועות, הוא מקפל אותן בתנוחה מחרידה. גופו הוא שדה קרב מרוטש מצלקות. בכל מקום נראות כוויות ישנות מדרגה שלישית. הדימוי שעולה בראשי? נר שנמס. האש לא חסה על דבר, בייחוד לא על הפתיל של הנר: פניו זולגות, לחיו הימנית נראית כמו דמעת שעווה. ועם כל זאת, גדם השפתיים שלו מחייך חיוך רחב. הוא מדבר על התכניות שלו, על נסיעותיו האחרונות, על בת זוגו החדשה, ההרה. היא נושאת ברחמה את ילדם הראשון. הוא נרעש מהשאלה האם עליו לקנות פחיות של צבע כחול או ורוד. הוא מעדיף פחית ורודה, אבל גם בן יהיה בשבילו בגדר נס.
אני מביט באיש הזה, שהאש הטביעה בו את חותמה. אני מביט בו — חי, נלהב ועליז. אני לא מבין. משהו חומק מהשגתי. הוא יוצא מהחדר. דוקטור אוקטופוס קיחוטה הטוב מסתובב אלַי:
"נחש איך הוא עשה לעצמו את זה!"
זה: לשון המעטה מרומזת לציון גלגול של גוף בריא לכדי קילוח של לבה.
"לפני ארבע שנים הוא שפך דלק בתוך המכונית שלו ודהר לתוך קיר. הוא רצה למות."

גברת דידו מקשיבה לי.
"כשראיתי את האיש הזה, הוא היה מאושר."
אני משתתק. אני מרים את המרפק שלי מהבר ולא משלם בעבור המשקה. אני מסיע לאחור את הכיסא, קם ויוצא מ"ביסטרו מָקְסֶנְס, מעוז ההזדמנות האחרונה", משאיר אחרַי מלצרית עם עיניים עצובות גדולות.
אין לי הרבה דברים בחיים, אבל יש לי סיפורים. אני פוגש אנשים שוכבים או כאלה בכיסא גלגלים, חייהם חוקרים את האנושיות שלי. אני לא אנוכי: אני חולק את השאלות האלה עם מטופלים אחרים, ואורג ביניהן גורלות.

קצת לפני שמונה בבוקר, במעלית
אני קופץ לקומה החמישית כדי לראות את המטופלת המאושפזת בחדר 7.
אני מותח את בגדַי המקומטים. בבית החולים, מתחת לחלוק, אני לובש חולצות אדומות של חוטב עצים קנדי. על האף — משקפיים שחורי מסגרת. אני נותן חופש צמיחה לשפם הבלונדיני שלי ולא מהסס לשוות לקולי נימה מחמירה. אני משדר אבא יותר מאשר ילד. זה משרה ביטחון על המטופלים.
התחושה שמטפל בך רופא אמִתי היא כשלעצמה חמישים אחוז מההחלמה. אפקט פּלָצֶבּוֹ של המטפל. היות שאני קצת ערמומי ועדיין מפקפק בטכניקה שלי, אני מֶפְּלָצֶבּ את המטופלים שלי בעזרת חזות ה"פרופסור־לרפואה־צעיר־זקן־לעתיד" שלי.
וזוהי אסטרטגיית ההתקפה שנועדה להסוות את גילי הצעיר: חולצות סבא, משקפיים עם מסגרת פלסטיק שחורה, קול של הדוד בן[5] וזקן בגון הקש (רעמת פרא שמשווה לי מראה של אריה שנפל מהירח). קחו את הטורף החתולי, הלבישו אותו בז'קט עם משבצות אדומות וירוקות והצמידו לו ישבן קטן מעל טפרים מוצנעים שרוקדים סטפס במסדרונות. בִּזקו קצת סומק מתחת לפרווה; אִמי ממוצא סקוטי, ויש לזה השלכות. העור שלי לא יודע לשקר.
אבל הסיפורים שלי אמִתיים, כולם.

שמונה בבוקר, למעלה, מחוץ לחדר 7
הסניטרית[6] ניגשת אלַי ואומרת שהיא מזהה את הגוון האפור של המטופלת:
"זה המוות, הוא מתקרב."
אני מחליט שהיא טועה.
"אתה צעיר מדַי," היא עונה.
קוראים לה פביאן. היא מניחה אבנים מסביב לצוואר של המטופלים. אוונטורין לריפוי מחלות עור, אגאט מברזיל למקרים של עצירות. היא מאמינה בזה; לפעמים גם המטופלים.
פביאן מרבה לראות אותי נכנס ויוצא מחדר 7…
אתמול היא הביאה לי טופז.
"לצער שלך."
"הכול בסדר מהבחינה הזאת."
היא יודעת עד כמה אני קשור למטופלת הזאת. היא שפשפה את כתפי באנרגטיות; זו הדרך שלה לעודד אנשים שהיא אוהבת.
"עכשיו, כן. אבל המוות יגיע ולא תראה אותה עוד."
אני נכנס לחדר 7, ואילו פביאן נכנסת לחדרו של מר תאודורו כדי לעסות לו את המעי הגס. כל בוקר וכל ערב, במשך חמש־עשרה דקות, היא מעסה לו את המעי הגס. היא עושה זאת בזמנה החופשי. היא מתחילה את המשמרת מוקדם יותר ומסיימת מאוחר יותר. אף אחד לא ביקש ממנה, אבל היא עושה זאת.
מר תאודורו סובל מזיהום שחפתי בעמוד השדרה (ולאות הוקרה זכה גם בסטפילוקוקוס עמיד במיוחד). הוא מוכרח לשכב במשך תשעה חודשים, וָלא, עמוד השדרה שלו יישבר כמו קיסם. הוא ישמיע מין קראק, שאחריו מר תאודורו לא יוכל עוד לעמוד על רגליו לעולם.
מעסה את בטנו בכיוון השעון, כמו שמעסים תינוקות, ברוך ובסבלנות.
אדם הרתוק למיטה במשך כל־כך הרבה זמן פשוט לא יכול לעשות את צרכיו באופן נורמלי. יכולנו לתת לו משלשלים למיניהם, אבל לא: הודות לעיסוי של פביאן, מר תאודורו עושה את צרכיו באופן טבעי.
תאודורו היא מילה יוונית במקורה. פירושה "מתת אל". עם שם כזה, הפגישה עם פביאן הייתה בלתי נמנעת. היא מתנה שמעניק האל הקטן של הרתוקים למיטה למר תאודורו.
כשהציג אותה בפני משפחתו, אמר בחיוך:
"זאת האישה שסיפרתי לכם עליה. אתם יודעים משהו? מעולם לא אהבתי כל־כך אישה שמוציאה ממני כל־כך הרבה חרא!"
פביאן בת ארבעים. היא סניטרית בהוספיס כבר אלפי שנים. ליד השולחן, כשמישהו מתחיל להתלונן על השירות הציבורי, אני אוהב לספר על המקרה של פביאן. הנה לכם סיבה טובה לשלם מיסים.

היא מחוברת לזרם של 100,000 וולט, ורואה רק את הצד הטוב בבני אדם. אני מוצא בכך ביטוי מוצנע ובלתי מנוצח של אומץ. היא מתעמתת עם החיים, המחלה והמוות, אבל בעליצות תמידית. כשהיא דוחפת את עגלת האחיות שלה במסדרונות, חזיר יבלות וסוריקטה הולכים אחריה ושרים "האקוּנָה מָטָטָה".[7]
"סיפרתי לך פעם איך טיפלתי במיליארדרית?"
כן, אבל אני מת על סיפורים, ועל זה באופן מיוחד, לכן אני מרמה:
"לא, אף פעם."
"למיליארדרית שלי קראו אמילי."
אמילי חיה במוסד במשך ארבעים וחמש שנה. היא הייתה אבק בעינֵי החברה שלנו. היא לא תרמה שום "עושר", לא ייצרה שום סחורה, לא נטלה חלק בצמיחת התוצר המקומי הגולמי. תשניק בלידה. היא הייתה בת ארבעים וחמש, ארבעים וחמש שנות חיים של "אבק".
אמילי ריירה על עצמה. החליפו לה, היא למדה מילים אחדות. כשהושיבו אותה מול הטלוויזיה, היא לא הבינה איך אנשים מחליפים מקומות במהירות כזאת מאחורי האשנב.
לפביאן היה אז סוד: היא הייתה בשבוע השמיני להריונה. אף אחד לא ידע על כך. מתוך אמונה תפלה, היא המתינה לנקודת הציון של שלושת החודשים.
יום אחד, אמילי נפלה במקלחת. "התכופפתי כדי להרים אותה, היא נאחזה במותניים שלי, הצמידה את האוזן וקראה בחיוך קורן: פבי! יש לך תינוק בבטן!"
הסניטרית מסכמת:
"אני לא יודעת מה זה עושר."
אבל בדבר אחד היא בטוחה: פעם, היא טיפלה במיליארדרית.
אני כותב את הסיפור בפנקס שלי, כדי שלא אשכח אותו.

בטיסט בולייה, יליד 1985, צרפת, החל בכתיבת הבלוג אז ככה, מטפלים ומטופלים מתפייסים כשהיה מתמחה בחדר מיון. רשימותיו התקבלו בהתרגשות רבה על ידי הגולשים ובולייה זכה בפרס  Alexander-Varney. ספרו אז ככה, מקורו באותו בלוג.

X