אזור החשיפה המשתנה | לרכישה באינדיבוק
אזור החשיפה המשתנה

אזור החשיפה המשתנה

שנת הוצאה: 1988/2015
מס' עמודים: 61
איך תרצ/י את הספר שלך?
- 25
- 50
- 25

אני רואה את העולם הזה כבעל חיים ענק, הזקוק לאוויר נקי על מנת להמשיך ולחיות.

כמונו בני האדם, כך גם העולם הזה, לוקח לריאותיו אוויר צלול ופולט מתוכו אוויר באוש.

זו הסיבה שבכלי התקשורת השונים, אנו שומעים יותר על מלחמות, על אונס ורצח, כי כל האלימות הזו, היא האוויר הבאוש אותו פולט העולם מתוכו.

פחות אנחנו שומעים על עלי הכותרת המופלאים, שצמחו בגינתה של העלמה זהבה, או על האמת והיופי בשדות הארץ ושביליה, כי היפי הזה, הוא האוויר הנקי אותו נושם העולם הזה אל קרבו, ולפי כך מה שאנו רואים יותר, אלו הדברים הגלויים ואת הדברים הנסתרים אנו רואים פחות.

בהסבר זה, אני יכול להסביר לעצמי, מדוע אני מקפיד כל כך שהשיר או הציור שיוצאים תחת ידיי, יהיו בטעמים המדויקים ביותר שאני יכול. וגם אם יש לסוג זה של איכות קשר לקורא או לצופה, בין כך או כך, זה האוויר הנקי הדרוש לעולם הזה על מנת להתקיים. ולמען איכות חייו ואיכות חיינו אנו בני האדם, כדאי שבפעולתנו הרוחנית, נביא את  האוויר הצלול והנקי ביותר שידינו משגת.

 

 

השירים בספר הזה מצד אחד מבקשים ממני שאלטש אותם להיות יפים וחביבים, אך מצד שני הם מבטאים את התופעה, שאנחנו בני האדם שבויים בדקדוק הפנימי של נפשנו ומבקשים כל הזמן לקבל תמורה הולמת למאמצינו, אך בו בזמן נשמתנו חסרת המנוח, דוחפת אותנו כל הזמן לעלות יותר גבוהה ולהעפיל למחוזות מופלאים יותר.

במתח שנוצר בין הנפש והנשמה מכונסים כל דברי הביקורת ודברי ההתפעלות שלנו, את המתח הזה משקף הספר שלפניכם, ולכן אולי לא הכל יפה וחביב כל כך.

טוביה רז

 

עוד על ספר זה

חוות דעת

אין עדיין חוות דעת.

היה הראשון לכתוב סקירה “אזור החשיפה המשתנה”

זְמַן לָשִׁיר 

זֶה הַזְּמַן לָשִׁיר.

לְהַשִּׁיר הֶעָלִים, לְהַעֲמִיק שָׁרָשִׁים,

לְקַדֵּם בִּבְרָכָה חֶדְוַת נְעוּרִים הַשָּׁבָה כִּפְדוּת.

זֶה הַזְּמַן לִפְתֹּחַ אֶת כָּל הַדְּלָתוֹת,

לַעֲלוֹת וְלָעוּף וְלִרְאוֹת,

זֶה הַזְּמַן לִרְאוֹת שֶׁאֵין פְּנַאי,

רַק הַשִּׁיר מְזֻמָּן לְפַזֵּם לְאַרְבַּע הָרוּחוֹת.

זֶה הַזְּמַן לָשִׁיר כִּי הַלֵּב הוּא אוֹהֵב

וְחֶדְוָה וּכְאֵב יָד בְּיָד מַעֲלִים נִשְׁכָּחוֹת.

זֶה הַזְּמַן לָשִׁיר

כִּי הָרְחוֹבוֹת מוּאָרִים וְהֵלֶךְ הוֹלֵךְ בַּחוּצוֹת,

זֶה הַזְּמַן לָשִׁיר כִּי יָרֵחַ מָלֵא מְמַלֵּא אֶת הַלֵּב

וּבֹשֶׂם הַלַּיְלָה מְמָרֵק אֶת כָּל הָאוֹרוֹת.

חִשּׁוּל

סִיגַרְיָה הָפוּךְ לֹא הִדְלַקְתִּי מִזְּמַן,

זֶה סִימָן שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדְעוֹ,

יוֹד סָגֹל עַל שְׂרִיטָה

מְשַׂרְטֵט אֶת

אֶתְמוֹל

מוּל הוֹוֶה מִתְמוֹטֵט בְּמַשָּׂאוֹ.

בְּמִשְׁעוֹל כַּף יָדִי נֶחְרָט סִימָן נוֹסָף,

הַמִּסְתּוֹפֵף בַּאֲבַק עֲבָרִי,

בְּרִיאָתִי הַשְּׁנִיָּה, בִּתְהִיַּת חִדָּלוֹן,

לֹא נוֹשֵׂאת

מִפְרָשִׂי,

מִפְּרִישַׁת הֶגֶה יָקָר וְאַחֲרוֹן.

אַךְ כּוֹכַב גּוֹרָלִי

אוּלַי יַטֶּה לִי זָוִית

וְיַתְוֶה סִימָן מְאַזֵּן,

מִין הֶפֶךְ כָּזֶה שֶׁל

מִשְׁקַל פִּכָּחוֹן,

הַמְּחַשֵּׁל

חֻלְשָׁה לְיִתְרוֹן.

*

לְעִתִּים כְּשֶׁהַשִּׁיר מִתְנַגֵּן בִּי פִּתְאוֹם,

אֲנִי כָּאן בַּמִּדְבָּר, בֵּין יְרוּשָׁלַיִם לִסְדוֹם,

מְגַלֶּה רְבָדִים שֶׁל פְּסִיעוֹת שֶׁחָלְפוּ,

לְצִלּוֹ שֶׁל אִילָן רַב צַמֶּרֶת.

מֵרֵאשִׁית הַנָּוֶה וְעַד קְצֵה הַמִּדְבָּר,

מְדַבְּרִים בְּקוֹלוֹת שֶׁל שַׁלִּיט אַכְזָר,

אַךְ אֲנִי יְהוּדִי הַנּוֹדֵד בַּמֶּרְחָב

מְנַגֵּן אֶת הַשִּׁיר קְצָת אַחֶרֶת.

לְאַחַר שֶׁחָזַרְתִּי מִשְּׁבֹר שֶׁבֶר רָעָב,

הֻבְטַח לִי לָשׁוּב לְאֶרֶץ דְּבַשׁ וְחָלָב,

אַךְ בַּתְּלָמִים הָרְחָבִים, אֲגֻדּוֹת, אֲגֻדּוֹת,

נִזְרַע זֶרַע שֶׁל סְדוֹם שֶׁיִּפְרַח לְדוֹרוֹת.

אוֹת וְאוֹת תָּו וְתָו מִתְנַגֵּן בִּי הַשִּׁיר

וְאֵינֶנִּי חָסִיד, גַּם אֵינֶנִּי נָזִיר,

אֲנִי רַק מְשׁוֹרֵר, שֶׁל שְׂפַת מִדְרָכוֹת

הַסָּפוּג בַּשִּׁירִים שֶׁל אַרְבַּע הָרוּחוֹת.

א"י

פֶּסַח תשמ"א

לֹא יִסֹּבּוּ הָרִים לַעֲצֹר

אַךְ הָרוּחַ סוֹעֶרֶת,

וּשְׁבִילִים – יִתְכַּסּוּ נְתִיבָם לִשְׁוָרִים עֲמֵלִים בִּשְׂדוֹתֵיהֶם,

וְאַתָּה – כִּי תֵּצֵא בְּיוֹם חַג לַעֲלוֹת עַל הַר אֵיתָן,

וּלְמַטָּה פְּרוּשִׂים לְפָנֶיךָ שְׂדוֹת הַדָּגָן,

וּפַרְדֵּס תַּפּוּזִים וְשָׂדוֹת אֲחֵרִים בְּמִשְׁמֶרֶת,

שֶׁל נְמָלִים קְטַנְטַנּוֹת עֲמֵלוֹת

בְּדִכָּאוֹן שֶׁל רוּחוֹת שֶׁל מַרְדוּת,

גַּם בְּמַבָּט מִמֶּרְחָק, הַדַּרְדַּק הַקָּטָן הַיּוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַמִּרְפֶּסֶת,

נִרְאֶה כְּצַבָּר עָרִיצוּת דָּשֵׁן – עִם עוּגָה וְקַצֶּפֶת.

בַּחֲלוֹם הַנּוֹרָא שֶׁל הַסָּב,

שֶׁהָיָה וְנִשְׁאַר גַּם עַכְשָׁו הֵלֶךְ,

לֹא הוֹפִיעוּ יַלְדוֹן עֲרָבִי וּפוֹעֵל גֵר וּפוֹעֶלֶת,

הַיּוֹצְאִים לִשְׂדוֹתָיו כְּפוּפֵי גַּב.

אֵין לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת

אִם מַבְאִישׁ הַמַּצָּב מֵהַיְּסוֹד, אוֹ מֵהַגַּג,

כִּי תִּרְאֶה אֶת מִרְבַּץ הָעַבְדוּת בַּשָּׂדוֹת,

הַפּוֹרֵט עוֹד פְּרוּטָה בְּיוֹם חַג.

נִכְתַּב   ב-1971

את תשע שנות חייו הראשונות, מ – 1948   חיי טוביה בקיבוץ עין גב.

למי שאינו יודע את ההיסטוריה של המקום, זו הייתה תקופה של הפגזות שנחתו על המשק ממרומי הרי הגולן, לעתים קרובות.

אביו נהרג במסגרת שירותו הצבאי ב"צהל"  כשהיה טוביה בן שלוש.

בן תשע היה כשאמו נשאה למשה ונחוצקר, איש עין גב שעבר לקיבוץ  גנוסר בעקבות הפילוג, לכן עברה המשפחה לגנוסר, שם למד בבית הספר המקומי.

לאורך כל שנות חייו נקרעה נפשו של טוביה בין עבודת היצירה שלו – ציור וכתיבה ובין עבודה יצרנית (כפי שכינו אותה בקיבוץ) עבודה שיש בצדה תועלת מוחשית, כמו צמיחה רעננה של ערוגה שנזרעה בעונתה, כמו חליבת הפרות ברפת, כמו לסחוב על הגב אשכולות בננות שבעים קילו.

כשעזב את הקיבוץ לטובת לימודי אמנות בבצלאל, התחלפה ה"עבודה היצרנית" בעבודה שיש בצדה הכנסה כספית.

למרות קשיי ההישרדות ואולי בגלל קשיי ההישרדות, אפשר לומר על הציורים של טוביה  "אין עוד ציורים כאלה"  ועל השירים אפשר לומר – “אין עוד שירים כאלה".  גם באלה וגם באלה יש משהו ייחודי מאוד, המעמיד את איכות היצירה מעל הכול.

 

X